בירושלים של סוף שנות החמישים נחלץ מומיק בן התשע, בנם היחיד של זוג ניצולי שואה, לשחרר את הוריו מסיוטיהם. באומץ […]
זה היה ככה, שכמה חודשים אחרי שסבתא הֶנִי מתה וקברו אותה בתוך האדמה, קיבל מומיק סבא חדש. הסבא הזה הגיע בחודש שבט של שנת תשי”ט, שזה בלועזית אלף ותשע־מאות וחמישים־ותשע, לא דרך המדור־לחיפוש־קרובים־ולדרישות־שלום־מעוֹלים־חדשים, שמומיק היה צריך לשמוע כל יום בין אחת־ועשרים ואחת־וחצי, כשאכל ארוחת־צהריים, ולשים טוב־טוב לב אם יזכירו ברדיו איזה שם מהשמות שאבא כתב לו על דף; לא, הסבא הגיע דרך אמבולנס מגן־דויד־כחול, שעצר אחרי־הצהריים באמצע סופת גשם ליד המכולת־קפה של בלה מרכוס, וירד ממנו איש שמן ושזוף, אבל לא שווארצֶע אלא משלנו, ושאל את בלה אם היא מכירה פה ברחוב את משפחת נוימן, ובלה נבהלה וניגבה מהר את הידיים בסינור שלה ושאלה, כן כן, קרה משהו חס־וחלילה? והאיש אמר שלא צריך להיבהל, כלום לא קרה, מה צריך לקרות, ורק שהבאנו להם פה איזה קָרוב־משפחה, והוא הראה עם האגודל שלו אחורה אל האמבולנס, שנראה לגמרי שקט וריק, ובלה נהייתה פתאום לבנה כמו הקיר הזה, והיא כידוע לא פוחדת משום דבר, ודווקא לא הלכה אל האמבולנס, ואפילו התרחקה קצת לַכּיווּן של מומיק, שישב ליד אחד השולחנות הקטנים ועשה שיעורים בתורה, ואמרה, וֵוי אִיז מִיר, מה פתאום קָרוב־משפחה עכשיו? והאיש אמר, נו גִיברת, אין לנו זמן, אם את מכירה אותם, אז אולי תגידי לי איפה הם, כי אצלהם בבית יש אף־אחד, הוא דיבר בשגיאות אפילו שנראה ותיק, ובלה אמרה לו תיכף שבטח שאין אף־אחד עכשיו בבית שלהם, הם לא פרזיטים, הם אנשים מה עובדים קשה בשביל הפרוסת־לחם, מהבוקר עד הערב הם שם, ברחוב השני, בקופסה של המפעל־הפיס, וזה כאן, הקטן, הוא שלהם, ואתה תחכה פה רגע, אדוני, ואני כבר ילך לקרוא אותם. ובלה רצה, אפילו את הסינור שלה היא לא הורידה, והאיש הסתכל רגע על מומיק וקרץ לו עם העין, וכשמומיק לא עשה לו כלום בחזרה, כי הוא יודע טוב מאוד איך צריך לא להתנהג עם אנשים זרים שהוא לא מכיר, משך האיש בכתפיים שלו והתחיל לקרוא בעיתון שבלה השאירה פתוח, ואמר לאוויר שאפילו עם הגשם הזה שיורד עכשיו, זאת תהיה שנה של בצורת, ורק זה עוד היה חסר לנו. אבל מומיק, שבדרך־כלל הוא ילד מנומס, לא נשאר לשמוע ויצא החוצה אל הגשם ואל האמבולנס, וטיפס על המדרגה האחורית שהיתה לו, וניגב את הגשם שהיה על החלון הקטן העגול, והסתכל פנימה וראה את האיש הכי זקן בעולם שוחה לו שם כמו נניח דג בתוך אקווריום. הוא היה לבוש פּיזָ’מָה עם פסים כחולים, והיה צימוקִי כמו סבתא הֶנִי לפני שהיא מתה. היה לו עור קצת צהוב וקצת חוּם, כמו של צב, וזה נִתלה לו מהצוואר שלו ומהידיים שהיו מאוד רזות, והראש שלו היה קירח לגמרי, והיו לו עיניים כחולות וריקות. הוא שחה באוויר של האמבולנס בתנועות חזקות לכל הכיוונים, ומומיק נזכר דווקא באיכר השוויצָרי העצוב, שדודה איטקה ודוד שימֶק הביאו במתנה סגור בתוך כדור זכוכית קטן עם שלג יורד שמומיק במקרה שבר, ובלי לחשוב הרבה פתח מומיק את הדלת ונבהל