החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

מיתולוגיה

מאת:
מאנגלית: אלה אמיתן | הוצאה: | 2018-03 | 288 עמ'
קטגוריות: עיון

ספר זה זמין לקריאה ביישום מנדלי קורא ספרים בלבד

זמינות:

44.00

רכשו ספר זה:

מיתולוגיה מאת אדית המילטון מביא לקורא העכשווי את סיפורי המיתולוגיות היוונית והרומית ומפיח בהם חיים חדשים. ביד אמן מצליחה המילטון להכניס את הקורא אל תוך עולמם של אלים וגיבורים, בעשרות סיפורים שהפכו לבסיס תרבות המערב.

הדרמה של מלחמת טרויה; נדודיו של אודיסאוס; האגדה על יאסון וגיזת הזהב; הטרגדיה של אדיפוס; הסיפורים המופלאים, הרומנטיים ומסמרי השיער של הרקולס, קופידון, פסיכה והמלך מידאס בעל מגע הזהב – אלה ועוד בספר, שמפגיש אותנו עם אינספור מקומות, יצורים, אנשים ומושגים מוכרים, ממערכת הכוכבים אוריון ועד פרח הנרקיס.

מהדורה מחודשת לספר הקלאסי והמקיף, שמעיף את הקורא אל מחוזות הדימיון ובהזדמנות זאת פורש בפניו את התשתית התרבותית העשירה של סיפורי המיתולוגיה.

מקט: 4-20-53424
לאתר ההוצאה הקליקו כאן

ספר זה זמין לקריאה באפליקציית מנדלי קורא ספרים בלבד


מבוא למיתולוגיה הקלאסית

מאז ומקדם נבדל הגזע ההליני מן הברברי בחריפותו ובהיותו חופשי יותר מהבלים.

(הירודוטוס 1: 60)

 

מקובל לחשוב, בדרך־כלל, כי המיתולוגיה של יוון ורומא משקפת את דרך מחשבתו והרגשותיו של המין האנושי לפני אלפים בשנים. לפי השקפה זו ניתן לנו לעקוב אחרי הנתיב המתפתל מן האיש המתורבת, החי הרחק מן הטבע, אל האדם שחי בחיק הטבע; ועניין מיוחד יש לנו במיתוסים, כי בכוחם להעתיקנו לתקופה שבה היה העולם צעיר והאדם היה לו קשר ומגע עם האדמה, העץ, הים, הפרח והגבעות, שונה לגמרי ממה שאנו יכולים לחוש. כשנתגבשו האגדות וקיבלו את צורתן, עדיין לא ניכר בהן ההבדל שבין מציאות ודמיון. באותם הימים היה הדמיון חי וער ללא סייגים שבהיגיון, ועל כן ניתן לו לכל אדם לדמות בנפשו שרואה הוא בין עצי היער נימפה בורחת, או שחוזה הוא בפני נאיאדה באגם בשעה שכרע לשתות ממימיו הזכים.

כמעט כל הסופרים שיצירתם נוגעת במיתולוגיה הקלאסית, והמשוררים במיוחד, שמחים על ההזדמנות להפליג אל העבר הנעים. באותם ימי־קדם רחוקים, היה לאל ידי האדם הפרימיטיבי –

 

לחזות בפרוטיאוס העולה מן הים;

או להקשיב לטריטון הזקן התוקע בשופר

מעוקל.

 

מבעד למיתוס יכולים גם אנו להציץ לתוך עולם מוזר ויפה שיצר האדם הקדמון.

ואולם התבוננות קצרה בלבד בדרכי העמים הבלתי־תרבותיים בכל זמן ובכל מקום יש בה כדי לפוצץ בועה רומנטית זו. גלוי וידוע, כי האדם הפרימיטיבי, בין שהוא חי כיום בגיניאה החדשה ובין שחי לפני רבבות שנים בשיממון הטרום־היסטורי, אינו נוהג למלא את עולמו בחזיונות נחמדים ובפרי דמיון נאה. אימה ופחד – הם שארבו לאדם ביער הקדמון, הם ולא נימפות ונאיאדות. שם שכן הפחד, וצמוד אליו – הכישוף, ואמצעי המגן המצוי ביותר הוא – קורבן האדם. בכל הזמנים קיווה האדם להימלט מחרון אפם של האלים בעזרת פולחן־כשפים עז, אם גם מחוסר טעם, או באמצעות קורבן הכרוך בסבל ויסורים.

