מסע מקוטב לקוטב מתחיל בצעד קטן אחד. שינוי אישי עמוק וכולל מתחיל במהלך קטן אחד. אנחנו רוצים להיפטר מקילוגרמים […]
מבוא: מדוע ההחלטות שלנו אינן מתממשות
למה קשה כל כך לעמוד בהחלטות שלנו? אנחנו יוצאים לדרך בהתלהבות ובנחישות, אבל הרצון שלנו כושל וההחלטות שלנו מתפוגגות. ובכל פעם שאנחנו לא עומדים בהחלטה — הבטחה שהבטחנו לעצמנו במטרה לשפר את חיינו — אנחנו מדוכדכים, נטולי כוח להתקדם ולממש את היעדים שלנו.
אפילו האנשים המצליחים, בעלי המשמעת העצמית החזקה — המצליחנים — נכשלים ביוזמות שלהם לשפר את עצמם. כולנו מפסידנים כשמדובר בהחלטות שקיבלנו עם תחילת שנה חדשה. שיעור הכישלון הקולקטיבי שלנו עומד על המספר המרשים של 88 אחוזים. אנחנו רצים במקום כמו אוגרים על גלגל בכלוב, מחדשים וזונחים את אותן החלטות במחזור שנתי, אומרים לעצמנו שאילו רק היו לנו יותר כוח רצון, יותר החלטיות, יותר אופי, היינו מצליחים לפרוץ קדימה ולהיות מישהו טוב יותר. אנחנו מתחילים מדי שנה בשנה (או בכל יום הולדת או בעונה חדשה או ביום ראשון בבוקר) בנחישות חדשה, מגייסים את כוח הרצון שלנו, משפצים קצת את ההחלטות ומנסים פעם נוספת. במרוצת הזמן, הדפוס החוזר ונשנה של קבלת החלטות ונסיגה מהן נעשה מוכר ומדכדך. אנחנו ממשיכים לקבל החלטות, אבל צופים שניכשל.
מה יהיה אם במקום להיכשל מדי שנה בשנה במימוש ההחלטות שלנו, נקבל החלטות אסטרטגיות וממוקדות לאורך כל השנה, כאלה שמובטח להן שיצליחו וישנו אותנו לתמיד? מה אם ההחלטות שלנו יביאו לנו תגמול מיידי, יגבירו את המודעות העצמית שלנו וימריצו את המאמצים שלנו לשיפור־עצמי? מה אם בכל פעם שנקבל החלטה, נצפה באמת שנצליח לעמוד בה?
הספר ״מיקרו־החלטות״ עוסק בקבלת החלטות בדרך שמצליחה בכל פעם. אם תחשבו מחדש מהו כוח רצון, ותמקדו מחדש את ההחלטות שלכם, תוכלו להשתלט על האמנות של שיפור־עצמי מיידי ובר קיימא, להשיג את היעדים האישיים שלכם שנראו לכם עד עתה מחוץ להישג ידכם. הצלחות ברורות יתפסו את מקומם של כישלונות מתמיהים, אופטימיות תבוא במקום חוסר תקווה, ביטחון עצמי יחליף תחושה של חוסר אונים. תלמדו איך להצליח במקום להיכשל; למעשה, תלמדו לצפות להצלחה.
המטרה של הספר הזה היא ללמד אתכם לתרגם יעדים אישיים רחבי־היקף למיקרו־החלטות שאפשר להתמודד איתן, למדוד אותן ולקיים אותן. מיקרו־החלטה היא מחויבות קומפקטית ורבת־עוצמה המתוכננת להתמקד בדייקנות במטרה התנהגותית מוגדרת היטב, ולהניב רווחים מיידיים. במקום לסבול מקריסה של כוח הרצון לאחר שבועות של מאמצים מתישים, תלמדו איך להשיג את יעדכם בדרך של התמקדות אסטרטגית ושליטה עצמית מכוונת. ההחלטות שלכם ישתלמו החל מהיום שבו תתחילו לפעול על פיהן והן יתמידו להתקיים במשך כל חייכם. מיקרו־החלטות מצליחות בכל תחום של שיפור־עצמי, בין שיעדכם הוא לרדת במשקל, ובין שלשפר יחסים או לחסוך כסף.
במשך רוב חיי חוויתי את ניסיון החיים המוכר לכול בקבלת החלטות — נכשלתי כמעט בכל אחת מהן. הכישלונות האישיים האלה היו תמוהים בעיני, מאחר שהיתה לי הצלחה גדולה בקריירה שלי בוול סטריט, ובטיפוח חיי משפחה מאושרים ומלאי סיפוק. השקעתי שעות רבות בניהול מחלקה בינלאומית שעבדו בה כמעט חמש מאות אנשים, במועדי סיום משימה תובעניים, ובהנחיה של עובדים בתחילת הקריירה; הייתי מסורה בלי גבול למשפחתי, לצורכיהם של בתי הצעירה, של בעלי, של הורי המזדקנים; הייתי מעורבת בקרנות צדקה ופעילה למען הקהילה שלי. אבל אף על פי שיכולתי לעשות את כל הדרוש למען אחרים, ולמרות הגישה חסרת הפשרות שהבאתי איתי למשימות המאתגרות ביותר בעבודתי, התקשיתי לעמוד בהתחייבויות האישיות שהתחייבתי לעצמי, החל מהליכה לחדר כושר ועד לבילוי זמן רב יותר עם המשפחה. עם כל האנרגיה וכל הנחישות שלי, תהיתי למה אני לא מצליחה לעמוד בהחלטות שלי אלא רק במספר מועט של מקרים.
