השנה היא 1991, רגע לפני קריסת ברית-המועצות. משורר אוקראיני צעיר במוסקבה מתעורר בבוקר שבת במעונות המכון הגבוה לספרות ע"ש גורקי. הוא יוצא לפגוש חבר. על דרכו נקרים חברים שתיינים, מאהבת לוכדת נחשים, פיגוע טרור, ומנגנון הק.ג.ב. כל ריקבון האימפריה סובב אותו מכל עבר ומענה אותו. היום מסתבך ונשטף בעוד ועוד אלכוהול, ומסתיים במשתה סודי מתחת לאדמה בחברת רוחות מן העבר.
זהו הרומן הראשון המתורגם לעברית מן השפה האוקראינית. הוא מתאר בחן מחוצף את אווירת ההתפרקות של אותם ימים, הרווּיה לאומנות, אנטישמיות ושחיתות, ומשלב את נקודת המבט האוקראינית, המיעוטית והרמוסה, על האימפריה החולה, רגע לפני המבול. הרומן המשעשע, הפיקרסקי, שנכתב מיד לאחר קריסת ברית-המועצות, נחשב אבן דרך בספרות האוקראינית בת־זמננו. יותר מכול הוא מזכיר את הסאטירה השתיינית "מוסקבה–פטושקי" מאת ירופייב, ואת אודיסאת השיטוט "יוליסס" של ג'ויס. במעמד הסיום שלו, אף שנכתב ב־1992, דומה שהרחיק המחבר ראות עד ימינו אנו.
יוּרִי אַנדרוּחוֹביץ', יליד 1960, הוא מבכירי הסופרים האוקראינים בני זמננו. הוא פרסם עד כה חמישה רומנים, ארבעה ספרי שירה, שני כרכים של מאמרים ומסות, וכן תרגם לאוקראינית מאנגלית (שייקספיר), גרמנית (רילקה, ואלזר, פון קלייסט), פולנית (שולץ), ורוסית (מנדלשטם, פסטרנק). הוא חתן פרס הֶרְדֶר, פרס השלום על שם אריך מריה רֵמארק, פרס חנה ארנדט, ומדליית גתה.
מקט: 4-1298-1004
השנה היא 1991, רגע לפני קריסת ברית-המועצות. משורר אוקראיני צעיר במוסקבה מתעורר בבוקר שבת במעונות המכון הגבוה לספרות ע"ש גורקי. […]
דבר המחבר
מראֶה ספרי מתורגם לשפה העברית מסב לי שמחה רבה מאין כמוה. אני מודה מכל הלב לכל אלו שתרמו למימוש השמחה הזו, ובינתיים מבקש לחלוק איתכם כמה הערות שאולי לא תהיינה מיותרות לקורא הישראלי הסקרן.
במהלך רוב השנתיים האחרונות של קיום ברית־המועצות (1991-1989) חייתי בעיר הבירה שלה, מוסקבה. מוסד ההשכלה, שבו למדתי כביכול את מה שנקרא מלאכת הכתיבה הספרותית, נקרא בשם ‘הקורס הגבוה לספרות במסגרת המכון לספרות על שם גוֹרקי’. המשפט האחרון מכיל שני מרכיבים בעייתיים במקביל. ראשית, המילה ‘ספרות’, המופיעה בו שלוש פעמים רצופות, איננה מעידה בשום פנים ואופן על טוּב טעם ספרותי. שנית, לא היה בימים ההם שם של סופר כלשהו שכלפיו רחשו הכול בוז בלתי מסויג יותר משמו וזכרו של אביו הרשמי של מוסד ההשכלה שלנו. גורקי נחשב לסְתגלן וכמעט לגרפומן, מין עושה דברו של סטלין. בקרב הסטודנטים הרדיקליים של המכון לספרות נוסדה תנועה למען המרת שמו — לא גורקי, אלא פְּלָטוֹנוֹב, אנדריי פלטונוב הסופר הגאוני, היה אמור להיעשות שמו החדש והאמיתי. אותו פלטונוב שבתקופת שלטונו של סטלין ואחריה היה מטאטא את חצר המכון הספרותי שלנו במטאטא שלא היה מטאפורי בשום פנים ואופן. אנדריי פלטונוב, הגאון הרדוף, מחבר הרומנים ‘חופרים יסודות’ ו’צֵ’וֶנגוּר’ וכתבי מופת אחרים, עבד במכון לספרות כמנקה, וחיבוריו הדגולים נאסרו לפרסום. ורק החל מהמחצית השנייה של שנות השמונים, כאשר אנשי רוח רוסים ליברלים החלו לנצל, יותר ויותר באומץ, את הדו־ערכיות הטבועה במה שנקרא ‘הפוליטיקה החדשה’ של גורבצ’וב, החלו כולם לדבר בפה מלא על גדולתו של פלטונוב. ביום שבו הגעתי למוסקבה נחנך לוח הנצחה לכבודו על בניין המכון לספרות.
