החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

תולדות מלחמת היהודים ברומאים

מאת:
מיוונית: ליזה אוּלמן | הוצאה: | 2009 | 760 עמ'
זמינות:

35.00

5 מתוך 5 מבוסס על מדרג אחד
(חוות דעת אחת)
רכשו ספר זה:

במהלך מרד היהודים ברומאים בֿ66 לסה"נ ואילך נספו המוני יהודים, נהרסו יישובים רבים ומעל לכול חרבו ירושלים ובית המקדש השני. יוסף בן מתתיהו (פלוויוס יוספוס; 37-100 לסה"נ בקירוב) מגולל את סיפור המלחמה בחיבורו 'תולדות מלחמת היהודים ברומאים' ומבטיח לקוראיו: "אספר בדיוק רב את מעשי שני הצדדים, אך הלשון שאבחר בה לתאר אותם תבטא את מזגי, ותאפשר לי לקונן על אסונות עיר מולדתי; הרי הריב מבית הוא שהכריעהּ"; ואכן, חלק גדול מן החיבור מוקדש לתיאור המחלוקות בחברה היהודית ומלחמת האחים שהשתוללה במהלך המרד והמיטה אסון על העם היהודי.

החיבור מצטיין בשטף ההרצאה ובמוחשיות התיאורים, כגון תופעת הרעב במצור על ירושלים, או מצעד הניצחון של אספסיאנוס וטיטוס ברומא, ובשרטוט אופיָם של האישים שמעשיהם ומחדליהם מילאו תפקיד מרכזי בתולדות ארץ ישראל למן ראשית התקופה החשמונאית ועד נפילתה של מצדה.

יוספוס מצהיר כי "סופר הראוי לשבח ולהוקרה הוא הסופר המשאיר לזכרון עולם דברים שאיש לא תיאר לפניו, ומוסר לדורות הבאים את מאורעות זמנו". ואכן הוא ראוי לשבח ולהוקרה בזכות ספרו זה. אין הספר נקי מפגמים, אך הוא 'קניין לדורות', משום שמועלות בו בעיות ודילמות פוליטיות, חברתיות ומוסריות רבות־משמעות גם בימינו, ויש בו שפע של מידע על השתלשלות האירועים בתקופה מכרעת בתולדות העם היהודי.

המהדורה שלפנינו היא תרגום חדש, וכוללת הקדמה על יוספוס וחיבורו, מבוא נרחב עליו ועל כתיבתו ההיסטורית, הערות, נספחים, מפות, אילנות יחס ואיורים.

ליזה אוּלמן, המתרגמת ומחברת ההקדמה על יוספוס וחיבורו, היא מרצה בכירה (בדימוס) בחוג ללימודים קלסיים באוניברסיטה העברית. יונתן פרייס, מחבר המבוא המפורט על יוספוס ויצירתו, הוא פרופסור בחוגים ללימודים קלסיים ולהיסטוריה באוניברסיטת תל אביב. ישראל שצמן, מחבר ההערות והעורך המדעי של הספר, הוא פרופסור (אמריטוס) בחוג להיסטוריה באוניברסיטה העברית.

מקט: 4-249-2041
מסת"ב: 978-965-407-940-2
לאתר ההוצאה הקליקו כאן
 הורד/י דוגמה חינם לאייבוקס    הורד/י דוגמה חינם לקינדל

כדי לקרוא אנא התקן תוכנת קריאה המתאימה למכשירך כמפורט במדריך לקורא

חשוב: זהו ספר ארוך מאד. יש להמתין מספר דקות לאחר רכישת הספר לפני לחיצה על הקישור להורדת הספר!


הקדמה

מאת ליזה אולמן

1. על הצורך בתרגום חדש

למעלה משמונים וחמש שנה עברו מאז יצא לאור תרגומו העברי של ד"ר י"נ שמחוני לספרו של יוסף בן מתתיהו 'תולדות מלחמת היהודים ברומאים' (להלן מלח'), התרגום הקלאסי מן המקור היווני שעמד לרשות הקוראים עד עתה.[1] הוא ראה אור בשנת תרפ"ג (1923) בהוצאת א"י שטיבל בווארשה וכלל גם מבוא, הערות ומפתחות. לאחר זמן (תרצ"ח-תרצ"ט, 1939) נדפס הספר שוב באותה הוצאה בתל-אביב. הוא שב ונדפס בהוצאת מסדה בשנת 1968, וזוהי המהדורה העברית המקובלת עד היום.

ד"ר יעקב נפתלי (הרץ) שמחוני (1884-1926) נולד בסלוצק שבפולין ומעולם לא ביקר בארץ. הוא היה בקי בהיסטוריה ובמזרחנות ומעורה במדעי היהדות, חבר במערכת ה'אנציקלופדיה יודאיקה' בברלין ומחברם של מחקרים רבים בתולדות עם ישראל. בתרגומו לספרו זה של יוסף בן מתתיהו קנה לו שם של מתרגם קפדן, אך שפתו היא 'לשון חכמים' נמלצת, שאינה מתאימה עוד לקוראים בני ימינו.

ל'תולדות מלחמת היהודים ברומאים' קיים גם תרגומו של שמואל חגי, שם העט של שמואל בן חיים יוסף קרויזר, שהיה חוקר, מהדיר כתבי יד ועורך. תרגום זה יצא לאור בהוצאת ראובן מס בירושלים בשנת 1964, ומאז נדפס מחדש פעמים אחדות, אך לא אחת נמתחה עליו ביקורת בשל שיבושי הלשון והעריכה שבו.

במאה העשרים התעוררה בעולם ובארץ, בין השאר עם גילוי מגילות מדבר יהודה ופענוחן ההדרגתי, התעניינות רבה באירועיהם של ימי בית שני ובחיבוריו של החשוב שבהיסטוריונים שקמו לתקופה זו, יוסף בן מתתיהו, [טיטוס] פלוויוס יוספוס בשמו הלועזי. ספרו 'תולדות מלחמת היהודים ברומאים' הוא התיאור המלא היחיד של חורבן בית שני שיצא מתחת ידו של היסטוריון שהיה עֵד ראייה לחורבן, אחד האירועים הטראומטיים ביותר בתולדות עם ישראל.

על הרלוונטיות של 'מלחמת היהודים ברומאים' לימינו מעידים, בין השאר, הכנסים והפרסומים המדעיים הרבים הנסבים על יוסף בן מתתיהו ועל המרד הגדול, שמספרם הולך ומתעצם בשנים האחרונות, וכן החפירות הארכאולוגיות הנרחבות שנערכו, ועדיין נערכות, בארץ תוך הסתייעות בתיאורים הגאוגרפיים שבספר. הכוונה לחפירות בירושלים, וכן לחפירות בארמונות, במבצרים ובמצודות שיזם ובנה המלך הורדוס. ביניהם הארמון ביריחו; מכלול ההֵרוֹדיוֹן (שלאחרונה התגלה בו קברו של הורדוס); העיר קיסריה, על בנייניה המִנהליים והציבוריים ונמלה המפואר; גמלא, שהתגלתה בשנות השבעים של המאה העשרים על פי תיאוריו המפורטים של יוספוס (מקום חפירה שנותר כפי שהיה בעת הריסתו – שכבה אחת בלבד); וכן מצדה – כל אלה מעידים על אמינות תיאוריו של יוספוס.

2. חיי יוספוס

על חייו של יוספוס אנחנו יודעים אך ורק מעדותו שלו, מתוך מה שהוא מוסר לנו בכתביו. אין בידינו שום מקור אחר לתולדותיו.

