החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

מתחת לפני השטח

מאת:
הוצאה: | 2013 | 250 עמ'
זמינות:

55.00

רכשו ספר זה:

״נצנץ״ לא האמין שזה קורה לו: שבועות ספורים לפני פרישתו מהמשטרה הוא מחליט לסכן הכול. חושיו המנוסים אמרו לו שנפל לידיו תיק חקירה של פעם בחיים, תיק שיגדיר מחדש את כל החוקים.

יוחנן הצעיר הדתי לא האמין שזה קורה לו! בין עבודתו במפעלי ים המלח לתכנון חתונתו הקרבה הוא מגלה, בסיור שגרתי ולגמרי במקרה, מערת נטיפים יפיפייה. אך כוחות גדולים וחוקים לא רוצים שהיא תתגלה. הם רודפים אחריו. שרית לא האמינה שזח קורה לה. סוכנת חשאית מנוסח במשימה שגרתית למדי. ועכשיו, מוטל על הכף כל כך הרבה, הכישלון מביא אתו מחיר כבד.

רועי דווקא האמין שזה יקרה לו: בחור צעיר, חדור מוטיבציה, חלק מצוות סוכנים מיוחדים, מקושר לאנשים הנכונים, קידום בפתח. הוא יצטרך לקבל החלטה, לחשוף בפני אהובתו את חייו ואת עבודתו או להגן עליה מפניה. האחראי נמנע מכך שזה יקרה לו: בכיר בארגון. משפחתו נשארה בצלו שנים רבות. עכשיו הגיע הרגע להתמודד עם ילדיו שנדלו, עם יורשיו שהבשילו. מאבקים מתנהלים מאחורי גבו. עכשיו יש לקבל החלטות חרות גורל. תרצה רצתה מאוד שזה יקרה לה: יד ימינו ואשת סודו של ציון, סננו של האחראי. היא רותמת את כל המיומנות שרכשה במשך השנים לגלות את מה שאיש לא ראה עד עכשיו. הניע אותו לחשוף את האמת. ברעידת אדמה אחת יגלו כולם מה נמצא מתחת לפני השטח.

אחרי ״יממה״, ״בבואה״, ״סטראני״ ו"האיילה ויונק הדבש״, קובי קמין (3196) בעליה של חנות הספרים הוותיקה ״קדמת עדן״, מגיש לקורא העברי את ספרו החמישי.

מקט: 4-317-59
קובי קמין חברנו בענייני חגיגות. לא מזמן התחתן במזל טוב, היום 13/08/14 יש לו יום הולדת. וחנות הספרים המשומשים שלו, "קדמת עדן" עברה למשכנה החדש באלנבי 93 ת"א. גם אנחנו רוצים לחגוג עם קובי ויחד איתו אנו מחלקים במתנה עותקים מודפסים של ספרו האחרון "מתחת לפני השטח". ניתן לאסוף את הספר בחנות קדמת עדן או להזמינו במנדלי תמורת דמי משלוח בלבד. קובי וגם אנו מבקשים מכל מי שמקבל את הספר לשלוח משוב במייל ישירות אל הסופר או למנדלי. קובי יעזר במשוב שלכם לקראת הוצאת המהדורה השניה בגרסה אלקטרונית ומודפסת כאחד. זמין בגרסה מודפסת בלבד.

1. קצת ליד תל אביב, מתקן ראשי

לאחראי יש ייסורי מצפון. מאז ומתמיד לכל מי שהיה האחראי היו ייסורי מצפון. מילים גדולות כמו 'טובת האומה', 'סודיות מוחלטת', 'אין בררה', ו'גורל העם היהודי' עוזרות לפעמים. אבל רק לפעמים. אלו מילים שאיתם מתנחמים בלילות הקרים, במיטה, בשעה שהאחראי מתעורר מחלום שבו זוגות של עיניים ננעצות בו בהאשמה. עיניים של חפים מפשע, של אלו שבסך הכול היו במקום הלא נכון, בזמן הלא נכון.