הגעתי למוסקבה מאוקראינה, שבאותה השנה עצמה, 1989, החל בה השלב האקטיבי של ההתנגדות האזרחית למשטר הקומוניסטי ולאימפריה הסובייטית. בקיץ 1989 היו מתאספים עשרות אלפי בני אדם בכל אחת מהעֲצרוֹת שלנו. וכבר בחורף 1990 התאחדו כמה מיליוני אזרחים בשרשרת אנושית חיה לאורך כל הדרך בין קייב ללביב (כ־500 ק’מ) כשהם אוחזים זה בידו של זה. החלק הפעיל ביותר של החברה האוקראינית התקדם בקצב מוגבר אל המסקנה שעל אוקראינה לנתק את הקשר עם ברית־המועצות ולכונן את עצמאותה המדינית.
אלה בערך הלכי הרוח ששררו בי כשנסעתי למוסקבה, שדווקא בה התרכזה בימים ההם המידה הרבה ביותר של חירות, או — אשתמש כאן במילה שהוכפשה לימים ברוסיה — של דמוקרטיה. זאת אומרת, מוסקבה הייתה בה־בעת גם מרכז האימפריה וגם מרכזן של המגמות למיטוטהּ. דווקא במוסקבה, יותר מבכל מקום אחר, הורגש שהמשטר באמת הולך אל קיצו. בעצרות האופוזיציה הדמוקרטית היו מתאספים בימים ההם בין 100 ל־300 אלף בני אדם, בעוד ש’סאמיזְדאט’1 ועיתונות אלטרנטיבית לא ראו אור בכמויות כאלו בשום מקום בעולם. ולא היה ניתן שלא לאהוב את מוסקבה על זה.
על כן כתבתי על הצד האחורי של הכריכה באחת המהדורות האוקראיניות של הרומן הזה כך: ‘חייתי במוסקבה כמעט שנתיים, ואלה היו אולי הימים המאושרים בחיי. אולי דווקא זו הסיבה שברומן שלי יש כזה שפע של רשעות וכפיות טובה שחורה. עד היום אינני יודע מה השפיע על כך יותר: ההזדמנויות שהוחמצו או האשליות שצמחו.’
אך במקביל לרוח התמורות הזו, על כל צעד ושעל נתנה את אותותיה תופעה, שנהוג לכנותה ‘התסמונת הרוסית האימפריאלית’, החווה בימינו תחייה אגרסיבית, משהועלתה למעלת האידיאולוגיה הרשמית של המשטר. על כן כשנשיא רוסיה המכהן מגדיר את קריסת ברית־המועצות כפורענות הגדולה ביותר במאה העשרים, אני כאילו חוזר כבר בפעם האלף אל פטפוטי הלילה השיכורים למחצה של עמיתיי ללימודים במכון לספרות, כל מיני טיפוסים מסוגם של יֵזֵ’וויקין, בּלָגוֹליֵפּוֹב וסֵרוֹשטָנוֹב, שכל מה שעשה כל אחד מהם בשנתיים ההן היה לנסות לשכנע אותי בקיומו של הצורך באיחוד העמים הסלאביים האחים נגד שאר העולם שטוף הזימה הנשלט על ידי המערב והציונות.2
חזרתי לצמיתות ממוסקבה לאוקראינה בתחילת יולי שנת 1991. חלפו עוד ארבעים ימים — וקרה הדבר שאפשר להשוותו לבקיעתה של מורסה שהתנפחה כבר מזמן: קבוצה של קושרי קשר הנמנים עם צמרת השלטון של מעצמת העל ניסתה להדיח את גורבצ’וב ‘חסר התקיפות’ מהשלטון. ניסיון ההפיכה הזה הסתיים בתבוסתם המזעזעת של מצילי האימפריה, ותוך כמה ימים התברר מעל לכל ספק שלא ניתן עוד לאחות בחזרה את האימפריה המתפרקת. העתיד, אשר עד כה רק ניצב לפתחנו כזריחה מבשרת טובות, פתח עתה את הדלת בהחלטיות ונכנס לחיינו.