המיתולוגיה של היוונים

תמונה קודרת זו רחוקה כרחוק מזרח ממערב מסיפורי המיתולוגיה הקלאסית. וכל מי שמבקש לעמוד על יחסו של האדם הקדמון אל סביבתו לא ייעזר בהרבה על ידי היוונים, ויעידו על כך האנתרופולוגים המקדישים תשומת־לב מועטה בלבד למיתוס היווני.

ודאי, אף היוונים שורשיהם נעוצים בטיט היוֵן הקדמון. אף הם חיו פעם חיי־פרא מכוערים ואכזריים. אולם המיתוס שלהם מראה לנו עד כמה הצליחו להתעלות ולהיחלץ מחלאת קדומים ומפראות בתקופה שממנה כבר הגיעו אלינו אי־אילו ידיעות עליהם. רק עקבות מועטים מן הזמן הקדום ביותר נשתמרו באגדותיהם.

אין אנו יודעים מתי נתגבשו אגדות אלו בצורתן הנוכחית. אולם ברור שהחיים הפרימיטיביים כבר היו מאחורי גבם. האגדות שהגיעו אלינו הריהן יצירותיהם של משוררים גדולים.

עדות ראשונה בכתב של יוון הריהי האיליאדה (איליאס). המיתולוגיה היוונית ראשיתה בהומרוס שחי, כפי המקובל, כאלף שנה לפני ספירת הנוצרים. האיליאדה היא היצירה הספרותית היוונית העתיקה ביותר, או שהיא מקפלת בתוכה את הספרות היוונית העתיקה ביותר; היא כתובה בשפה יפה ופיוטית המעידה שמאחוריה עומדות מאות שנים של חתירת האדם למצוא דרך להתבטאות נאה וברורה – סימן מובהק לתרבות. סיפורי המיתולוגיה היוונית אינם נותנים לנו מושג ברור על דמות האנושות בימי־קדם. לעומת זה, מאירים הם בשפע אור את היווני הקדמון – דבר שנודעת ממנו חשיבות יתירה בעינינו, שהרי אנו צאצאיהם של אותם יוונים מבחינה שכלית, אמנותית ואף מדינית; ואין דבר, ממה שאנו לומדים אודותם, זר לרוחנו.

פעמים שגור הביטוי 'נס יוון' בפי הבריות. מושג זה בא להביע את רעיון התחדשותו של העולם בעקבות התעוררותה של יוון. 'דור הולך ודור בא'. העולם פושט צורה ולובש צורה. משהו מעין זה קרה ביוון. אין אנו יודעים מתי קרה נס זה ומדוע. רק זאת ידענו, כי השקפת עולם חדשה זרחה בשמי משוררי־יוון הקדמונים, שלא עלתה על דעת איש לפניהם ואשר הפכה לקניין־צמיתות של העולם לאחריהם. עם עלייתה של יוון נעשתה האנושות לטבורו של היקום – הדבר החשוב ביותר שבו. היה בזה משום מהפכה בעולם המחשבה. לפני כן לא היה לו לאדם ערך כלשהו. ביוון השיג האדם בראשונה את מהותה של האנושות.

היוונים יצרו את אלוהיהם בדמותם ובצלמם. רעיון זה לא עלה כלל על דעת איש קודם לכן. עד אז לא היה להם לאלים דמיון עם המציאות; שונים היו בדמותם מכל יצור חי.

