החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.
במבצע!

מכתבים לשכן פלסטיני

מאת:
מאנגלית: ורד קלנר | הוצאה: | 2021 | 177 עמ'
קטגוריות: עיון
הספר זמין לקריאה במכשירים:

18.50

רכשו ספר זה:

בפניכם מסמך נדיר: מכתבים של סופר ישראלי, הפונה לשכן הפלסטיני בניסיון להסביר לו מיהו עם ישראל ומדוע חזרנו לארץ הזו ומכתבי תגובה של קוראים פלסטינים.
ממרפסת ביתו בקצה שכונת הגבעה הצרפתית בירושלים, צופה יוסי קליין הלוי על החומה המפרידה בינו ובין שני כפרים פלסטינים שממול.
בספר פורץ דרך, הלוי יוזם התכתבות מרתקת בין שכנים המסתכלים זה על זה ממרחק של מטרים ספורים, אך תהום פעורה ביניהם.
מכתבים לשכן פלסטיני מהווה מודל לשיח קשה אך מכבד על נרטיבים סותרים ומחפש מוצא מהמבוי הסתום ששני העמים תקועים בו.
הלוי הוא עמית בכיר במכון שלום הרטמן בירושלים ומחבר הספר כחולמים: שבעה צנחנים שאיחדו את ירושלים ופילגו את ישראל (דביר, 2017), שזכה בפרס הספר הטוב של השנה, מאת מועצת הספר היהודי בארה"ב.

מקט: 4-249-50899
בפניכם מסמך נדיר: מכתבים של סופר ישראלי, הפונה לשכן הפלסטיני בניסיון להסביר לו מיהו עם ישראל ומדוע חזרנו לארץ הזו […]

על דיאלוג עם שכן פלסטיני
אבי שגיא

ספרו של יוסי קליין הלוי חשוב בעת הזו יותר מתמיד. אכן, מאז התחלת הכיבוש, התפתחו יחסי ניכור בין ישראל לבין הפלסטינים. לעתים ניכור זה הוליד זוועות נוראות, וחומות חוצצות הלכו וגבהו. חומות אלה נבנו לא רק במרחב הגיאוגרפי אלא גם, ובעיקר, במרחב הקיומי הפנימי. בעיני רבים מאיתנו, הפלסטינים כולם נעשו רפליקה של “הפלסטיני” המבטא זרות, איבה ואלימות. זרות זו הולידה לא אחת שלילה של קיומם כישים, כבני אדם שיש להם שם, מקום, זיכרונות וחלומות. זהותם הקונקרטית הופקעה מהם, שכן הם תויגו במונח “פלסטינים”, שצבר לתוכו את מכלול השלילה שיוחסה להם. אנשים פסקו מלהיות יחידים; הם נעשו לרפליקות של הפלסטיני המדומיין. פעולה זו התעצמה על ידי תהליכים רבים ומורכבים, שלא אכנס אליהם כאן, שתוצאתם ברורה: אין עם מי לדבר ואין על מה לדבר. הפלסטינים נהפכו לגוש אחד גדול ואחיד. הגל כתב: “בלילה כל הפרות שחורות”. ליל האפלה שירד על חיינו כאן הפך את הפלסטינים לגוש אחיד של רוע.

כמובן, לא כולם חוו וחווים זאת. רבים מאיתנו רואים בפלסטינים בני אדם הראויים לכבוד ככל בני האדם. יתר על כן, רבים מאיתנו רואים את הפלסטינים כבני אדם המשתייכים לתרבות, למקום, הנושאים זיכרונות ותקוות; עבורם, הפלסטיניוּת אינה מנסרה שמבעד לה בני אדם נעשים שקופים. אבל אי־אפשר להכחיש כי עבור רבים מאיתנו, גם אלה שלא הפכו את הפלסטינים ליצורים דמוניים, הפלסטינים מצויים “שם”, מעבר להרי החושך. המרחק בינם לבינינו בלתי ניתן לגישור. מרחק זה אינו מרחק גיאוגרפי אלא נפשי. גם אם הם חיים כאן בקרבתנו הם רחוקים מאיתנו. הפגישה עמם בלתי אפשרית.

