מועדון החמש מאות

עם סיום לימודי המשפטים בהרווארד קיבל מייק פורד עבודה חלומית בקבוצת הייעוץ החזקה ביותר בוושינגטון. בעסקה אחת עם השטן הוא עלול לאבד הכול, לסכן את חייו ואת חיי אהוביו. כדי לשרוד עליו לרמות, לשקר ואולי אפילו לרצוח. מי שרודף אחר מייק הם האנשים החזקים והמשפיעים ביותר בעולם, אבל גם מייק, שגדל בבית של נוכל קטן, יודע לשחק את המשחק. הוא גם יודע שבמשחק הזה מנצחים תמיד חברי מועדון החמש מאות, מועדון ההון והשלטון. האדם היחידי שחזק מהם הוא זה שיודע את סודותיהם. כדי לנצח עליו להפוך לאדם הזה. מתיו קווירק למד היסטוריה וספרות בהרווארד וסיקר כעיתונאי באטלנטיק חברות אבטחה פרטית, סחר בסמים, טרור וכנופיות בינלאומיות. מועדון החמש מאות תורגם ליותר מעשרים שפות והיה רב–מכר של הניו יורק טיימס.

מקט: 15100045

לאתר ההוצאה הקליקו כאן

מאמר שפורסם על הספר

עם סיום לימודי המשפטים בהרווארד קיבל מייק פורד עבודה חלומית בקבוצת הייעוץ החזקה ביותר בוושינגטון. בעסקה אחת עם השטן הוא […]