יוסף בן מתתיהו נולד בשנת 37 לסה"נ[2] למשפחת כֹּהנים ממשמרת יהויריב, מן המיוחסות שבמשפחות הכהונה; מצד אמו התייחס על בית חשמונאי. לפי דבריו[3] הצטיין בלימודיו וזכה לשבחים רבים על כוח זכרונו ורוחב ידיעותיו: הוא מתפאר שכבר בהיותו בן ארבע-עשרה היו הכֹּהנים דנים עמו בענייני הלכה. במלאת לו שש-עשרה היו הכֹּהנים דנים עמו בענייני הלכה. במלאת לו שש-עשרה החליט ללמוד את תורותיהן של שלוש האסכולות המרכזיות באותם ימים, הפרושים, הצדוקים והאיסיים. אחר כך שהה שלוש שנים במדבר בחברתו של מתבודד ושמו בּאנוּס (Bannus), שחי בפרישות, ניזון מעשבי בר וטבל טבילות טהרה בימים ובלילות. בהיותו בן תשע-עשרה שב יוסף לירושלים והתחבר אל הפרושים. נראה שידע יוונית במידה מסוימת, שכן בחורף של שנת 64 הוטל עליו לצאת לרומא כדי ללמד זכות על כֹּהנים ממיודעיו, שנשלחו על ידי הנציב הרומי פליקס[4] לעמוד למשפט בפני הקיסר נֶרון. ברומא התוודע, לפי דבריו, לשחקן התֶאטרון אליטורוס [5](Aliturus) שהציג אותו בפני פּוֹפַּאְיָה אשת נרון, וכך הצליח להביא לשחרורם של הכֹּהנים.[6]

יוספוס חזר לירושלים כנראה בסוף שנת 65 לסה"נ. בשובו לארץ ראה עד כמה החמיר מצב היהודים תחת ידם הקשה של הנציבים הרומיים. עם זאת אין אנו יודעים מה היו מעשיו במהלך האירועים שהביאו לפרוץ המרד בשנת 66. דבר אחד ברור: הנהגת המרד מִנתה מפקדי צבא לכל אזורי הארץ, ולמפקד הגליל התמנה יוספוס.[7] בתפקידו זה ביצר את ערי הגליל, שכן ברור היה כי המערכה תיפתח בחבל ארץ זה. לדבריו קיבץ ואימן צבא לפי הכללים הנהוגים בצבא רומא.[8]

נֶרון מינה את אספסיאנוס למצביא המופקד על דיכוי המרד, והוא הגיע עם לגיונותיו לאנטיוכיה. לאחר שבנו טיטוס הצטרף אליו בעכו החל המסע שבו עלו הרומאים על יישובי הגליל. המערכה המכרעת התחוללה ביודפת, שאליה עבר יוספוס אחרי תככים ומזימות שרקמו נגדו אנשי טבריה וטַריכֶאַי. לאחר מצור בן 47 יום נפלה העיר. יוספוס הסגיר את עצמו לידי הרומאים בנסיבות שאינן ברורות דיין ונלקח בשבי.[9] לאחר שניבא לאספסיאנוס שיהיה לקיסר,[10] הושאר במחנהו במעמד של שבוי.

כאשר נודע לאספסיאנוס על מות נרון קיסר ועל המהומות הקשות שפרצו עקב כך ברומא, החליט לדחות את המערכה על ירושלים ולחכות להוראותיו של השליט החדש שייבחר. אלא שברומא התחלפו השליטים בזה אחר זה,[11] עד אשר הכריזו הלגיונות במזרח על אספסיאנוס כשליט. בהיזכרו בנבואתו של יוספוס שיחרר אותו אספסיאנוס מכבליו.[12] האב ובנו יצאו לאלכסנדריה, ומשם הפליג אספסיאנוס לרומא והטיל על טיטוס לנהל את המערכה לכיבוש ירושלים. יוספוס נמנה עם אלה שנלוו על טיטוס במסעו מאלכסנדריה לקיסריה[13] והיה אתו בזמן המצור על ירושלים עד תום המלחמה. כל אותה עת ידע יוספוס שהוריו, שנשארו בעיר הנצורה, הושמו במאסר (ה, 533, 544) ושגורלם עשוי להיות כגורל כל הנספים בחורבן העיר.

לפי בקשתו של טיטוס ניסה יוספוס שוב ושוב לדבר על לב היהודים בשפתם-הם שיניחו את נשקם,[14] אך הקנאים בעיר דחו את דבריו בבוז. גם בצד הרומי חשדו בו שהוא מרגל. כך או כך, יוספוס היה עֵד ראייה לחורבן העיר ולשריפת בית המקדש. אחרי הכיבוש הפליג עם פמליית טיטוס לרומא, ונראה שמאז לא ראה עוד את ארץ מולדתו. ברומא התגורר בבית שהיה ביתו הפרטי של אספסיאנוס לפני שעלה לשלטון. כבן חסותו של קיסר קיבל את שם פטרונו ומאז נקרא [טיטוס] פלַוויוס יוספוס (Titus] Flavius Josephus]). ברומא הקדיש את כל זמנו לכתיבה וקיבל קִצבה חודשית מן הקיסר.

ליוספוס היו ארבע נשים. את הראשונה נשא בירושלים והיא מתה במצור על העיר. בקיסריה נשא אשה שנייה, משבויות המלחמה (נישואים תמוהים לגבי כֹּהן), אך היא נפרדה ממנו כאשר עבר יוספוס לאלכסנדריה יחד עם שאר בני פמלייתו של טיטוס. באלכסנדריה נשא אשה שלישית וממנה נולדו לו שלושה בנים; רק אחד מהם – הורקנוס, שנולד ברומא בשנת 73 לסה"נ – נשאר בחיים. גם ממנה נפרד, וברומא נשא אשה רביעית, ממשפחה מיוחסת מן האי כרתים. ממנה נולדו לו שני בנים: יוסטוס, וסימונידס אגריפס (ח"י, 426-428).

שנת מותו של יוספוס אינה ידועה; הוא מת כנראה בסביבות שנת 100 לסה"נ, לאחר שישב ברומא כשלושים שנה. ככל הידוע לנו הקדיש את כל שנותיו ברומא ללימודי רטוריקה[15] ולעשייה ספרותית: איסוף חומר, עיון במסמכים, קריאה נרחבת וכתיבה. אך פרט לעיסוקיו הספרותיים אין אנו יודעים דבר על חייו ברומא – לא על קשרים עם סופרים אחרים ולא על קשרים חברתיים כלשהם – אף כי יש בידינו חומר רב על חיי החברה והתרבות ברומא בימי הקיסרים הפלַוויים. באותה עת נהוג היה שם שסופרים יציגו את יצירותיהם בערבי קריאה פומביים וגם יקראו מיצירות חבריהם, בין בלטינית בין ביוונית.[16] אך סופרים בני זמן זה אינם מזכירים את נוכחותו של יוספוס בבירת האימפריה. גם לא ידוע דבר על קשריו עם הקהילה היהודית ברומא.

3. כתביו של יוספוס

הספר הראשון שכתב יוספוס הוא 'תולדות מלחמת היהודים ברומאים'. לפי דבריו כתב את הגירסה הראשונה בארמית ושלח אותה לעמים במזרח שהיו כולם דוברי ארמית: לפרתים, לבני בבל, לערבים ("הרחוקים ביותר") ולבני חַדְיַבּ ("היהודים היושבים מעבר לנהר פרת").[17] לגירסה זו לא נשאר זכר. יש המשערים שיוספוס כתב אותה בהשראת הקיסרים אספסיאנוס וטיטוס בנו כדי להניא את העמים האלה ממרידה ברומאים. מאוחר יותר "תרגם", לדבריו, את ספרו זה ליוונית "כדי שגם היוונים והרומאים שלא לקחו חלק במלחמה יידעו את האמת עליה" (מלח' א, 6). נראה שלא היה זה תרגום גרידא אלא כתיבה-מחדש, והחיבור היווני כלל חלקים רבים שלא היה להם מקום בחיבור הארמי. במהלך כתיבת ספרו ניתנה לו רשות לעיין ברשימות המפקדים הרומיים,[18] והוא הסתייע ב'עוזרים' (synergoi) יודעי יוונית לשיפור שפתו.[19] במהלך הכתיבה שלח חלקים מחיבורו לעיון לאספסיאנוס ולטיטוס, שאישרו את נכונות תוכנו; טיטוס אף ציווה על העתקתו. יוספוס שלח חלקים מחיבורו לאנשים נוספים, ביניהם המלך אגריפס השני, שאף הוא אישר במכתב את אמינות הנאמר בהם.[20]

הגירסה היוונית שהגיעה לידינו נכתבה מתוך נקודת ראוּת כפולה: מצד אחד מבקש יוספוס להבהיר לרומאים שקבוצות המורדים שהביאו לחורבן העיר והמקדש היו מיעוט, ורוב העם, השוחר שלום, נאלץ להיכנע ל'עריצים', הם ראשי המורדים. מצד שני הוא רוצה להציג בפני היהודים את השליטים הרומיים באור חיובי ככל האפשר.

