החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

מול פלנדרס

מאת:
מאנגלית: סיגל אדלר | הוצאה: | 2004 | 330 עמ'
זמינות:

25.00

5 מתוך 5 מבוסס על מדרג אחד
(חוות דעת אחת)
רכשו ספר זה:

‫סיפור חייה של הגיבורה, מול פלנדרס, הוא רצף עשיר של מעשים לא מוסריים בעליל (גניבה, מרמה, זנות, גילוי עריות). מבחינות שונות אפשר לראות במול פלנדרס את הגרסה הנשית והעירונית של רובינזון קרוזו: זו יצירה המספרת על מאבק ההישרדות ב"ג'ונגל" של חברה קפיטליסטית באנגליה של ראשית המאה ה-18. דניאל דפו הצליח במול פלנדרס לעצב דמות נשית חדשה, פורצת דרכים בספרות האירופאית. דמות זו שובה את דמיון הקוראים בגלל הסתירות שבה, ומשום שדרכה מעצב דפו עמדה מורכבת בנוגע למאבק ההישרדות הזה, הקשה שבעתיים לנשים, שיש לו גם מחיר – התפשרות על כללי מוסר בסיסיים ויחס מנוכר ותועלתני לאנשים. מול פלנדרס ראה אור ב-1722, שלוש שנים אחרי רובינזון קרוזו, הספר שהקנה לדפו תהילת עולם. לספר נוספה אחרית דבר מאת דוד פישלוב מן האוניברסיטה העברית בירושליים.‬

מקט: 4-249-1484
לאתר ההוצאה הקליקו כאן
מאמר על הספר בעיתונות
סקירה על הספר בבלוגיה

הורד דוגמה חינם לאייבוקס  הורד דוגמה חינם לקינדל

כדי לקרוא אנא התקן תוכנת קריאה המתאימה למכשירך כמפורט במדריך לקורא


קורותיה ותלאותיה של מול פלנדרס הנודעת וכו': שמי האמיתי מוכר היטב ברשומות או בספרי ניוגייט והאולד ביילי, ומאחר שעדיין תלויות ועומדות כמה סוגיות הנוגעות להתנהגותי, אין לצפות שאציין בחיבור זה לא את שמי ולא את תולדות משפחתי; אולי מוטב שייוודע הדבר לאחר מותי, אבל עכשיו אין זה רצוי, לא, גם אם צפוי שתוכרז חנינה כללית לכל האנשים והעברות, בלי חריגים ובלי סייגים.
די אם אומר שכמה מחבריי הגרועים ביותר – שאינם יכולים עוד לפגוע בי לאחר שפרשו מן העולם דרך מדרגות הגרדום וחבל התלייה, כפי שתכופות ציפיתי בעצמי להסתלק ממנו – הכירו אותי בשם מול פלנדרס; לכן הרשו לי לדבר על עצמי בשם זה עד שאעז להודות הן במי שהייתי בעבר והן במי שאני כעת.

נאמר לי שבאחת האומות השכנות לנו, בצרפת או במקום אחר, אינני יודעת, נקבע בצו המלך שאם עבריין כלשהו – אם נדון למיתה, אם לעבודת פרך ואם להגליה – מניח אחריו ילדים, מאחר שבדרך-כלל הצרכים שלהם אינם מסופקים בגלל עוניים או מותם של הוריהם, הם מיד מועברים להשגחת הממשלה בבתי מחסה שנקראים בתי יתומים, ושם זוכים לחינוך, לבוש, מזון והכשרה מקצועית, וכשהם מוכנים לצאת לעולם, הם משובצים לעבודה בתחום המסחר או השירותים כדי שיוכלו לכלכל את עצמם ביושר ובחריצות.

אילו זה היה הנוהג בארצנו, לא היה גורלי גורל של ילדה ענייה ונטושה, בלי חברים, בלי בגדים, בלי עזרה ובלי מושיע בעולם – גורל שגרם לי סבל גדול ביותר אפילו לפני שיכולתי להבין את מצבי או כיצד לשנותו – ואף לא הייתי נדחקת לאורח חיים שאינו רק שערורייתי, אלא אף בדרך-כלל מחריב במהירות גוף ונפש כאחד.

