החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.
על צורי קינג

צורי קינג –  חלוץ ישראלי של מיזמים חברתיים, עם דגש בנתינה לאחרים בארץ ובעולם. בחלק נכבד מהיוזמות הוא משלב את אהבתו לספורט, לטבע ולמסעות לא שגרתיים והכול לטובת אלו שידם אינם משגת. לפני עשור חצה צורי, לבד, את אירופה על ... עוד >>

מכאן אתה ממשיך לבד

מאת:
הוצאה: | 2018 | 256 עמ'
זמינות:

30.00

0 מתוך 5 מבוסס על 2 מדרגים
(2 חוות דעת)
רכשו ספר זה:

יום אחד לקח צורי קינג את אופניו ויצא למסע שלא נעשה – הקפת ישראל על אופניו עם תיקים, כמה קופסאות שימורים ומטרה – לתרום לנזקקים. אבל גם הוא לא שיער מה המסע הזה ילמד אותו ואיך ישנה אותו. במהלך שעות רכיבה אין-סופיות הוא נתקל בצדדים מרתקים, ייחודיים, קשים ומאתגרים של ישראל, פגש דמויות מרתקות שאפשר כנראה לפגוש רק במסע מסוג כזה, חווה רגעי משבר ופגעי מזג אוויר, אבל לסוף המסע הגיע בחתיכה אחת.
"מכאן אתה ממשיך לבד" הוא ספר עלילתי ששוזר בתוכו חוויות סוחפות של סיפורים אישיים נוגעים ללב עם נופים עוצרי נשימה מהארץ ומהעולם. ממסע לרכס ההימלאיה ומפגש עם המקומיים ועד לטבע המתפרץ של איטליה, צרפת ושווייץ. הספר שלפניכם מתאר את המסע הייחודי והחד-פעמי שעבר, והוא יגרום לכם להתפעל, להתרגש, לכאוב, להשתאות, ואולי אף לרצות לקחת מחר בבוקר את האופניים שלכם ולצאת למסע דומה.
"מכאן אתה ממשיך לבד" הוא ספר מרתק וייחודי שהקוראים אותו עלולים, במהלך הקריאה, להידבק בחיידק המסעות ופשוט לעזוב הכול ולהתחיל לנדוד.

 

מקט: 4-128-86
לאתר ההוצאה הקליקו כאן

דוגמה חינם לאייפד, אייפון, אנדרואיד ומחשב הורד/י דוגמה חינם לאייפד, אייפון, אנדרואיד ומחשב

דוגמה חינם לקינדל הורד/י דוגמה חינם לקינדל

כדי לקרוא אנא התקן תוכנת קריאה המתאימה למכשירך כמפורט במדריך לקורא


פרק 1

“אף אחד, אף פעם לא הפך עני מלתת”.

אנה פרנק

27.3.16

נקודת מוצא: אשקלון

נקודת סיום: קיבוץ כרמים

מרחק: 70 קילומטרים

סך התרומות: 500 שקלים

דברים רבים השתנו מאז אותו בוקר בו יצאתי למסע, ונושאים כגון אושר, אהבה ומשפחה החלו לקבל כיוונים שונים, שרק הלכו והתעצמו עם התקדמותי לאורך הדרך.

באופן כלשהו יצא כך, שכמו שעונות השנה מתחלפות להן, כמו שהעצים משנים צבעיהם והאדמה מדיפה ריח שונה בכל עונה – כך החלטתי גם אני לצאת בדיוק באותו הרגע למסע שישנה אותי, ועשיתי זאת בדיוק בתקופת חילופי העונות. ידעתי שאני הולך להשתנות, מבחוץ ומבפנים. חיכיתי לתחושה הזו זמן רב.