אחרי 'מלחמת היהודים' כתב יוספוס את 'קדמוניות היהודים', חיבור המספר את תולדות העם היהודי "מראשית בריאת האדם עד השנה השתים-עשרה לשלטון נרון", היא שנת 66 לסה"נ, שנת תחילת המלחמה ברומאים (קדמ' כ, 259). ב'קדמוניות' שב יוספוס ומספר את תולדות בית חשמונאי ובית הורדוס בהרחבה יתרה. בתחילה, עד ימי שלטונו של שמעון החשמונאי (קדמ' יב, 240 – יג, 212), שאב בעיקר מספר מקבים א (מק"א), ובהמשך הוא נסמך בעיקר על 'ההיסטוריה העולמית' של ניקולָאוֹס מדמשק.[21] בקדמ' הוא מצטט מכתבי סופרים יווניים ורומיים ונוקב בשמותיהם,[22] ואף מביא קטעים מספרי היסטוריה ותעודות שלא שרדו, שדברי יוספוס הם המקור היחיד לידיעותינו עליהם. יוספוס סיים את כתיבת חיבורו זה בשנת 93-94 לסה"נ.[23]

לכתבי היד של קדמ' מצורף חיבור שנהוג לקרוא לו 'חיי יוסף' (להלן ח"י), שנראה כי נכתב בסמוך לסיום כתיבתו של 'קדמוניות'. למעשה רק תחילתו של הספר וסופו עוסקים בחיי יוספוס: רובו מוקדש לפולמוס עם יוּסטוּס מטבריה[24] ולתיאור מחודש של פעולותיו של יוספוס כמפקד הגליל. יש סתירות רבות בין תיאור המאורעות בספר זה לבין תיאורם ב'מלחמת היהודים'.

ספר נוסף פרי עטו של יוספוס הוא החיבור 'נגד אפיון'[25] (להלן נ"א), או 'על קדמוּתם של היהודים'.[26] את החיבור הזה, כמוהו כקדמ' וכח"י, הקדיש יוספוס לפטרונו אֶפַּאפרוֹדיטוּס [27](Epaphroditus), ובו הוא יוצא בכל עוז נגד שונאי יהודים למיניהם ומשתדל לסתור את טענותיהם. החלק הראשון מוקדש לסתירת טענותיהם של המשמיצים, והחלק השני מלמד זכות על ערכה של היהדות ויתרונה המוסרי על היוונים. בחלק זה מתגלה יוספוס כיהודי הקשור בכל נימי נפשו לעמו ולדתו וכמי שנלחם על כבודם.

4. יוספוס ויחסו למורדים ולרומאים

אחת הסיבות העיקריות לפרוץ מלחמת היהודים ברומאים היתה הקשחת שלטונם של הנציבים הרומיים. התהליך הגיע לשיאו בימי גסיוס פלורוס (Gessius Florus), שהיה לו חלק נכבד בליבוי הסכסוך בין היהודים ליוונים בקיסריה, ועניין אישי לדחוף את היהודים למרוד ברומאים (מלח' ב, 271 ואילך). נוסף על כך, נסיגתו הפתאומית והבלתי מוסברת של קסטיוס גאלוס (Cestius Gallus) מירושלים, ובעיקר מפלת הצבא הרומי במעבר הצר היורד לבית חורון (ב, 540-550), הפיחו בלב היהודים תקווה ועודדו אותם לצאת למלחמה ברומאים.

ההתפכחות המרה והאכזבה לא איחרו לבוא. יוספוס מתאר את המערכה על יודפת, את כיבושה בידי הרומאים ואת נפילתו-הוא בשבי. מכאן ואילך הוא מתאר את תולדות המלחמה מבחוץ, ולא עוד כמשתתף פעיל במערכה. מנקודת מבט זו לא ראה עוד שום סיכוי להצלחת הלוחמים היהודים. בהסתת העם על ידי סיעות המרד למרוד בשלטון הרומי ראה יוספוס אסון לדורו וסכנה להמשך קיומו של העם היהודי כעם היושב בארצו. כל דאגתו היתה נתונה למנוע את האסון המתקרב.

נראה שיוספוס נשאר נאמן לעמו, כפי שאפשר להיווכח מחיבוריו 'קדמוניות היהודים' ו'נגד אפיון'. מנגד, הוא אינו מתכחש לרגשי תודתו ולנאמנותו לאספסיאנוס ולטיטוס, שלהם הוא חב את חייו, את מגוריו ברומא ואת קיומו הכלכלי. אלה באים לידי ביטוי בדרך שבה הוא מתאר את אופיָם ואת אישיותם. הוא מחמיא לטיטוס באמצעות תיאור גבורתו בקרב, אבירותו ודאגתו לחייליו (ראו, בין השאר, מלח' ה, 310, 316). מעל לכול מדגיש יוספוס את מידת הרחמים שבו (כגון מלח' ו, 324, 340), המנוגדת לתיאורו בספרות חז"ל כ'טיטוס הרשע'.

יוספוס לא היה בוגד, אך הוא היה בעל אופי הפכפך, אופורטוניסט ומתרפס בפני השליטים. הִטלטלותו בין נאמנותו לעמו לבין מחויבותו לאספסיאנוס ולטיטוס ניכרת לכל אורך ספרו: מצד אחד הוא מנסה לרכך את דמותו של טיטוס, להציגו כנדיב לב וכבעל עמדות פייסניות, ומצד שני הוא משתדל להסביר את הצד היהודי לקהל הרומי, וחוזר ומדגיש שרוב העם היה שוחר שלום והתנגד למיעוט הקיצוני של קבוצות המורדים שהביאו למפלה, חורבן והרס.

עם זאת יוספוס אינו יכול שלא להעלות על נס את גבורתם של לוחמי חירות אלה, המעזים למרוד במעצמה גדולה, מסודרת ומאורגנת ואשר הודות לקווי אופיָם המיוחדים הם מצליחים מדי פעם לגבור על הצבא הסדיר של הרומאים בתושייה, בתחבולות ובתכסיסים (ראו למשל ה, 109-114). הצבא הרומי אינו חדל להתאמן גם בימי שלום, שוררת בו משמעת למופת, יש לו חיל רגלים במערך מסודר וחיל פרשים, חימוש מלא, שרשרת פיקוד מיומנת וניסיון רב בקרב. ליהודים אין סדרי צבא מתוקנים ואין להם חיל פרשים, חימושם דל, אין להם שרשרת פיקוד סדירה ואינם יודעים משמעת מהי. אך כנגד זה יש להם כוח גופני וחוסן נפשי (parastēma psychēs; ראו למשל ו, 13) – ביטוי ייחודי ל'מלחמת היהודים', שאינו מופיע כלל בספרי יוספוס האחרים. parastēma הוא אומץ לב שמקורו בייאוש (aponoia), בהֶעדֵר כל תקווה להצלת הנפש (ראו למשל ג, 479), ודווקא הוא המעורר את היהודים ומלהיבם למעשי גבורה: בשעת סכנה הם אינם נופלים מיריביהם במעללי גבורתם, בידעם שהם עשויים לאבד לא רק את חייהם אלא גם את בני משפחותיהם וארצם, בעוד שלמשפחות החיילים הרומיים ולרומא לא נשקפה סכנה כזאת.

