מתקפת פתע

הקדמה

עלילות ריגול, הפתעות מודיעיניות ופעילות מחתרתית היוו חלק בלתי נפרד מנוף ילדותי וסיפורי ‘פרשיות נעלמות’, שהופיעו מדי שבוע בעיתון ‘במחנה’, היו בבחינת קריאת חובה מהנה. העניין המקצועי שלי בנושא החל בתחילת שנות ה־80, כאשר במסגרת קורס שלקחתי אצל מיכאל הנדל, איש המחלקה ליחסים בינלאומיים באוניברסיטה העברית, הוצגו הישגי וכישלונות המודיעין לא רק כנושא מרתק לקריאה אלא גם כמושא למחקר אקדמי רב חשיבות. אלה היו הימים שבהם הסיפור של ‘אולטרה’, שם הקוד לפרויקט הבריטי הסודי לפענוח הקוד הגרמני במלחמת העולם השנייה, הבקיע את דרכו החוצה מאפלה בת למעלה מ־30 שנה ולימודי מודיעין — ‘החוליה החסרה’ באירועים היסטוריים רבים — החלו להטביע חותמם כתחום לימודים אקדמי לגיטימי ולא רק כעלילות ג’יימס בונד.

שלוש שנות עבודה כחוקר בחטיבת המחקר של אמ’ן לימדו אותי שיעור יוצא מן הכלל בדרך שבה עושים מודיעין והגבירו אצלי את העניין בתחום. לא פלא, על כן, שעבודת הדוקטורט שלי בהדרכת שני מנחים נפלאים — מיכאל הנדל, שעבר בינתיים ללמד בארצות הברית, ואלכסנדר ג’ורג’, שלקח אותי תחת חסותו במחלקה למדע המדינה באוניברסיטת סטנפורד — עסקה במודיעין. היא בחנה את הקשר בין מודיעין לפוליטיקה ויצאה ב־1995 כספר בהוצאה אקדמית (Intelligence Intervention in the Politics of Democratic States).

פוליטיקה ומודיעין הם נושא סבוך ומרתק שהמשכתי לעסוק בו, אבל בעיקר בהשפעת מלחמת יום הכיפור נמשכתי יותר ויותר לתחום ההפתעות אסטרטגיות, ובמיוחד מתקפות פתע. בלב הקונצנזוס בתחום עמד במשך שנים רבות מחקרה של רוברטה וולסטטר על מתקפת הפתע היפנית בפרל הרבור ב־7 בדצמבר 1941. וולסטטר קבעה כי שורש הכשל ההתרעתי האמריקאי לא היה במחסור במידע על האיום המתקרב אלא בהבנה בלתי נכונה של המידע ההתרעתי הזמין. הכשל הזה, היא הוסיפה, היה נחלת פטריוטים טובים, נבונים ומסורים, שעשו כמיטב יכולתם להגן על ארצם אך מסיבות שונות טעו בהערכת האיום וידם קצרה מלהושיע. הפתעת מלחמת יום הכיפורים הייתה הדוגמה הטובה ביותר לכך שגם שירותי מודיעין מעולים וקציני מודיעין הנחשבים טובים מסוגם יכולים ליפול קורבן למתקפת פתע המונחתת על ידי אויב שאינו נתפס כמצטיין בתחום.

הספק הראשון לגבי תקפות התזה של וולסטטר נוצר אצלי בתחילת שנות ה־90, עם הופעת נעילה. ספרו של יואל בן־פורת, ראש יחידת מודיעין האותות (סיגינט) של אמ’ן ב־1973, תיאר לראשונה את האירועים באגף המודיעין ערב מלחמת יום הכיפורים. מחד, בן־פורת אישש את המסקנה שההפתעה לא נגרמה בשל היעדר מידע התרעתי והראה כי מידע כזה היה, ובשפע. מאידך, הוא הבהיר שנוסף לטעויות שיפוט בלתי מודעות, כאלה שבהן ראו וולסטטר ומומחים אחרים את שורשי הכשל ההתרעתי, התבצעו גם פעולות מודעות לגמרי, בעיקר של ראש אמ’ן, אלי זעירא, שהטעה מסיבותיו הוא את מקבלי ההחלטות בשאלות מרכזיות שנגעו להערכת האיום. פעולות אלה חרצו במידה רבה את גורלה של ישראל להפתעה הקשה בפתיחת אותה מלחמה.