השעה הייתה כמעט 06:00 כשהשמש החלה לצוץ מבעד לתריסים, כמו פס זהוב שמרוח על החלון. היא העירה אותי. קמתי כמו רובוט, עבדתי על אוטומט: התקלחתי, צחצחתי שיניים ולבשתי את בגדי הרכיבה, מכנסיים בעלי ריפוד מפנק לטוסיק שיעזרו לי לשרוד את הרכיבות הארוכות וחולצת ״דריי פיט” קצרה בצבע לבן, עם לוגו המסע מקדימה ומשפט מודפס בכחול על הגב: “מתי בפעם האחרונה עשית משהו בשביל מישהו?” רציתי שכל מי שיחלוף בדרכי יראה את המשפט הזה.

הייתי מוכן, נרגש ודרוך. כל שרציתי היה לצאת כבר לדרך – למסע ממפתן דלתי היישר אל העולם הגדול.

הציוד שעמלתי על איסופו מזה מספר שבועות היה מוכן ליד מיטתי. הצצתי אל מחוץ לחלון לבדוק מה מזג האוויר שמצפה לי, וחייכתי. ראיתי את הכבישים רטובים ואת השמיים כחולים עם עננות דלילה. סימן לבוקר נקי וצלול, אחרי לילה רטוב מגשם.

מהניסיון שצברתי במסעות מסוג זה, ידעתי שתמיד ישנה חשיבות גדולה להתחלה, לצעד הראשון. אם זה מתחיל טוב – זה ימשך טוב, בעוד שהתחלות שליליות הן מאתגרות יותר, אך לא תמיד מסתיימות כמתוכנן ותמיד דורשות חוסן מנטלי גבוה מהרגיל. זכורה לי היטב הפעם ההיא, כשהחלטתי ברוב טיפשותי ובצורה ספונטנית להחריד, לרוץ עם תיק על הגב מחוף ימה של אשקלון עד לחופי תל אביב. הרעיון בזמנו קסם לי, אבל כעבור חצי שעה באזור חוף ניצנים הבנתי כמה חרא אני הולך לאכול. זה היה היום החם בשנה, עם לחות שלא הייתה מביישת יער גשם בקוסטה ריקה. לקראת חוף פלמחים נגמרו לי המים, נקעתי את קרסולי ונאלצתי לתפוס טרמפים עם זנב בין הרגליים, וזה אחרי חמישים קילומטרים של ריצה סיזיפית, חמה ומתסכלת.

מאז למדתי וצברתי ניסיון, לכן ארזתי במהרה את הפריטים האחרונים: טלפון נייד, נייר טואלט וחטיפי אנרגיה, וסימסתי לחברי הטוב איתן, שביקש להצטרף אלי ליום הראשון של המסע, בווטסאפ, “יצאתי, נתראה בכניסה הדרומית של אשקלון”.

לגמתי מהקפה השחור הרותח ובלעתי במהרה את עיסת שיבולת השועל והיוגורט שהכנתי ערב לפני במקרר.

מרוב התרגשות הצצתי שוב, בפעם האחרונה, מהחלון. דירתי נמצאת בקומה השלישית של בניין בשכונת ברנע הוותיקה בעיר אשקלון. הבניין שוכן על גבעה קטנה המשקיפה על הים במערב ועל הרי יהודה במזרח – נוף שתמיד נסך בי רוגע. יצאתי מהדלת אל חדר מדרגות חשוך נוכח השעה המוקדמת, ונאלצתי לרדת בזהירות עם אופניי, שמשקלם לא פחות מ-45 קילוגרם. כל מדרגה הייתה משימה בפני עצמה.

כעבור דקות ארוכות מצאתי את עצמי ברחוב, מוכן ונרגש כמו נער לפני בר מצווה.

כפי שצפיתי, מזג האוויר היה מושלם, האוויר היה ספוג בריח המוכר של אדמה רטובה ועל פי התחזית עמד היום להתבהר. למרות זאת, עדיין היה קר, לכן עטיתי על עצמי מספר שכבות של ביגוד זוהר וחורפי של רוכבי אופניים.

