מלחמה משלו

הקדמה

חיל האוויר וטייסיו היו גיבורי ילדותי והערכתי הרבה נתונה להם עד היום. אני מוצא לנכון להדגיש זאת כיוון שספר זה מותח ביקורת לא קלה על דרך התנהלותו של חיל האוויר במלחמת יום הכיפורים, ובמרכזו עומד הטיעון כי החיל לא מיצה את יכולותיו במלחמה ובשל כך שולם מחיר יקר.

תהליך הלידה של ספר זה לא היה פשוט. ראשיתו בהבנה שבין 1967 ל־1973 קיבל חיל האוויר כמחצית מתקציב הביטחון של מדינת ישראל והקצאה זו נוצלה לבניית חיל חדש, גדול ורב־איכות שבמרכזו מטוסי תקיפה המסוגלים לסייע בצורה יעילה לכוחות הקרקע. המשכו בהבנה שרוב הקרבות הגדולים במלחמה, קרבות הבלימה ב־7-6 באוקטובר, מתקפות הנגד בגולן ובתעלה ב־8 באוקטובר, וקרב הצליחה שגבה קורבנות רבים כל כך, התבצעו ללא תרומה של ממש של חיל האוויר. סופו של התהליך בהכרה שעד היום לא היה כל דיון היסטורי ואנליטי שהסביר מדוע חיל האוויר לא הצליח למלא את הציפיות שנתלו בו לפני המלחמה.

הדרך למילוי החור השחור המחקרי הזה הייתה מורכבת שכן למרות מקומו המרכזי של חיל האוויר בתפיסת הביטחון של ישראל, תקציבו הגדול והקורפוס המחקרי ההולך וגדל על מלחמת יום הכיפורים, יש מעט מאוד נתונים גלויים על דרך תפקודו של החיל במלחמה. מסיבות השמורות עם מפקדי חיל האוויר לדורותיו רוב החומר הארכיוני על כך עדיין סגור ולכן גם כיום רב הנסתר על הנגלה בסוגיה זו. כדי לגולל סיפור זה נעזרתי בלא מעט אנשים שמכירים היטב היבטים שונים שלו וגילו נכונות לשתף פעולה.

מאיר אמיתי, חוקר חיל האוויר, היה מעיין נובע של סיוע נדיב הן בהסברים והן בתמונות. דני שלום, אף הוא מחוקריו המובהקים של החיל ומי שכותב עתה ספר על חיל האוויר במלחמת יום הכיפורים, תרם גם הוא את תרומתו הנדיבה. שורה של טייסים, נווטים ואנשי מקצוע שחוו את המלחמה על בשרם חלקו איתי את זיכרונותיהם מאז ואת תובנותיהם מהיום. יפתח ספקטור ורפי סברון ניהלו איתי שיחות רבות בנושא, גיורא רום עודד את ביצוע המחקר ואנשי בטאון חיל האוויר פתחו בפני את ארכיון התמונות שלהם. יעקב אגסי, איתן אדרס, עודד ארז ז’ל, איתן בן־אליהו, מאיר גור, רן גורן, יאיר דוד, יצחק דוד, אורי דרומי, רענן וייס, גדעון חושן, זאב לכיש, יונתן לרנר, אוהד נוי, אביאם סלע, דוד עברי, גיורא פורמן, נדב קפלן, ומנחם שרון הקדישו מזמנם אם בראיונות פנים אל פנים, בטלפון או בכתב, אם בקריאת כתב היד ובהערות, ואם בשניהם. רשימה מלאה של אנשי חיל האוויר שראיינתי נמצאת בסוף הספר.

תודתי נתונה גם לשורת חוקרים בולטים של מלחמת יום הכיפורים, שחלקם הפכו ברבות השנים גם לחברים. עמירם אזוב, החוקר הבולט ביותר של המלחמה בחזית הדרום, חולק עמי את תובנותיו זה 20 שנה וכך עשה גם הפעם. שמעון גולן וחגי צורף, בני הסמכא לניהול המלחמה בדרג הצבאי ובדרג המדיני, היו זמינים ונכונים לסייע תמיד. כך גם פסח מלובני, חוקר צבאות ערב שתרם בנדיבות את תרומתו להבנת מהלכי הצבא העיראקי והצבא הסורי. שאול (סם) ברונפלד שפע תובנות על כמה כוסות קפה טוב, וניצן שפירא שרטט מפות שהבהירו חלק ממחדלי הקרב על ‘מיסורי’. תודה גם לאלי דקל, עדו הכט, יהודה וגמן, מנחם בן שלום ואברהם זוהר. אור פיאלקוב הפך כבר לשם דבר בין חוקרי המלחמה בזכות מומחיותו יוצאת הדופן בתיעוד הארכיוני שלה ויכולתו למצות את שניתן למצות, במיוחד מארכיון צה’ל ומערכת הביטחון. גם הפעם הוא לא אכזב.

הוצאת כנרת, זמורה, דביר היא הוצאת הבית שלי זה עשרים שנה. תקוותי היא כי אנשיה נהנים משיתוף הפעולה בינינו לא פחות ממני. תודתי לערן זמורה, שמואל רוזנר, שרית רוזנברג, עדו פרץ, אמרי זרטל, מיכל גרינפלד ורוית בן ארי. תודה מיוחדת ליעל נעמני שערכה ספר זה במקצועיות ובדקדקנות, קיצרה את שראוי היה לקצר ודרשה תוספות היכן שאלה נדרשו. תודה נוספת לרינת ריזקוב אשר על המפות.

שורה של בני משפחה וחברים קראו את כתב היד, חיוו דעתם ותרמו את תרומתם. תודתי למיכל רעייתי שהייתה הראשונה לקרוא, להעיר ולעודד, ולגדי אחי, לרוני חפץ, רולי גרון, אבי וולך, עמרם אפרת, מוטי לרנר, אבנר כהן, ארנון רולניק, חיים תומר, נחמיה בורגין, אודי ערן, טומי לייטרסדורף ורן שגב. טלילה, שכבר מגלה עניין במודיעין ובמלחמת יום הכיפורים וגם עזרה, ונינה, שאולי עוד תגלה עניין ותעזור, הנעימו את זמני במהלך הכתיבה. גם להן מגיעה תודה.

השגיאות בספר, ואני מניח שיש כאלה, הן כולן שלי.