בסופו של דבר, לאחר כישלון מכאיב במיוחד בקיום החלטה, ניסיתי משהו שונה. לקחתי על עצמי לחולל שינוי התנהגותי קטן אך משמעותי — מיקרו־החלטה — והצלחתי לשנות את עצמי מיד, ולתמיד. ועם זאת, רק לאחר שהצלחתי בעוד כמה מיקרו־החלטות שנעשו על פי המודל של הראשונה, קלטתי שמצאתי במקרה שיטה לקבלת התחיבויות מכוונות־מטרה, כאלה שהצלחתי לעמוד בהן בכל פעם. התחלתי להשיג יעדים שדחיתי במשך שנים; ירדתי במשקל ונכנסתי לכושר; נעשיתי מסודרת יותר, מאורגנת יותר, שיפרתי את מערכות היחסים שלי ואת מצבי הכספי. נרגשת מההתקדמות שלי, התחלתי לחלוק את ניסיוני עם שותפי לעבודה, עם חברי האישיים ועם בני משפחתי, שבתורם העבירו את השיטה לאחרים. מעבדת הניסויים המשגשגת שלי הובילה אותי למסקנה פשוטה: מיקרו־החלטות עובדות.
אנחנו חיים בעידן של קטנים־וחזקים, בעת שבה שבבי מחשב זעירים, מחשבי לוח, מכשירי אייפוד, סמרטפונים והיישומונים שלהם מניעים את הפרודוקטיביות בבית ובמקום העבודה. כלכלה־זעירה מחסלת את העוני במשפחה אחר משפחה. ננוטכנולוגיה מחוללת מהפכה ברפואה. מסרים חיוניים נשלחים בצורת ציוצים בני 140 תווים ומגיעים לרשימות תפוצה גלובליות באלפיות שנייה. הכלים האלו הם מכווני מטרה, מתוכננים לענות בצורה מדויקת על צורך ספציפי ולהניב ערך באופן מיידי. כך הדבר גם עם מיקרו־החלטות — כל אחת מהן מיועדת להשיג מטרה של שיפור אישי ספציפי בצורה מדויקת ולספק תמורה מיידית.
חיי היומיום שלנו, הקדחתניים ומרובי המשימות — מלאים וגדושים כל כך, שהמחשבה להוסיף משימה נוספת, לענות על עוד צורך או לנסות להשיג עוד מטרה אישית עשויה לשתק אותנו. מיקרו־החלטות יכולות לחמוק בקלות לתוך החיים העמוסים שלנו ולעשות בקסמיהן בשקט בעוד אנו ממשיכים ללהטט בין לוחות זמנים ולעמוד באינסוף התחייבויות. בעצם, מיקרו־החלטות מאפשרות לנו להשיג שיפור עצמי מתמשך בלי להזיע באמת.
מיקרו־החלטות הן כיף, והן משפיעות מיד, ובקלות. אבל לפני שנצלול לתוך המנגנונים של מיקרו־החלטות ונראה איך ומדוע הן עובדות, אנו צריכים לשאול את עצמנו תחילה מדוע החלטות מסורתיות מסתיימות לעיתים קרובות כל כך בכישלון.
מדוע ההחלטות שלנו אינן מתממשות
כולנו מכירים מישהו, או מישהי, שהצליחו לשנות את עצמם רק בכוח הרצון — הוא שיפר את הכושר, היא הפכה מבזבזנית למשקיענית, ממוזנחת לחסידת סדר וניקיון. כמעט כל אחד מאיתנו מצליח בזמן כלשהו להשיג איזו מטרה אישית שאפתנית כגון לרוץ ריצת מרתון או להשלים תואר אקדמי. אבל ההחלטות המוכרות יותר הן אלה שאנו מקבלים בתחילת כל שנה וזונחים כעבור כמה חודשים, כאשר החגים מאחורינו וההחלטות הנטושות שלנו מעלות אבק בקרן זווית. החלטה שהתקבלה בתחילת שנה חדשה ונזנחה במהרה היא מעין סממן תרבותי, נושא לבדיחות על חשבון השאיפה האוניברסלית לשינוי ולשיפור עצמי. אנחנו צוחקים מהבדיחה המוכרת, שהיא גם על עצמנו, ועם זאת, ההבטחות שאנחנו מבטיחים לעצמנו הן רציניות, לא מטופשות. אבל כאשר כל כך הרבה מונח על כף המאזניים, למה אנחנו שבים ונכשלים פעם אחר פעם?
אנחנו מקבלים החלטות שגויות
חפשו בגוגל את המילים ‘החלטות לשנה החדשה’ ותקבלו עשרות קישורים לאתרים המוקדשים להחלטות אישיות פופולריות וחשובות. רוב ההחלטות האלה הן מה שאני מכנה ‘החלטות שהלוואי עלי’: אני אכנס לכושר, אני אהיה מאורגן, אני אהיה אסרטיבית, אני אקנה פחות, אני לא אוכל מזון מתועש. ההחלטות האיקוניות האלה הן למעשה משאלות בתחפושת: הלוואי שאהיה שאפה, אני מת להצטיין, הלוואי שלא הייתי כזה אפס. ההחלטות האלה מתמקדות בלהיות משהו, במקום בלעשות משהו.
בשיעורי משחק לפני שנים רבות למדתי ממורה מהולל שלשחק פירושו לעשות, לא להיות. שחקנים צעירים רבים עושים את אותה הטעות, בכך שהם מנסים להיות על הבמה, לשחק ‘אני כועס,’ ‘אני עצוב,’ ‘אני קשוח.’ אבל חיקוי של האיכויות והרגשות של דמות — ‘אני טיפוס כועס וקשוח עם לב זהב’ — לא מותיר לשחקנים האלה אפשרות לעשות משהו על הבמה. כאשר הם מאמצים לעצמם את הדמות, הם מחמיצים את הפעולה האמיתית של הדרמה, את תהליך הגדילה של הדמות ואת הדרך הרגשית שהיא עוברת. שחקנים גדולים מבינים שהסוד לאימוץ ההתנהגות ולהרגשה של הדמות טמון במה שהדמות עושה. הם מנתחים את האופן שבו הפעולות הגלויות של הדמות חושפות את היעדים שלה, את העמדות שלה ואת הערכים שלה. הם מתרכזים בלשחק כל פעולה במלואה, ורצף הפעולות מצטבר ומביא לאפיון אותנטי של הדמות, להתנסות אמיתית, ולתגובה רגשית של עצמם ושל קהל הצופים. הלקח לשחקנים? אם תתמקדו בלעשות את מה שהדמות עושה, היעד ‘להיות הדמות’ יבוא מאליו. אותו לקח חל על ההחלטות שאתם מקבלים ומקווים לעמוד בהן. אם אתה מחליט להיות מאורגן, קרוב לוודאי שתקפיץ לך בראש את הסיסמה ‘היה מאורגן’ בכל פעם שתבדוק את הדואר או תשב אל השולחן בעבודה. אבל אם תדחוף את עצמך ‘להיות מאורגן’ במשך כל היום, תתעייף מהר מאוד מהרצון להשתנות. כמו שחקן המנסה להיות על הבמה טיפוס קשוח וזועם, המיקוד שלך נמצא במקום הלא נכון. במקום לצוות על עצמך להיות מה שאינך — אדם מאורגן — אתה צריך להגדיר לעצמך פעולות ספציפיות שאתה יכול לתרגל, בזו אחר זו, עד שתתחיל לעשות את מה שאדם מאורגן עושה באופן אוטומטי.
