החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.
במבצע!

מרשעת

מאת:
מאנגלית: אסף ברקת | הוצאה: | 2015-11 | 412 עמ'

ספר זה זמין לקריאה ביישום מנדלי קורא ספרים בלבד

זמינות:

44.00

רכשו ספר זה:

כשדורותי גברה על המכשפה הרעה מהמערב בספר ‘הקוסם מארץ עוץ‘, שמענו רק את הצד שלה בסיפור. אבל מה עם הצד של המכשפה? איך היא הפכה למרשעת שכזאת?
מהרגע שבו נולדה אֶלְפָבָּה בלילה גשום במחוז מנצ‘קין שבארץ אוז, היא היתה שונה, דחויה, ובעיקר ירוקה. כשהיא מתחילה את לימודיה באוניברסיטה הטובה ביותר במדינה, היא נערה מתבודדת ומושא ללעג. אבל לאט לאט היא מפשירה ומתקרבת אל גְלינדה, נערה רמת־מעלה שמאוהבת בעיקר בעצמה, ואל נערים נוספים. ככל שאלפבה מתבגרת היא מבינה שיש סביבה אנשים שלא אוהבים לשמוע את האמת, וכדי לשרוד בעולם שחפץ ברעתה, עליה להפוך לרעה בעצמה.
ארץ אוז של מרשעת היא מדינה שבה הקוסם הוא רודן עריץ הכופה את רצונו על התושבים, בני אדם ובעלי חיים כאחד. זהו מקום שבו מי שאינו נאמן לשלטון עלול למצוא עצמו נרדף ומדוכא. במקום כזה, רק מישהי חזקה ועצמאית תוכל לגבור על הרוע האמיתי.
גרגורי מגווייר יוצר בספרו עולם מורכב של אמונות, מיתולוגיות ובריתות פוליטיות, ומציג בפני הקוראים גיבורה מיוחדת במינה. מאז שהתפרסם ‘מרשעת‘ בשנת 1995 הוא הפך לרב־מכר, הוליד שלושה ספרי המשך, ואף עובד למחזמר שהיה לאחד האהובים בתולדות מחזות הזמר וזכה בפרסים רבים. אנו גאים להציג בפניכם תרגום חדש לספר שהפך לתופעה עולמית.

מקט: 4-20-53145
לאתר ההוצאה הקליקו כאן
מאמר שפורסם על הספר

ספר זה זמין לקריאה באפליקציית מנדלי קורא ספרים בלבד


פתיחה
על דרך הלבנים הצהובות

גבוה בשמי אוֹז איזנה המכשפה את עצמה על קדמת הרוח כאילו היתה פיסה ירוקה של אדמה שעפה למעלה בסערה. ענני גשם לבנים־סגולים החלו להצטבר מסביבה. מתחתיה התעקלה דרך הלבנים הצהובות ונראתה כמו קשר רופף. אף על פי שסופות החורף ומוטות הברזל של המורדים הרסו חלקים מהדרך, היא עדיין הובילה, בעיקשות, לעיר הברקת. המכשפה יכלה לראות את בני החבורה מכתתים את רגליהם, עוקפים את האזורים ההרוסים, מאגפים את התעלות, מדלגים בעליזות כאשר הדרך היתה פתוחה. נראה היה שהם עיוורים לגורלם, אך לא היה זה מתפקידה של המכשפה להאיר את עיניהם.

היא ישבה על המטאטא כמעקה כשירדה מהשמיים כמו אחד הקופים המעופפים שלה. היא נחתה על אחד הענפים העליונים של עץ ערבה שחור. מתחתיה, מוסתרים על ידי העלים, עצרו הניצודים למנוחה קלה. המכשפה הכניסה את המטאטא מתחת לזרועה. שקטה כעקרב ירדה למטה לאט, עד שעמדה כשבעה מטרים מעליהם. הרוח הרעידה את קנוקנות העץ. המכשפה צפתה והקשיבה.

הם היו ארבעה. היא הצליחה לראות מין חתול מגודל, אולי אריה? וחוטב עצים נוצץ. איש הפח פלה כינים מרעמתו של האריה, והוא רטן והתפתל באי נוחות. דחליל בעל פנים מצוירות השתרע על הקרקע בסמוך ונשף בסביון אל הרוח. הילדה לא נראתה מבעד לענפים המתנועעים של הערבה.

"אתם צריכים לשמוע מה אנשים אומרים: שהאחות שנשארה היא המשוגעת האמיתית," אמר האריה. "שהיא מכשפה. שיש לה נשמה מעוותת, אחוזת דיבוק, מטורפת. שהיא מכוערת."

"עיקרו אותה בלידתה," אמר איש הפח בשקט. "היא נולדה ללא סימני מין או אולי זכרית לגמרי."

"נו, באמת," אמר האריה, "אתה רואה אנשים מעוקרים בכל מקום."

"אני רק מספר לך מה אנשים אומרים," אמר איש הפח.

"כל אחד זכאי לדעה משלו," אמר האריה בקלילות. "אני שמעתי שהיא לא זכתה לאהבת אם. שהתעללו בה בילדותה. שהיא התמכרה לתרופה שלקחה בשביל העור שלה."

"פשוט לא היה לה מזל עם האהבה," אמר איש הפח, "כמו לכולנו." הוא שתק והניח את ידו על מרכז חזהו באבל.

"שהיא אישה שמעדיפה נשים," אמר הדחליל והתיישב. "שהיא מאהבת של גבר נשוי."

"היא בעצמה גבר נשוי."