עם הנימוקים שמביא יוספוס לסכנה הטמונה בניסיון המרד ולחוסר התכלית שבו נמנה כוחו המכריע של 'מזל המלחמה', ה-tychē ההפכפך (ראו מלח' א,374; ג, 354, 396; ה, 367). עתה אמנם נוטה המזל בבירור לצד הרומאים, אך יבוא יום וגורל זה יעבור לצד אחר: עד אז יש לשמור על המשכיות העם היהודי. את העיקרון הזה בדבר אי-יציבותו של מזל המלחמה אפשר למצוא גם ב'תולדות מלחמת הפֶּלוֹפּוֹנֵסוֹס' של תוקידידס (כגון בספר ד, 18, 3) ובמקומות רבים אצל פוליביוס.

על רקע זה אפשר להבין את התנגדותו העיקשת ושנאתו היוקדת של יוספוס לכל קבוצות המורדים, ובמיוחד למנהיגיהן, שבהם הוא רואה את הסכנה הגדולה ביותר להמשך קיומו של העם. הוא מתאר אותם כשואפים לשלוט שלטון ללא מְצָרים ומכנה אותם 'עריצים' (tyrannoi – מִלת גנאי חמורה אצל היוונים). הוא מגדף אותם בכל הגידופים שבאוצר מִלותיו ומגנה גם את אלה שהתקבצו סביבם והיו לשומרי ראשם, ומכנה אותם 'ליסטים'. 'ליסטים' היא מִלה יוונית (lēstēs ביחיד, lestai ברבים) שהשפה העברית אימצה אותה ותרגומה 'שודדים'. יוספוס משתמש בה לציון גנאי של קבוצות לוחמי החירות – המורדים הקיצוניים המתנגדים בכל תוקף לשלטון הרומי, וקורא להם 'כנופיות שודדים'. ההתקפה המרוכזת ביותר על כל אחת מקבוצות המורדים האלה נמצאת בספר ז של 'מלחמת היהודים': בסעיף 262 על הסִיקָריים בשל אכזריותם; בסעיף 263 על יוחנן מגוש חלב, החוטא גם לבני עמו וגם לאלוהיו; בסעיף 265 על שמעון בר גיורא ("לא היה ביזיון שלא המיט על בני עמו" – כפל השלילה שנועד להעצים את הטיעון היא צורת ביטוי שכיחה אצל יוספוס); בסעיף 267 על האֱדומים, שהשליטו הפקרות בכול; ובסעיף 268 על הקנאים, שחיקו כל מעשה רשע או עוול.

אך מיד אחרי ההתקפה המילולית הבוטה הזאת, כאשר הוא מתאר את המצור על מצדה המגיע לשיאו, שׂם יוספוס בפי אלעזר בן יאיר את שני נאומיו הגדולים, ובכך הוא מביא להאדרת שמו של מנהיג הסִיקָריים לדורות. השימוש הרווח בפי ההיסטוריונים של העת העתיקה בנאומים שהם שָׂמים בפי מצביאים או מנהיגים הוא תחבולה הבאה לקרב אל הקורא את הלך רוחו של המצביא או המנהיג – אך גם כדי להציג לראווה בפני הקורא את יכולתו הרטורית של ההיסטוריון.

מובן שאין לנו שום עדות אחרת לנאומיו של אלעזר ולמתרחש על ההר בימים האחרונים הללו. אנו שומעים על כל אלה מפיו של יוספוס בלבד, והוא (כנראה) היה באותה עת ברומא, הרחק ממצדה. על מה שאירע שם באמת אנו יכולים ללמוד רק מן השרידים שנותרו: אלה של המחנות הרומיים שסביב ההר ואלה שבהר עצמו. עם זאת ייתכן שהייתה ליוספוס גישה ל'רשימות המצביא' [28](commentarii) שנשמרו ברומא ואשר תעדו את המצור על מצדה.

5. יוספוס כהיסטוריון

ליוספוס שמור מקום נכבד בין ההיסטוריונים היווניים והרומיים. בכתיבתו היה לו למופת בראש וראשונה ההיסטוריון הדגול של העת העתיקה, תוקידידס (Thucydidēs), ובהשפעתו סיגל לו כמה עקרונות: עקרון ה'דיוק' (akribeia), כלומר הנאמנות המוחלטת לאמת בתיאור ההתרחשויות – שאיפה ראויה, אף כי בלתי ניתנת למימוש; עקרון 'ההפכפכנות של מזל המלחמה' (tychē) – שאצל יוספוס נוספות עליו 'גזֵרת אלוהים' או 'יד אלוהים' (כמו למשל במלח' ו, 250, 401).

מופת שני שעמד לנגד עיניו של יוספוס בספריו ההיסטוריוגרפיים הוא יצירתו של פוליביוס (Polybios). אפשר למצוא קווים משותפים לתוקידידס, פוליביוס ויוספוס: שלושתם באו ממשפחות מיוחסות והיו מעורבים בחיים הפוליטיים בארצם; תוקידידס ויוספוס גם היו מצביאים במלחמה מכרעת בחיי עמם (יוספוס נפל בשבי ותוקידידס ופוליביוס הוגלו), ושלושתם תיארו את המלחמה בשהותם מחוץ למולדתם.

אחד ממאפייני ההיסטוריוגרפיה ההלניסטית היה כתיבה רגשנית ('פאתטית'), שגם אותה סיגל יוספוס לעצמו. כך נמצא בכתביו תיאורים נרגשים של הרעב בעת המצור על ירושלים (מלח', ספרים ה, ו) עד כדי סיפורי זוועה (האשה האוכלת את תינוקה: ו, 204-212); אותות על-טבעיים, 'שמיעת קולות' (שם, 289-300), סיפורי נִסים וגוזמאות, כגון: אבן מאבני הבליסטראות מתיזה את ראשו של אחד הלוחמים והוא מועף למרחק של יותר מ-500 מ'; אבן אחרת פוגעת בוולד שבבטן האשה ההרה ומעיפה את הוולד למרחק רב (ג, 245-246).

6. לשונו של יוספוס

בשפה היוונית חלו במרוצת הדורות שינויים רבים, שהפכו אותה בהדרגה מן היוונית הקלאסית, הרהוטה והמהודרת של המאה החמישית לפנה"ס, ליוונית ההלניסטית – היא ה'קוֹיְנֵה' (koinē) המשותפת לכל עמי המזרח הקרוב, שהיתה שפת הדיבור והכתיבה בממלכותיהם של הדיאדוכים (=יורשי אלכסנדר הגדול). כשפת המִנהל לא היתה ה'קוֹיְנֵה' בהירה תמיד והיו בה לעתים ניסוחים כבדים ומסורבלים; בחוגי המשכילים והסופרים הורגשה במשך הזמן מגמה לחזור אל הרהיטות וההידור של היוונית האַטית הקלאסית; שפתו של פוליביוס תואמת את המגמה הזאת.

יש להניח שבצעירותו הכיר יוספוס את היוונית ההלניסטית, אך בשבתו ברומא שקד על העמקת ידיעותיו ביוונית הקלאסית ובספרותה, כפי שהוא עצמו מספר לנו וכפי שאפשר להיווכח מן הציטוטים הרבים שבכתביו (אלה שב'מלחמת היהודים' צוינו בהערות). הסתמכותו הרבה על תוקידידס מעידה על כך שקרא את יצירתו, ויש בכך כדי ללמדנו על ידיעה מקיפה ביוונית הקלאסית.

שפתו של יוספוס ב'מלחמת היהודים' נעדרת דרכי ביטוי האופייניות לשפות השמיות. היא מצייתת לכללי הדקדוק של היוונית הקלאסית ועשירה באוצר המלים שלה. התחביר בה מסורבל לעתים, במיוחד בכל הנוגע לסדר המלים במשפט. לפעמים חוסר הבהירות שבה הוא מכוון או נובע מן הקרע שבנפשו של יוספוס – נטייתו להדגיש לפני הרומאים את עמדת הרוב המתון ושוחר השלום של היהודים ובה בעת לייפות את דמותו של טיטוס בעיני היהודים.