במצרים, למשל, מצאנו אנדרטה ענקית חצובה באבן, יציבה כעמודי ההיכל, ואין דמיונו של אדם יכול להעניק ליצור זה כושר תנועה; מייצגת היא דמות אנושית, אך נעשתה במתכוון בלתי־אנושית. או שמצאנו דמות נוקשה של אלה, בעלת ראש חתול, המעידה על אכזריות קשה ובלתי־אנושית. או ספינקס מסתורי ואיום, התלוש מכל יצור שיש בו רוח חיים. כן מוצאים אנו בארם־נהריים תבליטי חיות ויצורים שלא היו ולא נבראו: אדם בעל ראש ציפור, אריה בעל ראש שור, ושניהם בעלי כנפי נשר. כל אלה פרי דמיונם של אמנים הם, ששמו להם למטרה ליצור בריות שעין־אדם לא ראתה כמותן ואשר רק בדמיונם חזו אותן.

כאלה היו האלים שהעולם הטרום־יווני סגד להם. ואם נדמה בעיני רוחנו שאנו מעמידים לידם פסל של אל יווני – כה פשוט וטבעי בכליל יופיו – הרי נבין, כי אמנם רעיון חדש בא לעולם, ועם בואו נעשה היקום רציונלי.

השליח פאולוס היה אומר, שיש להקיש על הבלתי־נראה מן הנראה. רעיון זה אינו עברי אלא יווני. מכל העולם העתיק רק יוון בלבד נהגה לטפל בדברים הנראים לעין ומצאה סיפוק לתשוקותיה במצוי בעולם סביבה. כך, למשל, התבונן הפסל באתלטים בשעת משחקיהם, שכן ידע כי שום יצור שיעלה בדמיונו לא ישווה לעולם לגופו היפה והחסון של אתלט, ובדמותו יצר את פסל אפולו. את האל הרמס מצא מסַפֵּר האגדות בין האנשים ברחוב. הוא ראה את האל בדמות 'צעיר בלבלוב עלומיו', כדברי הומרוס. אמני יוון ומשורריה ראו עד כמה יפה הוא האדם בזקיפות קומתו, בעוצמתו ובזריזותו. האדם הריהו התגלמות כיסופיהם אל היופי. אמנות יוון ומחשבתה ריכזו אפוא מעייניהם ביצורי אנוש.

האלים האנושיים הפכו את השמיים למקום רגיל ובו ראו עצמם היוונים כבני־בית. הם ידעו בדיוק מה עשו שם האלים, מה אכלו ושתו, היכן ערכו את משתאותיהם ואיך בילו את זמנם בנעימים. ודאי, יש להתיירא מפני האלים, שכן אדירים הם ומסוכנים עד למאוד, כשבוערת בהם חמתם; אך בזהירות נאותה יכול אדם להלך עם האלים בכי־טוב. יתר על כן, רשאי הוא אפילו ללגלג עליהם. כך, למשל, משמש זאוס, המבקש להסתיר את 'עסקי האהבה' שלו מעיני הֶרה אשתו ונתפס כל פעם בקלקלתו, מטרה לחיצי הצחוק השנונים של היוונים, הנהנים ממעשיו ונוטים לו חיבה יתירה בשל כך. הרה מגלמת בקומדיה היוונית טיפוס של אישה קנאית המתחבלת תחבולות כדי לגבור על בעלה ולהעניש את צרתה. ואף היא היתה דמות לטעמם של היוונים, שכן יש בה כדי לשעשע, כאשר משעשעת אותנו כיום גלגולה המודרני של הרה. סיפורים אלה יש בהם כדי לעורר הרגשה נעימה. כלום יתואר צחוק בנוכחות ספינקס מצרי או ציפור־טרף אשורית? ואילו באולימפוס היה הצחוק דבר טבעי ובזכותו נעשו האלים חברתיים.

גם עלי אדמות ניחנו האלים בכוח משיכה אנושי רב. הם מילאו את היערות, הנהרות והים בדמות נערות ונערים חמודים וחיו באחווה עם האדמה הטובה ועם המים הזכים.