חוויה זו אינה חד־צדדית. גם הפלסטינים עצמם חווים חוויות דומות. חייהם מובילים רבים מאיתם לחוות אותנו, הישראלים, כיצורים אלימים, כמי שאין להידבר עמם. לעתים מובילה עמדה זו לשרטוטם של היהודים כיצורים דמוניים, ובמקרים קיצוניים יותר היא מובילה יחידים למעשי טרור. התקשורת צומצמה למרחבי קיום מסוימים ומוגבלים. הם אינם רואים אותנו במלאותנו – ואנו איננו רואים אותם במלאותם. התווך העומד בינם לבינינו הוא המרחב הגיאוגרפי המשותף וההכרח הנובע מכך, לא מעבר לזה. אין ספק כי הכיבוש המתמשך הוליד שנאות, כעסים, שחרר חרצובות רשע, ויצר תהום בין שני העמים החיים כאן בארץ הטובה והיפה הזו.

לא כאן המקום לבחון את ההשלכות המוסריות והמשפטיות של מציאות זו. שהרי ספרו של יוסי קליין הלוי אינו עוסק בהצדקת פרויקט ההתנחלות או הכיבוש. מבחינה זו, ספרו חשוב באופן מיוחד. הוא מאפשר לכל קורא או קוראת להתייצב בתוך מציאות כאובה ושותתת דם זו מחדש. הוא מאפשר לבנות גשר על פני תהום ושבר. הוא אינו מכסה על המציאות באמצעות אוטופיה או דיסטופיה מדומיינות. היפוכו של דבר, הוא משיב את השיח אל הקיום הממשי של יהודים ופלסטינים כאן ועתה.

ייתכן שיום יבוא ומדינת ישראל והעם הפלסטיני יגיעו להשלמה וימצאו דרך לחיות יחדיו תוך כיבוד הדדי של הזהויות והזכויות של שני העמים. ייתכן שיום יבוא והכאב והסבל המתמשך יתורגמו ליחסי חמלה, הבנה וידידות. ייתכן שיום יבוא ונלמד לחיות איש עם זולתו, כך שחיי האחד לא יהיו מותנים בשלילת חייו של האחר ומלאותו הקונקרטית. יש לנו חלומות והם חשובים: הם משרטטים את האופק של התקווה ואת משאלת הלב. לא כל החלומות של כל החולמים היהודים והפלסטינים זהים. לא כולם חולמים לשלום ולהכרה הדדית. רבים, ולדאבון לב רבים מדי, חלומותיהם הם שלילת הזולת. הללו חולמים כי הארץ נקייה מיהודים – והללו חולמים כי הארץ נקייה מפלסטינים; זה אומר כולה שלי – וזה אומר כולה שלי. החלומות משוחררים מעכבות, ומה שנאסר ביומיום מתאפשר בחלום. אי־אפשר להבטיח כי החלומות יקדמו אותנו.

האם נידונים אנו לחיות במצב שבו אנו חווים שלילה מתמדת של פלסטינים וישראלים? האם עלינו להניח כי רק יחידי סגולה, שלבם ער ופתוח לעוול, יתגברו על החומות ויפנו זה אל זה? האם כדי להתגבר ולו במעט על הריחוק, פלסטינים וישראלים חייבים להשיל מעל עצמם את עולמם ואת זהותם? מי שמניח זאת תובע מבני אדם להיות נפקדים בנוכחותם.

