החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

התחברות או הרשמה נדרשים רק בעת גישה לספריתך או ביצוע תשלום

מבחר מאמרים

מאת:
מאנגלית: צבי חזנוב | הוצאה: | 2020 | 238 עמ'
קטגוריות: עיון
הספר זמין לקריאה במכשירים:

39.00

רכשו ספר זה:

"הפוליטיקה היא חומר הגלם הפגום של חיינו הציבוריים, והיא שולטת בכול משום שבסופו של דבר הכול – הנשגב והשפל, ובעיקר הנשגב – חי ומת ברצונה של הפוליטיקה. גם אם תיהנו מתרבות מתקדמת ומשגשגת ככל שתהיה, אבל הפוליטיקה תהיה גרועה, הכול עלול לרדת לטמיון. וזו איננה היסטוריה רחוקה".

כך הסביר צ'רלס קראוטהמר את הכרעתו לקטוע קריירה מבטיחה כרופא פסיכיאטר ולעבור לכתיבה פרשנית בעיתונות. בהירות הביטוי שלו, כמו גם בהירותו המוסרית, חוש ההומור שלו לצד חוש צדק מפותח, נאמנות לעקרונות לצד גמישות מחשבתית – כל אלה הפכו אותו עד מהרה לאחד הקולות החשובים בדורו.

לאורך כמעט ארבעה עשורים, מראשית נשיאותו של רייגן עד פטירתו ב-2018, היה קראוטהמר לנושא-דברן הבכיר של החירות, הדמוקרטיה, החוקתיות, המתינות החברתית, צדקתה של ישראל והמצוינות היהודית. במקום תקינות פוליטית מציעים מאמריו המבריקים של קראוטהמר אמת מידה חדשה-ישנה: יושר אנושי.

  • איך הפכו המשפחה הבורגנית והזוגיות ההטרוסקסואלית לשורש כל רע?
  • כיצד הפכו "זכויות האדם" למנגנון לצידוק משטרי רשע?
  • האם יכולה ארה"ב למצוא שביל זהב בין השלטת דמוקרטיה נלהבת בעולם לבין ריאליזם זהיר?

כיצד יכולים היהודים להתמודד עם שיח השנאה המתפשט באקדמיה?

צ'רלס קראוטהמר, 1950-2018, נולד למשפחה יהודית אמריקנית וגדל בקנדה. הוא החל את דרכו המחשבתית בשמאל-מרכז, ועבר בצעירותו ללימודי רפואה ופסיכיאטרייה, לארצות הברית, ולהשקפת עולם שמרנית. בהיותו סטודנט נפצע קשה בבריכת שחייה, אושפז למשך שנה ויותר ונותר כל חייו משותק מצווארו ומטה. מאמריו הופיעו דרך קבע בניו ריפבליק, במגזין טיים, ולבסוף, מדי שבוע, לאורך שנים, בוושינגטון פוסט. ב-1987 זיכתה אותו כתיבתו בפרס פוליצר.

מקט: 4-1386-1038

ספר זה זמין לקריאה באפליקציית מנדלי קורא ספרים בלבד


הקדמה למהדורה העברית
שגיא ברמק

צ'רלס קראוטהמר (1950–2018) היה מופת לאינטלקטואליות ציבורית. בעידן של רשתות חברתיות המתגמלות קיצוניות, הלהטת רוחות וגסות רוח, ומתמרצות פשטנות, ציניות ואף בוז לעומק אינטלקטואלי, יש לברך על ההזדמנות הניתנת לקורא הישראלי לעיין בטוריו ובמאמריו של מי שגילם באישיותו, במזגו ובכתיבתו את המתינות ואת הריסון, את קור הרוח השכלתני, את הספקנות האינטלקטואלית ואת הדעה העצמאית. כתיבתו של קראוטהמר, מעבר לכך שהיא מעניינת, מעשירה ומספקת בפני עצמה, מספקת מזור חיוני לפיתוייה של הקנאות הפוליטית לגווניה, ומענה לקריצתה של היוהרה האינטלקטואלית שדעתה נשתבשה.