מיקרו־החלטות מתמקדות במה שיש לעשות, לא במה שצריך להיות. השינוי במה שאתם בא בעקבות הפעולה המכוונת, לא לפניה.
כדי להצליח, אנחנו מסתמכים רק על כוח הרצון
החלטות מסוג ‘הלוואי שהייתי’ מונעות על ידי פנטזיות עזות בדבר עצמי עתידי מדומיין. כשאנחנו מדמיינים את עצמנו מאושרים יותר, מבוססים יותר, בכושר טוב יותר, אנחנו מתדלקים כך את הרצון שלנו להשתנות. אם היעד שלנו הוא להיות בעלי גזרה דקה ובכושר גופני, אנחנו רואים את עצמנו בעיני רוחנו עם גוף מושלם על חוף הים בקיץ, ואנחנו תוקעים פוסטר של מישהו חתיך על קיר החדר כדי לעודד אותנו בהחלטתנו. דמות העצמי הדמיונית שלנו מספקת לנו השראה חזקה כל כך שאנחנו חשים בטוחים שכוח הרצון שלנו יעמוד במשטר התובעני שנאמץ כדי להשיג את היעד. אבל לפני תחילת עונת הרחצה הרצון שלנו קורס, מובס על ידי דפוסי ההתנהגות הישנים שמתחזקים את חיי היומיום שלנו. אנחנו גוערים בעצמנו על היעדר כוח רצון, אבל למעשה כוח הרצון שלנו פשוט נכנע בפני העקשנות של ההרגלים, המנהגים והשגרה שלנו.
מערכת של הרגלים והעדפות לא־מודעים, שטופחו מגיל צעיר והתקבעו בנו על ידי פעולות והתנהגויות חוזרות ונשנות, מניעה כל אחד מאיתנו. הנטיות וההתנהגויות המקובעות שלנו יוצרות מעין טייס אוטומטי, שמנהל בשקט וביעילות את רוב פעולות השגרה ואת ההחלטות שאנו מקבלים מדי יום ביומו, והוא חוסך כך אנרגיה שכלית ויכולת ליזום הדרושות ללמידה חדשה, לפתרון בעיות ולפיתוח רעיונות. איננו צריכים להתרכז בקשירה של שרוכי נעליים, הטייס האוטומטי קושר אותם למעננו. הטייס האוטומטי מכין קפה, נועל את הדלת, נוהג במכונית. אבל הטייס האוטומטי עלול לשכוח את חדר הכושר, לזלול סוכריות, לבזבז כסף, או להתפרץ על בן זוג. ההרגלים המופנמים היטב בטייס האוטומטי, הפועלים כמעט מבלי משים, מביאים לתוצאות פרטניות, טובות ורעות גם יחד. מחקרים חדשים בהתנהגות מאשרים שאיננו מודעים, ואיננו שולטים בפעולות השגרה המנהלות את חיינו. כדבריהם של חוקרים בריטים בסיכום של מחקר שנעשה לאחרונה והתפרסם בכתב העת Health Physiology, ‘אוטומטיות מורגלת ניתנת לפירוק לכמה מרכיבים אופיינים: היעדר מודעות, יעילות מנטלית, היעדר שליטה והיעדר כוונה מודעת.’ במילים אחרות, איננו חושבים על מה שאנחנו עושים; אנחנו פשוט עושים זאת, בלי להיות מודעים לאופן בו הטייס האוטומטי דוחף אותנו לעבר הצלחה או כישלון.
כשאנחנו מחליטים לשפר את עצמנו, לנער קצת את העניינים, אנחנו נתקלים מיד בהתנגדות של הטייס האוטומטי. ובעוד אשר מערכת ניווט אוטומטית במכונית ניתנת לכיבוי בקלות, והנהג יכול להחזיר לעצמו את השליטה, כיבוי של חלק כלשהו בטייס האוטומטי האישי שלנו דורש מאמץ אמיתי. הטייס האוטומטי אוהב שגרה ומתנגד לשינוי. ככל שנאכוף על עצמנו שינוי גדול יותר, ניתקל בהתנגדות חזקה יותר. ולמרות זאת, כמעט תמיד אנחנו מכוונים אל מהפך מיידי, לרזות, להיות מסודר, להגיע בזמן. החלטות מהסוג ‘הלוואי שהייתי’ מחייבות לשנות עשרות התנהגויות ומעמידות אותנו במלחמה גלויה עם הטייס האוטומטי. ההחלטה להיות רזה משמעה שינוי ההרגלים שלנו כמעט בכל המצבים שכרוכים באכילה: מה אוכלים, באיזו תדירות אוכלים, כמה אוכלים, איך אוכלים. לפתע, כל פעולה, כל בחירה תובעת בחינה מדוקדקת, מאמץ מודע, וכוח רצון. במחקר מפתח משנת 2000 על הדינמיקה של כוח רצון, החוקרים מארק מורייבן ורוי באומייסר הראו ששליטה עצמית היא משאב פיזיולוגי מוגבל, המידלדל בקלות:
מצאנו שפעולות שנעשות אחרי פעולה המחייבת שליטה עצמית, שאינן קשורות אליה אך מחייבות גם הן שליטה עצמית, נפגעות… אחרי שהם עומדים בהצלחה בפיתויים, אנשים מצליחים פחות במבחנים של עירנות והם מצליחים פחות לעמוד בפיתויים נוספים.