אליאס ח’ורי, ברומן המופלא סטלה מאריס, משרטט את דמותו של אדם, ערבי שמשפחתו נושלה במלחמת העצמאות ממקומה והוא כילד צעיר רוצה לפלס דרכו על ידי היעלמות מתמדת. הוא מבקש להיות נוכח בהיעלמות הזו. אבל האם אפשרות זו היא בת מימוש כלל ועיקר?! יתר על כן, האם אפשרות זו לא אמורה להישלל מראש מבחינה קיומית ומוסרית כאחת?! אין זה ראוי שאדם ייתבע להשיל את זהותו, ואין זה ראוי שהזולת ייתבע לכך. אנו בני אדם ממשיים. כבודנו כבני אדם נעוץ בשותפות האנושית הגדולה: כולנו יצורי אנוש, בני איש אחד אנחנו, ומה שראוי שיהיה לי ראוי שיהיה גם לזולתי, ולהפך. אנו נבדלים זה מזה בסגנון חיינו, בתרבותנו, בזיכרונותינו ובתקוותינו. אבל בידול זה אינו מונע את הפתיחה של לבנו וחיינו לזולת; ביכולתנו להיעשות יחידים הקשורים לזולתנו ביחסי תרבות וחִברות. אנו יצורים פרדוקסליים המורכבים מרכיבים אוניברסליים ופרטיקולריים. חִברות זה מוליד לעתים סתירות. אבל זה טיב חיי המין האנושי: אנו חיים בסתירות ובניגודים; אנו הסתירות והניגודים שחודרים ללב קיומנו כיחידים, ומציאות זו מעצבת גם את יחסנו לזולתנו. אנו הניסיונות המתמשכים לחיות עם הסתירות ובתוכן. כי שלמות של האדם אינה מיוסדת בהכרח על ההרמוניה הסגורה, אלא גם, ובעיקר, על הסתירה. כלשונו של הבעל שם טוב: “אין לך דבר שלם יותר מלבו השבור של האדם”.

השברים מרכיבים את חיינו, כמו החלומות, הכעסים, הזיכרונות והתקוות. וכך בדיוק מיוסדים חייהם של פלסטינים וישראלים. איש מהם אינו נתבע להיות מה שאיננו ומה שאינו יכול להיעשות. סיפור תקומות ישראל, שהוא הסיפור היהודי, אינו יכול למחוק את הסיפור הפלסטיני על הנכבה; אלה הם שני סיפורים שונים של עמים שונים – ולעולם לא יכול סיפור אחד למחוק את זה של זולתו.

השאלה היסודית עתה היא איך פורצים את מנגנון הסגירוּת? כיצד הסתירות והקונפליקטים ההיסטוריים אינם מוחקים את האפשרות לחיים משותפים? איך חיים במציאות שאינה משקפת אידאליות מדומה לא אצל הישראלים ולא אצל הפלסטינים?

הפוליטיקה אומרת את דברה: לה יש עניין בהכרעה לכאן או לכאן. גם האתיקה אומרת את דברה: גם היא מציעה טיעונים בעד ונגד, ובסופו של יום היא מלמדת אותנו כי יש עמדה אחת צודקת ועמדה אחרת שאינה מוצדקת. אבל מי שפועל רק במסלולים של האתי והפוליטי מוותר על מצב הביניים – החיים כאן ועתה במצב של עמימות מוסרית וכאוס מוסרי, ובמציאות פוליטית שמייצרת מתח מתמיד; החיים בישראל ובפלסטין נראים כחיים ביורה רותחת, במציאות כואבת שאין לה מזור. מי שבוחר באחד משני המסלולים הללו בעצם עלול לבחור לוותר על נקודת פתיחה המעוגנת בסיפור הקונקרטי, בחוויית החיים הממשית, שאינם מתיימרים להיות כוליים. מי שבוחר במסלול זה עלול להציב תחת המציאות רק את הסיום המיוחל: הפתרון הפוליטי הצודק או ההכרעה האתית הנכונה. הצבת נקודת הסיום כיעד בלעדי והשקעת מרב המשאבים הנפשיים בנקודה זו בלבד, עלולות לחסום את הדרך בפני מוצא שיצמח דווקא מהכאב, מהתסכול, מההבדלים ומהסתירות.

יוסי קליין הלוי פונה במכתב אל שכנו הפלסטיני. פניה זו היא נקודת המוצא ההולמת. היא משקפת את ההתייצבות במקום הזה – ישראל, בזמן הזה – ההווה. ומעבר לכול, היא מבטאת את העובדה שהאיש הקונקרטי – יוסי קליין הלוי, אינו משיל מעליו את זהותו ואת עולמו. היפוכו של דבר, מהווייתו הקונקרטית הוא פונה אל שכנו הפלסטיני. הוא מזמין אותו לשיחה, מבקש ממנו להציג בפניו את עולמו ומחשבותיו. התייצבות זו ממירה את העמידה של האדם היודע־כול, שבידיו האמת. תחת חרצובות “אמת”, “צדק”, “זכות”, הוא מציע דיאלוג ומפגש בין עולמות חיים קונקרטיים.