האחראי סוגר את תיק הקרטון. בתיק ישנם מעט מסמכים: היסטוריה קצרה, קרובים ידועים, קשרים אישיים, מקום עבודה, כתובות ידועות ופחות ידועות, מצב משפחתי ומצב רפואי. סיכום חיים לאקוני של אזרח במדינת ישראל. וכמה צילומים. עוד רגע יקבל האחראי החלטה סופית. לשבט או לחסד.

שש עשרה שנים מוקדם יותר, הוא אחז בידו של האחראי הקודם בבית החולים, בימים העצובים הכואבים לפני שמלאך המוות הואיל להגיע. דבריו האחרונים של קודמו, שנלחשו לאוזניו בקול מרוסק מכאב בלתי נסבל מהדהדים בתוכו, כתמיד בשעה כזו, "רוצה להיות אלוהים? הנה ההזדמנות שלך, וזה לא מה שאתה חושב. מסכן אלוהים".

עוד שיעול אחד מהגוף היבש, חיוך מעוות אחרון ומשפט אחרון, "תזכור תמיד, אם זו הייתה הילדה שלך? מה אז היית חושב?"

אז הייתה הילדה בת תשע, הוא נזכר, ועכשיו היא כבר בת עשרים וחמש, לומדת באוניברסיטה. צרה צרורה הוא חושב לעצמו, היא לומדת והילד רק חזר עכשיו מטיול של כמה חודשים במזרח. חזר, אבל לא חזר באמת. מה קורה לילדים של היום? הם השתגעו לגמרי?

הוא מרים משולחנו את הטוש האדום ונאנח. ואז הוא כותב על הקרטון באותיות של קידוש לבנה, 'מאושר'. מ. הוא מביט על הקרטון בעיניים מצומצמות, ואז מהנהן לעצמו בכבדות. גזר הדין ניתן – לשבט. תמונתו של האחראי הקודם שתלויה על הקיר שממול מבריקה לרגע. עוד זוג עיניים מאשימות.

האחראי לוחץ על כפתור בשולחן העבודה, הדלת נפתחת תוך שניות וצילה, מזכירתו האישית נכנסת. הוא מעיף בה מבט אטום, אין צורך לדבר. האותיות האדומות על הקרטון חורכות את האוויר. צילה מהנהנת לעברו בהבנה, גם היא יודעת מה אומרות האותיות האדומות. היא לוקחת את התיק מהשולחן ויוצאת בשקט. ממנה, תצא ההוראה מטה ומטה במדרג האחריות עד לחוליה השקטה. החוליה שתצא בימים הקרובים להפגיש את אותו האזרח עם בוראו.

כמה שניות עוברות על האחראי בדממה, במחשבות אחרונות. ואז הוא נאנח לעצמו בכבדות. העבודה חייבת להימשך. הוא לוחץ על כפתור אחר, אינטרקום פנימי. "בקשי מיואל וציון להיכנס עוד כשתי דקות".

האחראי קם מכיסאו ועובר לכיסא אחר, לשולחן אחר, גדול יותר, שולחן הישיבות.

יואל שוורצמן נכנס ראשון, לבוש בחליפת שלושה חלקים מחויטת. למרות חמישים ושלוש שנותיו, הוא עדיין נע בחן נמרי לא מוסתר. צלקת ישנה שמתחילה ליד הגבה השמאלית ונגמרת רק לפני עצם הסנטר מגבירה את הרושם שעושות פניו הנוקשות. ולמרות זאת, מבט אחד בעיניו גורם לכל אחד לחייך. כמעט. העיניים הם להבת חיוניות ושמחת חיים. מראה הנפש.

למרות הצליעה הקלה, מאותה התקרית בה איבד את רגלו וזכה לצלקת, בתוספת עיטור המופת, עשרים השנים של פעילות רצופה בקו הראשון עדיין ניכרים בו הרבה יותר מעשרים וחמש שנות מכתבה. הוא מתיישב על אחת מחמשת הכיסאות שסביב השולחן הסגלגל.

