חמש שעות לאחר שנמצאת גופה של צעירה בחוף הים של תל אביב, עוצרת המשטרה את יגאל לביא, פקיד במשרד הביטחון, […]
פרולוג
צלצול הטלפון העיר אותה מיד. מאז נפרדה מבועז, לפני שלושה חודשים, שנתה הפכה קלה יותר. היא הזדקפה במהירות, התיישבה במיטה והביטה אל השעון המעורר שהיה מונח על השידה הקטנה. השעה היתה 02:34. היא שיפשפה במהירות את עיניה. חושך כבד שרר בדירה.
טלפון בשעה כזו אינו מבשר טובות, חשבה כשהסיטה מעליה את השמיכה וזינקה מהמיטה. משהו לא טוב קרה. ואולי זו סתם טעות במספר, ניסתה לעודד את עצמה כשפסעה במהירות לעבר סלון הדירה. אלוהים, עשה בבקשה שזו תהיה טעות במספר.
“הלו,” אמרה, והרעד נשמע היטב בקולה.
“האם אני מדברת עם דנה לביא?” בקע קול נשי מהשפופרת, וביטל באחת את האפשרות שמדובר בטעות.
“כן, זאת אני,” אמרה בחשש. “מי זו?”
“מדברים מטיפול נמרץ לב — איכילוב,” המשיך הקול הנשי בטון ענייני.
“מה קרה?” שאלה, והרגישה את לבה פועם בחוזקה.
“סבתא שלך, רבקה לביא, הגיעה לכאן לפני שעה לאחר התקף לב קשה. אנחנו מציעים שתבואי לבית החולים,” ירתה אשת הצוות הרפואי במהירות את שני המשפטים.
“היא בסדר?” שאלה והידקה את לפיתתה סביב השפופרת.
“מצבה לא טוב. השעות הבאות הן קריטיות. במקרים כאלה אנו ממליצים לבני המשפחה להגיע לכאן במהירות האפשרית,” ענתה האישה מעברו השני של הקו בקול מונוטוני כמי שמורגלת למסור הודעות כאלה.
“אני מבינה,” אמרה בקול שקט. “אני מיד יוצאת.”
חרף תחושת הבהילות, המשיכה לעמוד ללא ניע, קפואה, שפופרת הטלפון עדיין בידה, וניסתה לעכל את המידע שנמסר לה עכשיו. דמעות הציפו את עיניה. סבתה היתה המשפחה היחידה שנותרה לה. על כל פנים, היחידה שנמצאת מחוץ לבית הסוהר. מאז נהרגה אמה בתאונת דרכים לפני כשבע־עשרה שנה, אמו של אביה לקחה על עצמה למלא את תפקיד שני הוריה. אביה היה שבור ומדוכא מדי. אחר כך נשלח לכלא והמגע עמו הצטמצם לפגישה שבועית, שאליה הקפידה ללכת עם סבתה, ולשיחות טלפון מדי כמה ימים.
לרגע התלבטה האם יש טעם להתקשר לכלא ולבקש שיביאו אותו לבית החולים. לא היה לה ספק שהיה רוצה להיות שם. גם היא רצתה שיהיה שם איתה ברגעים האלה. אך מיד פסלה את האפשרות. אין שום סיכוי שתצליח לגרום לשירות בתי הסוהר לעשות זאת. בטח שלא בשעת לילה מאוחרת. חבל לבזבז זמן יקר על דברים שלא יצלחו, לקוות ושוב להתאכזב.
תתעשתי, נזפה בעצמה. צריך למהר. לא לשקוע במחשבות. כל דקה קריטית כעת. הם לא היו מתקשרים אליה מבית החולים בשעה כזו אלא אם כן היה המצב חמור. בבת אחת החליפה הילוך והחלה להתארגן בזריזות ליציאה מהבית. בתוך פחות מחמש דקות כבר היתה על הקטנוע בדרך לבית החולים.
