החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.
במבצע!

מורה רנה אמרה שאנחנו יכולים

מאת:
הוצאה: | 2010 | 315 עמ'
הספר זמין לקריאה במכשירים:

42.00

רכשו ספר זה:

"לא את קלטת אותנו… אנחנו קלטנו אותך…"
"פתחת לנו צוהר לעולם… "
"ואז הביאו 'אורז בן גוריון' והאוכל היה כבר בסדר…"
"אנחנו היינו קיר המגן של המדינה"
"הכיתה שלנו נהנתה מה'יחד'"
" נתת בנו אמון ונטעת בנו אמון בעצמנו"

זהו סיפורו של מפגש שראשיתו בשנות החמישים בישראל המתהווה, בגליל, בעמק ובירושלים, והמשכו בשנות האלפיים בתל־אביב. המפגש הוא בין המחברת, המורה רנה, שכמורה צעירה יצאה ללמד במעברות, לבין תלמידיה, שהיו אז עולים מארצות מוצא שונות. פסיפס סיפורים אישיים מכמירי לב, שיחות אישיות וקבוצתיות, מסמכים ומכתבים, הנעים בין קרבה של שותפים לתקופה בראשיתית וריחוק של מי שמתבוננים בדברים ממרחק הזמן. הסיפור סוחף את הקורא אתו לתוך עולמם וחוויותיהם של הדוברים.

הספר נוגע בנושאים חשובים למערכת החינוך ולחברה הישראלית בכללותה: פלורליזם, כור היתוך, דימוי מגדרי, דרכי חינוך, תנועות נוער, סובלנות, הדרה, אלימות, קבלת האחר ואימוצו והשתלבות בחברה הישראלית.
יש בסיפור סימני שאלה, תמיהות, השתאויות וגם ביקורת. יש בו אהבה, רעות ואמון.
רנה שפירא היא פרופסור אמריטוס לסוציולוגיה של החינוך באוניברסיטת תל־אביב, שבה שימשה בשורה של תפקידים בכירים, הייתה חברה בוועדות אקדמיות וציבוריות שונות בתחומי החינוך והחברה ועמדה בראש חלק מהן. בשנים 1995-1998 הייתה יו"ר רשות השידור. בשנת 1995 הוענק לה פרס ישראל לחקר החינוך.
מחקריה, שתוצאותיהם פורסמו בספרים ובמאמרים רבים בעיתונות המקצועית, התמקדו בריבוד חברתי, מגדר, השכלה גבוהה, תנועות נוער, ייחודיות בית־ספרית ובחירת הורים, בתי־ספר וקהילותיהם.

מקט: 4-249-2154
"לא את קלטת אותנו… אנחנו קלטנו אותך…" "פתחת לנו צוהר לעולם… " "ואז הביאו 'אורז בן גוריון' והאוכל היה כבר […]

איך הכול התחיל

הסיפור שלי מתחיל, כמו חיבורים רבים, בשמש שנטתה אל פאתי מערב ובשמיים אדומים כאש. על הרקע הזה נמצאנו, שלוש בנות 18 ועוד קצת, בתוככי אוטובוס של פעם, עם מזוודות גדושות של פעם, כאלה שאינן נסגרות אלא כאשר מחזקים אותן בחגורות מכנסיים של פעם.

עברנו את נהריה, שתהפוך לימים לעיר הפלך המרכזית שלנו, ובצומת שעדיין לא נקרא על שם מושב בֶּצת פנינו מזרחה. קיבוץ ראש הנקרה, מצפון לצומת הזה כבר לא היה "שלנו". עזבנו אותו, בעקבות לבטים קשים, כדי ללמוד בסמינר להוראה – לא לפני שחברינו להכשרה ציידו אותנו במכתב נוזף כיאה לרוח הימים ההם, כתום מלחמת העצמאות. באותו מכתב נאמר כי בני ובנות הדור הצעיר אמורים לבנות את חייהם במסגרת קולקטיבית. לא לנטוש אותה על דעת עצמם, אפילו אם מדובר בהליכה ללמוד כיצד מנחילים תורה לדרדקים ואפילו אם הדרדקים האלה הם עולים חדשים. ההכשרה מחליטה מי הולך לאן ומתי ולאן נגיע אם כל אחד מחבריה יעשה דין לעצמו. שמרתי את המכתב הזה שנים רבות ובמהלכן ראיתי את החותמים עליו נוטשים את הקיבוץ, בזה אחר זה. רק אחד מהם נשאר בו עד היום.