זהו הנֵס והפלא של המיתולוגיה היוונית: עולם אנושי, אדם משוחרר מן הפחד המהמם מפני האל הנעלם והכל־יכול. אלים מאיימים אלה שאין האדם משיגם והרוחות המבעיתות השוכנות ביבשה, באוויר ובים – מקומם לא יכירם ביוון. אפשר שיישמעו הדברים מוזרים אם נאמר, כי יוצרי המיתוס היווני שנאו את הבלתי־רציונלי ואהדו עובדות. זה נכון, למרות הדמיון הפרוע בו מצטיין חלק מן האגדות. הקורא את האגדות בעיון יגלה מייד, כי אף דברי הבל והבאי מתרחשים בעולם שכולו מצוי, ממשי ומוחשי. הרקולס, שכל חייו היו מלחמה ארוכה עם מפלצות למיניהן – קבע את ביתו בעיר תֵבַּי. כן ידע כל תייר בימי־קדם את המקום המדויק שבו נולדה אפרודיטי מקצף הים – במרחק־מה מן האי קיתרה. ופגאסוס – הסוס בעל הכנפיים, לאחר שעופף בחלל האוויר במשך כל היום, נהג לשוב עם ערב אל אורוותו הנוחה בקורינת. מקום מגורים קבוע הוסיף משום גוון מציאותי ליצורים מיתולוגיים אלה. ואם נראה לנו בליל־מושגים זה כילדותי, עלינו לשים אל לב כמה מובן וקרוב הוא רקע זה לעומת הרוח העולה מן האין כשאלאדין משפשף את המנורה, ובתום תפקידה – היא חוזרת אל האין.

המפחיד והבלתי־רציונלי מקומם לא יכירם במיתולוגיה הקלאסית. הכישוף, שתפש מקום כה חשוב בעולם שלפני יוון ולאחריה, כמעט שאינו מצוי במיתולוגיה זו. אין לך אף גבר אחד ורק שתי נשים בלבד שנתברכו בכוח על־טבעי מבעית. השדים והמכשפות הזקנות והמכוערות שרדפו את אירופה ואף את אמריקה כמעט עד לימינו אלה – נעדרים מאגדות יוון לחלוטין. רק שתי מכשפות פגשנו בהן: קירקה ומדיאה – ושתיהן צעירות ויפות ואינן מעוררות אימה.

גם האיצטגנינוּת שפרחה בימי בבל העתיקה ועד לזמננו, מקומה לא יכירנה כלל ביוון הקלאסית. אמנם רבות הן האגדות על כוכבים, אך לא נזכר בהן אף לא ברמז, כי הכוכבים משפיעים על חיי האדם. התעניינות היוונים בכוכבים מצאה את פורקנה באסטרונומיה. אין למצוא במיתולוגיה אף לא אגדה אחת על אודות כוהן־מכשף שיש לפחד מפניו משום שיודע הוא איך לקרב את האלים אל האדם או להרחיקם ממנו. רק לעיתים נדירות נתקלים אנו בכוהן, ולעולם אין נודעת לו חשיבות. באודיסיאה מסופר על כוהן ומשורר הנופלים על ברכיהם לפני אודיסיאוס ומתחננים על חייהם; אודיסיאוס הורג את הכוהן בלי היסוס ומציל את המשורר. הומרוס מוסיף, כי אודיסיאוס היסס מלהרוג אדם שהאלים עצמם לימדוהו את אמנותו האלוהית. לא לכוהן אלא למשורר היתה השפעה על האלים – והרי מעולם לא פחד מישהו מפני פייטן. ואף רוחות־רפאים, שמילאו תפקיד כה חשוב ומפחיד בארצות אחרות, אינן מופיעות לעולם בשום אגדה יוונית. והיוונים אף לא נתייראו מעולם מן המתים – 'המתים המסכנים' – כפי שמכנה אותם האודיסיאה.

כאמור לא היה עולם המיתולוגיה היוונית מקום של אימה ופחד לרוח אנוש. אמנם נכון, כי סתומות הן דרכי האלים ואין אדם יודע לעולם להיכן יטיל זאוס את חזיזו. חוץ מיוצאי־דופן מועטים ובלתי חשובים היתה כל הפמליה האלוהית מלאה יופי אנושי – והרי אין לך יצור בעל יופי אנושי שיש בו כדי להפחיד. יוצרי המיתולוגיה היוונית הפכו עולם מלא אימה ומורא – לעולם שרוי ביופי.