כששמע שהאיש מדבר אל עצמו בקול משונה, עולה ויורד, פתאום בהתלהבות ופתאום כמעט בוכה, כאילו שהוא עושה הצגה או מספר למישהו סיפור שאי־אפשר להאמין לו, ובבת־אחת, ואת זה באמת קשה להבין, היה מומיק בטוח באלף אחוזים שהזקן הוא אַנשֶׁל, האח הקטן של סבתא הֶנִי והדוד של אמא, שתמיד אמרו שמומיק דומה לו, בייחוד בסנטר ובמצח ובאף, ושהיה כותב סיפורים לילדים קטנים בעיתונים בחוץ־לארץ; אבל אנשל הרי מת אצל הנאצים ימח־שמם־וזכרם, וזה כאן נראה חי, ומומיק קיווה שההורים יסכימו לגדל אותו בבית, כי אחרי שסבתא הֶנִי מתה, אמא אמרה שהיא רוצה רק דבר אחד, לגמור את החיים שלה בשקט, ובדיוק ברגע הזה אמא הגיעה, באמת חבל שמומיק לא חשב עכשיו על המשיח, ואחריה רצה בלה, מושכת את הרגליים החולות שלה, שהן המזל הגדול של מרילין מונרו, וצועקת אל אמא ביידיש לא להיבהל ולא להבהיל את הילד, ואחרי אמא ובלה הלך לאט אבא שלו הענקי, נושם בקושי והפנים שלו אדומים, ומומיק חשב שזה באמת דבר רציני אם שניהם יחד עזבו את הקופסה של הפיס. טוב, אז הנהג של האמבולנס קיפל לאט־לאט את העיתון ושאל אם הם משפחת נוימן, ואם הם הקרובי־משפחה של הֶנִי מינץ זיכרונה־לברכה, ואמא אמרה בקול משונה, כן, זאת אמא שלי היתה, מה כבר קרה, והנהג השמן עשה חיוך שמן ואמר שכלום לא קרה, מה צריך לקרות, כולם כל הזמן מחכים שמשהו יקרה, ורק שהבאנו לכם במזל־טוב את הסבא. ואז הלכו כולם אל הדלת האחורית של האמבולנס, והנהג נכנס פנימה ולקח את הזקן בקלות על הידיים, ואמא אמרה, אוי, שככה יהיה לי טוב, זה אנשל, והתחילה להתנדנד כל־כך, שבלה רצה לקפה והביאה לה כיסא בדיוק בזמן, והנהג שוב פעם אמר שלא צריך להיבהל, שחס־ושלום לא נקבל פתאום משהו לא טוב, ואחרי שהעמיד את הזקן על האדמה, נתן לו מכה כזאת ידידותית על הגב הצימוקִי שלו, שהיה גם עקום לגמרי, ואמר לו, נו, הנה המִשְׁפּוּחֶה שלך, אדון וסרמן, ואמר לאבא ואמא, כבר עשר שנים הוא אצלנו בבית המשוגעי־רוח בבת־ים, ואף־פעם לא יכולים להבין אותו, תמיד שר ומדבר לעצמו כמו עכשיו, אולי מתפלל או מה שזה, ולא שומע בכלל מה מדברים אתו, כמו חירש. הנה המִשְׁפּוּחֶה שלך! הוא צרח לו ממש בתוך האוזן, בשביל להראות לכולם שהוא באמת חירש, אה, כמו אבן, מי יודע מה הם עשו לו שם ימח־שמם, נו, ואנחנו אפילו לא יודעים איפה הוא היה, באיזה מחנה או מה שזה, הרי הביאו לנו אנשים במצב עוד יותר גרוע, הייתם צריכים לראות, שלא נדע, אבל הנה לפני איזה חודש או משהו, הוא התחיל פתאום לפתוח הפה ולהגיד כל־מינֵי שמות, וגם שֵׁם של גברת הֶנִי מינץ, והמנהל שלנו עשה חקירה קטנה כמו מה־שמו זה, בלש, וראה שגברת הֶנִי מינץ רשומה פה, בבית־מזמיל בירושלים, ושגם היא זיכרונה־לברכה כבר מתה, ושאתם קרובים יחידים שלה, נו, ואדון וסרמן יותר בריא כנראה הוא כבר לא יהיה, והוא יודע לאכול כמעט לבד, וגם, תסלחו לי, את הדברים הלא יפים עושה לבד, והמדינה שלנו נֶעבֶּעך ענייה, והרופאים אצלנו אמרו שאפשר להחזיק אותו בבית גם במצב שלו, סוף־סוף משפחה, לא? והנה, כאן יש לכם תיק עם כל