נסענו בכביש הצפון של אותם ימים, מצוידות ברישיונות המיוחדים שהנפיקו השלטונות לצורך זה, ופנינו לביאדר אל חוארב, לימים גורן, כפר עבודה במרחק שלושה ק"מ ממזרח לקיבוץ אילון, ליד ואדי כרכרה, שישמש אותנו, לימים, כבסיס ללימודי הטבע.

היינו שלוש בוגרות של בתי חינוך, "תיכון חדש" ושל התנועה המאוחדת (ושתיים מאיתנו של בית החינוך בצפון תל־אביב), אמונות על רוחה של תנועת העבודה ועם עבר חינוכי שקוּצר פעמיים. תחילה הוציאו אותנו מהכיתה השביעית של בית־הספר התיכון כדי לסייע במלחמה שעמדה כבר לקראת סופה (מה שקיצר גם את שירותנו הצבאי) ואחר־כך קיצרו את לימודינו בסמינר גבעת השלושה, כי היה צריך להגיע במהירות לילדים העולים במקומות הריכוז שלהם.

 

הם ירדו אלינו ממורד ההר, לבושים שמלות תימן ודוברים אלינו בשפה שנשמעת אך אינה מובנת. הם ירדו אלינו מבין בתים לבנים שגגותיהם אדומים, "בתי סוכנות" מפוזרים על אדמת טרשים מסולעת, ללא ירק. הרושם החזק ביותר שנשאר בי מאותם רגעים היה תחושה של האם אדע אי־פעם להבדיל כאן בין בית לבית, בין אדם לאדם, בין מילה למילה.

המילים שלהם קלחו בשטף ולפתע הבחנתי שהן מוכרות. הם דיברו עברית, אם כי בנעימה שנשמעה מוזרה. אם כך, חשבתי, אפשר שתהיה לנו תקשורת ולכן יש סיכוי להבנה, אולי גם לשיתוף.

כך החלה תקופת חיי כ"מורה רנה". כך החלו חיי כמורה.

 

הספר הזה הוא ניסיון לעקוב אחרי הפגישה שלי עם זיכרונותי משנות החמישים, אחרי הפגישות שלי עם מכתבים ותמונות מאז, עם תלמידַי אז ומאז, בכפר העבודה גורן ובמעברות תל עדשים ותלפיות שבהם הייתי כעשר שנים. היו אלה עשר שנים של עיצובי שלי, ועיצובם שלהם, של כולנו כמדינה. עשר שנים של הרבה סימני־שאלה כלליים ופרטיים. עשר שנים שזכיתי להיות בהן שם.

הספר מתאר דיאלוג של תלמידַי ושלי עם עצמנו ועם עברנו, עם מילים של האתמול – קרן קיימת, אנו אוהבים אותך מולדת, טרקטור, התמונה של החורש עם התלמים והציפורים מעל הבתים וגגותיהם האדומים – בהקשר של היום. הסיפור נוצר על־ידי הדינמיקה של המפגש המחודש, לפי מה שאנחנו מעדיפים לזכור, כפי שהדברים נראים עתה בעיני תלמידַי ובעינַי.

אין בספר הרבה תשובות. יש בעיקר שאלות ותהיות מה היה לנו שם, לתלמידַי ולי, מה הסיפור שלנו והיכן הוא משתלב בסיפור של אחרים מסביבנו.

עברי, גם כאשר ניסיתי לא להתחשב בו, חשב עלי והלך אתי. אני הולכת בשביל זיכרונותי מאז. הם שבים אלי בכל אשר אלך, בכל אשר אחקור. הם חבויים, רבדים רבדים, בתוך תוכי, מקיימים עמי דיאלוג קבוע המסייע לי להבין את עצמי אז ועכשיו. עתה, משהם פרצו ועלו, החלו כותבים את עצמם, התעורר בי צורך לשתף גם אחרים בפגישה המחודשת הזאת עם עצמי ועם תלמידַי, עולי שנות החמישים.