ככל שאנו מנצלים יותר את מאגר כוח הרצון שלנו, כך הוא אוזל מהר יותר. ההחלטות הגדולות שאנו מעדיפים לקבל מציבות תביעות לא סבירות בפני השליטה העצמית שלנו. כדי לאלץ את עצמנו לעבור שינוי התנהגותי, כוח הרצון שלנו נאבק בטייס האוטומטי במשך כל היום — אין פלא שאנחנו מרימים ידיים לפני שאנו מצליחים להגיע ליעד הנכסף! למרות הנחישות שלנו להצליח, לאחר כמה שבועות של מאבק נועז, כוח הרצון שלנו קורס, מובס על ידי ההרגלים וההעדפות המושרשים עמוק בתוכנו, ומושלים בשקט בחיינו.
ההחלטה המונעת בכוח הרצון היא גישת מלמעלה־למטה לשיפור עצמי. אנחנו מצווים על עצמנו להיות שונים ומנסים לאלץ את ההרגלים והעמדות או הנטיות שלנו להתיישר לפי ההחלטה. השיטה של מיקרו־החלטות מבוססת על גישה של מלמטה־למעלה, המתמקדת ללא פשרות בשינוי התנהגותי חשוב אחד, או שניים לכל היותר, עד שהם מופנמים בתוך הטייס האוטומטי, שם לא נדרש מאמץ מכוון של כוח הרצון כדי שימשיכו להתקיים. נקודת המבט מהקרקע מאפשרת לראות את הדברים בטווח הארוך; מבט העל — המספק תמונה ממעוף הציפור ומראה את הצמרות, אך לא את העצים עצמם — מטשטש את הנתיב ורק לעיתים רחוקות מניב תובנות המובילות להצלחה בפעם הבאה. אבל כשאנו פועלים מהקרקע כלפי מעלה, אנחנו רואים בדיוק את מה שניצב לפנינו. על ידי התמקדות מקרוב בהתנהגויות ובנטיות הבסיסיות שלנו, אנחנו מגדילים את המודעות העצמית ומאיצים את התקדמותנו.
מיקרו־החלטה מתוכננת כך שתשנה פעולה מסוימת של הטייס האוטומטי ודורשת רק מעט כוח רצון כדי להצליח.
אנחנו חסרי סבלנות
תחילתה של שנה חדשה היא תקופה של חוסר מנוחה. לאחר חודשים של חגים רצופים הנאות וסיפוק עצמי — אכילה מרובה, בזבוזים, שחרור ממעצורים — קצרה רוחנו להתחיל לשנות את עצמנו מהר ככל האפשר. אנחנו מחפשים קיצורי דרך וגימיקים שמבטיחים להאיץ את השינוי, משוכנעים שיש איזו נוסחת קסם שתעשה אותנו למה שאנחנו שואפים להיות. חוסר הסבלנות שלנו מונע על ידי הפחד שאם נשתהה זמן רב מדי בהשגת יעד כלשהו, נוותר עליו לפני שנצליח להגשים אותו. הריצה המטורפת שלנו מערפלת את ראייתנו ואיננו מבחינים איך הרגלים שקטים ונטיות סמויות מונעים מאיתנו להצליח. בפעם הבאה שאנו מנסים לשפר משהו בעצמנו, אנחנו חוזרים על אותן שגיאות בדיוק.
תמורה עצמית היא תהליך, לא מאורע. (גם בעזרתה של הפיה, לכלוכית נתקעה באמצע הדרך חזרה כשהמרכבה שלה הפכה שוב לדלעת.) ומדוע תרצו לדלג על התהליך? טיפוח מודע של שינוי עושה אותנו חכמים יותר, מודעים יותר לעצמנו, והוא מניח מסד מוצק להמשך צמיחה. היכולת לחזור בשנית על הצעדים שלנו מ־א ל־ב — זו נוסחת הקסם שתנציח לתמיד את ההישגים שלנו. המפתח לשינוי בר קיימא הוא לא להאיץ או לאלץ, אלא לטפח.
אנו ממעיטים בהערכה של עוצמת ההתנגדות השכלית והרגשית שלנו לשינוי
הרגלים והתנהגויות מוכרים תומכים בנו ומרגיעים אותנו בחיי היומיום. הרגלי המחשבה שלנו, ההרגלים הרגשיים והגופניים שלנו, כולם קשורים בקשר הדוק לערכי המשפחה ולפעולות השגרה שלמדנו בילדותנו. כל ההתניות המוקדמות האלה — ההורים הדוחקים בך לתלות את המעיל, ללעוס בפה סגור, לגמור הכול מהצלחת, לא להעליב — יצקו בנו התנהגויות והעדפות שמאפשרות לבצע פעולות ולקבל החלטות מדי יום ביומו באמצעות הטייס האוטומטי. כאשר מתערבים בפעולות השגורות האלה יוצרים בלבול, מבוכה, עייפות מנטלית, מועקה רגשית ודחף חזק לחזור אל מה שמרגישים שהוא נכון לנו, אל הטייס האוטומטי. ככל שאנחנו לוקחים על עצמנו לחולל שינויים רבים יותר, ככל שאנו מגדילים בתוכנו את ההתנגדות המנטלית והרגשית, כך אנו גורמים להתנגדות הזאת לתסוס מתחת לסף ההכרה שלנו.
המיקוד החזק של מיקרו־החלטה מסייע לחשוף את הלך הרוח הסמוי שלנו ואת מערך יחסי הגומלין העדין שמתקיים בין ההרגלים, הנטיות והערכים שחוסמים את הנתיב להתקדמות. כמו שנהוג בניסוי מדעי, שם משנים רק משתנה אחד בכל פעם כדי שאפשר יהיה לצפות בקשר של סיבה ותוצאה, כך גם המיקוד החד־צדדי של מיקרו־החלטה חושף את המקור להתנגדות שלנו לשינוי. מרגע שזיהינו אותו, אפשר לטפל בהלך הרוח השלילי, לפרק אותו ואפילו להפוך אותו כך שיתמוך ביעדים שלנו.