הדברים שלו, הבגדים, והתעודות של המחלה, והדוֹקוּמֶנטים שלו, וגם כל הרֶצֶפּטים בשביל רפואות מה נתנו לו אצלנו, והוא באמת בֶּנָדָם נוח ושקט, חוץ מהתנועות והקולות האלה, אבל זה שום דבר רציני, אצלנו כולם אהבו אותו, היו קוראים אותו משפחת מָלַבסקי, כי הוא כל הזמן שר, תגיד שלום לילדים שלך! הוא צעק באוזן של הזקן, אה, שום דבר, כמו אבן, והנה, אדון נוימן, אתה תחתום פה שקיבלתם אותו ממני, יפה, אולי יש לך אתך איזה תעודת־זהות? לא? לא נורא. אני גם ככה מאמין. נו, שׁוֹין, שיהיה במזל־טוב, זה שִׂמחה גדולה, אני חושב, כמו תינוק מה שנולד, כן, תתרגלו אליו לאט־לאט, נו, כבר צריכים לחזור לבת־ים, עוד יש הרבה עבודה, ברוך־השם, שלום אדון וסרמן, ואל תשכח אותנו! והוא צחק לתוך הפָּנים של הזקן, שבכלל לא הרגיש שהוא כאן, ותיכף עלה לאמבולנס ונסע מהר.
בלה רצה להביא חתיכת לימון בשביל לעזור לאמא להתחזק קצת. אבא עמד בלי לזוז והסתכל אל הגשם שנזל לתוך הערוגה הריקה שהעירייה לא שתלה בה אורן. המים נזלו על הפנים של אמא, שישבה על הכיסא בגשם בעיניים עצומות. היא היתה כל־כך קצרה, שהרגליים השמנות שלה לא נגעו באדמה. מומיק ניגש אל האיש הזקן ולקח בעדינות את היד הרזה שלו ומשך אותו שיעמוד מתחת לגגון של המכולת של בלה. שניהם היו כמעט באותו גובה, כי הזקן היה כפוף לגמרי, ועוד היתה לו גיבנת קטנה מתחת לעורף. ומומיק תיכף ראה שגם על היד של הסבא החדש רשום מספר, כמו שיש על היד של אבא ושל דודה איטקה ושל בלה, אבל מיד שם לב שזה מספר אחר, חדש, וכבר באותו רגע התחיל ללמוד אותו בעל־פה, ובינתיים חזרה בלה עם הלימון והתחילה לשפשף לאמא את המצח ואת הצדדים, והאוויר התמלא ריח טוב, אבל מומיק חיכה, כי ידע שאמא לא מתעוררת כל־כך מהר.
בדיוק עכשיו באו מהקצה של הסמטה מקס ומוריץ, שבאמת קראו אותם גינצבורג וזיידמן, אבל אף־אחד לא זכר את זה, חוץ ממומיק, שזוכר הכל. אלה שני זקנים שתמיד היו יחד. הם גרו במחסן של בלוק 12, ומילאו אותו בסמרטוטים ובחוֹלֵירוֹת שאספו בכל מקום. כשבאו מהעירייה לזרוק אותם בלה צעקה עליהם ככה, שהם השאירו אותם והסתלקו. מקס ומוריץ אף־פעם לא דיברו עם אנשים ורק עם עצמם. גינצבורג, שהיה מטונף ומסריח, הלך כל הזמן ושאל מי אני מי אני, וזה בגלל שנאבד לו הזיכרון אצל ההם ימח־שמם, והקטן, זיידמן, היה מחייך לכל העולם, ואמרו עליו שהוא ריק מבפנים. הם לא זזו אחד בלי השני, גינצבורג השחור הולך ראשון, ואחריו זיידמן, מחזיק את הילקוט הקרוע שלו שמסריח קילומטר ומחייך לאוויר. כשאמא של מומיק היתה רואה אותם מתקרבים, היא תמיד היתה אומרת לעצמה בשקט ומהר, אוֹיף אַלֶע פּוּסטֶע פֶעלדֶער, אוֹיף אַלֶע וִיסטֶע וֶעלדֶער, שיבוא האסון על כל השדות הריקים ועל כל היערות השוממים, והיא כמובן אמרה למומיק לא להתקרב אליהם, אבל הוא ידע שהם בסדר, ועובדה שבלה לא הסכימה שיגרשו אותם מהמחסן, אפילו שהיא בעצמה היתה קוראת להם בצחוק בכל־מיני שמות כמו שמחה־וששון, או פָּאט־ופָּאטָאשוֹן – שהם שני מיקי מָאוּסִים שהיו בעיתונים בארץ שממנה הם כולם באו.
