החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

מנגד

מאת:
הוצאה: | 2018-05 |
קטגוריות: סיפורת עברית

ספר זה זמין לקריאה ביישום מנדלי קורא ספרים בלבד

זמינות:

42.00

רכשו ספר זה:

יעל שוסטר רוצה להמציא את עצמה מחדש. להתרחק מהכוך בנחלאות שעליו היא משלמת מחיר מופקע, מהתואר נטול ההדר שהיא לא מצליחה להשלים, ממשקולות העבר, מעינה הצופייה תמיד של אמא שלה, מאלוהים.

היא תברח לתפוח הגדול, תכבוש את העיר,  תגור עם שותף על גדת סנטרל פארק, והחיים שלה ייראו פחות כמו טרגדיה יוונית ויותר כמו פרק של "חברים". עד שזה יקרה, היא מטפלת בילדיהם של זוג יאפים יהודים ומתבלבלת בין רחובות העיר.

במקביל להווה הסיפורי המתרחש בניו יורק של שנות התשעים, נפרשת ילדותה הירושלמית של יעל כתפאורה לרעידת האדמה שאחריה החלו יבשות חייה להתרחק זו מזו.

מנגד הוא רומן התבגרות עדין וחכם על התמודדות עם אובדן ועל מציאת הדרך, על פרידה וּויתור אך גם על גילוי והתעלות.

זהו ספרה הראשון של ורד קלנר אחרי עשרים שנות כתיבה עיתונאית.

מקט: 15100904
לאתר ההוצאה הקליקו כאן

ספר זה זמין לקריאה באפליקציית מנדלי קורא ספרים בלבד


ניו יורק, אביב 1998

כלום אין בטלוויזיה. יעל כבר דיפדפה קדימה ואחורה פעמיים. מלבד שידור חוזר של ‘ספינת האהבה’ שנתקעה עליו לכמה דקות, אף תוכנית לא הצליחה לעצור את האגודל התזזיתי שלה מלקפץ בין הערוצים.

צליל תסיסה מהמטבח הזכיר לה להציץ בשעון. 19:09. היא היתה אמורה לכבות את האש מתחת לסיר הפסטה כבר לפני שתי דקות. האטריות יהיו דביקות, אבל מה זה משנה. היא התרוממה בלאות מהספה ופנתה לשפוך את תוכן הסיר למסננת שהכינה מראש בכיור. זה מצוין לצנרת, הידהד בראשה קולה של נחמה קליגמן (שוסטר), אימא שלה ואורקל ניקיון ותחזוקה. זה ידוע שמים רותחים עוזרים להמסת השומנים, נהגה להזכיר לילדיה בשעה שהיתה מרוקנת את המחם בכל מוצאי שבת. יעל התבוננה בסיפוק במים המחלחלים. זה הניקיון הסמלי שלה לפסח, גיחכה.

היא החזירה את הסיר לכיריים ושפכה לתוכו את הפסטה המסוננת בתוספת חמאה, קטשופ וגבינה צהובה. גומת המטבח התמלאה בריחם המנחם של מוצרי מדף תעשייתיים. היא עירבבה את תכולת הסיר, מחכה שחוטי הגבינה הראשונים יידבקו לדפנות. היא כבר הוציאה מזלג ממגירת הסכו’ם וזרקה על כתפה מגבת שהעיפוש שלה הסגיר לפחות חודש בלי כביסה.

עוד לפני שכיבתה את הלהבה, ניחשה הלשון שלה את טעמה של הנגיסה הראשונה. היא חזתה את מתיקות הקטשופ, את גמישותה החושנית של הגבינה המותכת ואת חיבוקה המרגיע של הפסטה. חלל פיה הוצף רוק. את המיאוס, הבחילה וכאב הבטן שיבואו בעקבות כל זה העדיפה להדחיק.

פרק של ‘אי־אר’ שכבר ראתה פעם ארח לה לחברה. היא פרשׂהאת המגבת על השולחן הנמוך, והניחה עליה את הסיר. אילו היתה נענית להזמנה של גדי וליסה, ודאי כבר היתה צולחת את שירת מה נשתנה, הירהרה בשעה שדקרה את קבוצת האטריות הראשונה. היא השהתה את מבטה לשנייה על החמץ שפירפר על קצה המזלג שלה כמו תולעת. היא יכלה לעצור שם. לפני שתטמא את פיה. לפני דין כרת. לפני השבע מאות קלוריות בחישוב גס. אבל היא יכולה גם להמשיך, הזכירה לעצמה ודחפה את הפסטה עמוק לתוך פיה.