המסקנה הזאת התחזקה במחקרים שונים שעשיתי במהלך שנות ה־90. החשוב שבהם התבצע במסגרת שירות המילואים שלי באמ’ן/מחקר ונותר מסווג עד היום. הוא הציג את המידע הסודי שאספה קהילת המודיעין ערב המלחמה; תיאר, באמצעות ראיונות מפורטים עם מי שעשו במלאכה, את הדינמיקה בתוך קהילת המודיעין ובין קציני המודיעין לצרכנים; והסביר, על בסיס חומרים מסווגים, מה קרה שם. המחקר הזה נתן לי כלים טובים להבין את אשר אירע ערב המלחמה ותרם להחלטתי לכתוב את הספר הצופה שנרדם: הפתעת יום הכיפורים ומקורותיה (זמורה־ביתן, 2001).

אחד הפרקים המרכזיים בספר עסק בדפוסי ההתנהגות יוצאי הדופן של ראש אמ’ן במלחמה ושל ראש ענף מצרים באמ’ן/מחקר, סא’ל יונה בנדמן, שעל הערכותיו נשענה התפיסה של אמ’ן לגבי כוונות המלחמה המצריות. כאשר הוצאת הספר כבר הייתה בתהליכים מתקדמים הפנה ידידי יהושע טייכר את תשומת ליבי לעבודתו של אריה קרוגלנסקי בנושא ‘הצורך בסגירות קוגניטיבית’ (Need for Cognitive Closure). קרוגלנסקי ועמיתיו פיתחו תיאוריה פסיכולוגית (המפורטת כאן בעיקר בפרק העוסק בהפתעת מלחמת יום הכיפורים) שקושרת בין שני משתנים: מבנה אישיותו של אדם כעולה מדפוסי התנהגותו ונטייתו לבצע טעויות של שיפוט מבלי שיהיה מוכן לתקן את עצמו גם כאשר המציאות טופחת על פניו. טיפוס האישיות הזה, שהם הגדירו כ’בעל צורך גבוה בסגירות קוגניטיבית’, תאם לחלוטין את דפוסי התנהגותם של זעירא ובנדמן לפני המלחמה. פגשתי את קרוגלנסקי והפגישה הניבה מאמר אקדמי משותף שהסביר את כשל ההתרעה ב־1973 במבנה אישיותם של השניים.

המודעות לכך שמבנה אישיות יוצא דופן יכול להביא לכשלי הערכה אסטרטגיים חמורים המשיכה להעסיק אותי גם אחר כך ובנושא זה שיתפתי פעולה עם רוז מקדרמוט מאוניברסיטת בראון. לאחר שהוצאנו יחד כמה מאמרים הציעה רוז לשתף פעולה בכתיבת ספר והתוצאה ראתה אור בהוצאת אוקספורד ב־2017 ועסקה בכישלונות ובהצלחות במתן התרעה על מתקפת פתע. הספר הנוכחי מתבסס במידה רבה על אותה עבודה. מכיוון שתרומתה של רוז התמצתה בעיקר בסקירת ספרות בתחום תהליכי למידה — סוגיה שהייתה מרכזית יותר בספר הקודם שיועד ברובו לאנשי אקדמיה — ומכיוון שחשבתי שסוגיה זו פחות רלוונטית ומעניינת את הקורא הישראלי, ביקשתי מרוז לוותר על חלקה. רוז הייתה נדיבה דיה כדי להסכים ואני מודה לה על כך. במקום חלקה באותו ספר הוספתי כאן דיון אמפירי ותיאורטי מפורט יחסית בסוגיית מתקפות הפתע מאז שנפתחה מלחמת העולם השנייה ועד היום.