והנה שניהם באו ככה לאט־לאט, אבל זה היה מוזר, כי הפעם הם לא פחדו מהאנשים ודווקא התקרבו ועמדו ממש ליד הסבא, והסתכלו בו טוב־טוב, ומומיק הביט בסבא וראה שהאף שלו קצת זז, כאילו הוא הריח אותם, וזה לא חוכמה, כי את גינצבורג יכול להריח אפילו אחד שבכלל אין לו אף, אבל פֹּה קרה משהו אחר, כי הסבא הפסיק את המנגינות שלו והסתכל בשני הטומטומים, ומומיק הרגיש שכל השלושה הזקנים מתמתחים בבת־אחת, כאילו שהרגישו משהו יחד, ואז הסבא החדש הסתובב מהם פתאום בכעס כזה, כאילו ביזבז זמן שאסור לו לבזבז, ותיכף חזר למנגינה שלו המעצבנת,
ושוב פעם לא ראה כלום, ורק הזיז בכוח את הידיים שלו במין תנועות של שחייה באוויר או כאילו הוא מדבר עם מישהו שאיננו כאן, ומקס ומוריץ הסתכלו עליו, והקטן, זיידמן, התחיל לעשות תנועות וקולות כמו הסבא, תמיד הוא עושה כמו האנשים שהוא רואה, וגינצבורג עשה מין קול כועס והתחיל ללכת, וזיידמן נסחב אחריו.
טוב, בינתיים קמה אמא חיוורת כמו סיד ומתנדנדת בלי כוח, ובלה שילבה לה את היד ואמרה, תישעני עלי, גיזֶלָה, ואמא לא הסתכלה בכלל בסבא החדש, ואמרה לבלה, זה יהרוג אותי, תזכרי מה שאני אומרת לך, למה אלוהים לא עוזב אותנו קצת בשקט ונותן לנו לחיות, ובלה אמרה, טפו, איך את מדברת, גיזלה, הרי זה לא חתול, זה בֶּנָדָם חי, לא יפה ככה, ואמא אמרה, לא מספיק שנשארתי יתומה, ולא מספיק כמה סבלנו בסוף עם אמא שלי, עכשיו הכל יתחיל מחדש, תסתכלי אותו איך הוא נראה, הרי הוא בא למות אצלי, זה מה שהוא בא, ובלה אמרה לה, שָׁא שָׁא, ולקחה אותה ביד, ושתיהן עברו ליד הסבא ואמא אפילו לא הסתכלה עליו, ואז אבא השתעל מין שיעול כזה, אה, נו, מה זה ככה לעמוד, וניגש ובאומץ שם את היד שלו על הכתף של הזקן, והסתכל במומיק בפרצוף קצת מתבייש, והתחיל לקחת את הזקן, ומומיק, שכבר החליט לקרוא לזקן סבא, אפילו שהוא בעצם לא היה ממש סבא שלו, אמר לעצמו שהנה הסבא לא מת כשאבא נגע בו ביד שלו, אבל הרי זה ברור, כי מי שבא משם לא יכול להיפגע.