במסך הטלוויזיה יצאה האחות הראשית של חדר מיון בהדיפת דלתות מחדר הטראומה. נמאס לה. נמאס לה שלמרות ניסיונה המקצועי, היא עדיין צריכה לציית להוראות של רופאים מתחילים. יעל הציצה שוב בשעון. אילו היתה טסה לישראל לכבוד החג, כמו שאימא שלה ביקשה, עכשיו כבר יכלה להיות אחרי חד גדיא, ואפילו אחרי שטיפת הכלים שוודאי היתה נופלת בחלקה. האחות הראשית נקראה לטלפון. אימא שלה על הקו. הן קבעו להיפגש לארוחת ערב. האחות הראשית גילגלה עיניים. ארוחת ערב עם אימא שלה היא הדבר האחרון שהאחות הראשית צריכה. יעל לא הצליחה להיזכר לאן הפרק מתגלגל. הסרעפת שלה החלה ללחוץ על הצלעות. כדאי שתפסיק לאכול, ידעה. אבל המשיכה. השאריות הרי לא יספיקו לעוד ארוחה.

זה לא היה פשוט להיפטר מכל ההזמנות לליל הסדר, החמיאה לעצמה. כבר מזמן לא נאלצה להפגין צלופחיות יעילה כל כך. כמו רכז בקבוצת כדורסל, שבתנופת כדרור אחת מצליח לתמרן מקצה אחד של המגרש לקצה השני, מדלג וחותך, חותך ומדלג דרך כל מי שמנסים לבלום אותו. כך עד ההנחתה הווירטואוזית לסל. יעל לא קלעה. אבל גם סיר פסטה עם קטשופ וגבינה צהובה זה לא רע, התנחמה.

בהתחלה נתפסה לא מוכנה. היא כמעט נפלה בפח שטמנה לה האימא של דניאלה ובן, שני הילדים שיעל טיפלה בהם חמישה ימים בשבוע מבוקר עד ערב.

‘איפה את עושה את הסיידר?’ הפתיעה אותה ליסה חודשיים קודם לכן בתום אחר צהריים של התרוצצות מייגעת בין חוגים. היא כבר נעלה את מגפי השלג המכוערים שלה ופתחה את דלת הדירה בדרכה החוצה לעוד לילה קפוא. בן, עוד לא בן שנה, זחל לקראתה את הזחילה העקומה הא־סימטרית שלו, שמאוד הדאיגה את הוריו. משהו שקשור לחגורת הכתפיים, התלוננו בפניה, ואז ביקשו שתעמיס על אחר הצהריים גם שיעור ג’ימבורי לזוחלים. יעל התכופפה כדי לתת לו נשיקת פרֵדה, כמצופה ממטפלת ישראלית חמה ואוהבת ילדים. היא לא היתה בטוחה ששמעה את ליסה נכון. כבר עברה חצי שנה מאז עזבה את ישראל והחלה לעבוד אצלם, ועדיין הופתעה מההגייה של האנגלית היהודית האמריקאית ומהאופן שבו היא משבשת מילים עבריות.

‘לא יודעת,’ אמרה בחיוך.

היא לא הגיעה עד ניו יורק כדי לתכנן איפה תהיה בליל הסדר רבע שעה אחרי ט’ו בשבט. את זה יכלה לעשות בירושלים.

‘רוצה להצטרף לסיידר שלנו?’ הציעה ליסה, כשהיא אוספת את בן לידיה. ‘האח של גדי יבוא מישראל עם המשפחה שלו. הם אנשים מאוד חברותיים.’

חברותיים? הבליעה יעל חיוך. היא כבר הספיקה ללמוד כמה דברים על הלקסיקון של ליסה, שבו כל מחמאה מחביאה גלגול עיניים או איזו אג’נדה נסתרת. חברותיים, ניחשה, זה בטח קופצים לביקור בלי לתאם מראש. או גרוע מזה, מבטיחים שזה ממש לא בעיה, הם והילדים יכולים לישון על מזרנים בחדר המשפחה, ככה הילדים יוכלו להכיר קצת את בני הדודים שלהם, ובאותו הזמן הם יוכלו לעזור עם הבישולים לליל הסדר. לפלוש לליסה לסירים, לבלגן לה את המקרר, להטביע את כל הבישולים בכמויות לא סבירות של שמן או שום.

‘אני צריכה לבדוק,’ היא שלפה בלי להקדיש לזה יותר מדי מחשבה. ‘יכול להיות שאני נוסעת לקרובי משפחה של השותף שלי.’

כאילו שיש לאלון קרובי משפחה באמריקה. כאילו שהיתה נוסעת איתו אילו הזמין אותה.

‘אני מתארת לעצמי שעם הרקע שלך בטח חשוב לך לחגוג את הפסח כמו שצריך,’ הוסיפה ליסה. ‘אז רק רציתי שתדעי שאנחנו מאוד מאוד נשמח אם תחליטי בכל זאת לבוא אלינו. גדי מכין צלי שאת בחיים שלך לא טעמת כמוהו, וחוץ מזה גם תוכלי לשמוע את דניאלה שרה ‘מה נשתנה’.’

‘אני לא יודעת לשיר את הדבר הזה,’ התערבה בת השבע, מושכת מעל לראשה את חולצת הפיג’מה שיעל הכינה לה על המיטה.