אבל לא כך היה במקרה שלפנינו. אמי הורשעה בפלילים על גנבה פעוטה כלשהי שחבל לציינה, (זאת אומרת) הזדמן לה לשאול מסוחר בדים כלשהו בצ'יפסייד שלוש פיסות בד פשתן הולנדי. השתלשלות המאורעות ארוכה מכדי שאחזור עליה, והיא סופרה לי באופנים כה רבים שבוודאי איני יכולה להיות בטוחה מהו התיאור הנכון.

אלא שאמי ההרה, ועל כך הכל מסכימים, דרשה לדחות את הוצאתה להורג. מאחר שהתברר שהריונה מתקדם, היא זכתה בדחייה של שבעה חודשים, ובמהלכם הביאה אותי לעולם. משעמדה שוב על רגליה נקראה, כפי שמכנים זאת, לביצוע גזר דינה שנזכר לעיל, אבל עשו עמה חסד, והיא הוגלתה אל המושבות החדשות והפקירה אותי, תינוקת בת חצי שנה, ולא בידיים טובות, אתם יכולים להיות בטוחים.

כל זה התרחש סמוך לשעות חיי הראשונות מכדי שאוכל לספר על כך מזיכרוני, אבל מפי השמועה, די אם אציין שנולדתי במקום עלוב, בלי שום קהילה שיכולתי לפנות אליה לעזרה בינקותי; גם אין לי הסבר כלשהו כיצד קיימו אותי, מלבד מה שסופר לי, כלומר שקרובת משפחה של אמי אספה אותי אליה לזמן-מה והייתה לי למינקת, אבל אין לי שמץ של מושג מי מימן זאת או מי הורה על כך.

הדבר הראשון שאני יכולה לזכור או יכולתי ללמוד על עצמי הוא ששוטטתי בחברת קבוצת האנשים המכונים צוענים או מצרים,[10] אבל אני חושבת ששהיתי בחברתם זמן קצר בלבד, שכן צבע עורי לא שונה או הושחר, כפי שהם נוהגים כבר בגיל צעיר מאוד בכל הילדים שמיטלטלים אתם, וגם איני יכולה לומר כיצד הצטרפתי אליהם וכיצד יצאתי מרשותם.

בקולצ'סטר שבאסקס זנחו אותי האנשים הללו; ואף שהיה נדמה לי שאני נטשתי אותם שם (כלומר התחבאתי, ולא הסכמתי להמשיך אתם הלאה), פרטי הסיפור אינם בידי; אני זוכרת רק שלפרנסי קהילת קולצ'סטר שאספו אותי סיפרתי שהגעתי אל העיר עם הצוענים, ולאחר שסירבתי להמשיך אתם, השאירו אותי, אבל לאן הלכו, זאת אינני יודעת, וגם לא יכלו לצפות שאדע, שכן אף שחיפשו אחריהם ברחבי הארץ, נראה שאי-אפשר למוצאם.

נדרש עתה לספק את צרכיי בדרך כלשהי; ואף שלפי החוק לא הייתי בת חסות של הקהילה בחלק זה או אחר של העיר, משנודע סיפורי, ומאחר שהייתי צעירה מכדי לעבוד, שכן טרם מלאו לי שלוש שנים, נכמרו רחמיהם של חברי מועצת העיר, והם הורו לדאוג לחלק מצרכיי. וכך הייתי לאחת מהם, כאילו נולדתי במקום.

למזלי הטוב, במסגרת הדאגה לצרכיי הפקידו אותי בידי אומנת, כך כינו זאת, אישה שאף שהייתה ענייה, ידעה ימים טובים יותר, והתפרנסה מעט למחייתה מטיפול באלה שכמותם אני הייתי אמורה להיות – לדאוג לכל מחסורם עד שיגיעו לגיל מסוים שבו הם אמורים להיות מסוגלים לשרת אחרים או להרוויח בעצמם את לחמם.