נטייתו של יוספוס לשימוש יתר בצירוף של שם הפעולה ל'פועל עזר סתמי' מביאה לא אחת לכבדות לשונית (תופעה זו שכיחה במיוחד בספר ז).

הנה כמה דוגמאות לצירוף עם הפועל המציין עשייה (אני עושה =poieomai) המסרבל את הרצאת הדברים: א, 18: "אעשה את ההתחלה של חיבורי" = "אתחיל… את חיבורי"; א, 315: "בעשותם הימלטות" = "נמלטו"; ו, 130: "אין האנשים עושים חמלה" = "אין האנשים חסים". דוגמאות ל"קרה" או "נעשה"(= gignomai): א, 40: "נעשה ליורש" = "ירש"; ב, 223: "קרה שוב אובדן [גדול] של [חיי] יהודים" = "נספו יהודים [רבים]".

עם זאת יש לציין כי לאורך כל 'מלחמת היהודים' ניכר השימוש התִקני והמדויק במִלות היחס ובמִלות החיבור שהיוונית מצטיינת בריבויָן (מִליות המביעות אישור, ניגוד, חיזוק, ויתור, מסקנה, כגון: אמנם, אבל, אפוא, אכן באמת, ואילו, אם כן, לפיכך, מכל מקום, עם זאת, יתר על כן, וכו'), ושאותן ניסיתי לשקף בתרגומי. אך נראה לי שלדיוק זה אחראים ה'עוזרים' של יוספוס (ה-synergoi, שהוא מזכירם בנ"א א, 50), וזוהי אולי אחת מתרומותיהם החשובות לתקניות שפתו.

ואולי עוזרים אלה אחראים גם לשימושו המדויק של יוספוס בזמני הפועל (tempora) – או, יותר נכון: באופני הפעולה (modi, ביחיד: modus), כי הרי הבעת אופני הפעולה ביוונית וברומית שונה בתכלית מהבעתם בעברית ובארמית.

בתרגומי ניסיתי לשמר משהו מן המורכבות של לשונו של יוספוס. לא מצאתי לנכון להעלים לגמרי את הקשיים שבמקור, ורק מדי פעם פיצלתי משפטים ארוכים מדי. הקפדתי להימנע מן השימוש בתצורות דקדוקיות שאינן הולמות את לשונם של יוספוס ובני דורו, כגון בנייני פועל שלא היו קיימים בזמנו (שִחזר, שִכפל); תארי פועל בני ימינו (נפצע אנושות, חיפש נואשות); גזירת שמות תואר ושמות עצם שנכנסה לעברית על פי תצורות של היוונית והלטינית, סיומות המביעות יכולת או אפשרות לעשות דבר מה (אמין = reliable – אמינות = reliability; גמיש = flexible – גמישות = flexibility). אשר לנאומים: יוספוס מביא לא אחת נאומים קצרים, או חלקים מן הנאומים הארוכים, בדיבור עקיף. בתרגום של דיבור עקיף מיוונית לעברית יש קשיים רבים והוא מקור לאי-הבנות (מי הדובר, אל מי מופנים הדברים, מיהו זה שעליו מדברים, וכדומה). במקרים אלה הפכתי בדרך כלל דיבור עקיף לדיבור ישיר (והדבר צוּיַן בהערה).

יוספוס משתמש מצד אחד בקשת רחבה של משמעויות שיש למִלים רבות (השדה הסמנטי של המִלים), ומצד שני הוא מכביר מספר רב של מִלים נרדפות לאותו מושג עצמו. אדגים את התופעה הראשונה בשימושו של יוספוס במִלה 'סינטגמה' (syntagma), שאכן יש לה קשת רחבה של מובנים. מובנה הבסיסי של המִלה הוא 'חיבור' – של אנשים, דברים, רעיונות. התרגום יהיה לפי ההקשר במשפט: קבוצה, פמליה, חבורה; מזימה, תחבולה; מחנה; סימן מוסכם מראש ('על פי הסכם'); חיבור ספרותי; ספר, מגילה. הנה דוגמאות לשימושים השונים של המִלה: קבוצת אנשים לפי עיסוקם, למשל: א, 74: "פמליית החיילים…"; התאגדות אנשים לפי השקפת עולם, למשל א, 110: "הפּרוּשׁים, קבוצת יהודים…"; חבורה או כנופיה לביצוע מזימה: ד, 135: "מנהיגיהן של חבורות הליסטים…", א, 568: "חבורת נשים" (שהתאגדו לביצוע מזימה); גם המזימה עצמה: ב, 107: "היטיב לעמוד על המזימה כולה"; תככים או תחבולות, א, 495: "…תעתועים ותככים"; סימן מוסכם מראש, ב, 172: "הורה באמצעות סימן מוסכם מראש"; חיבור ספרותי, ב, 136: "שוקדים… על כתבי הקדמונים". כל אלה הם במקור היווני 'סינטגמה'. דוגמאות אלה מאששות את העיקרון האומר שההקשר הוא הקובע את הבחירה במִלת התרגום הנכונה.

מצד שני מביא יוספוס לא אחת, לשם הגיוון הרטורי, שורת מִלים נרדפות המביעות אותו רעיון עצמו. הדוגמאות שלהלן לקוחות מנאומו של המלך אגריפס, המנסה להניא את היהודים מן הניסיון למרוד ברומאים ומציין את כל העמים שנכנעו לרומא ומצייתים לה (ב, 345-401): douleuo – 'אני משרת את'; hypakouo – 'אני מקבל מרות'; hypeiko, proskyneo – 'אני נכנע ל…'; hypotassomai – 'אני מציית ל…'.[29]

אביא כאן עוד דוגמה לקשת משמעויותיהן הרחבה של מִלים שבשימושו של יוספוס: 'סטאסיס' (stasis), אחד ממונחי-היסוד ב'מלחמת היהודים'. בספר ג, 82 של 'מלחמת הפֶּלוֹפּוֹנֵסוֹס' מביא תוקידידס הגדרה ספציפית ל'סטאסיס': מלחמת אחים, חיכוכים בין בני עיר אחת, או עַם אחד, בשל חילוקי דעות פוליטיים. והנה, תיאור הסכסוך בין סיעות היהודים המסיתות למלחמה לבין עצמן (כגון במלח' ה, 2 ואילך) ובינן לבין העם – שלטענת יוספוס היה שוחר שלום ברובו – תואם בקירוב הגדרה זו. אך אצל יוספוס השדה הסמנטי של סטאסיס הוא נרחב, ועל מובנה ותרגומה ההולם של מִלה זו בכל מקרה ומקרה יכול המתרגם להחליט רק על פי ההֶקשֵר.

למשל, במִלה הפותחת את מלח' (א, 31) משמעותה של 'סטאסיס' היא סכסוך שנפל בין בעלי שׂררה; ואילו במלח' א, 460 ואילך משמעה הוא ריב האחים בין בניו של הורדוס. משמעות זו מתאשרת על ידי כפל הלשון "מדנים ומחלוקות", staseis kai philoneikiai, ועל ידי אִזכור היפוכם של מדנים ומחלוקות אלה – האחדוּת (homonoia) שהורדוס מצפה שתשרור בין בניו. במלח' ב, 266-270 'סטאסיס' היא המריבה בין תושבי קיסריה היוונים ליהודים, דהיינו סכסוך דמים בין קבוצות אתניות שונות; אך במלח' ב אנו קוראים, מסעיף 406 ואילך, על פרוץ המרד, שאף הוא 'סטאסיס', ושוחרי המרד נקראים stasiastai. משמע שבקטע זה תרגומה הנכון של המִלה 'סטאסיס' הוא 'מרד'. אותה מִלה עצמה מיתרגמת אפוא פעם כריב בין אחים ופעם כסכסוך בין בעלי שררה, פעם כמלחמה בין קבוצות אתניות שונות ופעם כמלחמת אזרחים בין בני אותו עם או אותה עיר, ולבסוף כפילוג בין סיעות בעלות אותן השקפות לגבי הכורח שבמלחמה. נוסף על כך מציינת המִלה גם את הסיעות עצמן, ואף את המרד בכוח השולט.[30] מאידך גיסא, נוסף על 'סטאסיס' משתמש יוספוס במִלים נרדפות רבות שהוראתן 'מרד': [31] apostasis, epanastasis, kinēma, neoterismos, metabolē.