זמן קצר אחר כך, בינואר שנת 1992, הגעתי לראשונה למערב, לעיירה פֶלדאָפּינג בקרבת מינכן שבבוואריה. אף על פי שעל עטיפת הדרכון שלי עדיין היה כתוב ‘ברית הרפובליקות הסובייטיות הסוציאליסטיות’, הרגשתי את עצמי כאדם חדש ושונה. תוך כדי כך שמתי לב שלמעשה, עמיתיי למקצוע במערב אינם מבחינים בזהותי. איזו אוקראינה? מה זה בכלל? מה, אוקראינה זה לא ברוסיה? מה, המתרגם הזה של רילקה (בדיוק אז השלמתי תרגומים לשירים אחדים פרי עטו) איננו רוסי? מה הוא מקשקש על איזו מין שפה אוקראינית? מה יש להם, הם ממש השתגעו שם במזרח שלהם!
ואף שידוריו בשפה הרוסית של רדיו ‘ליברטי’ ששכן אז במינכן הוסיפו דרמטיות. על פי רוב הייתי מאזין לו בשעות הערב, סחוט לאחר השוטטות שלי ושל הגיבור שלי במשך יום שלם במוסקבה המדומיינת, ההרוסה למחצה. כלל הידיעות מברית־המועצות לשעבר היו מלאות חרדה. זינוקיה חסרי הרחמים של האינפלציה, הקור והמחסור בנייר ובחשמל, בגפרורים ובקמח — מבחינתה של אוקראינה כל זה יכול היה להסתיים בדיוק כמו בשנים 1918–1920, כאשר הרפובליקה העממית האוקראינית שהוכרזה בקייב נחנקה, פשוטו כמשמעו, בשל חוסר יכולתה לשרוד מעשית.
אני זוכר איך הודיעו בחדשות ברדיו ‘ליברטי’ שקבוצת הקצינים של הצבא הסובייטי הכריזה על תחייתה של ברית־ המועצות. האימפריה שאפה להתאחות מחדש, וזה ממש לא דרש שום מאמצים על־טבעיים. לפעמים נראה שזה עניין של כמה שבועות ואולי אפילו ימים. היה צריך לעשות עם זה משהו. ועשיתי מה שיכולתי.
דווקא משום כך לא יכולתי שלא לכתוב את הספר הזה באופן שבו הוא נכתב אצלי. מובן מאליו שהפרזתי בהערכת חשיבותי. דימיתי שברגע שאשלים את הרומן, כל רוחות הרפאים של האימפריה תיגוזנה, פשוטו כמשמעו, ויישפכו מהן שבבים כמו מבובות ראווה חלולות. עתה, מקץ 28 שנים, אני מוכרח להודות — הן התגלו כישויות בעלות חיוּת ועמידות, שאינן רוחות רפאים כלל ועיקר.
פעולות המלחמה במזרח ארצנו שאינן מסתיימות זו כבר השנה השביעית, סיפוחו של חצי האי קרים, יותר משלושה־עשר אלף נפשות של אנשי צבא ואזרחים אוקראינים — זהו המחיר שאוקראינה משלמת על עצמאותה. והוא איננו סופי בשום פנים ואופן: התוקפן מסרב להשלים עם המציאות ההיסטורית — אוקראינה לא תחזור עוד, לא ניתן עוד לאחות את קרעי האימפריה. אך הגרביון השחור שיופיע לפניכם על דפי הרומן הזה ממשיך ליישם את תוכניתו היומרנית מעל ומעבר. אני מקווה שגם הפעם הוא לא יצליח להשיג דבר.