מבחר מאמרים זה המוגש לקורא הישראלי רווי בחוכמה, עמוס בהבחנות מעניינות וכולל גם דעות שנויות במחלוקת, כיאה לכל איש עט גדול. כך, למשל, המתעניינים ביחסי חוץ, בין אם של מעצמות גדולות ברמתה של ארצות הברית ובין אם של מדינות קטנות דוגמת ישראל, ילמדו לא מעט מהריאליזם הדמוקרטי שבשבחו כתב קראוטהמר ומהאופן שבו ניסח, ביד אומן, את דוקטרינת רייגן. ברם בדברים הקצרים הבאים ברצוני להתמקד במספר מצומצם של תובנות בסיסיות העולות ממאמריו של קראוטהמר אשר הינן רלוונטיות במיוחד לכל מי שמוצא עניין בעולם המחשבה השמרני או מזהה את עצמו כשמרן, ובפרט לאלו הלוקחים חלק בגיבושה של התנועה השמרנית בישראל.

לקראוטהמר הייתה הבנה מפוכחת וריאליסטית של טבע האדם, הבנה העומדת בבסיסה של כל השקפת עולם שמרנית. האדם מסוגל אומנם לטוב, להקרבה, למסירות ולאלטרואיזם, אך בבואנו לחשוב על מסגרות פוליטיות, ועל פוליטיקה בכלל, נקודת המוצא שלנו צריכה להיות האדם בקומתו הנמוכה ביותר ולא הגבוהה ביותר. על כל משטר פוליטי להביא בחשבון שהאדם הוא יצור התאב לכוח, החושק בהכרה, המוּנע משאפתנות ואשר מסוגל לאכזריות יוצאת דופן, במיוחד כאשר הוא מתאגד עם אחרים לכדי המון משולהב. כך לימדה המאה העשרים: אין דבר שממנו יש לפחד יותר מפרצי התלהבות פוליטית המונית. קראוטהמר הכיר בכך.

הראייה המציאותית הזאת של טבע האדם הוליכה את קראוטהמר להתגייס לצמיתות ובנחישות למחנה תומכי הממשל המוגבל על ידי חוקה. חוקות, ציין קראוטהמר בסיפוק, הן ריאקציונריות מטבען, ותכליתן היחידה היא 'ריסונה של כל התלהבות בעתיד שעוד אינו נגלה לעין'. אם המסורת היא ביטוי, כלשונו של ההוגה הבריטי ג'ק צ'סטרטון, לשלטונם הדמוקרטי של המתים, הנה שלטונה של החוקה הוא בגדר ביטוי לעריצותם של המתים — בבחינת פסגת שליטתו של העבר על העתיד המבטאת את חוכמתו. 'צחוק הגורל הוא', כתב קראוטהמר, 'שלמרות כל אמונתו של העם האמריקני בעתיד ובשחר של יום בהיר, יציבותו המדהימה של הניסוי ששמו ארה'ב, תפארתו והצלחתו הם במידה רבה פרי הריסון והשמרנות הטבעיים שהונחלו לו בחוקה שעל פיה נוצר'.

כמו אבותיה המייסדים של האומה, אם כן, קראוטהמר האמין כי לממשל צריכות להיות סמכויות מוגדרות ומוגבלות בלבד, וכי מטרתו והצדקתו של השלטון הן שמירתה והבטחתה של חירות הפרט. חירות זו — היה לו ברור — הינה הישג שברירי ולא מובן מאליו, היכול לחמוק בנקל מבין ידיה של כל חברה. קראוטהמר היה משוכנע שמישהו, מתישהו, יאתגר את רעיון הממשלה המוגבלת, והוא קרא לנו לעמוד על המשמר לנוכח האפשרות הזאת.