על הסיפור שלנו, על הספר

ב־1995 הוקרן, במסגרת הסדרה "תקומה" בערוץ 1, ראיון אתי, "מורה רנה", מי שלימדה ילדי עולים בשנות החמישים. הראיון וההדים שחולל עוררו בי בעוצמה רבה את זכר הסיפור של תלמידַי ושלי בתקופה ההיא ולכך נוספו השגותי על השיח הציבורי המתעצם בנוגע ל"שגיאות של שנות החמישים". חשתי כי ה"האשמות" כלפי העוסקים במלאכת הקליטה בשנים ההן, ובכלל זה גם כלפַי, מוגזמות, וממילא לא יכולתי להשלים עם "הסליחה" שביקש אהוד ברק כעבור שנתיים־שלוש מבני עדות המזרח בשם "מפלגת העבודה לדורותיה". הוא דיבר לכאורה גם בשם הורי ובשמי, ולא ראיתי שום הצדקה לכך. יתר־על־כן, תגובות שהגיעו אלַי, בעיקר מתלמידים ומעמיתים לשעבר, דרבנו אותי להציג את הסיפור שלי/שלנו ולהראות שפני הדברים בשעת מעשה היו שונים מאוד.

ואפשר שהגורם הממריץ החזק ביותר היה משפט שאמרה תלמידתי בסוף הראיון האמור בסדרה "תקומה". כשסיפרה על לבטיה וקשייה לקראת בחינות הבגרות ציינה כי היא ניגשה אליהן, בסופו של דבר, כי "מורה רנה אמרה שאנחנו יכולים". בכיתי מרוב התרגשות למשמע המילים האלה ובכתה אף היא לנוכח תגובתי. אולי אז נבטה בי ההחלטה לנסות להציג את הסיפור שלנו, כפי שהוא עולה מעדויות שונות שנצטברו אצלי במרוצת השנים, כפי שהוא עולה ממה שאנחנו זוכרים מאז על הרקע של היום. וכמובן, בידיעה שהזיכרון של כל אחד מאתנו, ושל כולנו יחד, עלול לתעתע ואין ספק בהיותו סלקטיבי.

התוצאה הראשונית הייתה סדרה של פגישות עם תלמידים מאז, בקבוצות וביחידוּת, ועם מורים שהיו חברַי לעבודה. בתחילתה של הסדרה הזאת לא ידעתי מה יקרה במהלכה ואילו פירות תוליד. הפגישות ריתקו אותי והולידו פגישות נוספות, מגעים חדשים, שיחות טלפוניות רבות ושורת התכתבויות שלא היו קודם. פעלנו כקהילה מתחדשת והמשכית למה שהיה לנו אז. חלף זמן רב יחסית עד שהתחלתי להעלות את הדברים על הכתב. האם עשיתי זאת מפני שהתלמידים אמרו כי יש צורך בכתיבה או מפני שחומרים נוספים התחילו להתדפק על דלתי? אני מתקשה לענות על שאלה זו, אבל הנה אני כאן. עם מה שמצאתי בסביבתי שלי, עם סיפורי ההתלבטויות ורישומי הפגישות המחודשות בין תלמידַי וביני.

בשונה ממחקרים אחרים לא יצאתי אל השדה עם שאלה. אספתי, ועודני אוספת, תעודות בכמה ארכיונים, יומנים, תמונות, מכתבים ורשימות מפרי עטי באותם ימים. תלמידותי, מעיין בלום ואורלי לביד, שהכינו את עבודות הגמר שלהן לתואר מוסמך בהתבסס על החומרים האלה, סייעו לי רבות במלאכת האיסוף ואני מודה להן על כך מקרב לב.

לא, זה אינו הסיפור האמיתי של שנות החמישים. מטבע הדברים יש הרבה "סיפורים אמיתיים" של אז וסביר שהם שונים אלו מאלו ושונים מהסיפור של תלמידַי אתי. זה הסיפור שלנו, של הפגישה שלנו אז, לאורך הדרך והיום. גם אין זה סיפור של "קליטה". אינני יודעת בבירור, והיום יותר מאי־פעם, מי בדיוק קלט את מי. אינני מתעלמת, למשל, מדברי תלמידתי ממעברת תל עדשים, "לא אתם קלטתם אותנו. אנחנו קלטנו אתכם".