ואולם תמונה בהירה זו יש בה גם צללים. התמורה נתחוללה מעט־מעט ומעולם לא הגיעה לשלמות. האלים שהפכו ליצורי־אנוש עלו במשך זמן רב במעט על מעריציהם. אמנם אדירים הם האלים ויפים מבני־אדם ואף בני אלמוות הם. ועם זה התנהגו לפעמים בצורה שבן־אדם הגון היה מואס בה. כך, למשל, מגלה הקטור באיליאדה אצילות־רוח גדולה יותר מכל שאר יצורי שמיים. ואנדרומאכי עולה לאין־ערוך על אתנה או אפרודיטי. האלה הרה נמצאת מראשיתה ועד אחריתה על דרגה אנושית נמוכה מאוד. כמעט כל אחד מבין האלים המזהירים היה מסוגל לנהוג מנהג ביזיון ואכזריות. המושגים על 'צדק' ו'עוול' ששררו באולימפוס של הומרוס ובמשך תקופה ארוכה לאחריו היו מוגבלים בהחלט. וניתן למצוא עוד צללים באותה תמונה. אפשר לגלות בה שרידים מתקופה קדומה שבה היו מצויים אלים בצורת חיות־טרף. הסאטיר, למשל, הוא אדם־איל, והקנטאור – חצי אדם וחצי סוס. הרה האלה נקראת לפעמים 'בעלת פני הפרה', כאילו נטפל אליה שם זה ומלווה אותה בכל תמורותיה מהיותה פרה אלוהית ועד שהפכה למלכת־שמיים אנושית מאוד. בכמה אגדות מצויים רמזים ברורים על תקופה שבה היו נהוגים קורבנות אדם. ואולם מה שמפליא הוא לא שרידי אמונות־ההבל שנשתיירו, אלא עצם העובדה שכה מועטים הם.

ודאי, המפלצת המיתולוגית מופיעה בדמויות וצורות שונות של גורגורנות, הידרות וחימרות נוראות, אך לא באו אלה אלא כדי שיזכה הגיבור בהילת התהילה. כי מה יעשה גיבור בעולם בלי יצורים כגון אלה? לעולם הוא מתגבר עליהם. הרקולס, הגיבור הגדול במיתולוגיה היוונית, יכול לשמש משל וסמל ליוון עצמה: הוא נלחם במפלצות ומשחרר את העולם מהן, ואף יוון כך. היא שיחררה את העולם מן האמונה הנוראה שלפיה שולט יצור־עליון בלתי אנושי על יצור־אנוש.

המיתולוגיה היוונית רצופה רובה ככולה אגדות על אלים ואלות, אך אין לראותה כמין תנ'ך יווני, או כמסכת של דת יוון. בהתאם למושג הזמן החדש, אין בין מיתוס אמיתי לבין דת ולא כלום. הוא בא להסביר תופעות שונות בטבע: איך נוצר היקום על כל המצוי בו: האדם, החיה, העץ או הפרח, השמש, הירח והכוכבים, סערות, רעידות אדמה, התפרצויות הר־געש – כל שקיים וכל שקורה בעולם. כך, למשל, הרעם והברק נגרמים על ידי זאוס המטיל את חזיזו. הר־געש מתפרץ מפני שמפלצת הכלואה בתוך ההר מנסה מזמן לזמן להשתחרר מתוכו. קבוצת הכוכבים המכונה בשם הדובה הגדולה אינה נעלמת מעל פני האופק לעולם מפני שאלה אחת כעסה עליה וגזרה שלעולם שוב לא תשקע לתוך הים. המיתוס הוא ביסודו המדע בימי־קדם, שכן יש לראותו כתוצאת נסיון האדם להסביר מה שראה מסביבו. אולם, ישנן אגדות שאינן מסבירות ולא כלום. למשל, הסיפור על פיגמליון וגַלאתיאה אין לו כל קשר לתופעה בטבע; או החיפושים אחר גיזת הזהב, 'אורפיאוס ואורידיקה' וסיפורים רבים אחרים. זוהי עובדה מוכרת כיום בדרך־כלל, ואין אנו חייבים לגלות בכל גיבורה מיתולוגית את הירח או השחר, ובחיי כל גיבור – את מיתוס השמש. סיפורים אלה הם ספרות קדומה כשם שהם מדע קדום.