ליסה חייכה, מתנצלת: ‘בשנים הקודמות לא לימדנו אותה, אבל גדי אמר שהשנה היא הגיעה לגיל שהיא כבר צריכה לדעת.’

אז זה המניע לכל זה, הסיקה יעל.

‘אין בעיה,’ הנפיקה את החיוך הכי מתוק שהיה לה בארסנל, וכרכה את צעיפהּ סביב צווארה. היא יכלה לסבול את הקור בכל מקום בגוף, רק לא בעורף. ‘אני אלמד אותה ‘מה נשתנה’. זה יהיה כיף!’ פנתה לילדה.

‘באמת?’ ליסה התלהבה קצת יותר מדי, ‘זה כל כך נחמד מצדך. זה יהיה מצוין. גדי כל כך ישמח.’

‘אין בעיה,’ אמרה יעל, ‘להתראות מחר,’ וחיבקה נמרצות את דניאלה.

האחות הראשית ישבה מול אימא שלה בדיינר זול עם בעיית תאורה. האימא הציקה לאחות הראשית באשר לבית המרווח שזו קנתה לאחרונה במחיר מופקע. את אחות, אמרה לה, לא אשת רופא.

מעניין אם דניאלה זוכרת את המילים, תהתה יעל כשהיא מניחה את הסיר הריק בכיור וממלאת אותו מים וסבון. היא שנאה לשטוף את הסיר אחרי שהכינה בו פסטה עם גבינה. אין לה סבלנות לקרצופים ולשפשופים. ‘תשרי את הסיר,’ יעץ לה קול פנימי שדמה באופן חשוד לקול של אימא שלה. ‘ואם זה לא עוזר, תמיד אפשר להרתיח בו מים עם קצת אבקת כביסה.’

בחזרה האחרונה שערכה עם דניאלה שלטה הילדה היטב בשני הבתים הראשונים. עם ‘בין יושבין ובין מסובין’, הסתדרה פחות. ‘אבל בעברית אומרים יושבים, לא יושבין,’ התעקשה הילדה.

‘נכון, אבל זו עברית ישנה,’ השיבה יעל. פיתוי קטן קרא לה להוסיף כמה מילים על עברית תנאית, אבל היא ידעה שלא בשביל זה משלמים לה.

‘אני פשוט רוצה שהילדים שלי ירגישו בבית בעברית,’ הסביר גדי בשיחת הטלפון הראשונה שערכו, כשיעל עוד היתה ספונה בדירתה הירושלמית. הוא הגיע אליה דרך סוכנות למטפלות ישראליות בחו’ל, זו שיעל נרשמה אליה חודש קודם לכן. ‘בקיץ שעבר, כשביקרנו בישראל, זה היה ממש לא נעים. דניאלה, זו הגדולה, הרגישה מנותקת לגמרי מהמשפחה. הקטע הכי מביך היה כשאבא שלי הושיט את ידיו וביקש חיבוק, והיא נתנה לו ספר.’

‘זה מצחיק,’ העירה יעל.

‘לא את אבא שלי.’

היא סיכמה עם גדי שתתחיל להתארגן לנסיעה בהקדם האפשרי, ושתגיע לניו יורק בראשית הקיץ כדי שיהיה לליסה, אשתו, זמן לעשות לה חפיפה לפני תום חופשת הלידה שלה מאחד הבנקים הגדולים בעיר.

שבועיים אחר כך פגשה את אלון שכטמן בבית קפה מיושן במפגיע. חברים משותפים, שהתעייפו מלשמוע על ההכנות של כל אחד מהם בנפרד לקראת הנסיעה לניו יורק, החליטו לשדך ביניהם. ‘קחי,’ הם הושיטו לה פתק. ‘הוא קיבוצניק חמוד מנחל עוז שמתחיל ללמוד קולנוע ב־NYU. תתעלקי עליו ותעזבי אותנו.’

היא ידעה שהוא הומו, ובכל זאת חשבה שזה לא פוטר אותה מלדפוק הופעה. מיד כשהזמין בורקס גבינה, היתה בעדו. והרושם רק הלך והתחזק כשגילתה שגם הוא חובב בריטפופ, מעדיף את ‘כלבי אשמורת’ על ‘ספרות זולה’ ושונא את ארנסט המינגווי, למרות שלא באמת קרא אותו. כבר בסוף אותה פגישה החליטו לחפש דירה ביחד. איפשהו במקום נוח לשניהם. מספיק קרוב לגדי וליסה, בשבילה. ועם תחבורה ציבורית נוחה לבית הספר לקולנוע, בשבילו. ‘אנחנו נהיה כמו מוניקה ורייצ’ל מ’חברים’,’ סיכם אלון אחרי שחילקו את התשלום לשניים.

‘רק שמוניקה תהיה הומו,’ אמרה יעל.

‘ורייצ’ל תהיה מצחיקה,’ אמר אלון.