במתכוון לא חיפשתי את "הסיפורים האמיתיים" של האחרים ואת כל מה שכתבו עמיתַי על הימים ההם, אף שחלק מהחומרים האלה התדפקו על דלתי ואני פתחתיה כאשר נראה לי שהם מעשירים את הסיפור שלנו ומשתלבים בו באופן טבעי. העדפתי להתמקד בסיפור הזה לבדו לא בשל חשיבותו אלא בגלל התחושה שהוא מוכר לי ולכן איטיב להציגו.

יכולתי לנתח את מה שהצטבר בידי באופן "אובייקטיבי", לפי לוח זמנים, כחומר שאספה קבוצה המדברת על שנות החמישים. ויכולתי להתייחס אל החומר הזה כאל שיח של אנשים שהיו יחד בשנות החמישים באותו מקום והם מדברים יחד על אז ועל היום. בחרתי, בשל מעורבותי האישית, בגישה השנייה, הסובייקטיבית יותר.

הגענו אל הפגישות, אז והיום, מנקודות־מוצא רבות ושונות זו מזו והבאנו אתנו מהעבר מטענים מגוונים ושונים זה מזה. אבל במהרה התברר, וגם יתואר להלן, כי הדומה רב מאוד ומאפיין אותנו הרבה מעבר למה שנהוג לחשוב או לציין כאשר עוסקים במה שאירע בארץ בשנות החמישים.

באותן שנים קריטיות, בוודאי לעיצוב שלנו, גיבורי הסיפור, היינו חלק מהחברה הרחבה, המורכבת מקהילות רבות אחרות. היינו גם קהילה שיצרה לעצמה מרחב משותף, מנותק לפעמים מהסובב אותנו. בשנים ההן התחלתי את חיי כבוגרת, עשיתי את ראשית צעדַי כמורה ובדיעבד אוכל לומר שגם קבעתי חלק נכבד ממסלול חיי לעתיד לבוא. עתה אנו מצטרפים יחדיו גם לקהילת זיכרון, שנזכרת יחד בדברים שהיו חשובים לחבריה. הדברים שאנחנו מעלים מהדיאלוג הייחודי שהיה לנו ונוצר בינינו מתייחסים בחלקם, באופן טבעי, לעניינים הנידונים בשיח הציבורי של ההווה. הטקסט הוא שלנו בקונטקסט של הימים ההם ושל הזמן הזה. כך אנסה לספרו.

תלמידַי ואני יוצרים יחדיו גם קהילה חיה ונושמת, לא רק זוכרת, שיש לה קודים אופייניים ורשתות חברתיות הקיימות גם היום. הפכנו מקהילה לומדת לקהילה יוצרת, בעלת עוצמה משלה, הפועלת על חבריה וממשיכה להפעיל אותם. עובדות אלו מסבירות, כך נראה, חלק ממה שקרה לכל אחד מאתנו ולכולנו יחד בפגישות דאז ובזיכרונות על הימים ההם.

במסגרת הסיפור נשאל לא רק מה היה שם אלא גם מה זוכרים ומה לא. מי זוכר מה. ואולי נצליח לזהות את הלמה.

תלמידַי הם שותפי הזיכרון שלי. אלמלא הם, אולי הייתי מתחילה לפקפק בקיומם של הדברים שליוו אותי באשר הלכתי מאז השנים ההן. כך גם שותפתי, נחמה צפריר (לימים מילוא), שצעדה יחד אתי בשנתיים הראשונות ל"עשור המעברות שלי" (והייתה הקוראת הראשונה של ספר זה). היא נענתה ברצון למשימה שביקשתי להטיל עליה, כדי לתקף את העובדות כפי שהן עולות בזיכרונותי מאז – והדיאלוג שהתפתח בינינו על הרקע הזה היה לחוויה בפני עצמה. הערותיה ופרקי יומנה האירו את עינַי. לאחר חמישים שנה, ולאחר שמסלולי חיינו נפרדו לחלוטין זה מזה, נמצא, למרבה העניין, כי זיכרונותיה זהים כמעט לאלו שלי.

אין עדיין תגובות

רק לקוחות רשומים שרכשו את המוצר יכולים להוסיף תגובה.