לבה הלם במהירות כשרצה במסדרונות בית החולים. הם היו ריקים מאדם בשעת לילה כה מאוחרת, והדבר הוסיף לתחושת הלחץ והפחד. רק שלא תאחר, רק שתוכל לראות אותה עוד פעם אחת אחרונה, לגעת בה, לנשק ולחבק אותה, לומר לה כמה היא אוהבת.
כשהגיעה לדלת הכניסה של מחלקת טיפול נמרץ לב, נעמדה, ניגבה את הזיעה ממצחה וניסתה להסדיר את נשימתה. אם סבתא עדיין בחיים, עליה להיראות רגועה, לשדר אופטימיות, לנסוך בה אומץ. אביה היה בנה היחיד של סבתה. סבא שלה נפטר לפני שנים רבות, כך שלמעשה, גם היא היתה לסבתה המשפחה היחידה.
לפתע נזכרה ברונן, אחיה הגדול. לא במקרה לא חשבה עליו עד לרגע זה. מאז עצרו את אביה, לפני שש־עשרה שנה, הוא הרחיק את עצמו מהמשפחה. מדי פעם היתה יוצרת איתו קשר, מנסה להתקרב, לנסות לחזק את מה שנותר, אך ללא הועיל. “הוא מתבייש,” אמרה לה סבתא ומשכה כתפיים בייאוש כשעוד ניסיון מצדה להדק עמו את הקשר נכשל.
היא פתחה את תיקה והוציאה מתוכו את הנייד. שיחליט מה שיחליט, אם הוא רוצה לבוא שיבוא, אם לא — לא, חשבה בעודה מתקשרת אליו. להפתעתה, למרות השעה המאוחרת, הוא ענה מיד. “אני כבר מגיע,” אמר בהחלטיות מפתיעה לאחר שסיפרה לו מה קרה. אולי מה שמתרחש עכשיו יזמן להם עוד הזדמנות, קיוותה בלבה לאחר שניתקה את השיחה.
“אני הנכדה של רבקה לביא,” פנתה, כשנכנסה למחלקה, לאחות שעמדה מאחורי הדלפק ורשמה דבר־מה במרץ רב בתוך קלסר נייר דק.
“היא בחדר שתים־עשרה,” סימנה האחות באצבעה, ועל פי קולה זיהתה דנה שהיא שהתקשרה אליה קודם לכן.
“את יכולה לגשת אליה,” הוסיפה האחות.
“מה מצבה?” שאלה דנה בקול רועד.
“היה לה התקף לב קשה. המצב לא טוב,” אמרה.
“מה זאת אומרת?” שאלה והרגישה שרגליה רועדות.
“אנחנו חושבים שזה עניין של כמה שעות,” ענתה האחות והשפילה את מבטה.
היא פסעה במהירות לעבר חדר שתים־עשרה. כל כך מעט זמן, חשבה לעצמה. סבתה היתה בת יותר משמונים. כבר לא אישה צעירה. אבל בכל זאת, היא עדיין לא היתה מוכנה להיפרד ממנה, להישאר לבד.
דנה נשמה עמוק ונכנסה לחדר. רבקה לביא שכבה על אחת המיטות ועיניה עצומות. לפיה הוצמדה מסכת חמצן ומידיה השתלשלו חוטים וצינורות שחוברו למכשירים אלקטרוניים, ושיוו לה מראה של תמנון.
היא התקרבה אליה בחשש והביטה בפניה החיוורות. היא קיוותה שלא איחרה את המועד וניסתה בכל כוחה לעצור את הדמעות שנקוו בעיניה.
“סבתא,” לחשה, בתקווה שתתעורר.
סבתה פקחה באיטיות את עיניה והביטה בה.
“אני כאן,” אמרה דנה ברוך וליטפה את ידה.
“דנה’לה,” אמרה בקול חלש וחייכה אליה קלות.
“איך את מרגישה, סבתא?” שאלה.
“קצת כואב,” נאנחה.
לרגע חשבה לומר לה “‘אני אבריא אותך, נמרון,’ אמר הדֻבון”, המשפט מספר ילדים שהיתה מקריאה לה סבתה בכל פעם שהיתה חולה, אך במקום זאת אמרה בניסיון לעודד, “התקשרתי לרונן. הוא בדרך.”