כעבור שבועיים נעלה יעל את דלת הברזל של ה’כוך’, כפי שכינתה את החלל ששכן מטר מתחת לפני הקרקע, בסמטה צרה של נחלאות. אחר כך השחילה את המפתח מבעד לסורגי החלון, כפי שהנחה אותה בעל הבית, שכבר החל במצוד אחר הדייר הנואש הבא. את המזרן שישנה עליו השאירה למי שזה לא יהיה. את הספרים והמחברות דחסה לארגזים ופיזרה בין הבוידעם והמחסנים של אימא שלה, אחותה ואחיה. את כלי המטבח זרקה לפח. את הבגדים והנעליים הצליחה למעוך לתוך שתי מזוודות. יעל הפנתה גב נחוש למבנה האבן הטחוב. היא לא תתגעגע, הכריעה. היא זכרה כיצד התרגשה כשמצאה את הדירה שנה וחצי קודם לכן. בגיל עשרים ושש, החליטה אז, הגיע הזמן שתגור סופסוף לבד, בלי שותפות. אבל יממה אחרי שנכנסה הבינה שמה שנראה בחושך רישול רומנטי, באור היום התגלה כסתם הזנחה. ‘הכוך הזה הוא פנטזיה של תל אביבים שבאים לאוניברסיטה,’ התוודתה בפני חבריה. ‘בתור ירושלמית לא הייתי אמורה ליפול במלכודת.’

נחמה התעקשה שהיא ובעלה השני דויד, שאותו הקפידה לכנות בהתרסה ‘אישי’, רוצים ללוות את יעל לנתב’ג. ‘בת הזקונים שלי נוסעת לניו יורק ואני לא אקח אותה לנמל התעופה?’ רעמה נחמה רטורית.

‘לא זכור לי שאותי אימא לקחה לנמל התעופה כשנסעתי לדרום אמריקה,’ העיר גיורא כשיעל סיפרה לו בטלפון על תוכניות המסע. הוא היה בן שמונה כשיעל נולדה, אבל עדיין לא לגמרי סלח לה על שגזלה ממנו את כתונת הפסים.

‘אתה משווה?’ ענתה נחמה כשגיורא עימת אותה בהמשך אותו היום עם טענותיו. נחמה לא פירטה למה ההשוואה אינה ראויה לדעתה. במקום זה היא דיפדפה את השיחה לעמוד המועדף עליה. ‘כבר חודש שלא ראיתי את הבנות שלך, גיורא,’ ציינה. ‘אתה יודע, הילדים והנכדים של דויד, לא עובר שבוע בלי שהם קופצים.’

‘לא היה לה מה לומר לי, אז היא העבירה נושא,’ דיווח גיורא ליעל למחרת. היא הקשיבה באי־רצון. הבטן שלה פירפרה במחאה. יש לה עוד חמישה ימים בתוך הדרמה המשפחתית הגרועה הזאת, ואז היא חותכת. בתוך שבוע, התרפקה יעל על המחשבה, היא תהיה רחוקה מההזדקקות התמידית של נחמה, מהסרקזם המתיש של גיורא ומהריחוק המלוטש של שלומית, אחותה הבכורה והאחראית תמיד. היא תשאיר מאחוריה גם את התואר הלא גמור בהיסטוריה ובמדע הדתות. היא תזרוק לפח את תלוש המשכורת המגוחך שקיבלה מחנות הספרים שעבדה בה חמישה ערבים בשבוע. היא תיפטר לכמה שנים לפחות מכל הידיים שבוחשות לה בחיים, נכנסות לה לקישקעס, ומכל הנשמות שמנדבות לה עצות נהדרות מטוב לבן:

תגמרי את התואר. תצמצמי פחמימות. תלבשי יותר כחול. אל תסתובבי עם חברות יפות מדי כי לא ישימו לב אלייך. תמתני את הטון. תלכי לחדר כושר. תטשטשי את הירכיים. תתקשרי. תבקרי את האחיינים. תגמרי את התואר. תאכלי יותר ירוקים. תקשיבי למוזיקה שלך יותר בשקט. תשפשפי בפינות. תאווררי. תדברי קצת יותר בשקט. תקראי ישעיהו לייבוביץ. תקראי נחמה לייבוביץ. אל תשפכי את התינוק. ורוד זה לא הצבע שלך. תגמרי את התואר. תגידי כן לפגישה עיוורת. תחפשי עבודה. תתפטרי מהעבודה. תשימי קרם לחות. תורידי שערות. תתלבשי נשי יותר. תבקרי את האחייניות. אל תחשפי את החלק העליון של הזרוע. תלכי לטיפול. תפסיקי את הטיפול. תקפצי לבקר את סבתא. תגמרי את התואר. תרתיחי עם מלח לימון. תגיעי לחג. תעזרי עם הבישולים. תסדרי את הגבות. תכניסי את הבטן. תשימי קרם עיניים. תחליפי חזייה. תחייכי יותר. בואי לבית כנסת. עכשיו מגיעים? תחסכי כסף. תקני לך שמלה. תגמרי את התואר. תלכי לרופא. תתפשרי. עקבים הורסים את הגב. את עוד תצחקי על עצמך. אל תיסעי לסיני. מראה חיצוני זה לא הכול. תעמדי ישר. תנסי עם מסיר כתמים. תתבגרי. תאהבי את עצמך. תאריכי שיער. לא רואים לך את העיניים. את לא מתקשרת. תשפכי קומקום מים רותחים כדי להמס את השומנים בצנרת. תגמרי את התואר.