במוקד הספר הנוכחי עומדים שלושה צמדי אירועים מההיסטוריה הסובייטית במלחמת העולם השנייה, מההיסטוריה האמריקאית במלחמת קוריאה ומההיסטוריה הישראלית במלחמת יום הכיפורים. נחמיה בורגין, הבקי מאין כמוהו בהיסטוריה ובפוליטיקה הסובייטית כמו גם בפעילות שירותי המודיעין שלה תרם תרומה יוצאת מן הכלל בידע שלו ובתובנותיו לחלק העוסק במבצע ‘ברברוסה’ ובקרב על מוסקבה. לב ניב, שכתב ספר מצוין על פעילות שירותי המודיעין של ברית המועצות בגרמניה ובבריטניה לפני המלחמה, תרם את תרומתו אף הוא, וכך גם תלמידי ועמיתי האהוב פרופ’ דימה אדמסקי. ד’ר יעקב פלקוב, שאיתו כתבתי לפני קרוב לעשור מאמר על ‘ברברוסה’ והקרב על מוסקבה, ראוי לציון גם כן. תודתי לכולם.

המקורות האמריקאיים על מלחמת קוריאה רבים, מצוינים וזמינים. לא כך לגבי הזווית הסינית של המלחמה. כאן עזר לי עזרה משמעותית פרופסור יו בין — בן סין ומומחה יוצא מן הכלל לנושא, שהיה לחברי הטוב מאז חלקנו כשני זרים יחידים בשנתון שלנו את ספסל לימודי הדוקטורט באוניברסיטת סטנפורד. תודתי העמוקה נתונה גם לו.

במהלך השנים אמנם צברתי לא מעט ידע על היבטים מסוימים של מלחמת יום הכיפורים, אבל גם כאן, במיוחד בגלל רגישות הנושא לקורא הישראלי, ביקשתי את הערותיהם של מי שאני רואה כמומחים מרכזיים בתחום. ד’ר חגי צורף מארכיון המדינה, האוטוריטה המרכזית בעיני בכל הקשור להתנהלות הדרג המדיני באירועי 1973, העיר את הערותיו. ד’ר שמעון גולן, איש מחלקת ההיסטוריה של צה’ל והסמכות המחקרית העליונה בעיני לדרך ניהול המלחמה בתחום הצבאי, תרם את תרומתו אף הוא, ועליהם הוסיף גם ד’ר עמירם אזוב, שכתב (אך עדיין לא פרסם במלואה) את ההיסטוריה השלמה ביותר של המלחמה בחזית הדרום. תודתי לשלושתם, כמו גם לאור פיאלקוב, המפליא למצוא מסמכים גנוזים מאותה מלחמה.

פרופסור אריה קרוגלנסקי, שאיתו התייעצתי במהלך כתיבת הספר באנגלית, תרם מהידע המקצועי השופע שלו. תודתי גם לאבי וולך, חברי לספסל הלימודי מימי בית הספר התיכון, על שקרא והעיר, ולאודי ערן, שאיתו ניהלתי שיחות ארוכות על פרקי הספר במהלך נסיעותינו לאוניברסיטת חיפה ובחזרה.

מתקפת פתע הוא הספר השלישי שאני מוציא בהוצאת כנרת, זמורה, דביר, וגם הפעם התענוג היה כולו שלי. תודתי לערן זמורה על הטיפול המסור בספר זה, לשמואל רוזנר, עורך ספרי העיון בהוצאה שגם נתן לספר את שמו, לאמרי זרטל שהפליא (כרגיל) בעיצוב הכריכה, לשרית רוזנברג על העימוד הקפדני ולעדו פרץ על המאמץ בקידום הספר. תודה מיוחדת ליעל נעמני, שחרשה את כתב היד חריש עמוק, ניכשה ממנו עשבים שוטים, זרקה לפח חזרות מיותרות והפכה אותו לרהוט וקריא הרבה יותר מכתב היד המקורי.

תודתי למיכל, האישה שאיתי, לניר, אייל וגליה ולחברים ושאר בני המשפחה ששמעו בסבלנות את עלילותיהם של גיבורי ספר זה. תודה מיוחדת לאחי, גדי, שלקח בהתנדבות את הקורס שלימדתי באוניברסיטה על מתקפות פתע וקיים איתי דיונים בנושא לאחר השיעורים.

וכרגיל, ובכל זאת חשוב לציין, השגיאות בספר הן כולן שלי.

תל אביב, יולי 2019