מיקרו־החלטות מעודדות מודעות־עצמית וחושפות עמדות סמויות שבולמות הצלחה.
אנחנו מצפים להיכשל
למרבה הצער, אחרי שנסוגנו ממשימות רבות כל כך לשיפור־עצמי, התרגלנו לצפות לרגע הבלתי נמנע שבו הרצון שלנו בשינוי יתמוטט ונחזור לנוחות שבשגרה הקודמת שלנו. רוחות של כישלונות העבר רודפות כל ניסיון התמודדות חדש, ומקשות עלינו להאמין ביכולתנו להתמיד בהתקדמות ולהשפיע על התוצאות. ככל שכוח הרצון שלנו נחלש, אנחנו מוצאים נחמה מוזרה בתחושה המוכרת של הרמת ידיים וויתור. נו טוב, אני אקח את המילקשייק הזה.
כדי לשחרר את עצמנו מהתחושה הצינית הזו ולהפוך על פיה את הציפייה שלנו לכישלון, עלינו ללמוד לקבל החלטה שאנחנו מסוגלים לעמוד בה.
קל לקיים מיקרו־החלטה.
רק לאחר שגיליתי את המיקרו־החלטות התחלתי להבין למה הבטחות רבות כל כך שאנחנו נשבעים לקיים בנאמנות מדי שנה, לא נשמרות לאורך זמן. מיואשת ומתוסכלת בעקבות אכזבה אחת כזו, קיבלתי את ההחלטה הזעירה הראשונה שלי וכך נתקלתי במקרה בשיטה לקבלת מיקרו־החלטות, שמצליחות בניסיון הראשון ואפשר להתמיד בהן כל החיים. אבל איני רוצה להקדים את המאוחר. כמו שאמרתי, הכול התחיל בהחלטה לשנה החדשה, שלא קיימתי.
המיקרו־החלטה הראשונה שלי
ראש השנה הגיע. זמן להחלטות לשנה החדשה. מה החלטתי בשנה שעברה? אה, כן, זוכרת — לרדת במשקל ולעשות יותר כושר. איך עמדתי בזה? נראה… בואי נחשב… עוד רגע… במשך השנה הוספתי לעצמי קילו וחצי.
לא היה קשה לזכור את ההחלטה מהשנה שעברה, או את זו מהשנה שקדמה לה. כמו אותה משפרת־עצמה חסרת סיכוי, ברידג’ט ג’ונס, שפותחת את היומן הקרוי על שמה ברשימה של החלטות לשנה החדשה הכוללות ‘להצר את הירכיים בשבעה ס’מ’, רק כדי להודות בכישלונה ב־21 במרס, ברשומה, ‘אז ככה: לשנה הבאה להפעיל־מחדש את ההחלטות לשנה החדשה’. גם ההתחייבות שלי להוריד משקל הפכה לרב־שנתית. בתחילת השנה הנוכחית עדיין רציתי להוריד חמישה קילו, אבל נרתעתי מחידוש ההבטחה שלי לעצמי, מפני שלא יכולתי לעמוד בפני כישלון נוסף. אין טעם לבזבז עוד החלטה חשובה לשנה החדשה על חמשת הקילוגרמים הבלתי מנוצחים האלה, אמרתי לעצמי. היו לי יעדים אחרים לשיפור־עצמי שרציתי לעבוד עליהם, ורציתי לקבל החלטה שאוכל להיות בטוחה שאקיים — כלומר, החלטה שלא היתה כרוכה בלאכול פחות או ללכת לחדר כושר. אז בחרתי בסוג חדש של שיפור־עצמי והחלטתי:
להיות מאורגנת
ההחלטה שלי נראתה פשוטה למדי וניתנת לביצוע, קלה בהרבה מהורדת המשקל. התמלאתי מרץ והייתי נחושה להצליח. הלכתי לחנות וקניתי ארגוניות לשולחן העבודה שלי בבית, עם חלוקה פנימית לתאים לחשבונות שצריך לשלם ולחשבונות ששולמו, לפריטים לתיוק ולפריטים לקריאה. (אין זה מפתיע שחנויות שמוכרות קלסרים וארגוניות עושות את העסקים הטובים ביותר שלהן אחרי ראש השנה.) יצרתי תיקיות חדשות עם תוויות בצבעים, פיניתי את משטח העבודה שלי ועשיתי סדר בעניינים ישנים. אבל מהר מאוד התאים בארגוניות התמלאו עד אפס מקום, ומשטח העבודה שלי שב והתכסה בערימות של ניירות. תשישות תקפה אותי כל פעם שהסתכלתי על השולחן. ניסיתי להתמיד בהחלטה במשך שלושה חודשים, ונכשלתי.
הייתי מזועזעת כל כך מההכרה שכשלתי בבביצוע ההחלטה הקלה שלי, עד שסירבתי להודות בתבוסה מוחלטת. אם לא יכולתי לממש את להיות מאורגנת בשלושה חודשים, מה אוכל להשיג שבכל זאת יחולל שינוי כלשהו? בסופו של דבר, להיות מאורגנת היה יעד מופשט. איזו פעולה אחת ספציפית וקונקרטית יכולתי לנקוט שתעשה אותי מאורגנת יותר במידה משמעותית?
בדקתי את כל הצורות של חוסר הארגון שלי שגרמו לי ללחץ. בעיה אחת התבטאה בכך שלא תמיד הצלחתי למצוא את הרשימות שלי דווקא כשהייתי זקוקה להן. במשך רוב חיי יכולתי להסתמך על הזיכרון בלבד, להיזכר בדיונים, במחקרים, בפרטים חשובים, בישיבות שעומדות להתקיים וברשימות של מטלות לביצוע, בדייקנות כמעט מושלמת. כשהתקרבתי לגיל ארבעים, התחלתי להזדקק לרשימות כדי לסייע לזיכרון, אבל לא הייתי שיטתית — הרשימות שלי היו אקראיות ולא שלמות. היו לי בבית ובעבודה פנקסים רבים בגדלים שונים שהייתי לוקחת באופן מקרי כשעלה צורך לרשום משהו. לעיתים קרובות רשמתי את ההערות ואת הנקודות למעקב היישר על הדף של סדר היום או של המצגת לקראת ישיבה כלשהי. אספתי פתקי הערות במשך היום, כך שחלקם הגיעו לתיק שלי, אחרים נשארו על השולחן בעבודה, ואחרים על השולחן בבית. הפסדתי זמן יקר בחיפוש אחרי הרשימות לקראת ישיבות, או מספר טלפון חשוב, או הפניה למאמר. החלטתי למקד את ההחלטה־לשיפור שלי רק בנושא הארגוני האחד הזה. החלטתי:
להכניס את כל הרשימות שלי לפנקס אחד.