היא לא אמרה דבר.
“יש משהו שאת צריכה? משהו שאת רוצה שאביא לך?” שאלה.
“בואי שבי לידי, תתקרבי אלי,” לחשה.
דנה לקחה כיסא פלסטיק כתום שעמד שם והתיישבה בסמוך למיטה.
“דנה’לה…” אמרה רבקה לביא ברוך שהעביר בגופה של נכדתה צמרמורת. חוץ מסבתה אף אחד לא קורא לה כך.
“אני רוצה לבקש ממך משהו,” המשיכה.
“כל דבר,” ענתה, ועכשיו כבר לא יכלה לעצור את הדמעות.
“אבא שלך…” אמרה והפסיקה, מנסה להדוף איזה כאב שככל הנראה פשט פתאום באיבריה.
“אל תדברי, תנוחי, חבל שתתאמצי,” ניסתה להרגיע.
“לא, זה חשוב. אני יודעת שאין לי הרבה זמן. שמעתי אותם מדברים. יש דברים שאני רוצה לומר לך, שחשוב שאומר לך, דחיתי את זה יותר מדי,” התעקשה.
דנה לא הגיבה.
“אבא שלך…” אמרה רבקה לביא באיטיות ובכבדות, “אבא שלך לא רצח את הבחורה ההיא.”
דנה לא אמרה דבר. לאורך כל השנים טען בפניה אביה שהוא חף מפשע, שלא רצח את גליה אלון. “יום אחד את עוד תראי,” אמר לה כמה פעמים. אבל זה כל מה שעשה. אמר ולא יותר. לא נאבק על חפותו, לא נקט שום פעולה. “אין טעם,” היה אומר כמי שהשלים עם גורלו כשהעלתה את הנושא. “אף אחד לא ישחרר אותי. זה מאבק אבוד.” בכל לבה רצתה להאמין שהוא דובר אמת, שאכן לא רצח את גליה אלון. אבל היא לא ידעה, או יותר נכון לא רצתה לדעת מהי האמת. בכוונה לא קראה את פסק הדין שהרשיע אותו ברצח. לא רצתה לדעת יותר מדי. ביקשה להשאיר בעיניה את דמותו נקייה ככל שניתן.
“דנה’לה, תקשיבי לי,” לחשה סבתה, “הוא לא רצח אותה.”
“אני יודעת שבעינייך הוא זכאי,” חייכה אליה, מנסה לפייס אותה. אין טעם שתתרגש לחינם.
“אני לא סתם אומרת לך, דנה’לה,” המשיכה, “אני בטוחה בזה. אין לי שום ספק שאבא לא רצח אותה.”
היא שתקה. לא ידעה מה לומר. הן כמעט לא דיברו על ההרשעה של אביה ברצח. “הוא חף מפשע,” היתה עונה לה כששאלה, ותמיד היה נדמה שהיא אומרת זאת מן השפה ולחוץ, לא מתוך אמונה בחפותו אלא לצאת ידי חובה, לרצות אותה כדי שתמשיך לחשוב עליו טובות.
“אני רוצה שתבטיחי לי משהו, דנה’לה,” אמרה.
“מה שתבקשי,” ענתה.
“אני רוצה שתיקחו עורך דין ותשחררו את אבא מהכלא. תעשו הכול, כל מה שצריך. גם תגידי לאבא שזה מה שאני ביקשתי ומה שצריך לעשות, שהגיע הזמן. בקופסת העוגיות, בארון מעל הטוסטר במטבח, יש עשרת אלפים דולר. קחי את הכסף הזה ושלמי לעורך דין שייאבק בשבילו. אני רוצה שתבטיחי לי את זה.”
דנה שתקה, לא יודעת מה לומר.
“תבטיחי לי, דנה,” חזרה וקולה הפך פתאום יציב והחלטי. “אני רוצה לשמוע אותך אומרת את זה.”
דנה השפילה את מבטה.
“מבטיחה.” אמרה לבסוף.
אין עדיין תגובות