‘אני לא אגמור,’ חרצה באוזני אף אחד. היא לא תגמור את התואר. והיא לא תחסוך כסף. יעל יכלה לשמוע את דלתות הלב שלה נטרקות בכעס. היא תיסע לניו יורק. כמו הארי וסאלי. כמו פרנק סינטרה. כמו קלוד ב’שיער’. היא תרד מהאונייה, מהאוטובוס, מהמטוס, ותדלג מעל האמפייר סטייט בילדינג, ישר לגשר ברוקלין, אולי למגדלי התאומים ומשם לעץ האשוח הענקי של רוקפלר סנטר. והיא תשיר בקולי קולות: אני רוצה להיות חלק ממך, ניו יורק, ניו יורק. כי רק שם תצליח הכריזמה שלה להבקיע את ענני הביוגרפיה האומללה שלה. רק שם אנשים יגלו עד כמה היא נהדרת ונועזת. היא תכבוש את העיר, בלי כלי נשק ובלי קיצורי דרך. היא תעבוד קשה ותפלס את דרכה אל הפסגה. איזושהי פסגה. היא עוד לא החליטה איזו בדיוק. אבל בסוף היא תשב על הספה מול קונאן אובראיין ותתנצל על שרידי המבטא הישראלי, ותגיד משהו מצחיק, והקהל ימחא כפיים.

ביום הטיסה התברר שהמכונית של דויד לא תספיק לצאת בזמן מהטיפול במוסך. ‘אני אבקש מיואל שייקח אותך,’ נידבה נחמה את הבכור של דויד. ‘אולי יש לו פגישה בתל אביב, ואז הוא ממילא נוסע.’

‘בעשר בלילה?’ סיננה יעל. היא לא התכוונה לשתף פעולה עם מבצע מירוק המצפון של נחמה. ‘עזבי, אימא. כבר מצאתי טרמפ,’ סגרה את השיחה. היא לא רצתה לומר דברים שישמשו את אימא שלה בשיחה הבאה.

‘מרוצה?’ שאלה יעל את גיורא בשיחת הטלפון האחרונה לפני שנכנסה למונית. ‘גם אותי לא לוקחים לנמל התעופה.’

‘קצת,’ הודה לא לגמרי בצחוק.

ביומיים הראשונים בניו יורק היא בעיקר בכתה מרוב לחות. ‘חכי,’ הבטיח לה אלון, שכבר צבר ותק של שבוע וחצי באקלים האלים של העיר והספיק לתפוס את חדר השינה הטוב עם החלון שפונה לרחוב. ‘מחר או מחרתיים ירד גשם, ואז הלחות תלך ויהיה ריח מצוין ונעים, כמו שאתם הירושלמים אוהבים.’ יעל נתלתה בהבטחתו, ועם זאת הופתעה כשזו התממשה.

הכתובת שמצאו היתה טיפה מטעה. למהגרים טריים, סנטרל פארק וֶסט, השדרה שסוגרת על הפארק ממערב, נשמעת מקום יוקרתי על גדות הגינה היפה בעולם. בני המקום יודעים שזה תלוי מאוד איפה. ‘בין רחוב 103 ל־104?’ הזדעזעה ליסה. המרחק הפיזי בין דירתם המסוגננת של גדי וליסה — שלושה חדרי שינה, סלון, חדר אוכל, חדר משפחה ומטבח בבניין הצופה על נהר ההאדסון — ובין הסאבלט הרעוע של יעל ואלון, בקושי עלה על קילומטר. ‘קילומטר אחד ולפחות שישה עשירונים סוציו־אקונומיים,’ מיתגה יעל את הפער.

‘את לא מפחדת?’ המשיכה ליסה.

‘אני בסדר,’ ענתה יעל, למרות שנלחצה מעט.

‘טוב, את היית בצבא, נכון? אני לא הייתי עומדת בזה,’ הוסיפה ואז הוציאה ממגירה במטבח דף ועט, וציירה ליעל מפה מאולתרת של האפר וסט סייד. ‘לכאן, ולכאן, ולכאן,’ הקיפה ליסה עם עט קבוצות בלוקים חשודות, ‘אל תתקרבי.’