ואולם אף יסודות דת אפשר למצוא בהן. אמנם חבויים הם ברקע, ואף על פי כן נראים הם לעין בבהירות. למן הומרוס ועד למחברי הטרגדיות ולאחריהם, הולכת ומשתרשת ההכרה בדבר צורכי הרוח של אדם ומה הוא מבקש למצוא באלוהיו.

קרוב לוודאי שזאוס המרעים היה לפנים אל הגשם. הוא היה נעלה אף על השמש, שכן יוון הסלעית נזקקה לגשם יותר מאשר לשמש. רק זה שהיה בכוחו לתת מים חיים למעריציו היה יכול להיקרא בשם אל־האלים. אולם אצל הומרוס אין זאוס עובדה שבטבע. אישיות הוא בעולם שבו כבר יש לתרבות דריסת־רגל, ומובן שיש לו אמת־מידה להבדיל בין צדק לעוול. אמנם אמת־מידה זו אינה עומדת על רמה גבוהה ביותר, ודומה שהיא חלה בעיקר לגבי זולתו ולא לגבי דידו. ואולם הוא מעניש בני־אדם על שקר או על הפרת שבועתם ומתרעם על כל התעללות במתים. רחמיו נכמרים על פריאמוס הזקן והוא מסייע לו כשהוא הולך להתחנן לפני אכילס. באודיסיאה הגיע זאוס לרמה מוסרית גבוהה יותר. רועה החזירים טוען שם, שהנצרך והנוכרי – שליחי זאוס הם וכל המסרב לעזור להם חוטא כלפי זאוס עצמו. הסיודוס, שחי זמן מועט לאחר מחבר האודיסיאה, אומר, כי העושה עוול לנצרך, לגר וליתום, 'זאוס כועס על איש כזה'.

ולאחר מכן נעשה צדק בן־לוויה לזאוס. היה בזה משום רעיון חדש. ראשי שבט החמסנים באיליאדה לא ביקשו צדק. הם רצו שתהיה להם היכולת לגזול ככל העולה על ליבם, שהרי כוחם בידם, ואף נתאוו לאלים העומדים לימין החזקים. אולם הסיודוס, שהיה איכר ושרוי בעוני, ידע כי העניים זקוקים לאל־צדק. הוא כתב: 'דגים, חיות ועופות טרף אוכלים זה את זה. אך לאדם העניק זאוס את צדק היושב על מקומו בסמוך לכס־הכבוד של זאוס'. דברים אלה מראים, כי זעקתם המרה של חסרי הישע הגיעה לשמיים והיא שהפכה את אלוהי בעלי־הזרוע למגיני החלשים.

וכך מזדקר לנגד עינינו, מבעד לסיפורים על אודות זאוס המאהב וזאוס הפחדן וזאוס המגוחך, זאוס חדש הנוצר והולך, ככל שנעשה האדם בעל הכרה עמוקה יותר ביחס לדרישות החיים וביחס לצורכי אנוש מן האלים שהוא עורך להם פולחן. מעט־מעט זאוס זה דוחה את כל התגלמויותיו הקודמות עד שהוא תופס את מקום כולן. לבסוף הוא נעשה, כדברי דיו כריסוסטומוס במאה השנייה לספירה, 'זאוס שלנו המעניק כל מתן טוב, אבינו ומושיענו ושומר המין האנושי'.

האודיסיאה מדברת על 'רוח־אלוה שכל אדם עורג עליה', ומאות שנים אחרי־כן כתב אריסטו על 'השלמות, שאליה חותר גזע בני־התמותה'. למן ימי סופרי־המיתולוגיה הראשונים נתברכו היוונים בתחושת ערכי האלוהות והשלמות. כיסופיהם להמחישם היו כה עזים עד שמעולם לא נלאו לחתור לקראתם, עד שלבסוף הפך בעל החזיז והרעם לאבי היקום.