כבר באותו יום ירד מומיק אל המחסן שמתחת לבית שלהם ועשה חיפוש. תמיד פחד לרדת לשם בגלל החושך והלכלוך, אבל הפעם הוא היה מוכרח. שמה, בין המיטות הגדולות מברזל והמזרונים שהקש נושר מהם, וכל הערמות בגדים ונעליים, היה גם הקוּפֶרט של סבתא הֶנִי, שזה ארגז גדול, קשור טוב־טוב, עם כל הבגדים והדברים שהיא הביאה משם, וספר אחד טַייטְש חומש, שקוראים לו צֶנָאוּרֶנָה, והקרש הגדול שעליו היא היתה מכינה עלים לבצק, ושלוש שקיות בד מלאות נוצות מהתחת של האווזים, שאת זה סבתא הֶנִי סחבה דרך חצי העולם באוניות וברכבות ובסכנות הכי גדולות, רק בשביל שתוכל לעשות לה בארץ־ישראל שמיכת פוך, שלא יהיה לה קר ברגליים, נו, וכשהיא הגיעה לפה מה התברר, התברר שדודה איטקה ושימק, שבאו לפניה ותיכף נהיו עשירים, כבר קנו לה שמיכה כפולה מפוך, והנוצות נשארו במחסן ותיכף קיבלו עובש וכל־מיני חוֹלֵירוֹת, אבל דבר כזה לא זורקים אצלנו, והעיקר, בתוך הקוּפֶרט למטה היתה מחברת עם דברים שסבתא כתבה ביידיש, מין זיכרונות כאלה שהיו לה כשעוד היה לה זיכרון, אבל מומיק כן זכר שפעם אחת, עוד לפני שהוא בכלל ידע לקרוא, ולפני שנהיה אַלטֶער קוֹפּ, שזה ראש של זקן וחכם, הראתה לו סבתא דף של עיתון ישן, ושמה היה כתוב סיפור, שאח של סבתא הֶנִי, אנשל הזה, כתב לפני איזה מאה שנה בערך, ואמא כעסה אז על סבתא שהיא מבלבלת לילד את המוח עם דברים שכבר נגמרו ולא צריך להזכיר אותם, ובאמת, הדף של העיתון ההוא עוד היה כאן בתוך המחברת, וכשמומיק לקח אותו ביד הוא תיכף התחיל להתפורר, ולכן הוא תפס אותו בין הדפים של המחברת, והלב שלו דפק, ואחר־כך הוא התיישב על הקוּפֶרט כדי לקשור אותו בחבלים שלו, אבל בשביל זה מומיק היה יותר מדי קל, והוא השאיר אותו פתוח, וכבר רצה לברוח מהמחסן, ופתאום היה לו רעיון כל־כך משונה, עד שהוא נעמד במקום ובכלל שכח מה הוא רוצה לעשות עכשיו, אבל הבולבול שלו הזכיר לו יפה מאוד, והוא בקושי הצליח לצאת החוצה, וכבר ליד המדרגות היה מוכרח להשתין, כי ככה זה אצלו תמיד כשהוא יורד למחסן.
טוב, הוא הצליח להכניס את המחברת הביתה בלי שירגישו, ותיכף נכנס לחדר שלו ופתח אותה וראה שבדרך הדף התפורר עוד קצת ולמעלה הוא כבר ממש קרוע, ומיד הוא ידע שדבר ראשון הוא מוכרח להעתיק את מה שכתוב בדף לדף אחר, כי אחרת זה קאפּוּט. הוא הוציא את מחברת הריגול שלו מתחת למזרון והתחיל להעתיק במהירות ובהתרגשות, מלה אחרי מלה, את כל הסיפור שהיה בעיתון הקרוע:
ילדי־הלב לעזרת אדומי הע
סיפור בחמישים פרקים מאת הסופ
חביב הילדים אנשל וסרמן “שֶׁחרֶזָ
פרק עשרים־ושבעה