האחות הראשית חזרה לחדר המיון מהארוחה עם אימא שלה, תלשה מאיזו חוברת את העמוד עם הוראות ההרשמה ללימודי הרפואה. החזה של יעל התנפח בגאווה. האחות הראשית תראה לכולם מה היא מסוגלת לעשות. יעל כיבתה את הטלוויזיה עם התנופה שקיבלה מהאחות הראשית. נכון, היא לא סובלת את ליל הסדר, אבל זה בגלל שעשרים ושבעה לילות הסדר שנכחה בהם עד אותו הלילה היו מאונס. הלילה הזה, הלילה הזה, התרוממה יעל מהספה הנמוכה מדי, הולך להיות שונה.

מאיפה תתחיל? התלבטה יעל. היא התרגשה מהחירות שחטפה בשתי ידיה. ‘והיא שעמדה והיא שעמדה לאבותינו ולנו,’ זימזמה לעצמה. ‘והיא שעמדה והיא שעמדה לאבותינו ולנו.’ הקול שלה התגבר, ופתאום, למרות שאף פעם לא התלהבה ממנו, הוא נשמע לה צלול. ‘שלא אחד בלבד עמד עלינו לכלותנו,’ המילים לא נעמו לה, אבל הלחן חיפה עליהן, ‘אלא שבכל דור ודור עומדים עלינו לכלותנו. והקדוש ברוך הוא מצילנו מידם. והקדוש ברוך הוא מצילנו מידם.’

לפתע לא היה לה מושג מה בא אחר כך, והגדה לא היתה לה בבית. ‘דיינו!’ נזכרה. ‘אילו הוציאנו ממצרים, ולא עשה בהם שפטים, דיינו,’ הימהמה וניגשה לכיור. אולי בכל זאת כדאי לשפשף קצת את סיר הפסטה. ‘אילו עשה בהם שפטים, ולא עשה באלוהיהם, דיינו.’ לא עשה באלוהיהם? התלבטה. אלו המילים? ‘אילו עשה באלוהיהם, ולא…’ ולא מה? יעל החליטה לשיר בדילוגים. ‘אילו הוציאנו ממצרים, ולא סיפק צרכינו במדבר ארבעים שנה, דיינו.’ יעל זרקה לפח את סמרטוט הניקוי הישן והמסריח, ששלתה בגועל מהכיור, והוציאה מהמגירה אחד חדש. ‘אילו סיפק צרכינו במדבר ארבעים שנה, ולא בנה לנו את בית הבחירה, דיינו.’

פתאום היא הבינה. זה עליה. כל הערב הזה הוא עליה. היא יצאה ממצרים. היא בקעה מעבדות לחירות. היא יכולה לאכול פסטה עם קטשופ, לשיר ‘דיינו’ לא לפי הסדר ולנסוע לניו יורק. פרשת חייה נפרשה מולה בבהירות. כאילו קיבלה תצלום רנטגן של שלד הזמן. פה נולדה, פה השתוללה בגן חיות, פה ברח לה פיפי, פה אבא שלה מת, פה אימא שלה התחתנה בשנית, פה אלוהים שלה מת, פה לא גמרה את התואר, פה נתקעה. התאורה על שביל חייה היתה כל כך בוהקת, שלרגע חשבה שהיא מסוגלת גם לראות את העתיד. פה נסעה לניו יורק. פה חגגה את חירותה.

חדוות הגילוי זימנה לה רטט חדש. זה יהיה סיפור מצוין, חייכה לעצמה. איך עשתה ליל סדר לבד. שרה מהזיכרון את מה שיכלה. אכלה פסטה, קינחה ב… יעל פתחה את דלת המקרר, במה היא קינחה? יוגורט בטעם תות? לא מתאים. היא סגרה את דלת המקרר ופתחה את הסליק של אלון. רוגלך קינמון בשקית. היא קינחה עם רוגלך קינמון, גילגלה את הסיפור בראשה כששלפה אחד מהשקית. את מידת הטריות של הרוגלך היא לא תזכיר.

מישהו אמר לה פעם שבשנותיו האחרונות של הרבי מלובביץ’, אחרי שאשתו נפטרה, נהג הרבי לציין את ליל הסדר בגפו. חסידיו בכל העולם ערכו לילות סדר המוניים, עם כל לובש שרוואלים ישראלי ברדיוס של מאות קילומטרים. אבל הרבי, כמוה, העדיף להתבודד. יעל חשבה שזה מאוד רומנטי. אפילו פיוטי. אדמו’ר אחד וארבע כוסות, ניסתה לדמיין את האיש, על זקנו הלבן, יושב בראש שולחן ריק, מכוסה במפה לבנה המצופה ביריעת ניילון, כדי להקל את איסוף פירורי המצה, ממלמל לעצמו את המעשה ברבי טרפון. יעל ידעה שלא תוכל לספסר בעלילות ליל הסדר המאולתר שלה בפני כולם. לנחמה בטוח לא תספר. אין גבול לנהי שזו תפיל עליה אם תגלה דבר כזה. גם מגדי ומליסה היא צריכה להסתיר כדי שלא ייעלבו שלא באה אליהם. לאלון תספר, אבל הקיבוצניק הזה לא יבין למה זה סיפור טוב. היא צריכה מועמד אחד מדויק שיוכל ליהנות מזה, להבין את הדרמה והאירוניה בו־זמנית, ולא לשפוט אותה. אילו רק היתה יכולה להתקשר באותו הרגע למירב. היא הרי היתה שם מההתחלה. בטח היתה חוגגת איתה. אולי אפילו קצת מקנאה בה על שהפיקה את כל האיפכא מסתברא הזה בכוחות עצמה, בלי עזרתו של איש.