כמה שניות אחריו מתגלגל פנימה ציון ברוש, כרסו מובילה את גופו, לעיניו משקפיים עבות והן נוטות להתרוצץ לכל הכיוונים. חולצתו משובצת ורגליו העבות והקצרות תחובות בתוך מכנסי ג'ינס. זוג נעלי אדידס בני ארבע שנים לפחות משלימות את התמונה. צבע הנעליים כצבע שערותיו, אדום, ומזגו בהתאם.

על השולחן כבר מונחות כוסות וקנקן של משקה קר. השניים מוזגים לעצמם מהמשקה. הקנקן עשוי מאלומיניום. לפני כמה שנים הופרט חדר האוכל בקיבוץ ממנה הגיעה צילה, ובמסגרת החלפת הציוד המיושן לקחה לעצמה צילה כמה קנקנים מהסוג הזה. הפעם זאת לימונדה. בפעמים אחרות זה יכול להיות מיץ תפוזים או מיץ ענבים.

האחראי מחשיך את החדר ומכונת ההקרנה שעל השולחן מקרינה על הקיר השמאלי תמונה גדולה של מדינת ישראל. על התמונה מסומנים בטוש כחול כמה עורקים ראשיים. מתוכם יוצאים כמה התפצלויות. השלושה מתבוננים היטב בתמונה, ואז האחראי סוגר את המקרן ומדליק את האור. כל ישיבה מסוג זה מתחילה בדיוק כך. מזכירה לכולם מה הם עושים כאן ובדרך אגב גם למה.

עכשיו אפשר להתחיל בדיון.

כתמיד, האחראי אומר את המשפט הראשון, "אתם יודעים אצל מי הייתי לפני שעתיים, והוא כמעט צלה אותי על אש קטנה?"

ציון גונב לעצמו לגימה מהירה ומחייך, "לא המפקד".

האחראי נועץ בו מבט מצמית, "אם אתה כל כך מאושר, אולי תספר לי אתה למה אני לא צוחק?"

ציון לא מאבד מהשאננות שלו, רותי, מזכירתו הקבועה כבר רמזה לו על מה תהייה הישיבה הפעם, והוא בא מוכן. "זה לא כל כך מסובך המפקד. מחלקת המדידה שלנו התנגשה עם מחלקת הקצאת הקרקעות ליישוב של הסוכנות. הטיפשים הפשירו חתיכת קרקע עצומה לבנייה תוך שלוש שנים בהליך מזורז באזור ג' צפון. מישהו שם קיבל שוחד. לא מישהו שאנחנו מכירים, אחרת היינו כבר מטאטאים את זה לאן שהוא".

הבעת בוז עולה על פניו של ציון, "בטח איזה בן של עוזר שר שמונה לדירקטור. כבר נמצא אותו ונטפל בו".

האחראי מהנהן בשקט. זהו סוד גלוי בפני כל מי שיושב עכשיו בישיבה. שיטת המינויים הפוליטית תאלץ אותם יום אחד, אולי בקרוב, לפתוח מחלקה ייחודית לפיקוח וטיפול בעניין. תקלות כאלו הם סיוט מתמשך עבור הארגון, בזבוז אידיוטי של משאבים וזמן יקר.

האחראי מפנה את מבטו ליואל. "ומה אתה יודע על זה?"

ליואל קול רך ונעים, קול היכול להפוך למקפיא ברגע אחד, אבל לא כרגע וכמובן לא כלפי האחראי.

הוא מגרד לרגע את הצלקת. "עד עכשיו לא ידעתי שום דבר, אבל זאת עדיין לא נראת לי בעיה אקוטית. כבר היו לנו תקדימים, מקסימום נהדק קצת את הפיקוח על הסוכנות, הם בכל מקרה זקוקים לניעור רציני. אולי נשלח מישהו מאנשי שלומנו שיגיש הצעת חוק שתעקר כמה מהשיניים שלהם. עד כמה שקשה לי להודות, הפעם אני מסכים עם ציון. יותר מידי חברי כנסת ושרים משחררים לאוויר מינויים פוליטיים לא אחראיים. אבל…" הוא מוסיף בפקחות, "לא נראה לי שבגלל זה התכנסנו".