הייתי שרוי בהתלהבות כה רבה, עד שהיה נדמה לי כאילו היונים שמעירות אותי כל בוקר תצפתו עלי מגגות הבניינים של רחוב הר כנען והבינו את גודל ההרפתקה אליה אני יוצא. עצמתי עיניים, האזניות שהיו קבועות עמוק בתוך אוזניי הלמו לצלילי “אינפקטד משרום”, אחד מההרכבים הישראליים האהובים עלי. לקחתי שתי שאיפות של אוויר טהור לריאות, עליתי בחשש קל על האופניים הכבדים, ו-הופה! יצאתי לדרך!

חלפתי על פני המכולת ששתי ערמות מהודקות של עיתונים היו מונחות בכניסה ליד מארזים של בקבוקי המים, וליד סניף הדואר שהיה סגור. רחובות השכונה בשבע בבוקר היו ברובם ריקים ושקטים וניכר היה שעוד רגע הטירוף של יום ראשון בבוקר יתחיל. מזל שלא אהיה כאן שזה יתחיל, אמרתי לעצמי.

האופניים היו כבדים ויציבים על הכביש והפיחו בי את אותה תחושה מוכרת וממכרת של נדודים, של מסע אל הלא-נודע. לפתע, רגעים ממסעותיי הקודמים החלו להבליח לתודעתי, ותהיתי מדוע בעצם איני עושה דברים כאלו בתדירות גבוהה יותר? התברר לי שזו כנראה גם התשובה, כי אם הייתי עושה את זה בתדירות גבוהה יותר, לא הייתי מוקסם ממסע שכזה, וההתרגשות הייתה פחותה.

בעצם נראה לי שעד היום אין לי תשובה חד משמעית מה עדיף.

כעבור עשר דקות יצאתי מתחומי אשקלון ועליתי על כביש 4 לכיוון דרום. גם הוא היה נקי, כאילו מישהו דאג לנקותו לכבוד יומי הראשון למסע. באזור 07:00 נפגשתי עם איתן בכניסה הדרומית של אשקלון.

איתן, קיבוצניק, בן כיתתי, מגיע ממשפחה של רוכבי אופנים. מוצאו תימני, שערו שחור ושופע תלתלים, ולהבדיל ממני הוא לא השתנה הרבה מאז ימי התיכון. שנינו חלקנו פנטזיות משותפות, ביניהן לשוב ולטייל ביחד מסביב לעולם, כפי שעשינו לפני 16 שנה כאשר טסנו לאוסטרליה וניו זילנד, שם עברנו חוויות שלא אשכח כל חיי. פנטזיה נוספת שחלקנו היתה הקמת הוסטל באחת מפסגות ההרים שעל רכס האלפים שבאירופה. איתן ואני למדנו באותו תיכון דתי שבקבוצת יבנה. תמיד היינו משועשעים כמה נושאים מהותיים כגון: כסף, סקס, אהבה ואושר היו מקבלים מינימום התייחסות בבית הספר, ובכלל בחינוך אותו ינקנו בילדותנו וגם ביחס אליהם מצאנו זה אצל זה אוזן קשבת.

“בוקר טוב, אחי! מה קורה? אתה מחכה לי הרבה זמן?” שאלתי את איתן תוך כדי ירידה מהאופניים.

“הכל אחלה”, השיב. ״רק לפני שתי דקות הקפיצו אותי לכאן. אתה יודע איך זה בקיבוצים, עד שמצאנו את המפתחות בארון הראשי של מזכירות הקיבוץ, אבל שטויות, הסתדרנו, מה אתך הכל מוכן? ראית איזה מזל יצא לנו עם הגשם?”

״כן, מזל גדול”, הסכמתי איתו, והצעתי שנצטלם עם הערפל שהופיע לצדי הכביש.

איתן הוא צלם מקצועי, והוא מיד הסכים ושלף את מצלמתו והרביץ סדרה של תמונות. משם המשכנו לעיר שדרות, שם היו הוריי אמורים לחכות לנו עם ארוחת בוקר קלה.

לאיתן היו אופני עיר רגילים, שלא התאימו לרכיבה מהירה על הכביש. אי לכך, רכבנו בקצב סביר שנע סביב 15-20 קמ”ש בממוצע.