האישה הזאת גם ניהלה בית ספר קטן ובו לימדה ילדים לקרוא ולעבוד, ומאחר שבעבר, כפי שכבר אמרתי, היה סגנון חייה מכובד, חינכה את הילדים שאספה אליה בכישרון רב ומתוך תשומת לב רבה ביותר.

אבל היתרון שעלה על כל השאר היה שהיא הקפידה לחנכם על-פי עיקרי הדת, מאחר שבעצמה הייתה אישה מיושבת מאוד בדעתה ויראת שמים; (2.) מסודרת ונקייה מאוד; (3.) אדיבה ומנומסת; בקיצור, מלבד המזון הפשוט, האכסניה הדלה והבגדים העלובים, חונכנו לנימוסים ולנועם הליכות כאילו למדנו בבית ספר לנימוסים והליכות.

נשארתי במקום ההוא עד שמלאו לי שמונה שנים, עד שהחרידה אותי השמועה שחברי מועצת העיר, כך אני חושבת שכינו אותם, פסקו שעליי להיות משרתת. יְכולתי לשרת הייתה מועטה למדי, יהיה המקום שאשָלח אליו אשר יהיה, אלא שהיה מדובר בשליחויות ובעבודה שחורה למען טבחית כלשהי, רעיון שהובע באוזניי לעתים קרובות ועורר בי פחד גדול, שכן אפילו שהייתי צעירה מאוד, סלדתי מעבודות שירות, כפי שקראו להן, כלומר מהרעיון שאהיה משרתת. אמרתי לאומנת שלי, כך כינינו אותה, שאני חושבת שאוכל לקיים את עצמי בלי להיות משרתת, אם תאפשר לי ברשותה; שכן היא לימדה אותי לרקום ולטוות אריגי צמר סרוקים, ענף המסחר העיקרי של אותה עיר, ואמרתי לה שאם אוכל להישאר אצלה, אעבוד למענה במרץ רב.

כמעט כל יום דיברתי אתה על עבודה קשה; וקיצורו של דבר כל היום רק עבדתי ובכיתי, ובכך ציערתי מאוד את האישה הטובה והמיטיבה, עד שלבסוף החלה לדאוג לי, משום שאהבה אותי מאוד.

באחד הימים לאחר מכן היא נכנסה אל החדר שבו עבדנו כל הילדים העניים, והתיישבה ממש מולי, לא בכיסא המנהלת הקבוע, אלא כאילו במכוון כדי לצפות בי בשעת עבודתי – עשיתי משהו שהטילה עליי, וככל שאני זוכרת תייגתי חולצות שהיא קיבלה על עצמה לתפור – ואחרי זמן-מה החלה לדבר אתי: ילדה פתיה שכמותך, אמרה, את בוכה תמיד (שכן באותה שעה בכיתי). אנא ממך, למה את בוכה? משום שהם ייקחו אותי מכאן, אמרתי, ויעשו ממני משרתת, ואני לא מוכשרת בעבודות הבית; ובכן ילדה, היא אמרה, אף-על-פי שאינך מוכשרת בעבודות הבית, כפי שאת מכנה אותן, את תלמדי אותן בבוא הזמן, ובתחילה לא יטילו עלייך מטלות קשות; כן יטילו, אמרתי, ואם לא אוכל לבצען, יכו אותי, והמשרתות יכו אותי כדי לכפות עליי עבודה רבה, ואני רק ילדה קטנה, ואיני יכולה לעשות זאת; ושוב בכיתי, עד שלא יכולתי עוד לדבר אתה.

נכמרו רחמיה של האומנת שלי הטובה והאימהית, ובו ברגע החליטה שלפי שעה לא אהיה למשרתת, והפצירה בי שלא אבכה, ואמרה שתדבר עם אדון ראש העיר, ושלא אהיה למשרתת עד שאתבגר.

אבל זה לא סיפק אותי, מאחר שעצם המחשבה שאהיה משרתת הייתה כה נוראה בעיניי, שגם לו הבטיחה לי שזה לא יקרה עד שימלאו לי עשרים שנה, היה הדבר היינו הך מבחינתי; בכיתי בלי הרף מעצם החשש שזה יקרה בסופו של דבר.