בהיותו כֹּהן ובן למשפחת כֹּהנים יש להניח שיוספוס היטיב להכיר את התנ"ך ואת תרגומו ליוונית (תרגום השבעים). ב'מלחמת היהודים' הוא אינו מצטט ישירות מפסוקי התנ"ך, אך יש בספר מקומות המתייחסים לטקסט המקראי, שבהם תרגומו של יוספוס שונה מן הנוסח שבתרגום השבעים ומקביל לנוסח המקראי המסורתי. במלח' ד, 459-465, למשל, מסופר על מעין אלישע שליד יריחו (השוו מלכים ב ב: יט-כב), שבתחילה היו מימיו משחיתים את פרי האדמה ואת פרי העץ, והנשים ששתו מהם שִׁכְּלוּ את פרי בטנן; אך לאחר שריפא אלישע את המעין היו מימיו מקור לשפע של יבולים ולהריונות בני-קיימא. המִלה שיוספוס משתמש בה כדי להביע את רעיון השכול היא ביוונית apamblyno = 'למנוע הבשלה/התבגרות'; בתרגום השבעים, לעומת זאת, ה'שכול' הוא ateknia, דהיינו 'עקרוּת' (בתרגום הלטיני: sterilitas); יש לציין כי ביוונית ובלטינית אין מקבילה מדויקת ל'שְכוֹל' העברי.

אך יש גם מקרה שבו אנו מוצאים זהות בין לשון תיאורו של יוספוס לבין תרגום השבעים: שמות אבני החֹשן (במלח' ה, 234 ובתרגום השבעים לשמות כח: יז-כ) זהים, ורק סדר האבנים בשורות הוא שונה.

יוספוס היה גם מחדש של מִלים. בין השאר אנו מוצאים אצלו לראשונה את המִלה 'תֶאוֹקרַטִיָה' (theokratia) במובן של 'הריבונות והסמכות נתונות בידי האל'; בנ"א ב, 165 הוא טובע אותה כדי לציין את צורת השלטון שהיתה נהוגה אצל היהודים מימי משה עד לתקופת המלוכה. דוגמה נוספת היא 'דרמטורג'(dramatourgos), דהיינו 'מבַיים' במובן של 'מתחבל תחבולות' (מלח' א, 471,530). המִלה 'היפוקריט' (hypokritēs), שמובנהּ ביוונית הקלאסית היה 'מי שעוֹנֶה או מֵשיב למקהלה', כלומר 'שחקן' [32](actor). מִלה זו קיבלה כנראה באותה עת, במאה הראשונה לסה"נ, את משמעותה הנהוגה גם כיום: 'צבוע', 'חנף', 'מתחזה'. במובן זה מופיעה 'היפוקריט' אצל יוספוס (מלח' ב, 587), וגם בברית החדשה (הבשורה על פי מתי: כג, 13, 15, 23 ועוד פעמים רבות). הפועל hypokrinomai במובנו המאוחר, 'אני מעמיד פנים' או 'מתחזה', מופיע במלח' תריסר פעמים.

ישנן תופעות שהן מיוחדות לספר ז, הן בסגנון הן בתחביר ובבחירת המִלים. ספרים א-ו כתובים על טהרת הניב האַטִי (Attic). בספר ז נמצאות גם מִלים בניב האִיאוֹנִי (Ionic) וכך גם ב'קדמוניות היהודים'. המִלה השכיחה ל'מקדש' המופיעה בספרים א-ו היא בניב האַטִי nāos, ואילו בספר ז מופיעה מִלה זו פעמים רבות בניב האִיאוֹנִי: neōs. בספר ז, 162 אנו מוצאים את המִלה sēkos = 'דביר' או 'קודש הקודשים' וזה שימוש יחיד במִלה זו בכל כתבי יוספוס.[33] תרגום המִלה temenos: 'תחום המקדש' (א, 403; ב, 129, 210; ד, 388; ה, 5); אך בספר ז מִלה זו מציינת את המקדש עצמו: ז, 158 – 'מקדש השלום' = temenos Eirēnēs = templum Pacis; ז, 377: 'אפר המקדש'.

7. מקורותיו של יוספוס

ב'מלחמת היהודים' יוספוס אינו נוקב בשמם של מקורותיו, בעוד שב'קדמוניות היהודים' וב'נגד אפיון' הוא מציין את שמותיהם של סופרים שמיצירותיהם ציטט, או מגיב על דבריהם, ומקצתם אינם ידועים לנו משום מקור אחר; בכך העשיר יוספוס את ידיעותינו על סופרים יווניים ועל קטעים מיצירותיהם. עם זאת נפוצו בעת ההיא אנתולוגיות של אמרות וקטעים מיצירות ספרות מפורסמות, ולכן לא כל ציטטה מעידה בהכרח על כך שיוספוס אכן קרא בשלמותה את היצירה שממנה נלקחה.

את תולדות בית הורדוס שאב יוספוס כאמור מן ה'היסטוריה' של ניקולאוס מדמשק,[34]שרק קטעים מעטים ממנה הנוגעים לתקופה זו שרדו. נראה שפרטי המלחמות והקרבות בכללותם נלקחו מיומני המפקדים,[35] אך יוספוס היה גם עד ראייה לחלק מהם. הוא הכיר את תיאור הצבא הרומי בחיבורו של פוליביוס (ו, 19-42) אך התיאור שהוא מביא במלח' ג, 70-107 משקף את סדרי הצבא הרומי הנהוגים בזמנו-הוא, דהיינו במאה הראשונה לסה"נ.

8. כותרת החיבור

לא תמיד נתנו סופרי העת העתיקה כותרות לחיבוריהם. ועם זאת, כדי שאפשר יהיה לדעת את שם הכותב ועל מה נסב הטקסט שלו היו מנהלי הספריות מחברים אל קצותיהן של המגילות המגולגלות שעל המדפים תווית עשויה קלף (הנקראת sillybos), שעליה נכתבו שם המחבר ותוכן החיבור, כדי שהמוריד מגילה מן המדף יוכל לזהות את המחבר ואת חיבורו.

את החיבורים שהיו כתובים על יריעות פפירוס ומגולגלים למגילות העתיקו, כנראה החל במאה השלישית לסה"נ, אל דפי קלף וכרכו אותם לספרים (codices, מִצחָפים, וביחיד codex, מִצחָף). רובה של עבודת העתקתן של יצירות ששפתן היתה יוונית נעשתה במזרחה של האימפריה הרומית. רבים מכתבי היד ה'מזרחיים' האלה הועברו, החל במאה ה-13, אל הספריות הגדולות במערב, כגון ספריית הוותיקן ברומא, ובהן הם שמורים עד היום.

בהעתקת חיבורו של יוספוס 'מלחמת היהודים' שמרו הנזירים-המעתיקים על חלוקתו המקורית של החיבור לשבעה 'ספרים', כפי שכותב יוספוס עצמו (א, 30): "…כל זאת כללתי בשבעה ספרים", וציינו בתחילתה ובסופה של כל יחידה: "כאן מתחיל/מסתיים ספר x של פלוויוס יוספוס על מלחמת היהודים". אך ברוב המקומות מופיע הנוסח "כאן מתחיל/מסתיים ספר x של פלוויוס יוספוס על הכיבוש (peri halōseōs)". זוהי 'כותרת' שניסחו הנזירים-המעתיקים, כי בעיניהם היתה חשיבותו העיקרית של הספר העדות שבו על חורבן ירושלים (ראו להלן, על 'התקבלותו של הספר'). במקומות שבהם מדבר יוספוס עצמו על ספרו הוא אומר: "כפי שכתבתי בספר x של מלחמת היהודים" (ראו למשל קדמ' יח, 11: "כפי שסיפרתי בספר השני של מלחמת היהודים"; ובדומה לכך ח"י 27; 412). יתר על כן, יש לשים לב לכך שהמלים הפותחות את ספר מלח' הן: "[מאחר ש]מלחמת היהודים ברומאים היתה…".