---

פתח דבר

מירוסלב ואלכסנדָר מילאו את המושבים הקדמיים של ריינג’ רובר שחנתה בצדו השני של הרחוב. הם לבשו את המדים הרגילים של הסגל הדיפלומטי — חליפות מחויטות התפורות על פי מידה מבוטיק בְּרִיוֹנִי היוקרתי — אך שני הסֶרבּים נראו כעוסים מהרגיל. אלכסנדר הרים מעט את ידו הימנית כדי לחשוף לשנייה את הזיג־זאואר שלו. מלך הרמזים, אלכס הזה. אבל לא הבריונים שישבו מלפנים הם שהדאיגו אותי. הדבר הגרוע ביותר שהם מסוגלים לעשות זה להרוג אותי, ובהתחשב באפשרויות שעמדו בפני כרגע, אולי זה לא רעיון רע.
החלון האחורי ירד וחשף בפני את פניו הזועמות של ראדוֹ. הוא העדיף להיות יותר מעודן כשמדובר באיומים. הוא הרים מפית בד וניקה בעדינות את זוויות פיו. הסיבה שזכה בכינוי מלך הלבבות היתה שהוא, טוב, אכל לבבות של אנשים. לפי מה שסיפרו לי, זה התחיל אחרי שקרא באקונומיסט כתבה על איזשהו רודן ליברי בן תשע־עשרה שפיתח חיבה לבשר אדם. ראדוֹ החליט שרֶשע ראוותני כזה יבליט את המותג הפלילי שלו בשוק הגלובלי הצפוף, ולכן סיגל לעצמו את המנהג הזה.
האפשרות שהוא יכרסם לי את הלב — גם היא לא הדאיגה אותי במיוחד. בדרך כלל מתים מזה, וכמו שאמרתי, זה עשוי לפשט מאוד את ההתלבטות שלי. הוא ידע על אנני, וזאת בעיה. מפגש עם המזלג של ראדוֹ נראה כמו המוצא הקל אם הוא ימנע מעוד אדם שחשוב לי למות בגין הטעויות שלי.
הינהנתי אל ראדוֹ והתחלתי ללכת. בבירת ארצות הברית שרר בוקר מקסים של חודש מאי, והשמים נראו כמו פורצלן כחול. הדם שנספג בחולצה שלי במשך הלילה החל להיקרש, להתקשות ולגרד. גררתי את כף הרגל השמאלית שלי על האספלט. הברך שלי התנפחה לגודל של כדור רוגבי. ניסיתי להתרכז בברך כדי לא לחשוב על הפצע בחזה, כי ידעתי שאם אחשוב עליו — לאו דווקא על הכאב, אלא על עד כמה הוא מפחיד אותי — סביר שאתעלף על המקום.
התקרבתי למשרד, והוא נראה אלגנטי כרגיל: אחוזה פדרלית של שלוש קומות, מתנשאת בחורשות קאלורמה, בין השגרירויות והקונסוליות. הוא היה בסיס־האם של קבוצת דייוויס, החברה המכובדת ביותר לייעוץ אסטרטגי ולענייני ממשלה בוושינגטון, שייתכן שעדיין הייתי מועסק בה על הנייר. שליתי מהכיס את צרור המפתחות שלי ונופפתי בו מול הלוחית האפורה שליד המנעול שבדלת. לא עבד.
אבל דייוויס ציפה לבואי. נשאתי את המבט אל מצלמת האבטחה. נשמע זמזום.
כשנכנסתי למבואה, בירכתי לשלום את ראש מחלקת האבטחה ושמתי לב לגלוק קצר הקנה ששלף מהנרתיק והחזיק עכשיו צמוד לירך. אז פניתי אל הבוס שלי מרקוס ובירכתי אותו לשלום בהנהון. הוא עמד מעברו השני של גלאי המתכות, נופף לי לעבור, ואחר כך ערך עלי חיפוש גופני מכף רגל ועד ראש. הוא חיפש כלי נשק ואמצעי ציתות. מרקוס בנה לעצמו קריירת הרג מפוארת למדי במו ידיו.
“תתפשט,” אמר מרקוס. צייַתּי, חולצה ומכנסיים. אפילו מרקוס העווה את פניו כשראה את עור החזה שלי בינות לסיכות השדכן. הוא הציץ בזריזות לתוך התחתונים שלי, ואז כנראה נחה דעתו שאני לא נושא מכשירי ציתות. שבתי ולבשתי את החליפה.
“מעטפה,” הוא אמר והצביע על מעטפת המנילה שהחזקתי ביד.
“רק אחרי שנסגור עסקה,” אמרתי. ידעתי שרק בזכות המעטפה הזאת עוד לא הרגו אותי, ולכן העדפתי להשאיר אותה אצלי. “זה יתפרסם בתפוצת נאט”ו אם אני איעלם.”
מרקוס הינהן. תעודת ביטוח שכזו היתה מקובלת ונפוצה בתחום שלנו. הוא היה זה שלימד אותי איך זה עובד. הוא ליווה אותי כשעליתי במדרגות אל המשרד של דייוויס ונשאר לשמור על הדלת כשנכנסתי פנימה.