סופרי המיתולוגיה היוונים והרומאים

רוב סיפורי המיתולוגיה הקלאסית מושתתים בעיקר על המשורר הלטיני אובידיוס, שכתב בתקופת שלטונו של אוגוסטוס. אובידיוס כל־כולו תמצית המיתולוגיה, ושום סופר בימי־קדם אינו משתווה אליו מבחינה זו. כמעט את כל האגדות סיפר, ובאריכות יתירה. אגדות רבות, הידועות לנו מתוך הספרות והאמנות, רק מעל דפי אובידיוס הגיעו אלינו. בספר זה, ככל שיכולתי נמנעתי מלהסתמך עליו. אין ספק, כי היה משורר טוב ומספר מחונן, שהעריך את האגדות כחומר מצוין בשביל סופר. אולם בעיניו היו אגדות אלה דברי־הבל והיה רחוק מהן, מנקודת מבטו, אף יותר משרחוקים אנו מהם כיום. הן היו שטות גמורה לגביו. לעומתו היו אגדות אלה אמת מציאותית קדושה למשוררי יוון העתיקים הסיודוס ופינדארוס, ומניעים לאמת דתית עמוקה למחברי הטרגדיות היווניים.

לא ארוכה היא רשימת הסופרים הגדולים שמסרו לנו את המיתוס העתיק. בראשה עומד כמובן הומרוס. האיליאדה והאודיסיאה הן, או נכון מזה, אוצרות בתוכן את אגדות־יוון העתיקות ביותר שיש בידינו. אין לקבוע בדיוק את זמן יצירתן, והמלומדים חלוקים בנידון זה מאוד ויוסיפו מן הסתם לחלוק זה על זה גם להבא. בוודאות מסוימת אפשר לקבוע את שנת 1000 לפנה'ס כתאריך כתיבת האיליאדה, שהיא הקדומה שבשתי היצירות (אגב, כל התאריכים הבאים בספר זה הם מלפני הספירה, אלא אם צוין במפורש: … לספירה).

 

הסופר השני ברשימה הוא הסיודוס, שחי במאה התשיעית או השמינית. הלה היה איכר עני שמנת־חלקו בחיים היתה קשה ומרה. אין לך ניגוד גדול יותר מאשר בין הפואימה שלו, מעשים וימים, המנסה להורות את האדם איך לבור לו דרך חיים מהוגנת בעולם קשה, לעומת ימי ההדר והתפארת שבאיליאדה ובאודיסיאה. אך יש לו להסיודוס מה לספר על האלים. הפואימה השנייה המיוחסת לו – תיאוגוניה (התהוות האלים) – מטפלת כולה במיתולוגיה. אם נכון הדבר, שהסיודוס הוא שכתב את הפואימה הזאת, הרי היה איכר פשוט זה, שחי באחוזה בודדת הרחק מן הערים, היווני הראשון שהירהר במעשה בראשית וביקש אחר הסבר ליצירת העולם, השמיים, האלים והמין האנושי. בהומרוס לא נתעוררה פליאה כלשהי מעולם. התיאוגוניה מספרת על בריאת היקום ודורות האלים, והריהי יצירה חשובה מאוד בשביל המיתולוגיה.

אחריו באים ההמנונים ההומריים – 33 פואימות שנכתבו לכבוד האלים. רוב המלומדים סבורים, שהקדומות בפואימות אלה שייכות לסוף המאה השמינית או ראשית המאה השביעית, והמאוחרות שבהן – למאה החמישית או הרביעית.

פינדארוס, המשורר הלירי הגדול ביותר של יוון, התחיל לכתוב בסוף המאה השישית. הוא כתב שירי־תהילה ('אודות') לכבוד המנצחים במשחקים הלאומיים של יוון. בכל אחת מן הפואימות שלו הוא מספר איזו אגדה מיתולוגית או שהוא מרמז עליה. חשיבותו של פינדארוס בשביל המיתולוגיה אינה נופלת מזו של הסיודוס.