קניתי יומן עבודה קטן ורציני למראה שיכיל את כל הרשימות שלי. הייתי נחושה להצליח ולהסיר את הקללה של החלטות־לשנה־החדשה שנכשלות, וחשבתי שההחלטה הזו צנועה כל כך שלא תהיה שום בעיה לעמוד בה. טעיתי. מאחר שהייתי רגילה לסמוך על הזיכרון שלי, לא הושטתי את ידי באופן אוטומטי ליומן לפני ישיבה או שיחת טלפון, אלא פשוט התחלתי בלעדיו. ברגע שקלטתי שהיומן אינו לפני, לא רציתי לנתק את רצף השיחה כדי לשלות אותו מהתיק, מפני שהעדפתי להתמסר לדינמיקה של הרגע. הייתי מתיישבת אל השולחן ועונה לטלפון, ואז מבינה שהיומן נמצא על שולחן אחר בקצה השני של החדר. מאחר שהיה לי דף נייר ממש מתחת ידי, האם אני באמת חייבת לרוץ מסביב לשולחן כדי לקחת את היומן? מישהו מהצוות מן הסתם יתפוס אותי כדי לבקש משהו בדיוק כשאמהר לצאת — האם לא אזכור את כל הפרטים בלי להתעכב כדי לרשום אותם? עמידה בהחלטה זו שלי נראתה לי מעצבנת ומשעממת.
אבל מכיוון שהיה ברור שזו החלטה שניתנת לביצוע ללא קושי, הרגשתי לחץ עצום להצליח לעמוד בה. מאחר שההחלטה היתה סבירה, לא יכולתי להרים ידיים ולומר, ‘זה קשה מדי, העיתוי גרוע. אנסה שוב בעוד כמה חודשים.’ מכיוון שההחלטה היתה ספציפית, קל היה למדוד הצלחה — בכל פעם שהתעלמתי מ’כלל הפנקס’ שלי יכולתי לראות בבירור את הכישלון, ולתקן את עצמי. מאחר שההחלטה היתה מוגבלת, לא הייתי מוצפת ויכולתי להפנות ריכוז וכוח רצון כדי להשיג אותה. הצניעות של ההחלטה שלי הכריחה אותי להתעמת עם העובדה שאם איני יכולה להתמיד בשינוי אחד מתון מאוד בהתנהגותי, הרי התקוות שלי לשיפור־עצמי ניכר יותר אינן אלא פנטזיות.
דבקתי בה. הכרחתי את עצמי לרשום את כל ההערות ביומן הקטן האדום שלי. אם היה לי רעיון חדש עבור לקוח, כתבתי אותו ביומן. מספרים לאישור — ביומן. מאמרים מומלצים, אתרים ברשת, אירועים — ביומן. קשרים מקריים עם אנשים שאולי לעולם לא אזדקק להם — ביומן. רשימות לאריזה — ביומן. סדרי עדיפות ורשימות של מטלות — ביומן. מתכון מחברה — ביומן. לאחר שבועות שבהם הזכרתי לעצמי להשתמש ביומן, הבחנתי שרגשות ההתנגדות ואי־הנוחות שלי מתחילים לפוג ככל שהיומן הפך לטבע שני — התחלתי לעשות זאת בלי לחשוב, כמו צחצוח שיניים. ברגע שהתיישבתי על הכיסא, בישיבה או אל השולחן בחדרי, הושטתי את ידי ליומן. עכשיו יכולתי לאתר את הדבר שנזקקתי לו כמעט מיד, בלי לחץ ובלי דרמה. הערות שפעם הייתי מחליטה שאפשר לזרוק התגלו כחשובות כעבור שבועות. הכלל של שימוש בפנקס, שבתחילה הרגשתי שהוא מפריע לי ומגביל אותי, הפך להיות משהו מעצים ומשחרר. רמת הלחץ שלי ירדה. נעשיתי מאורגנת יותר.
יתר על כן, הצלחתי לעמוד בהחלטה, ליצור לעצמי הרגל טוב, ולשפר את חיי. שלא כמו ההחלטה להיות מאורגנת, שלגביה יכולתי להכריז על הצלחה רק לאחר שהייתי עוברת שינויי התנהגות מרובים במשך זמן רב כדי להגיע לאידיאל שנקרא ‘ארגון’, ההחלטה שלי בעניין היומן הביאה לי רווח ברור ומיידי, ספציפי וקונקרטי כמו ההחלטה עצמה: כל הרשימות שלי מצאו את דרכן למקום אחד. הצלחה בקיום ההחלטה שלי והחוויה של התגמולים שהיא הביאה עודדו והמריצו אותי, והשתחררתי מהתחושה של חוסר תקווה.
עכשיו בחנתי מחדש את ההחלטה הראשונה שלי — להיות מאורגנת — והבנתי טוב יותר מדוע לא הצלחתי לעמוד בה. הפכתי אותה לפרויקט — גדול וכולל — לסדר את שולחן הכתיבה, להשלים פיגורים, לארגן מחדש את כל המסמכים שלי. חוויתי פרץ של התלהבות ארגונית שאמנם הניבה כמה תוצאות, כמו שקורה כשמתחילים דיאטת רצח, אבל נכשלתי בניסיון לפתח התנהגות שיטתית — ליצור הרגלים — שיתחזקו את ההישגים הארגוניים שלי לאורך זמן. ניסיתי לבטל את ההתנהגות הלא מודעת ואת העמדות המחופרות עמוק בתוכי בכך שהתאמצתי לאלץ את עצמי להיות מאורגנת בלי ששאלתי את עצמי מה בעצם אני צריכה לעשות שיהיה שונה ממה שאני רגילה — לתמיד — כדי להצליח בכך. החלטת היומן עבדה מפני שהתמקדתי אך ורק בתחום אחד של חוסר ארגון עד שיצרתי הרגל חדש והלך רוח שאיפשרו לי לתחזק את ההתנהגות החדשה שלי בלי להשקיע אנרגיה מנטלית. ההתמקדות חסרת הפשרות שלי בהרגל היומן הכניסה אותו לטייס האוטומטי.