הוי, אלופִי הקורא! הנה נטשנו בַּנוּמֶער האחרון את חבורת ילדי־הלב, העושה דרכה כחץ מקשת על כנפי מכונת קפיצת הדרך והזמן, ופנֶיה אל המאור הקטן, הלוא הוא הירח. המכוֹנה המופלאה הזאת היתה תולדת רוחו של הילד הנבון סֶערגֵיי, המחבל כל תחבולות הטֶעכנִיק והכוח העֶלֶעקְטְרִי, ומשפטה כבר ביארנו באר היטב בפרק הקודם, והקורא הנאמן יוכל לשוב ולעיין שם אם נשתכח הימנו; ובצוותא חדא עם בני החבורה היו על סיפון המכונה אף אנשי שבט הנאבּאחוּ, אשר אדומי עור המה, ובראשם מלכם הגא, אשר חניכתו בפיהם: “אדום הפוזמק” (אל־נכון יזכור הקורא כי אדומי העור איוו להם חניכוֹת תפארה כדוגמת השם הזה, אשר אנו מסתמא נמלא שחוק פינו לשִׁמעוֹ!), והללו נמלטים היו מתגרת ידם של אנשי אָוֶן, אשר אמרו לגזול מהם את אדמת אבותיהם, ומנהיגם הפושע איש הדמים יליד ארץ בריטניה, דזשוֹן ליי סְטוּארט. הנה כי כן אחזו כולם דרכם אל הירח ושמו בו מִבטחם, למצוא בו מזור לצרתם ולחייהם האמוּלים. שור! הנה חולפת מכונתם הפלאית על פני כוכבי השֶׁבת, פולחת טבעות השבתאי, מתמרקת בין חבלי ברקים ומרוצתה כמרוצת האור! ובעוד היא עוֹפֶפֶת, היה אוטו בְּריג, ראש וראשון לילדי־הלב, מתייגע הרבה להשקיט רוחם של אדומי העור, אשר זה אך ניצלו מכף אויביהם וכרגע נחטפו השמימה במרכבת האש, והיה מסיח להם את מעשי הפלאות של ילדי־הלב, והקורא הנאמן יודעם אות לאות ולא נייגעוֹ בהם. ואחותו הקטנה של אוטו, הלוא היא פאולה הנעלסה, זהובת השיער, היתה מַתְקנת הסעודה לאורחים, להשיב נפשם ולהצהיל רוחם. ואלברט פריד, הנער השתקן, ישב באותה שעה סָפוּן בסתר חדר־ההגאים והירהר בינו לבינו בקוּשְׁיה הנכבדה כלום יהלכו בעלי־חיים על אדמת הירח, והלוא ידוע לך, רעי הקורא, שאלברט פריד שלנו בקיא בהלכות בעלי־החיים למיניהם, מביצי כינים ועד קרני ראמים, ויודע להשיח עם כל אחד ואחד מהם בלשונו, כשלמה המלך בשעתו, וגם הכין לו דִפתר קטון לכתוב בו כל הפאקטים המדעיים שעתיד הוא לבוא עד חִקרם כמעט־קט, כי חובב חוק וסדר היה אלברט פריד ידידנו וראוי לשמש מופת לקוראינו הקטנים בכל הליכותיהם. עוד הוא כותב, והנה באה באוזניו המיית חליל ענוגה, וישתומם, וימהר לקום על רגליו, ויגש אל אולם המסע ויעמוד בפתח, והנה הֶרוּטיוֹן, הנער הארמני הקטון, רב־מג אשר ידו בכל מעשה קסם, מנגן שם בחלילו לפני האורחים, והצלילים אשר הפיקו אצבעותיו הזריזות השקיטו את חרדת לבם של אדומי העור והפיסו את דעתם ודובבו להם נחמות, ואין תימה, שהרי גם אותו, את הֶרוּטיוֹן הקטון עצמו, הושיעו ילדי־הלב לפני שנים אחדות, כאשר התנפל התוּגר על כפרו אשר בהרי ארמניא, והוא יחיד מבני כפרו אשר נושע, ודברי המעשה רב־העלילייה ההוא באו בסיפור “ילדי־הלב מושיעים את בני ארמניא”, והֶרוּטיוֹן הנער היטיב להבין ללב הנושעים החדשים הללו. עוד הוא מנגן, והנה חלפה עב כבדה על פני סֶערגֵיי, אשר ניצב על המשמר ובידו קרן החזוּת המגדלת כל עצם אלף מונים, ויזעק, “אבוי! שורו! על פני הלבנה!” המה שמעו, וחלחלה אחזתם. מיהר אוטו המנהיג והביט אף הוא לתוך קרן החזות, וברכיו פָּקוּ, ולבו פג, ופניו חוורו כפני המת. פאולה אחזה בידו ותזעק: “בשם אלוהים, אוטו, מה הדבר אשר ראית?” אלא לשונו של אוטו צבתה בתוך פיו בְּחינת בצק, ולא יכול להשיבה דבר, ורק מראה פניו העיד שכלתה אליהם הרעה, ואפשר כי עלה המוות בחלונם, חס־וחלילה.
אין עדיין תגובות