משחקי אהבה

1

תווי הפנים של ברנדט התברכו בכל סימטריה אפשרית, כל סימני הנעורים והתווים הנשיים להפליא שבני המין השני כה העריצו. אבל היופי הזה כיסה על מוח מוצף אי־סובלנות רעילה, מלאת בוז עמוק וממשי ביותר כלפי גברים, שהתפשט מעבר לכל היגיון או שפיות. זאת היתה דעה קדומה שהתגבשה באיטיות לאורך שנים של אכזבות.

תבוסה זו היתה חלק ממנה בדיוק כמו פניה המצודדות עם הסנטר המחודד, הפרופיל עם האף המושלם הפונה מעלה ועצמות הלחיים הגבוהות. עיניה היו בצבע אגוז באור מסוים וירוק־מכשפה באור אחר, לעתים רחוקות הן היו סתם חומות. כל מי שהביט לתוך עיניה לא היה יכול לנחש את תחושת העוינות שהסתתרה בהן. להיפך, מרבית האנשים קיבלו את הרושם של חושניות עמוקה, נשיות רכה, הבטחה לאהבה מכילה.

היא התרגלה להגיע למסיבות בגפה ולחשוש מכך אך מעט, אבל בערב הרמת הכוסית השנתית לכבוד חג המולד של טים בּאזייה, האישיות המאופקת הרגילה שלה הסגירה סימני אי־נוחות ברורים. היא חשה בחילה. הבד הדק של שמלתה, המעט שהיה ממנו, נצמד בקרירות אל הזיעה שנקוותה על גבה ותחת זרועותיה. והכי מטריד, דמעות איימו להיקוות מאחורי ריסיה מכוסי המסקרה.

למרבה הצער, ברנדט האמינה שהיא מאוהבת במארח של המסיבה, שהיה מדי ביישן וחסר ביטחון לקשר רומנטי ממשי. האמונה שלה היתה בלתי מעורערת, ושנאת הגברים שלה התפשטה לעבר כל גבר מלבד הגבר הזה.

אביה של ברנדט היה גבר של נשים. כלומר הוא רדף אחרי גופן וחברתן של נשים, אבל גילה מעט מאוד התחשבות ברגשותיהן לאחר שבאופן בלתי נמנע היו מתאהבות בו. הוא היה יכול להיות מקסים כשזה התאים לו, אבל באותה מידה מרושע כשהשתנה מצב רוחו. חם מזג והפכפך להפחיד, אנוכי בכל מילה ומעשה שלו.

כילדה קטנה ברנדט העריצה את אביה, למרות שבמהרה היא למדה לחשוש מהמזג ההפכפך שלו. היה לו הרגל להשמיע הערות מטרידות ומערערות שיכלו לשנות את כל המציאות שלה. הוא היה אומר לאשתו ולבתו, ‘הסיבה היחידה שאתן הנשים עצמאיות היא מפני שגברים במערב החליטו שככה זה צריך להיות. אבל אנחנו יכולים לשנות את דעתנו בכל רגע נתון! במרבית העולם זה לא ככה! תזכרו, אתן תלויות בחסדיהם של הגברים.’ או שהוא היה אומר לברנדט שאמא שלה המתוקה היא זונה, ש’כל הנשים הן זונות, פשוט תלוי אם אתה לוקח אותן לטווח קצר או ארוך.’

ההתעללות היתה ערמומית ובלתי פוסקת, והיה קשה להימלט מסביבה כה שתלטנית ללא פגע. אבל ברנדט היתה ילדה מפותחת לגילה עם העקשנות המולדת שלה, וברגע שהבינה שדעותיו של אביה אינן האמת המוחלטת והיא יכולה להטיל בהן ספק, היא הפנתה לו עורף. היא ידעה מניסיונה שהמילים שהוא בחר כדי לתאר את אמא שלה — ‘כפוית טובה’, ‘תובענית’, ‘נתמכת כרונית’ — לא היו מדויקות.

‘אבל אבא, גם אני נתמכת שלך,’ היא ציינה בפניו לאחר שהסביר לה את פירוש המילה.

אבא שלה צחק מכל הלב ומשך אותה לחיבוק בחיקו. ‘את ניגשת ישר לעניין, מה? את יודעת מה טוב לך. את חוששת שאני אתייחס אלייך כמו לאמא שלך, מה? אל תדאגי, תמיד יש יותר רחמים לגורים, כל עוד תהיי ילדה טובה. את שייכת רק לי, את מבינה.’

כפיצוי להתחלה חסרת המזל שלה היא השקיעה את מרצה בקריאת רומנים ופרחה כשמצאה חברים וגיבורים בין דפי הספרים. השיח הפנימי שלה היה מעוטר בספרות ויקטוריאנית, וההרגלים והדיבור שלה נעשו שילוב מיוחד של סגנון פואטי מיושן עם חשיבה מתקדמת חסרת בושה תוך התעלמות בריאה מכוחה של הפטריארכליות. היא היתה עשויה להתפתות ולתמוך במשטר הארכאי שנראה בלתי מזיק למדי באגדות המלך ארתור, אבל מניסיונה בעולם האמיתי ידעה שזה דבר מסוכן ובלתי יציב.

היא פיתחה אידיאל רומנטי של איך גבר אמור להיות לפי הדמויות הבדיוניות, שלעתים קרובות תוארו כמובן בידי נשים, והעניקו לה ציפיות לא פרקטיות באשר לאהבה רומנטית. וחלוקה זאת בין המציאות לבדיון היא שתרמה לשנאת הגברים שלה כאדם בוגר. היא נתנה את כל אמון הילדות שלה באידיאל, וגברים כמובן מעולם לא עמדו בו. בחיים האמיתיים ברור שגם נשים איכזבו אותה, למרות שלא היתה מוכנה להודות בזה. ההשלמה החרישית של אמה עם ההתנהגות המפוקפקת של אביה גרמה לברנדט להרגיש חסרת אונים. היא לא היתה עצובה אפוא כשבגיל תשע אבא שלה עזב, והן מעולם לא שמעו ממנו יותר. אבל אמא שלה היתה הרוסה.