איסכילוס, הקדום שבין שלושת מחברי הטרגדיות, היה בן־זמנו של פינדארוס. השניים האחרים – סופוקלס ואוריפידס – היו צעירים ממנו. חוץ מהפרסים לאיסכילוס, שחובר לכבוד נצחון היוונים על הפרסים בסאלאמיס, נכתבו כל יתר הטרגדיות על נושאים מיתולוגיים. יחד עם הומרוס מהווים הם את המקור החשוב ביותר לידיעתנו את המיתולוגיה.

מחבר הקומדיות הנודע אריסטופאנס, שחי בסוף המאה החמישית ובראשית המאה הרביעית, מזכיר לעיתים קרובות את סיפורי המיתוס. זאת עשו גם הירודוטוס, ההיסטוריון הראשון באירופה, בן־זמנו של אוריפידס, והפילוסוף אפלטון, שחי קצת פחות מדור אחד לאחריו.

זמנם של משוררי אלכסנדריה הוא בסביבות 250 לפנה'ס. בזמן כתיבת יצירותיהם הועתק מרכז הספרות היוונית מיוון לאלכסנדריה שבמצרים, ומכאן כּינויָם. אפולוניוס מרודוס כותב באריכות על דבר הארגונאוטים שיצאו לבקש את גיזת הזהב, ובקשר לזה גם העלה אגדות אחרות. הוא ושלושה משוררים אלכסנדרונים אחרים, שכתבו אף הם על נושאים מיתולוגיים – המשוררים הפאסטורליים תיאוקריטוס, ביאון ומוסקוס – כבר חסרים את האמונה הפשוטה באלים, שהיתה עוד לפינדארוס ולהסיודוס ואף רחוקים הם מן העומק והרצינות של השקפות הדת שהצטיינו בהם משוררי הטרגדיות; אף על פי כן, אינם קלי־דעת כאובידיוס.

שני סופרים מאוחרים, שחיו במאה השנייה לספירה, תרמו אף הם תרומה ניכרת לספרות המיתולוגית: אפוליאוס הלטיני ולוקיאנוס היווני. אפוליאוס, שכתיבתו מזכירה את אובידיוס, מספר את האגדה על קופידו ופסיכֵי.

לוקיאנוס הוא סופר מקורי. הוא מלגלג על האלים. בזמנו הפכו האלים נושא למהתלות. אף על פי כן הוא מספר בדרך אגב פרטים רבים עליהם.

אפולודורוס, יווני אף הוא, שני הוא רק לאובידיוס כסופר פורה בימי־קדם, שהקדיש עצמו לנושאים מיתולוגיים, אך, שלא כאובידיוס, מטפל הוא בעיקר בעובדות ומשעמם עד למאוד. אימתי חי הסופר הזה? – נחלקו הדיעות מאוד. יש המקדימים למאה הראשונה לפנה'ס ויש המאחרים למאה התשיעית לספירה. המלומד האנגלי סר ג'. ג. פראזר סבור, שהוא כתב במאה הראשונה או השנייה לספירה.

היווני פאסאניוס, נוסע נלהב, שכתב את המדריך הראשון בעולם, מספר ברצינות גמורה על אירועים מיתולוגיים שנתרחשו במקומות שעבר בהם. אף שהוא חי במאה השנייה לספירה לא פיקפק כלל באמיתות האגדות.

מבין הסופרים הלטיניים תופס וירגיליוס מקום חשוב ומיוחד. הוא היה בן־זמנו של אובידיוס וכמוהו לא האמין אף הוא באגדות. אולם הוא גילה בהן את נפש האדם והפיח רוח חיים בגיבורים המיתולוגיים, כפי שהשכילו לעשות רק מחברי הטרגדיות היווניות.

היו עוד סופרים לטיניים שכתבו על המיתוס. קאטולוס מספר כמה אגדות והוראציוס רומז עליהן לעיתים קרובות, אך אין נודעת להם חשיבות בשביל המיתולוגיה. לכל הסופרים הרומאים לא היו האגדות המיתולוגיות אלא מעין צללים עמומים, סיפורים מן העבר הרחוק. ומשובחים הסופרים היוונים כמורי־דרך במיתולוגיה של יוון, כי האמינו במה שכתבו.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “מיתולוגיה”