השיש הבריק מניקיון. לנקות היא יודעת. ועכשיו מה? יעל בהתה בהשתקפותה המעוותת בחלון הפונה לעורף הבניין. החירות שלה נדמתה פחות פוטוגנית משדמיינה. גם החירות להיות מכוערת, קבעה, היא חירות. היא התחילה לשיר, ‘אנא אדוני הושיעה נא,’ אבל אף אחד לא נענה לקריאתה. היא הסתובבה לאחור, הרימה את הקומקום מהכיריים ומילאה אותו מים. ארבע כוסות קפה גם הן דרך לציין את ליל הסדר. ‘אנא אדוני,’ סילסלה. ועצרה. לאן תיקח את השיר? קולה דעך, ואיתו הזדחל רפיון מעכיר לגופה. היא כיבתה את האש עוד לפני שהמים רתחו. היא לא תשתה קפה.

יעל צנחה על הספה.

היא נזכרה בפעם ההיא, כשהיתה בת שבע־עשרה. אימא שלה בדיוק התחתנה עם דויד קליגמן, כלכלן מבנק ישראל, והם חילקו את זמנם בין דירתה של נחמה בירושלים ובין הבית שבנו יחד באפרת, שהיתה אז יישוב די חדש בגוש עציון. זה היה ליל הסדר הראשון שאמה ערכה בטריטוריה החדשה, אבל גיורא ושלומית תקעו שם את יעל לבד. שלומית נמלטה לליל הסדר של חמותה. ‘זה התור שלי להיות עם המשפחה של איתן,’ תירצה. וגיורא התמסר לשירות מילואים שהגיע בעיתוי מושלם. רק לה לא היה לאן לברוח.

חמישה ימים לפני החג קטעה חופשה עם חברות באילת והצטרפה לאמה כדי להושיט יד בהכנות. הבית של נחמה ודויד עוד הריח מצבע טרי והידהד מחדרים ריקים מדי. ‘הכנתי לך מקום,’ אמרה לה נחמה והפנתה אותה לדלת בקומה השנייה. בחדר שמאחוריה עמדו ספה נפתחת וארון קיר שעוד לא מצאו במה למלא אותו. ערמת מצעים, ציפית מפֹּה, סדין משם, חיכתה לה מקופלת, רומזת בעדינות שאף אחד לא יסדר בשבילה את המיטה. היא הניחה את התיק שלה בפינה וירדה למטבח לקבל הוראות. השיזוף שטרחה עליו באילת נראה לה עכשיו מיותר לגמרי.

לנחמה היתה רשימה מפורטת של מטלות, מחולקת על פי ימים, שהוצמדה למקרר עם מגנט. ביום הראשון ניקתה יעל את החצר על פי הוראותיו המפורטות של דויד. ביום השני קילפה תפוחי אדמה ושטפה חסה. ביום השלישי עירבבה איזו עיסה, קילפה ביצים קשות ושטפה את הפולקסוואגן פאסאט של דויד ואת האוטוביאנקי של נחמה. וביום הרביעי גררה שולחנות מתקפלים מהמחסן וסידרה אותם בחי’ת. כל מה שנחמה אמרה היא עשתה. חוץ מלהתקרב לדגים. יותר מדי פעמים בעבר שלתה מגומת הניקוז בכיור עין של דג, שחייו קופדו לטובת קציצה טחונה ורוטטת ציר של גפילטע. נחמה, כשידיה עמוק בתערובת הקרפיון והאמנון, ויתרה לה.

בלילות, אחרי שמטלות היום כלו, תלושה מסביבתה הטבעית בירושלים, היתה יעל מתגנבת לאוטוביאנקי הנקי ומשחילה לטייפ קלטת של הסמיתס תשושה מרוב שימוש. דרך השמשה הקדמית המצוחצחת של המכונית תיצפתה על תאורת הרחוב החדשה של אפרת, שהטילה אלומות אור קלושות על עצים צעירים מדי. בתי האבן בחיפוי רעפים אדומים הטיפו מקומיות מרוסנת. יעל וידאה שחלון המכונית סגור עד הסוף לפני שהגבירה את הווליום. גם כך ריחם הלימוני של חומרי הניקוי הצליח לחדור לאפה ולדגדג בו. יעל התמסרה לקולו של מוריסי, מזכירה לעצמה שהיא לא שייכת למקום הזה. היא ממקום אחר. מירושלים, מלונדון, אפילו מברמינגהם. רק לא מפה. כעבור שעה חילצה יעל את הקלטת מחריץ הטייפ, נעלה את הרכב וטופפה בשקט לחדר שהוקצה לה. הציפית שעל הכרית נדפה ריח של אבקת כביסה שיעל לא הכירה ולא הצליחה להתרגל אליה.