יתר על כן, המכתב כמכתב מלמד על הכבוד שרוחש המוען אל הנמען, שהרי הוא פונה אליו, אל נמען זה – הפלסטיני, ולא אל כל באי עולם. הוא פונה אליו כי יש לו עניין בו. הוא מבקש קשב מזולת הפלסטיני, והוא מניח את אפשרות התשובה שיקבל מהנמען, לו הוא יציע את הקשב שלו. פנייה במכתב היא הצהרה על נכונות לקשב. יתר על כן, המכתב מניח סוג של שותפות, המבוטאת בהנחה כי התקשורת אפשרית.

בהקשר זה כדאי לזכור את הטקסט של קאמי: מכתבים לידיד גרמני. מכתבים אלה ממוענים אל אותו ידיד גרמני, שדרכיו נפרדו מדרכיו של קאמי במלחמת העולם השנייה. בהקדמה לתרגום האיטלקי מבהיר קאמי כי ה”אתם” שבטקסט שלו משמעו – “אתם הנאצים האחרים”, ולא “אתם הגרמנים האחרים”. קאמי מדגיש כי המונחים: “גרמנים” ו”צרפתים” מסמנים

שתי גישות שאני מציב אחד כנגד רעותה, ולא […] שני עמים – גם אם ברגע מסוים במהלך ההיסטוריה שני עמים אלה עשויים היו לגלם שתי גישות עוינות.

קאמי דחה את ההתייצבות הלאומנית וכתב: “אוהב אני את ארצי יותר מכדי להיות לאומני” (שם). לאומנות מקנה ערך רק על ידי שלילה; מי שעולמו ריק וחלול נבנה על שלילת האחר. מי שעולמו מלא אינו נזקק להיבנות על שנאה וריקון הזולת. לפיכך קאמי ממשיך וכותב:

הייתי בוש היום, לו היה משתמע מדברי כי סופר צרפתי עשוי להיות אויבה של אומה אחת בלבד. איני מתעב את הרוצחים (שם).

קאמי לא היסס לכתוב מכתב לידידו (לשעבר) הגרמני, זה שנעשה נאצי, כי קאמי האמין בכוחה של המחאה ובכוחה של המילה לפתוח את הלב.

ספרו של יוסי קליין הלוי הוא מכתב שנמענו אינו הידיד שאכזב. מכתבו ממוען אל השכן, החי כאן בקרבת מקום עמנו ובכל זאת נותר זר לרבים מאיתנו. השכן אינו דומה לידיד הגרמני. השכן הוא שכן, מי שעשוי להיעשות לרֵע. הוא קרוב קרבה אינטימית גם אם הוא מאיים, שכן הוא שכן שלי, המצוי “כאן”. השכן אינו מעבר ל”כאן”, הוא “כאן” בקרבתי. הוא יכול להיעשות או שהוא כבר “שלי”, מונח שאין לו משמעות רכושית. הוא “שכני”, ולפיכך בקרבה מספקת המאפשרת קשב: הוא מקשיב לי ואני מקשיב לו. השכן שלי אינו מגלם רוע כלשהו, הוא אדם. הרוצח, כל רוצח, בין אם הוא פלסטיני ובין אם הוא יהודי, אינו הנמען של מכתבים אלה; נמענם הוא השכן הפלסטיני, שאותו אנו פוגשים יומיום ברחובה של עיר, וכמונו הוא חי כאן ומבקש לבנות לעצמו חיים, לאהוב, להתפרנס ולחיות. כמונו הוא מצפה להכרה בזהותו. כמונו הוא מצפה לכבוד המוענק לבני אדם. המכתבים לשכן הפלסטיני הם רקמת גשר על פני ים סוער ותהום פעורה. הם הזמנה לסגירת המרחק הנפשי ולהכרה בכך כי השכנות הגיאוגרפית מחייבת פתיחות והיענות. מכתבים אלה הם נקודת המפגש הדמיונית, שרוקמת את הגשר לחיים ממשיים.