רכבנו לאורך כביש 4 עד שבפאתי שדרות צלצל לפתע הטלפון הנייד שלי. על הקו היתה אמי. היא רצתה לדעת איפה אני נמצא ומתי אגיע לנקודה שבה קבענו להיפגש.

תגובתי הראשונית היתה לומר לעצמי, צורי, עזוב אותך מההורים, המסע הוא שלך, והוא אישי, אז מה הקשר עכשיו לאבא ואימא? אבל לא הייתי שלם עם המחשבה הזו כי ידעתי שהוריי, ובעיקר אמי, יקבלו זאת בצורה דרמטית, ולא רציתי בכך.

כעבור 20 קילומטרים של רכיבה הגענו לנקודה בה קבענו לפגוש את הוריי, שכבר נראו באופק. היה קשה לפספס אותם ובעיקר את צעקותיה של אמי, הידועה באופייה הנרגש.

“צורי, צורי! אנחנו כאן, כל הכבוד! אתה רואה אותנו?” היא צעקה תוך כדי נפנופי ידיים.

הוריי עמדו בתחנת אוטובוס, שם כבר דאגו לפרוש את ארוחת הבוקר. אני זוכר שלא הפסקתי לצחוק למראה הסוריאליסטי בתחנה בכניסה לשדרות; שני מגשים חומים מעץ ועליהם מונחים בשורות עשרה סוגי סנדוויצ’ים שחתוכים למשולשים זהים ועטופים בניילון נצמד, עוגת שמרים אחת, עוגיות טחינה, בננות, תפוחים, שתי רביעיות של יוגורט וערימה קטנה של לפחות 20 חטיפי שוקולד בריטי מהסוג שאני אוהב: Mars, Kit Kat, ותרמוס כסוף עם קפה מוכן למזיגה.

מכיוון שהוריי בריטים, אני מכנה אותם “מאמי” ו”דדי”.

“מאמי, בבקשה, בלי יותר מדי דרמות והתרגשות…” אמרתי והסברתי להם שאיתן ואני נישאר עמם רק מספר דקות והודיתי להם על האוכל הרב שהביאו.

“לא הגזמתם קצת…?” שאלתי כאשר הבחנתי בכמויות המזון המוגזמות.

“מה שאתה יכול לקחת, תיקח אתך, אני לא רוצה שיחסר לך משהו בדרך. שלא תתקע בלי אוכל”, ענתה אמי בדאגה.

אחרי מספר דקות של זלילת פחמימות בצורת סנדוויצ’ים, עוגות ועוגיות, איתן ואני העמסנו ואיכשהו הצלחנו להכניס לכיסים של תיקי האופניים את השוקולד הרב שהביאו ההורים.

רצינו כבר להמשיך בדרכנו, אך הוריי רצו שנישאר עוד קצת.

“יאללה איתן, זזנו?”

“אני מוכן כשאתה מוכן”, ענה תוך כדי חבישת הקסדה.

חיבוקים, נשיקות להורים, והמשכנו בדרכנו – הישר אל תוך העיר שדרות.

כשיצאנו מהעיר, כעבור עשר דקות רכיבה לכיוון קיבוץ רוחמה, הפנה אלי איתן שאלה.

“תגיד, אתה זוכר איזה שיר תמיד היינו שמים כשהיינו רוצים להרגיש קצת בחו”ל?”

“ברור, נו, השיר של להקת בלאגן, נו, איך קוראים לו?” עניתי.

“חוץ לארץ שדנה ברגר שרה”, ענה איתן תוך כדי זמזום המנגינה המוכרת.

איתן שרכב במקביל אלי בשולי הכביש, תפעל את הטלפון הנייד שלו בכדי שהשיר ילווה אותנו בגבעות הנגב המערבי. אחרי כמה רגעים חלפנו על פני חוות השקמים, קיבוץ דורות וקיבוץ רוחמה והתקרבנו לצומת שלפני צומת בית קמה, וכל העת אנו ממשיכים לצרוח בקולי קולות את מילות הפזמון ,”סביר שלא תיגש אבל זה לא העיקר/ תחשוב שזה חוץ לארץ וזה בסדר”.