האחראי רוטן לרגע, לסמן ליואל ולציון שהוא לא מאושר, "יום אחד תעבור את הגבול עם החוכמות שלך".

"אולי". יואל מרשה לעצמו חיוך מבודח, "אבל זה לא יהיה היום המפקד".

"נכון. אז בואו נתקדם. ציון, מה הסיכוי לקצץ בקרוב מהמחלקות שלך חמישה אחוזים? את האמת".

קולו של ציון הופך לשטוח, נטול גוון. "זה לא יהיה קל, אבל אם לא תהייה בררה אני יכול לעמוד בזה".

יואל מנענע בראשו לשלילה בפנים רציניים, הבדיחות נמוגה מקולו, ושמץ של חריפות תופס את מקומה. "ציון צודק. הוא באמת יכול לעמוד בזה. אבל אם זה לא עניין עקרוני, אני מעדיף לקצץ חמישה אחוזים מהתקציב שלי. אם ציון יקצץ, כולנו יודעים במה הוא יקצץ. אבל אני חושב שבטווח הארוך זה יגרום לנו יותר נזק מתועלת".

פניו של ציון התעוותו לרגע אחד, ונדמה כי הוא עומד להסמיק, אך הוא השתלט על עצמו, "לא איכפת לי. מצדי שיקצצו אצלך, אני אשמח מאוד לשמור על התקציב שלי…"

האחראי מרים יד וציון משתתק. בסופו של דבר, ידידותי ופתוח ככל שיהיה הדיון, האחראי הוא האחראי.

"הבנתי. תתווכחו על זה פעם אחרת. הבעיה היא שאחרי שהוא צלה אותי, הוא גם סיפר לי שצפי גביית המיסים לשנה הבאה יהיה נמוך בחמישה אחוז מהשנה הזאת, וכמה פרויקטים של הצבא עומדים לשאוב לתוכם תוספת תקציב. אי לכך, אנחנו עלולים למצוא את עצמנו בבוץ לא קטן". חיוך זעיר עולה על פניו, "אבל הבנתי שכמעט כל היעדים לשנה הקרובה כבר הושגו, כך שאנחנו יכולים להרשות לעצמנו להתחיל לחסוך כבר עכשיו לקראת השנה הבאה. מה דעתכם?"

ציון מגיב ראשון ומהר, לפני שיואל יצליח להרגיז אותו שוב. "עוד לא חשבתי על זה לעומק, אבל מה יקרה אם תשכנע את האוצר להגדיל את המע"מ באחוז נוסף? בפעם שעברה זה דחף אותנו קדימה מרחק גדול, כזכור לכם זה פתר לנו את בעיית העיר מודיעין".

יואל הנהן בהערכה, על זה הוא לא חשב. כמוהו כמו ציון, הוא הגיע מוכן לישיבה. "יש משהו במה שאתה אומר. אבל מה עם העודפים של ביטוח לאומי, תן לנו חמישה אחוז מזה ואנחנו פותרים את התקציב שלנו לחמש השנים הבאות בלי בעיות, ואני יכול לערוב לך שזה יפתור לנו גם את הבעיות של היישובים הקטנים".

האחראי נענע בראשו לשלילה בעייפות. "אל תתחיל איתי עם היישובים הקטנים, ניקח את התקציב לחבר אותם אלינו מאגרת הפיתוח. זה כבר סודר עם האוצר, ולצערנו אנחנו לא יכולים לגעת באצבע בביטוח הלאומי. כולם בממשלה יודעים שיש להם עודפים אדירים, וכולם לוטשים אליהם עיניים. אבל לנו אין יד ורגל שם. אם נצליח לקחת מהם זה אומר שעוד לפחות מאה איש ידעו עלינו. ואנחנו לא יכולים לסמוך עליהם. טוב, תחשבו על זה קצת בזמנכם החופשי. נדבר על זה בשבוע הבא שוב. ועכשיו למשהו אחר".

  1. :

    בבקשה בבקשה בבקשה להוציא עותק אלקטרוני…אפשר????

הוסיפו תגובה