ואז הגיע ליל הסדר. דויד קידש, ואחריו גם בניו. יעל עמדה ליד אימא שלה. היא לא הספיקה לקנות שמלה חדשה לחג כמו שנהגה לעשות בילדותה, אז היא לבשה את מה שקנו לה לחתונה של דויד ואימא שלה. כולם התיישבו ושתו את הכוס הראשונה בהסבה. יעל תיכננה לגמוע את מיץ הענבים שבגביע שלה, אבל עוד לפני שמשכה את הכיסא המתקפל לאחור, היא חשה בבועה פנימית של דמעות מבקעת את דרכה במעלה מערכת הנשימה והחוצה. ‘סליחה,’ הצרידה לעבר נחמה, ‘אני צריכה לשירותים.’

יעל רצה לחדר האמבטיה, ושם, עם הגב למראה, נשפך ממנה הבכי. בכי של עייפות, שמחביא בכי על טרחה חסרת פרופורציות שדינה להתרסק בפני המציאות, בכי בשבילה וגם קצת בכי בשביל נחמה, על המאמץ השקוף שלה למצוא חן, לעמוד בציפיות של בני משפחתה החדשים. בכי שבתוכו עמוק פנימה מסתתר עוד בכי קטן, בכי שמתגעגע לליל סדר אחר, עם הלחנים של סבא, עם הקניידלך של סבתא, עם סנדלי אביב פרחוניים, עם שמלה חדשה ועם הבטחה לאפיקומן מהחלומות. מעבר לדלת שמעה את הבן של דויד דורש על ‘שבכל דור ודור עומדים עלינו לכלותנו’. איך נקלעה לשם? היא שיקעה את פניה בתוך אחת המגבות שהיו תלויות על דלת חדר האמבטיה. ‘אני שונאת את ליל הסדר,’ לחשה לתוכה בשעה שייבשה את פניה. שנייה אחר כך נזכרה שזו ודאי ניגבה גופים — ראשים, רגליים, ישבנים — של אנשים שאין בינה ובינם בדל קרבת דם, ומיד נרתעה.

לילות הסדר שבאו בשנים שאחרי לא היו טובים בהרבה. יעל מנתה אותם מהקל אל הכבד. היה ליל הסדר בבית של גרשון, בנו השני של דויד, שבו הטביעה את עצמה בפינוי הכלים ובשטיפתם במקום להסב אל השולחן. והיה ליל הסדר שבו התנדבה להישאר בבסיס. ‘מה אני אעשה?’ שיקרה לנחמה, ‘היתה הגרלה.’ היה ליל הסדר אצל שלומית ואיתן, שבו רמזו לה, בעדינות של פטיש חמישה קילו, שמצפים ממנה להגיע כמה ימים קודם ולתרום את ליטרת הקרצופים ההכרחית. היה גם ליל הסדר שריככה בעזרת ג’וינט שחבר מהאוניברסיטה סידר לה. שני בקבוקי תירוש חיסלה באותו הערב. אה, והיה גם ליל הסדר שנה קודם לכן, שבו החברים החדשים והמאוד חילוניים שלה באו לאסוף אותה בחצות מאפרת. איזה חברים טובים, עד אפרת הם נסעו. חיוך נפרש על שפתיה של יעל כשנזכרה איך זירזה את האורחים של נחמה ודויד לרוץ מהר יותר עם הערב, כדי שלא ייראה כאילו חתכה מוקדם מדי. ‘גמרת?’ הטיחה בנכדה של דויד וגנבה לה את צלחת המרק עוד לפני שהספיקה להניח בתוכה את הכף. ואיך עפה משם מהר ובדילוגים, משאירה מאחור מבטים מתנדנדים מצקצוק ומדאגה.

מעניין איך ייזכר ליל הסדר הזה. המאולתר. בניו יורק. עם הפסטה והקטשופ.

משהו התקלקל לה בתוכנית. היא לא היתה בטוחה למה ליל סדר ביחיד נראה לה כל כך טוב על הרבי מלובביץ’, אבל לא שייך בכלל כשמדובר בה. יעל הדליקה את הטלוויזיה שוב, למרות שידעה שזה לא יעביר לה את הבחילה.

צלצול טלפון העיר אותה שעה וחצי אחר כך. הטלוויזיה עדיין ריצדה משהו. טעם רע וביובי התנחל לה בפה. זה היה אלון. הוא נסע לצילומים ליד פילדלפיה לצורך איזה תרגיל ללימודים ואמור לחזור רק בעוד שלושה ימים.

‘שותפה, את בסדר?’ בדק.

‘ברור,’ ענתה. ‘עשיתי לי פה ליל סדר לבד. אני ודי דיינו. היה משגע. חבל שפיספסת.’

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “מנגד”