כשראתה שעדיין לא נרגעתי, החלה לכעוס עליי; מה את רוצה? שאלה, האם לא אמרתי לך שלא תהיי משרתת עד שתתבגרי? אה, כן, אבל בסופו של דבר אצטרך ללכת; מה? היא אמרה, האם השתגעה הילדה? מה את רוצה, להיות גבירה? כן, אמרתי וייבבתי בלי סוף, עד ששוב געיתי בבכי.

בכיי, כפי שאפשר לתאר, עורר את לעגה של הגברת הקשישה כלפיי: ובכן, גברת, אמרה בלגלוג, האומנם תרצי להיות לגבירה? ובמטותא ממך, איך תהיי לגבירה? בעשר אצבעותייך?

כן, אמרתי שוב, בתמימות רבה.

אם כן, כמה את יכולה להשתכר, אמרה, כמה תרוויחי מעבודתך?

שלושה פני, אמרתי, על מעשה האריגה שלי וארבעה על תפירה פשוטה.

אוי! גבירה מסכנה, היא אמרה שוב וצחקה, במה זה יועיל לך?

זה יקיים אותי, אמרתי, אם תתני לי לחיות אתך; את הדברים האלה אמרתי בנימת תחנונים אומללה שכזאת, שלבה של האישה המסכנה, כך סיפרה לי אחר כך, יצא אליי.

אבל, היא אמרה, אין בכך כדי לקיים אותך ולקנות לך גם בגדים; ומי יקנה לגבירה הקטנה בגדים, אמרה, והמשיכה לחייך לעברי.

אם כך, אעבוד קשה יותר, אמרתי, ואת תקבלי הכל.

ילדה אומללה! אין בכך כדי לקיים אותך, אמרה, ובקושי כדי לממן את מזונך.

אם כן, לא אוֹכל, אמרתי שוב בתמימות רבה, רק תני לי לחיות אתך.

האם תוכלי לחיות בלי אוכל? אמרה; כן, אמרתי שוב עדיין בבכי בלי מעצור, ממש כמו תינוקת, האמיני לי.

בקיצור, הדברים יצאו מפי בטבעיות, בלי שום תכנון, אבל בתוספת תמימות כה רבה ורגשות כה עזים, שהם גרמו גם ליצור האימהי והטוב להתייפח, והיא בכתה בכי גדול לפחות כמו שלי ואחר לקחה אותי והוליכה אותי אל מחוץ לחדר הלימוד; בואי, אמרה, את לא תהיי משרתת, את תחיי אתי; וזה הרגיע אותי לעת עתה.

זמן-מה אחר כך היא ביקרה אצל ראש העיר כדי לדבר אתו על כמה עניינים הנוגעים לעסק שלה, ובהזדמנות זאת עלה סוף-סוף ענייני לדיון, והאומנת הטובה שלי סיפרה את כולו לאדון ראש העיר. המעשייה כל כך מצאה חן בעיניו, שהוא קרא לאשתו ולשתי בנותיו לשמוע אותה, והסיפור בלי ספק הצחיק אותם למדי.

אבל לא חלף שבוע ואשת ראש העיר ושתי בנותיה באו לבקר בבית האומנת הקשישה שלי, לראות את בית הספר שלה ואת הילדים. לאחר שהביטו קצת סביב: נו, גברתי – אמרה אשת ראש העיר לאומנת שלי – בבקשה אמרי לי מי היא הילדה הקטנה שמתכננת להיות גבירה? שמעתי את דבריה ובתחילה פחדתי מאוד, אף שלא ידעתי למה. אבל גברת ראש העיר ניגשה אליי, נו עלמתי, אמרה, ועל מה את עובדת? המילה עלמה לא נשמעה הרבה בבית הספר שלנו, ואני תהיתי מהו הכינוי האומלל שכינתה אותי בו. אף-על-פי-כן עמדתי על רגליי, החוויתי קידה, והיא הוציאה את עבודתי מידי, בחנה אותה ואמרה שהיא יפה מאוד; אחר כך לקחה בידה את אחת מידיי. אכן, אמרה, מי יודע, אולי הילדה תהיה גבירה. ידיה הן ידי גבירה, אמרה. ודאי שדבריה שימחו אותי מאוד, אבל גברת אשת ראש העיר לא הסתפקה בכך, וכשהחזירה לי את מלאכתי, הכניסה את ידה לכיסה ונתנה לי שילינג וביקשה שאתן את דעתי לעבודה ואלמד לעבוד יפה, ומי יודע, אולי אהיה גבירה.