בתוך המשרד, ליד החלונות המשקיפים על לב וושינגטון, עמד היחיד שהדאיג אותי, זה שהפחיד אותי יותר מכך שראדו יבתר אותי לנתחים. דייוויס ניצב וחייך אלי חיוך של סבא חביב.
“טוב לראות אותך, מייק. אני שמח שהחלטת לחזור אלינו.”
הוא רצה לסגור עסקה. הוא רצה להרגיש שוב שהוא מסובב אותי סביב האצבע הקטנה. והדבר שהכי הפחיד אותי היה שאני אסכים.
“אני לא מבין איך המצב הידרדר עד כדי כך,” הוא אמר. “אני מצטער… בנוגע לאבא שלך.”
מת, אתמול בלילה. מעשה ידיו של מרקוס.
“חשוב לי שתדע שאין לנו שום קשר לזה.”
לא עניתי.
“אולי כדאי שתשאל את החברים הסרבים שלך בעניין הזה. מייק, אנחנו יכולים להגן עליך; אנחנו יכולים להגן על האנשים שחשובים לך.” הוא החווה לי להתיישב בקצה הרחוק של שולחן הישיבות והתקרב אלי קצת. “רק תגיד מילה וכל העסק הזה ייגמר. מייק, תחזור אלינו. רק תגיד מילה אחת: כן.”
וזה היה הקטע המוזר עם כל המשחקים שלו, עם כל העינויים האלה. בשורה התחתונה הוא באמת האמין שהוא עושה לי טובה. הוא רצה שאחזור, ראה בי בן, גרסה צעירה של עצמו. הוא היה חייב להשחית אותי, להחזיק אותי בכיס שלו, אחרת ייאלץ להודות בכך שכל הדברים שהוא האמין בהם, כל העולם הנאלח שלו, מקורם בשקר.
אבא שלי העדיף למות ובלבד שלא ייאלץ לשתף פעולה עם דייוויס. למות גאה או לחיות מושחת. הוא מצא מוצא. מוצא נקי ואלגנטי. אבל בחלקי לא נפל העונג. המוות שלי רק יפתח את חגיגות הכאב. לא היו לי חלופות טובות. ולכן באתי הנה, לסגור עסקה עם השטן.
הנחתי את המעטפה על השולחן. בתוכה היה הדבר היחיד שהנרי פחד ממנו: ראיות לרצח שכמעט נשכח. הטעות היחידה שלו. המעשה הרשלני היחיד בקריירה הארוכה של דייוויס. בשר מבשרו שאיבד לפני חמישים שנה ושרצה להשיב לרשותו.
“זה האמון היחיד שהוא אמיתי, מייק. האמון בין שני אנשים שיודעים זה את סודו של זה. שני אנשים שדוחקים אחד את השני אל הקיר. השמדה הדדית ברורה ומיידית. כל דבר אחר הוא חרא רגשני. אני גאה בך. אני בעצמי עשיתי אותו מהלך בתחילת הדרך.”
הנרי אמר לי שוב ושוב שלכל אחד יש מחיר. הוא מצא את שלי. אם אגיד כן, אקבל בחזרה את החיים שלי — את הבית, הכסף, החברים, החזות המכובדת שתמיד רציתי. אם אגיד לא, הכול ייגמר, מבחינתי, מבחינת אנני.
“תאמר מה המחיר שלך, מייק. תאמר ותקבל אותו. כל מי ששווה משהו במשחק הזה סגר עסקה כזו כדי להגיע למעלה. ככה משחקים את המשחק הזה. מה אתה אומר?”
תמיד אותה עסקה. אתה מוכר את הנשמה שלך תמורת כל ממלכות העולם ותפארתן. על הפרטים עוד נתמקח, כמובן. לא התכוונתי למכור את עצמי בזול, וזה הובהר תכף ומיד.
“אני אתן לך את הראיה הזאת,” אמרתי ונגעתי במעטפה, “וערובה שזו הפעם האחרונה שתצטרך לדאוג שהיא תיחשף. בתמורה ראדו יורד ממני. המשטרה תעזוב אותי בשקט. אתה תחזיר לי את החיים שלי. ותמנה אותי לשותף מלא במשרד.”
“ומעתה ואילך אתה שלי,” אמר הנרי. “שותף מלא גם בעבודות המלוכלכות. כשנמצא את ראדוֹ, אתה תשסף לו את הגרון.”
הינהנתי.
“אז סיכמנו,” אמר הנרי. השטן הושיט לי יד.
לחצתי את ידו והושטתי לו את הנשמה שלי עם המעטפה.
אבל זה היה זיון שכל, הימור אחרון. למות מבלי לאבד את הכבוד או לחיות חיי תהילה, מסואב לחלוטין. לא בחרתי לא בזה ולא בזה. המעטפה היתה ריקה. ניסיתי לסגור עסקה עם השטן מבלי שיש לי מה לתת לו, ולכן היתה לי רק חלופה אחת בעצם: לשחק לפי הכללים שלו ולהביס אותו.