תחושת ההתנגדות שחוויתי כלפי ‘כלל היומן’ חשפה היבטים בתפיסה הכללית שלי שמעולם לפני כן לא עמדתי עליהם. בפעם הראשונה בחיי הכרתי בכך שנהגתי לקשר באופן לא מודע בין מערכת מנהלית סדורה לביורוקרטיה משעממת, משהו שאינו מתיישב עם הדינמיות שלי, היצירתיות, ומחשבותי הלוגיות והמאורגנות באופן טבעי. לא הרגשתי שזה מוצדק שמשהו כה חדגוני כמו רשימות ידרוש התמדה ואנרגיה. ההתנסות ברווחים שהפקתי מההרגל החדש שלי גרמה לי לייחס ערך גבוה יותר להתנהגות שיטתית, ושידרגה את האינסטינקטים הארגוניים שלי. כתוצאה מהשינוי בגישה שלי, גם כמה מההתנהגויות הארגוניות האחרות שלי החלו להשתפר באופן ספונטני.
מעודדת מההצלחה שלי, החלטתי לבחון מחדש את האתגר של ירידה במשקל ולראות אם אוכל ליישם בהצלחה את הלקחים שהפקתי מהחלטת היומן שלי. מה אם, במקום להחליט להיות רזה יותר בקיץ, אבחן את הרגלי האכילה שלי ואתמקד בשינוי התנהגותי מסוים שיהיה בר השגה, וגם יותיר את חותמו?
באותה עת עבדתי בפירמה בוול סטריט שם נהגו לספק חטיפים ונשנושים בשפע לחדרי הישיבות. בעת הישיבות העברנו בינינו צלחות חרסינה מרופדות במפיות עדינות וגדושות בעוגיות בראוני ובלונדי משובחות, עוגיות גרנולה ושוקולד צ’יפס ועוד. אכילה של עוגייה אחת בלבד מהשפע הזה העלתה את הסוכר לרמה כה גבוהה עד שהתמידה עד גמר הישיבות הממושכות ביותר. אבל קשה היה לאכול רק אחת. לפעמים אכלתי שתיים (או שלוש), ובכל אחת מהן היו בערך 350 קלוריות. לעיתים יצאתי מחדר הישיבות בתחושה של נמנום מרוב שובע, מלאה מדי ומצפה לנפילת סוכר במשך היום. החלטתי:
לעולם לא לאכול עוגייה בחדר ישיבות
לא החלטתי לעולם לא לאכול עוגייה, או לעולם לא לאכול חטיף או לעולם לא לאכול מאכל כלשהו בחדר ישיבות. במקום זאת, הקפדתי שההחלטה שלי תהיה סבירה ומוגבלת, והייתי נחושה רק לוותר לתמיד על העוגיות הנצחיות והממכרות של חדרי הישיבות. מאחר שההחלטה שלי היתה ספציפית, קל היה למדוד הצלחה: הייתי בחדר הישיבות, העוגיות הועברו סביב השולחן; אם העברתי אותן הלאה בלי לקחת כלום, הצלחתי. זה היה קשה בפעמים הראשונות כשהצלחת הגיעה אלי; במשך הזמן זה נעשה אוטומטי. שמחתי על כך שבצאתי מחדר הישיבות לא הרגשתי הרגשה איומה כלפי עצמי, מלווה בבחילה קלה. אכילת העוגיות בחדרי ישיבות היתה הרגל, משהו שצפיתי אותו בכל פעם שנכנסתי לישיבה. ההחלטה הממוקדת שלי חיסלה את ההרגל הרע הזה לתמיד. מעולם לא שבתי לאכול עוגייה בישיבה, וההחלטה שלי בלמה את העלייה האיטית אך מתמדת במשקלי (ירידה במשקל חייבה מיקרו־החלטות נוספות, כפי שתראו).
ההתנסות בעוצמה וברווחים הנובעים ממיקרו־החלטות לימדה אותי שאפשר להשיג שינוי התנהגותי משמעותי וקבוע באמצעות התמקדות עוצמתית ומכוונת היטב; שהתמקדות מכוונת מובילה לתובנות אישיות חשובות וכאלה שאפשר לפעול על פיהן; שהחלטות מוגבלות יכולות להניב רווחים מיידיים ובני קיימא; ושההצלחה היומית בעמידה בהחלטה סבירה, מסוגלת לחולל שינוי יותר מכישלון שנתי בקיום החלטה לא ריאליסטית.
ככל שגדלה ההבנה שלי את הדינמיקה של מיקרו־החלטות, למדתי מהניסיון איך לזהות את ההחלטות הטובות ביותר, איך לנסח אותן, להתאים אותן, ולעמוד בהן. ניסחתי כללים ואסטרטגיות לקבלת מיקרו־החלטות טובות, המוצגים בפירוט בפרקים הבאים. וחשוב מכול, למדתי שכדי להתמיד בהתקדמות לאורך זמן, החלטה חייבת ליצור הרגלים שהופכים לחלק מהטייס האוטומטי האישי.
ההרגלים שולטים
אכן, רבת־עוצמה היא קיסרות ההרגל.
— פובלילוס סיירוס, 42 לפני הספירה
הרגלים. (אנחה) נשמע כל כך אפור ומשעמם, נכון? הרגלים הם, נודה באמת, שגרה. והרגל שאינו שגרה, הוא שלילי, למשל, ‘יש לי הרגל רע, לכסוס ציפורניים.’ אבל הרגל הוא כל צורת התנהגות או נטייה להתנהגות שאנו מורגלים בהן בלי להחליט לקיים אותן, וזה כמעט כל מה שיש בנו. נכון, הרגלים הם שגרה, אבל הם בכלל לא משעממים.
