מי לא רוצה זוגיות מאושרת וארוכת שנים? האם זו רק תקווה או חלום? אחרי שתקראו את הספר הזה, תבינו שזה […]
“איך הגעתי לכאן?”
אנחנו יושבים סמוכים זה לזה, על כיסאות פלסטיק דהויים המחוברים במוטות ברזל ומקובעים לרצפה, מאלו המותקנים במקומות ציבוריים מחשש לגנבה או “לארגון מחדש” של סדר הישיבה. קרובים אך רחוקים כל כך. כל אחד מכונס בתוך עצמו, עם מחשבותיו, עם חשבון הנפש שלו עם עצמו, עם השאלה “איך הגעתי לכאן?”
המבוכה מונעת מאיתנו לשוחח בינינו, ובעצם מה נותר לנו לומר זה לזו שלא נאמר כבר?
אני מביטה בבחורה צעירה בכיסוי ראש היושבת מולי, צנומה כל כך, עיניה כבויות, בחורה שלפי אופן ישיבתה המכופף מנסה לצמצם את הווייתה כאילו משאלת ליבה להיעלם ולא להיראות כלל. לידה יושב אביה הנוזף בה בשקט חודר כאילו זו אשמתה הבלעדית שהיא פה, כאילו היא מבזבזת את זמנו היקר של זה שהביא אותה לעולם.
בקצה המסדרון, אברך משוחח בטלפון, בלחש, אך למרות ניסיונותיו הנואשים להסתיר את דבריו מהנוכחים במסדרון הלבן שהצבע מתקלף מקירותיו, ללא תמונה, ללא צמח, ללא משהו שיאיר ויתפוס את תשומת ליבנו – אנו שומעים אותו מלין על מר גורלו.
קצת הלאה משם, זוג מתווכח בתיווך המלווים שלהם כאילו עכשיו, ברגע זה, הוויכוחים ישנו את רוע הגזרה.
בזרם איטי, זוגות נוספים מתחילים להגיע ומצטופפים באותו מסדרון קר ומנוכר, חלקם עם מלווים, חלקם שולחים מבט כל כמה רגעים לעבר דלת הכניסה, לראות אם מלוויהם הגיעו ויגאלו אותם מהמבוכה השוררת ביניהם.
גם אנו מעבירים מבטים בין הנוכחים לבין הדלת בציפייה למלווים שלנו. גם אנו במבוכה, אולי מהמעמד יותר מאשר זה מזו. סוף כל סוף, ליעד ואורי מגיעים ומתיישבים לצידנו על אותם כיסאות מהוהים שאלפים ישבו עליהם לפנינו.
השקט נשבר ואנו משוחחים על הא ודא, גיבוב מילים שאין להן שום משמעות, מילים שמטרתן היחידה לשבור את השתיקה, את המבוכה.
שמם של בני הזוג הראשון נשמע בכריזה. הצעירה בכיסוי הראש נכנסת בצעדים מהוססים מלווה באביה, והאברך משתרך עם חברו אחריהם. שני בני הזוג נראים כאילו כוח נסתר מתוך החדר מושך אותם בחבל בלתי נראה פנימה.
מחשבה אחת לא מרפה ממני: האם מישהו כפה עליהם לבצע את הצעד הזה? בעודי תוהה ביני לבין עצמי, אחרי דקות ספורות בלבד הזוג יוצא מהחדר חפוי ראש. הצעירה מנגבת את דמעותיה הזולגות על לחייה השקועות והאברך ממהר לעזוב את המקום לפניה.
שמנו נשמע בכריזה. הגיע הרגע.
נכנסים לחדר בחשש קל, האם גם אני אצא דומעת? מה קורה שם בחדר? למה יוצאים משם שפופים? המחשבות מציפות אותי ומבלי משים אני מוצאת את עצמי עומדת מול חבורת חובשי מגבעת חמורי סבר ששואלים את בן זוגי בארבע עשרה השנים האחרונות ואת מלווינו לשמם, מעמדם והקשר שלהם אליי. ואני… אני שם ניצבת ללא תפקיד.
מבקשים מבן זוגי וממני לעמוד זה מול זו, מגישים לו מסמך, הוא לא מסוגל להישיר את מבטו אליי. בפנים מבוישות הוא אומר את המילים “מגורשת… מגורשת… מגורשת…”
אין עדיין תגובות