חליפת מכתבים משקפת תנועה מורכבת של יחסים בין־אנושיים: היא מיוסדת על מרחק בין מוען לנמען, אבל היא מבטאת גם את התשוקה להתגברות על המרחק. קליין הלוי כותב מכתב לשכן הפלסטיני כי הוא מצפה לתגובתו, כי הוא מבקש לבנות מחדש את הקשרים הבין־אישיים והאנושיים שייבנו על ידי הדיאלוג עצמו.

דיאלוג, ביסודו, נבנה על ההתקרבות מן המרחק. דיאלוג סוגר את המרחק שבין ה”אני” לבין ה”אתה” השותף לדיאלוג. אבל סגירה מוחלטת של המרחק עד כדי טשטוש בין האני לבין האתה הייתה פוגמת במלאוּת, באוטונומיה ובייחודיות של השותפים לדיאלוג. המרחק מיוסד על הזהות והסיפור השונים; הדיאלוג אינו מבקש להמיר את הסיפור, או למצוא סיפור משותף שיסתיר את הסיפור האישי. היפוכו של דבר: דיאלוג משמעו נכונות להתייצב לשיחה עם הזולת תוך כיבוד השונות. הסתירות והקונפליקטים שבין הסיפורים לא ייעלמו על ידי הדיאלוג. אבל בלבה של הסתירה והמתיחות יתייצבו בני אדם הפונים זה אל זה, המכירים ומכבדים את השונות. התייצבות זו כשלעצמה היא היסוד שיאפשר חיים משותפים. עתה הסתירות מכוונות את המרחב המשמר את השונות, אבל גם מבטיח כי שונות זו לא תיהפך למסע של שלילה. החיים לא ייעשו הרמוניים, נינוחים; הם יהיו חיים אנושיים מלאים. בחיים אלה בני אדם, פלסטינים ויהודים גם יחד, ילמדו לכבד את הזולת, לסגת לאחור ולוותר על תשוקת השליטה על עולמם ועל חייהם של האחרים.

איזו פוליטיקה תניב התנועה הדיאלוגית? שאלה זו נידונה להיוותר פתוחה. אי־אפשר להשיב עליה משום שאי־אפשר לצפות את תנועת החיים. יש שאלות שהתשובות להן אינן ניתנות בהכרח באמצעות נוסחת קסם יודעת־כול, אלא באמצעות תנועת החיים עצמם. חיים של דיאלוג מלמדים אותנו להכיל, לחמול, לסגת, לאפשר ולמצוא בתוך תנועת החיים עצמם את הדרך לחיות יחדיו. חיים של דיאלוג מתגברים על מה שנראה כבלתי ניתן לגישור מבחינה תאורטית. דיאלוג לא ימיר את הפוליטיקה ולא את האתיקה. אבל פרקטיקות אלה עשויות להשתנות אם מניחים כי יש עם מי לדבר, ואם מניחים כי הזולת הפלסטיני או היהודי הם נמענים הולמים לסיפורנו. הסיפורים והזהויות השונות יקבלו מקום. ומשזה יקרה, גם ההכרעה האתית וגם התנועה הפוליטית יתממשו באופן רך ועדין יותר.

האם מכתביו של יוסי קליין הלוי הם חלום באספמיה? האם יימצא מי שישמע את קולו של המוען וישיב לקריאתו? על שאלה זו אין לתת תשובה מראש. הספר הוא קריאה להיחלץ מן החומות הסוגרות אותנו ומאפלת הליל העוטה על חיינו, שבה הזולת – פלסטיני או יהודי – רואים את זולתם כיצורים חד־ממדיים, המוּנעים אך ורק על ידי שלילת זולתם. הספר שלפנינו הוא קריאה הדומה לקריאתה של רחל: “התשמע קולי”, המלווה בדריכות ובקשב – לא רק לקשב הזולת, אלא גם למכתבו החוזר. הספר הוא הזמנה לתהליך. ראשית השינוי ולא סיומו.

אין עדיין תגובות

רק לקוחות רשומים שרכשו את המוצר יכולים להוסיף תגובה.