המכשפה היתה כה המומה עד שכמעט איבדה את אחיזתה בענף. אף פעם לא היה אכפת לה שריכלו עליה, אך היא נעלמה לזמן רב כל כך, שנדהמה למשמע דעותיהם החריפות של הזרים הללו.

"היא רודנית. עריצה מסוכנת," אמר האריה כתובע.

איש הפח משך תלתל מרעמתו בכוח רב מהנחוץ. "הכול מסוכן בעיניך. אתה סתם פחדן. שמעתי שהיא המנהיגה של הווינקים האלה."

"מי שלא תהיה, היא בוודאי אבלה על מותה של אחותה," אמרה הילדה בקול נוגה, עשיר וכן במידה מפתיעה למישהי צעירה כל כך. עורה של המכשפה הצטמרר.

"אל תהיי רגשנית כל כך. אני בטח כבר לא יכול," אמר איש הפח ומשך באפו בלעג.

"אבל דורותי צודקת," אמר הדחליל, "אף אחד לא חסין מפני האבל."

המכשפה רגזה נוכח השערותיהם המתנשאות. היא נעה לאורך הגזע בניסיון לראות את הילדה. הרוח התחזקה והדחליל רעד מעט. איש הפח המשיך לטרוח על מחלפות רעמתו של האריה, נשען עליו בעוד האריה אוחז בו בעדינות.

"עולה סופה באופק," אמר הדחליל.

במרחק הרעימו רעמים. "עולה מ־כ־ש־פ־ה באופק," אמר איש הפח, מדגדג את האריה. האריה נבהל וקפץ על הדחליל ביללה, ואיש הפח זינק על שניהם.

"ידידיי, האם עלינו להיזהר מהסופה?" שאלה הילדה.

הרוחות הגוברות הזיזו סוף־סוף את מסך העלים, והמכשפה ראתה את הילדה. היא ישבה מכונסת רגליים, ידיה עוטפות את ברכיה. היא לא היתה מעודנת מדי, אלא ילדת חווה בריאה, לבושה בשמלת משבצות בכחול ולבן ובסרפן. בחיקה ישב כלבלב קטן ומתועב ויילל בפחד.

"הסופה מלחיצה אותך," אמר איש הפח. "זה טבעי אחרי כל מה שעברת. הירגעי."

אצבעותיה של המכשפה העמיקו את אחיזתן בקליפת העץ. היא עדיין לא הצליחה לראות את פני הילדה, רק את זרועותיה החסונות ואת שערה הכהה שהיה משוך לאחור בצמות. האם היא מישהי שיש להתחשב בה, או רק זרע סביון נידף ברוח לא לה. אילו יכלה לראות את פני הילדה, חשה המכשפה שהיא תדע את התשובה.

אך ברגע שהמכשפה הצליחה לאזן את עצמה על הענף, הסיטה הילדה את פניה והסתובבה. "הסערה מתקרבת במהירות."

ההתרגשות בקולה גברה עם הרוח. היתה בה התלהבות גרונית, כאילו ניסתה למנוע מעיניה לדמוע. "אני מכירה את הסופות האלה. אני יודעת איך הן נוחתות פתאום!"

"אנחנו בטוחים כאן," אמר איש הפח.

"אנחנו בהחלט לא," ענתה הילדה, "כי העץ הזה הוא הנקודה הגבוהה ביותר באזור, ואם יכה ברק, הוא יכה כאן."

היא לפתה את הכלב בכוח. "לא ראינו בקתה בהמשך הדרך? בוא, בוא, דחליל. אם יכה ברק אתה תישרף הכי מהר! קדימה!"

היא החלה לרוץ בצורה מגושמת, ובני לווייתה רצו אחריה בבהלה גוברת. כשטיפות הגשם הראשונות החלו לרדת, ראתה המכשפה לא את פני הילדה אלא את נעליה. הן זהרו אפילו באפלת בין הערביים. הן זהרו כיהלומים צהובים, כגחלי דם, כדקירת הכוכבים.

אילו ראתה את הנעליים לפני כן, לא היתה יכולה המכשפה להקשיב לילדה ולחבריה. אך רגליה של הילדה היו מכונסות מתחת לחצאיתה. כעת נזכרה המכשפה ברצונה. הנעליים הן שלה! האם לא סבלה מספיק? האם לא הרוויחה אותן ביושר? היא תצנח על הילדה מהשמיים ותיקח את הנעליים בכוח מעל הרגליים החצופות האלה אם רק תוכל.

אך הסערה שהבריחה את החבורה גברה והתעצמה מעל דרך הלבנים הצהובות, והטרידה את המכשפה יותר מאשר את הילדה שריחפה בסוּפה ואת הדחליל העלול להישרף בברק.

המכשפה לא העזה לצאת החוצה ברטיבות המרומזת, האכזרית הזאת. במקום זאת היא דחקה את עצמה תחת שורשיו החשופים של עץ הערבה, בטוחה מטיפות המים, וחיכתה לחלוף הסערה.

היא עוד תשוב. היא תמיד חזרה. המצב הפוליטי העוין בארץ אוז היכה בה, השאיר אותה מבודדת ועזובה. כסביון עפה ברוח, ללא יכולת להצמיח שורשים. אך הקללה רבצה על אוז ולא עליה. אוז יצרה את חייה המעוותים, אך היא גם הצמיחה את כוחה.

לא חשוב שהחבורה הסתלקה כבר. המכשפה יכולה לחכות. הם עוד ייפגשו.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “מרשעת”