כל אותו הזמן אומנתי הקשישה, גברת אשת ראש העיר וכל שאר החבורה לא ירדו כלל לסוף דעתי, משום שבמילה גבירה התכוונו למשהו אחד, ואילו אני – למשהו אחר לגמרי. שכן לדאבוני להיות גבירה, כפי שהבנתי, פירושו היה האפשרות לעבוד למען עצמי ולהרוויח כדי מחייתי, בלי הפחד הנורא מלהיות משרתת, ואילו כוונתן הייתה לחיים של פאר, עושר ומותרות ואין לי מושג מה עוד.

ובכן, אחרי שגברת אשת ראש העיר הלכה, נכנסו שתי בנותיה וגם הן קראו לגבירה ושוחחו אתי ארוכות, ואני השבתי להן בדרכי התמימה. אבל בכל פעם ששאלו אותי אם אני נחושה בדעתי להיות גבירה, עניתי כן. לבסוף שאלה אותי אחת מהן, מהי גבירה? שאלתה התמיהה אותי מאוד, ולמרות זאת הסברתי את עצמי על דרך השלילה, כלומר שגבירה לא צריכה להיות משרתת ולעשות את עבודות הבית. הן שמחו להכיר אותי, נהנו מפטפוטי אתן, שכנראה מצא חן בעיניהן למדי, וגם הן נתנו לי כסף.

אשר לכספי, אני נתתי את כולו לגברתי האומנת, כפי שכיניתי אותה, ואמרתי לה שמן הראוי שתקבל את כל מה שאני מרוויחה, גם כשאהיה גבירה, וגם כעת. מדבריי אלה ומדברים אחרים שאמרתי התחילה החונכת שלי להבין מה כוונתי כשאני אומרת גבירה; וכי אין כוונתי בכך אלא להיות מסוגלת להרוויח את לחמי בעמל כפיי; וסוף-סוף שאלה אותי אם אין זאת כוונתי.

אמרתי לה כן, ועמדתי על דעתי שזוהי המשמעות של להיות גבירה; שכן יש אישה כזאת, אמרתי ונקבתי בשמה של אישה שמתקנת תחרות ומכבסת את כיסויי הראש של הגברות המעוטרים בתחרה, והיא, אמרתי, גבירה, וכולם קוראים לה מאדאם.

ילדה מסכנה, אמרה האומנת הקשישה שלי, במהירות תוכלי להיות לגבירה שכזאת, שכן היא ידועה לשמצה וכבר ילדה שניים או שלושה ממזרים.

לא הבנתי מילה מדבריה, אבל השבתי, אני בטוחה שהם קוראים לה מאדאם, והיא לא משרתת, ולא עושה עבודות בית, ולכן אני עומדת על דעתי שהיא גבירה, ואני רוצה להיות גבירה כמותה.

מובן מאליו שכל זה סופר לגברות, והדברים שעשעו אותן, ומפעם לפעם היו הגברות הצעירות, בנותיו של אדון ראש העיר, באות לבקר ומבקשות לראות את הגבירה הקטנה, ועל כך הייתי מאוד גאה בעצמי.

כך היו פני הדברים תקופה ארוכה, והגברות הצעירות הללו ביקרו אותי לעתים תכופות, ולפעמים הביאו אתן חברות; וכך נודע שמי כמעט בכל העיר.

  1. 5 מתוך 5
    5 מתוך 5

    :

    נהדר!

הוסיפו תגובה