לכל אחד מאיתנו יש מערכת ייחודית של הרגלים שטופחה במשך כל החיים. מה שעושים מתוך הרגל גוזל מעט מאוד אנרגיה מנטלית. מי שמצחצח את שיניו מדי בוקר בבוקרו עושה זאת בלי לחשוב על כך, ומי שלא עושה זאת, מרגיש שהוא לא בסדר. פעולות השגרה שאנחנו לומדים בילדות תומכות בנו במשך כל חיינו, לטוב ולרע. מעת שהרגל — בריא או לא בריא — הפך לחלק מהשגרה, נדרשת עבודה כדי לבטל אותו. בגיליון מהעת האחרונה של כתב העת Journal of Experimental Social Psychology החוקרים, ונדי ווד ודיוויד ניל הגדירו הרגלים בפשטות בתור ‘נטיות פסיכולוגיות לחזור על התנהגות מהעבר.’ חזרה על התנהגות ושכלול שלה היא פעילות יעילה — הביצוע של פעולות שגרה ללא מחשבה חוסך אנרגיה מנטלית שהיא חיונית ליכולת ליזום ולקבל החלטות.
ההרגלים הנלמדים בילדות כמעט שאינם דורשים אנרגיה מנטלית לצורך קיומם. אדם מסודר מאוד למד מן הסתם עשרות התנהגויות שנחשבות ל’מסודרות’ בילדות, ותירגל כל אחת מהן ללא הפסקה עד שהן הפכו להרגל לא מודע. כך, השאיפה להיות מסודר פירושה לעשות את העבודה הנעשית בילדות — להתאמן בכל פעם על הרגל אחד בלבד המוביל לסדר עד שהוא מופנם ונעשה קבוע. ועם זאת, מרביתנו נשארים תקועים בפנטזיה של ‘הלוואי והייתי’, מבלי להביא בחשבון את המאמץ הדרוש כדי לבסס הרגל אחד בלבד — למשל, לסדר את המיטה מדי בוקר — כדי להתקדם ליעד.
עבור אלה שגדלו עם ההרגל לסדר את מיטתם בכל בוקר, סידור המיטה פשוט כמו נשימה; ברגע שהם יוצאים מהמיטה, הם מסדרים אותה. שנים של חזרה טיפחו אצלם יעילות ומיומנות כאלה שסידור המיטה נעשה כמעט מעצמו. אבל בשביל מי שלא גדל עם ההרגל הזה, רכישתו כרוכה במאמץ. הוא עלול להרגיש ‘שפוט’ ברגע שהוא רק מתחיל לחשוב על סידור המיטה. זו משימה משעממת. היא גוזלת זמן רב מדי. זה לא יוצא טוב. אני כבר מאחר לעבודה. אבל אם תבחרו במיקרו־החלטה לסדר את המיטה מדי בוקר לפני ארוחת הבוקר, תמצאו דרך לעשות זאת, מפני שזה בכלל לא קשה, בניגוד להחלטה שהבית יהיה מסודר תמיד. מי שבוחר בהחלטה, ישתפר מיום ליום, וכך משך העבודה יתקצר, והמיטה המסודרת תיראה טוב יותר. הוא יהפוך למומחה בהידוק פינות הסדין והתפחת הכריות רק על ידי חזרה על אותן פעולות מדי יום ביומו. לבסוף, לאחר שמסדרים את המיטה בבוקר במשך חודשיים, כבר לא יכולים לסבול את מראה המיטה הפרועה. כך נוצרים הרגלים, הסטנדרטים נעשים גבוהים יותר, וישנה התקדמות.
נוסף להקניית הרגלים ודפוסי התנהגות בילדות, הבוגרים הסמכותיים מחדירים לנו גם מערכת של ערכים, עמדות והעדפות שמחזקים בקביעות את הדפוסים האלה. כך האופי שלנו עצמו נהיה כרוך ללא הפרד בהרגלים שלנו וגורם לכך שאפילו שינוי קטן בשגרה גורם למועקה. שיפור־עצמי בדרך של שינוי דפוס התנהגות ישן הוא פריצת דרך, חוויה משחררת המובילה להבנה טובה יותר של עצמנו ולתיאבון לצמיחה אישית נוספת. הרגלים משמשים גם פרדיגמות התומכות בהטבעת הרגלים דומים במהירות רבה יותר. לדוגמה, אם אדם נוהג לאחר, ומחליט להגיע בזמן לאירוע שבועי קבוע, למשל, לשיעור כושר, מרגע שהחליט להתמקד בהגעה בזמן לשיעור, ההתנסות שלו בהגעה בזמן תשנה את גישתו המנטלית ותספק מודל לשיפור הדייקנות שלו בתחומים אחרים. כך מיקרו־החלטה שהצליחה דומה להנחת אבן פינה התנהגותית שתתמוך בעשרות הרגלים טובים נוספים. כמה מההרגלים החדשים האלה יהיו תוצאה של מאמץ מודע, אבל אחרים יופיעו באופן ספונטני בתגובה לפרספקטיבה החדשה ולהלך הרוח הרענן הנובעים מההתנסות החדשה ומתגמולים שהופקו משינוי אחד בהתנהגות.
הדבר שמקנה להרגלים את כוחם הוא העובדה שהם אוטומטיים, לא תלויים במחשבה. כך, כדי לשנות את עצמנו אנחנו צריכים לטפח את ניגודו של טייס אוטומטי — מודעות ועירנות. ככל שנהיה מודעים יותר להרגלים שמנווטים את חיינו, כך נגדיל את שליטתנו בעתיד שלנו. הרגלים אינם משעממים; הם החומר ממנו אנו עשויים — שאלו את הפילוסוף המהולל ביותר של תרבות המערב:
אנחנו הננו מה שאנו עושים שוב ושוב. אם כן, מצוינות אינה פעולה אלא הרגל.
— אריסטו
ומהו שיפור־עצמי אם לא ביקוש המצוינות?
בואו נתחיל.
אין עדיין תגובות