ספקנותו של קראוטהמר לגבי כוחה של המדינה, ולגבי יכולתם של מומחים למיניהם לשנות את החברה ולרומם אותה למצב נשגב יותר, נבעה היישר מהמציאותיות שראה בה את הטבע האנושי ומהכרתו בנחיצותו של ממשל חוקתי מוגבל. קראוטהמר הגיע למסקנה כי מדינת הרווחה היא ההוכחה החיה לפתגם הקובע שהדרך לגיהינום (הגיהינום החברתי במקרה הזה) רצופה בכוונות טובות. מדינת הרווחה אומנם ביקשה להיטיב עם החלשים שבחברה, אך בפועל היא הזיקה להם. תוכניות הרווחה השאפתניות חוללו דיס-אינטגרציה במרקם החברתי העדין כאשר הוליכו לשקיעת המוסדות המתווכים בין האזרח לממשל המרכזי וכאשר יצרו שלל פתולוגיות חברתיות, כגון עלייה בשיעור האלימות וההתמכרויות לסמים. השמרנות הייתה בעיניו של קראוטהמר תגובה לאותה שאיפה מוגזמת ומרחיקת לכת הסבורה שבכוחם של הפוליטיקאים לגאול את האנושות. שאיפות שכאלו, בשדה הפעולה הפוליטי, הן מתכון לאסון.

עם זאת, קראוטהמר היה נבון דיו להכיר בכך שהחלופה למדינת הרווחה הפרוגרסיבית היא מדינת רווחה שמרנית, ולא ביטולה של מדינת הרווחה. שום מדינה אינה יכולה להיות אדישה למצוקותיהם של מי שאינם יכולים להתקיים בכוח עצמם, אך בין רשת ביטחון דמוקרטית למדינת רווחה המבקשת להגשים 'צדק חברתי' ו'שוויון' אין דבר וחצי דבר. ועוד, קראוטהמר הכיר בכך שלא ניתן לתלות במדינת הרווחה את האשמה בכל הבעיות החברתיות, שכן גם לתרבות היה חלק גדול בשינויים השליליים שעבר המערב. כפי שציין: 'האומנות שהתרבות שלנו מולידה רעה, והמסרים שלה מזיקים למוסר'. הדרך להבראה מחודשת עוברת, כך האמין קראוטהמר, בריסונה של מדינת הרווחה מצד אחד, ובתחייה מוסרית וערכית (שובן של המידות הטובות) מצד שני.

לבסוף, לצד ההיבטים השמרניים הכלליים שבהגותו של קראוטהמר, יש לעמוד גם על ההיבט היהודי בכתיבתו, ובייחוד על תובנתו כי שימור הפרויקט הציוני הוא כיום המשימה החשובה ביותר הניצבת לפתחו של העם היהודי. קראוטהמר מכריח אותנו להכיר בעובדה המרה שהיהודים קיבלו בשנת 1948 את הצ'אנס הפוליטי האחרון שלהם, וכי הזדמנות נוספת לתחייה לאומית כבר לא תהיה להם. ישראל אומנם אינה חיה על סף הכיליון, אולם היא מדינה קטנה העלולה להיכחד. 'כל עם אחר שהתנסה בכיבוש ובהגליה', כתב, 'נעלם במשך הזמן. רק היהודים הפרו את הכלל הזה, פעמיים. אך חוששני שלא יפרו אותו פעם נוספת'. 'כשהיטלר רצה להשמיד את העם היהודי', הוסיף, 'היה עליו לכבוש את כל העולם. אולם כיום, כל שנדרש מאויבי ישראל הוא לכבוש פיסת אדמה קטנה יותר ממדינת ורמונט. צחוק הגורל האכזר הוא שכאשר שהיהודים נפטרו מחוסר האונים שלהם הם הכניסו את כל הביצים לסל אחד, קטן ודחוק לחופי הים התיכון, ובגורלו תלוי גורל העולם היהודי כולו'; 'ישראל היא האומה היחידה בעולם שחיה על אותה אדמה, נקראת באותו שם, מדברת באותה שפה ועובדת אותו אל כמו לפני שלושת אלפים שנה' — הישג חסר תקדים, נס של ממש, שיש לשמרו בכל מחיר.

חלק מהגותו של קראוטהמר הולם יותר את הזירה האמריקנית שבה פעל ושאליה התייחס, אך חלק הארי שבכתיבתו, ובפרט זו שכונסה בכרך זה, הוא בעל תוקף אוניברסלי. על כן, הקריאה בו אינה רק מהנה אלא גם מלמדת.

אין עדיין תגובות

רק לקוחות רשומים שרכשו את המוצר יכולים להוסיף תגובה.