כיום יש רבים המשבשים את כותרת ספרו של יוספוס בשימוש שהם עושים בלשון רבים במקום בלשון יחיד: מלחמות היהודים, במקום מלחמת היהודים. השימוש הרווח ב'מלחמות היהודים' בימינו בא לציין את הפלגנות והמריבות בקרב העם, המביאות יהודים להילחם ביהודים, ואילו יוספוס מזכיר את חיבורו בשם 'מלחמת היהודים'. עם זאת יש להזכיר כי יוספוס חוזר ואומר בספרו כי הפילוג בעם היה קשה מן המלחמה באויב מבחוץ, וכי המריבה הפנימית היא שהכריעה את גורל העיר לשבט והיא שהביאה לחורבנה ולהריסתה (ה', 257: "… המריבה הפנימית הכניעה את העיר ואילו הרומאים הכריעו את המריבה שהיתה קשה בהרבה מ[חוזקן של ה]חומות.")

9. התקבלותו של הספר

ספרו של יוספוס אינו נזכר במשנה, בתלמוד ובמדרשים. הספר השתמר בספריות של מוסדות הכנסייה הנוצרית, אך בהיות יוספוס סופר יהודי לא נכללו כתביו בתוכנית הלימודים של האוניברסיטאות במערב עד המאה ה-19, לא במחלקת הלשונות הקלאסיות ולא בלימודי ההיסטוריה.

הדורות הראשונים של הנוצרים מצאו בספר עניין מיוחד משום שראו בו אימות לנבואותיו של ישו על חורבן ירושלים ובית המקדש. כך, למשל, לוקס יט: מג: "כי הנה ימים באים עליך ושפכו אויביך סוללה סביביך והקיפוך וצרו עליך מכל עבריך. והרסו עד לארץ אותך […] ולא ישאירו בך אבן על אבן"; ובהמשך: "הנה ימים באים ולא תִשאר אבן [מאבני המקדש] על אבן אשר לא תתפרק […] והיה רעש גדול […] ורעב ודֶבֶר וגם מוראים ואותות גדולות מן השמים" (לוקס כא: ו, יא. והשוו מתי כד: ב, ז ומרקוס יג: א, ח. תרגום: פרנץ דליטש). את הצירוף מלחמה-רעב-דֶבֶר (מגפה) אנו מוצאים פעמים רבות ב'מלחמת היהודים'.[36]

בחוגי הכנסייה הוקירו את 'מלחמת היהודים' גם משום שמצאו בו חיזוק לרקע ההיסטורי של ספרי הבשורה. דמויות מפתח בברית החדשה, כגון הפרושים והצדוקים, פונטיוס פילטוס, הורדוס (לרוב הורדוס אנטיפס) והמלך אגריפס הראשון, מופיעות בספרו של יוספוס,[37] ספר שהתחבר בידי היסטוריון בן הארץ אשר השתתף במלחמה והיה עֵד לחורבנה של ירושלים, ועדותו היתה חשובה לנצרות בראשיתה.

ראשוני אבות הכנסייה שעליהם ידוע לנו שהכירו את כתבי יוספוס הם אוֹריגנס(Origenes, 183-253 לסה"נ) ואֶוּסֶבּיוּס (Eusebius, ~260-340 לסה"נ), הבישוף של קיסריה. אֶוּסֶבּיוּס מציין, למשל, ש'תולדות בית הורדוס' (מלח' א, 431 ואילך) "כתובים בדומה לטרגדיה יוונית", וגם הוא וגם אוריגינס מזכירים את הפִּסקה הנסבה על יעקב אחי ישו ב'קדמוניות היהודים'. אזכורים אלה ואחרים מעידים על כך שבזמנם היו ספרי יוספוס נגישים לכל יודע ספר. ידוע שכתביו של יוספוס נשמרו בספריות ברומא, אך אין אנו יודעים כיצד הגיעו עותקים לקיסריה, או מי הפיצם.

10. תרגומי 'מלחמת היהודים' בעת העתיקה, בימי-הביניים ובעת החדשה

קיים תרגום נאמן ונפוץ של 'מלחמת היהודים' ללטינית, מן המאה הרביעית או החמישית, המיוחס לרופינוס [38](Rufinus, 344-410): נראה שבימי-הביניים לא היתה באירופה ספרייה שלא הכילה עותק של התרגום הזה. יש גם תרגום חופשי של הספר ללטינית, כנראה מסוף המאה הרביעית, הנקרא על שם מתרגמו הֶגֶסיפּוּס (Hegesippus) – שיבוש השם Josippus (יוסיפּוּס). הֶגֶסיפּוּס היה יהודי מומר, ובתרגומו ניכרות השפעות נוצריות; ספרו זה הוא המקור ל'ספר יוסיפּון' העברי, פרפרזה חופשית על הגסיפוס, שהתחברה בדרום איטליה במאה העשירית ויוחסה ליוסף בן גוריון הכֹּהן. ספר ו של 'מלחמת היהודים' תורגם לסורית ונוסף על הפְּשיטְתָא, התרגום הסורי של התנ"ך, כ'ספר מקבים ה'. במאה החמישית או השישית תורגם הספר לסלאבית עתיקה.

ציטוטים רבים מתוך ספרי יוספוס ביוונית נכללו באנציקלופדיה הקרויה 'סוּדָה' (Suda), שחוברה בקונסטנטינופוליס במאה העשירית. במאה ה-12 חיבר יוֹאַניס זוֹנַרַס (Zonaras), כרוניקן ותאולוג מקונסטנטינופוליס, את 'קיצור תולדות העולם מבריאתו ועד שנת 1118'. חיבור זה (ביוונית) כולל גם את תולדות היהודים החל בימי אלכסנדר הגדול וכלה בכיבוש ירושלים וחורבנה בידי הרומאים; בפרק על כיבוש ירושלים מצטט זוֹנַרַס ישירות מספרו של יוספוס. בהוצאה הביקורתית של כתבי יוספוס שההדיר ב. ניזה (B. Niese, ראו להלן) הוא מציין בהערות השוליים את כל המקומות ב'מלחמת היהודים' המופיעים ב'סוּדָה' ואצל זוֹנַרַס.

התרגום הלטיני של 'תולדות מלחמת היהודים ברומאים' של יוספוס היה אחד הטקסטים הראשונים שנדפסו עם המצאת הדפוס במאה ה-15, מיד אחרי כתבי הקודש; במקורו היווני נדפס ספרו של יוספוס לראשונה בבַּזל ב-1544.

ההוצאות הביקורתיות הראשונות של הטקסט היווני הותקנו בידי האדסון(J. Hudson), אוקספורד 1720, ובידי האוורקמפ (S. Havercamp), אמסטרדם 1726. בשתיהן אנו מוצאים – בכל אחד משבעת הספרים של 'מלחמת היהודים' – את חלוקת הטקסט לפרקים ולסעיפים; חלוקה זו מצויה גם בתרגומו האנגלי של ויליאם וויסטון (W. Whiston), שנדפס ב-1736 והוכתר בזמנו כספר הפופולרי ביותר, אחרי התנ"ך והברית החדשה, בפרוטסטנטיות האנגלית.[39]

הוצאות ביקורתיות של הטקסט היווני של 'מלחמת היהודים' שנדפסו במאהה-19 הן מעשה ידיהם של דינדורף (L.A. Dindorf), פריס 1845-1847, בקר(I. Bekker), לייפציג 1855, ונאבֶּר (S.A. Naber), לייפציג 1888-1896.

המהדורה הביקורתית האחרונה של כל כתבי יוספוס ביוונית היא זו שהתקין בנדיקטוס ניזֶה (Niese), ברלין 1887-1894. הטקסט של 'מלחמת היהודים', שאותו ההדיר ניזה בשיתוף עם יוסטוס דסטינון (Destinon), הופיע בברלין בשנת 1894 ונדפס מחדש בברלין בשנת 1955, וזוהי המהדורה שהשתמשתי בה לתרגום זה. כתבי היד העיקריים שמהם גיבש ניזה את הטקסט שלו הם:

קודקס P (הנמצא בפריס) וקודקס A (הנמצא במילנו), שניהם מן המאה העשירית או ה-11; קודקס M (הנמצא בוונציה) וקודקס L (הנמצא בפירנצה), שניהם מן המאה ה-11 או ה-12, ועוד שלושה כתבי יד: C, R, ו-V, מן המאה ה-11 (הנמצאים בספריית הוותיקן ברומא).

ניזה חילק את הטקסט היווני של כל אחד משבעת הספרים של 'מלחמת היהודים' שההדיר לסעיפים ומיספר אותם מיספור רצוף. זוהי חלוקה יעילה ונוחה בהרבה מן החלוקה הקודמת לפרקים ולפיסקאות המצוינות באותיות, אך מאחר שרבים מן הציטוטים לכתביו של יוספוס, ובראש וראשונה אלה שבמילון היווני-אנגלי הגדול לידל-סקוט-ג'ונס (Liddell-Scott-Jones), מובאים עדיין לפי פרקים ופיסקאות, יש לשמור על החלוקה הכפולה, והיא אכן נשמרה גם בתרגומי; אך בהפניות לטקסט מראה המקום הוא לפי הסעיפים הרצופים.

עם התרגומים החשובים של 'תולדות מלחמת היהודים ברומאים' לשפות אירופיות במאה ה-20 נמנים: תרגומם לצרפתית של ארמאן וריינאך(R. Harmand, Th. Reinach), ספרים א, ב, ג, פריס 1912 וספרים ד, ה, ו, ז פריס 1932; תרגומו לאנגלית של ת'קריי (H. St. J. Thackeray), לונדון 1927; תרגומו לאיטלקית של ריצ'וטי (G. Ricciotti), טורינו 1937; תרגומו של וויליאמסון(G. A. Williamson), אנגליה 1959; תרגומם לגרמנית של מיכֶל ובאוארנפיינד(O. Michel, O. Bauernfeind), מינכן 1959-1969.

קיים גם מילון-קונקורדנציה יווני שלם לכל כתבי יוספוס בארבעה כרכים, שהותקן בידי רנגסטורף (K.H. Rengstorf) ויצא לאור בהוצאת בריל, ליידן(E.J. Brill, Leiden) בשנים 1975-1983. בהוצאת בריל הופיע בשנת 1968 גם מילון לשמות האנשים והמקומות המופיעים בכתבי יוספוס, שהותקן בידי פרופ' א' שליט; לאחרונה מכינים באותו בית הוצאה גם תרגום חדש לאנגלית, בליווי הערות מפורטות, של כל כתבי יוספוס.

11. תוספות ותעתיק

הסוגריים המרובעים בתרגום מעידים על תוספת של מִלה, או כמה מִלים, שאינן נמצאות במפורש בטקסט המקורי אך הן מתבקשות על פי התחביר העברי או לשם הבהרת העניין.

ראשי הפרקים הפותחים כל פרק ומביאים בקיצור נמרץ את תוכנו התחברו על ידי. 'תוכן עניינים' מעין זה נמצא גם בתרגומו האיטלקי של ריצ'וטי ובתרגומם הצרפתי של ארמאן וריינאך (אך אינו בנמצא בתרגומו האנגלי של ת'קריי ובתרגומם הגרמני של מיכֶל ובאוארנפיינד).

בתעתיק השמות היווניים ניסיתי לשמור אמונים לתנועות של השפה היוונית במקור; הדבר בא לידי ביטוי בניקוד. כך, למשל, האֶפּסילוֹן ε (= e בתעתיק לטיני), שהיא תנועה פתוחה וקצרה, מנוקדת בסגול בשמות כמו נֶרון, ארכֶלאוס, או קלֶאופטרה. לעומתה האֵטָה η (= ē בתעתיק לטיני), שהיא תנועה סגורה וארוכה, מנוקדת בצֵירה, כמו למשל בשם דֵמטריוס, או האי מֵלוס, וכשהיא התנועה הסופית בשם היא מיוצגת על-ידי חיריק ואחריה יוד (ִי). כך, למשל, בשמות הֶלֶני, אקמִי, או סבסטִי. הדיפטונג (דו-תנועה) היווני ai (שצלילו הוא אַי) בא לידי ביטוי בצירוף '(אַ)י' קַיְסר, אִידוּמָאיָה, פֶּרָאיָה. התעתיק של הדיפטונג eu הוא אֶוּ, כמו בשם אֶוּסבּיוֹס (אך באמצע המִלה הסגול ינוקד תחת העיצור שקודם לדיפטונג, כגון בשם סלֶאוּקוס), ושל הדיפטונג oi – חולם ואחריה יוד (וֹיְ), כמו בשם פוֹיְניקיה. אציין עוד כי העיצור היווני χ (chi) הוא כ בעברית, כמו בשם ארכֶלאוס; העיצור היווני k (kappa) הוא ק בעברית, כמו בשמות קיסר, קיפרוס ואחרים; והעיצור ξ הוא קְס בעברית, כמו בשמות קְסֶנוֹפוֹן וקְסֶרְקְסֵס (אבל 'אלכסנדר' השתרש עד כדי כך, שגם כיום אנו כותבים אותו ב-כס).

שַלמֵי תודה

במהלכן של השנים הארוכות שבהן נמשכה מלאכת התרגום – הרבה מעבר למתוכנן ולמצופה – התגלגלה לידי זכות לצבור חובות-תודה רבים. לעונג הוא לי להודות לידידים ולעמיתים הרבים שסייעו לי בפרקי זמן שונים, שקצרה היריעה מלמנות כאן את כולם. במיוחד אני אסירת תודה לידידי ושותפי ישראל שצמן, שכתב את ההערות המלומדות והחיוניות לספר שלפנינו, ואגב כך תיקן ושיפר את כתב היד של התרגום. הרבה למדתי מיונתן פרייס, שבנדיבותו איפשר לי להיעזר בו ובמומחיותו הרבה ליוספוס ולתקופתו. העורכת הלשונית דליה טסלר עשתה את עבודתה בסבלנות ובמקצוענות ראויות לשבח. תבוא על הברכה גם שרה פוסטבסקי אשר הכינה את המפתחות במיומנות ובשום שכל. זכיתי גם לאכסניה שיש להתברך בה, שרוחו של ישראל כרמל שורה עליה ומכוונת אותה ביד בטוחה. תודותיי נתונות גם לחבריי מן האוניברסיטה העברית, מן החוגים להיסטוריה עתיקה, למדעי היהדות וללימודים קלאסיים, וכן מן המכון לארכאולוגיה, שתמיד יכולתי להיוועץ בהם ותמיד זיכו אותי בתשובות מאירות עיניים לכל שאלותיי; אציין במיוחד בהקשר זה את יוסף גייגר, משה עמית, יורם צפריר ודניאל שוורץ.

וכמובן לא אצא ידי חובתי בלי להודות לבני משפחתי המורחבת, משפחות אולמן ומרגלית – שבמהלך השנים הללו הפכו ממשפחה לשבט של ממש – על העזרה, העידוד, התמיכה והאהבה שהרעיפו עלי. אין לי ספק שללא כל אלה לא הייתי מגיעה אל קו הסיום.

ירושלים, חשון תש"ע / נובמבר 2009

  1. 5 מתוך 5
    5 מתוך 5

    (בעלים מאומתים):

    לקרוא ממקור ראשון, או כמעט ראשון, על ההיסטוריה בארץ לפני 2000 שנה. כמו כל היסטוריה, יש הרבה מקום לשכתוב לפי הצורך…

הוסיפו תגובה