הרכיבה בכבישי הדרום בשעות הראשונות של המסע הזכירו לי במקצת את המסע הקודם שערכתי לפני מספר שנים באירופה, בו חציתי את היבשת במשך חצי שנה. אלא שהפעם המסע היה שונה במהותו ובמטרותיו. במסעותיי הקודמים הייתי שקוע לחלוטין בתוך המסע, ללא הפרעות מהסביבה ועם מינימום קשר עם העולם. הפעם מטרת המסע הייתה לעורר שיח, ולעורר אחרים לשאול את עצמם מתי הם עשו משהו בשביל מישהו. וזה מה שכתבתי בפלאייר של מסע “מלב אל לב”; “מתי בפעם האחרונה עשיתם משהו בשביל מישהו? מתי בפעם האחרונה עצרתם את חיי היום יום שלכם וחשבתם גם על אחרים? לא מתוך הטפה או ביקורת, אלא ממקום אמיתי של עזרה ופתיחות בחברה שלנו”.

בהמשך כתבתי, “נתינה לאחר, עזרה לזולת ותרומה לקהילה הם ערכים מדהימים ומספקים ביותר, עבור כולנו”. הייתה לי בתיק חבילת פלאיירים עבה ותכננתי לחלק אותה במהלך המסע, וזה מה שיעזור לי בגיוס כספים.

“המסע מכיל את ערכיי”, כך כתבתי בפלאייר, “ערכים שהם מרכז הכובד בחיי היום יום שלי כגון: הטבע והשמירה עליו, ערבות הדדית ואורח חיים בריא. זהו מסע אופניים ארוך ורצוף, שיארך מספר שבועות, כאשר בפעם הראשונה בארץ מישהו יקיף את ישראל לאורכה ולרוחבה. המסע יִצא מאשקלון, משם ארכב למצפה רמון ועד לאילת. מאילת אצפין לכיוון ירושלים, קצרין, נהריה, חיפה ובחזרה לאשקלון. סך הכל כ-1,200 קילומטרים, שבהם אשתדל לגייס כמה שיותר כסף, אשר יועבר למשפחות נזקקות ולדיירי הרחוב”.

“איך זה יעבוד? כל אחד שירצה לקחת חלק ולתרום למסע, יבצע העברה בנקאית לחשבון בנק ייעודי, או שישלם במזומן כשיפגוש אותי במהלך המסע. דרך נוספת לתרום למסע היא באמצעות אפליקציית PayBox  הזמינה בכל מכשיר סלולרי חכם (סמארטפון), כשהתרומות יועברו לקבוצה ייעודית באפליקציה ודרכה ארכוש מוצרים עבור הנזקקים”.

אופי המסע: הרכיבה תתבצע בכבישים הראשיים המקיפים את מדינת ישראל, כשכל ציוד הקמפינג, הביגוד והאוכל יהיה עליי או על האופניים. הלינה תתבצע בשטח (אלא אם כן אבקר חברים/משפחה), הכל במטרה להוזיל עלויות ולחסוך כמה שניתן בכדי שהחלק הארי של התרומות יועבר לאותן משפחות ומחוסרי בית שמזלם לא שפר עליהם והם נזקקים לכל סיוע אפשרי.

התכנון לאותו יום היה להגיע לקיבוץ כרמים, קיבוץ מיוחד עם אוכלוסייה מעורבת של דתיים וחילונים שמניפים על דגלם ערכים כגון: שמירה על הסביבה, שיתוף פעולה בין חילונים ודתיים וסובלנות. תכננתי להתארח אצל שלומי ודניאלה, חברים טובים, ובבוקר לצאת לרכיבה ארוכה ומאתגרת לכיוון מצפה רמון, מרחק של 100 קילומטרים.

תוך כדי הרכיבה עם איתן, כששדות הנגב המערבי פרושים מאופק לאופק ומהנייד שלו בוקע השיר האהוב והמרגיע “Nothing Else Matters” של מטאליקה, הבנתי שזו הייתה טעות מרה לקבוע הרצאה לערב. לא שיערתי כמה כוחות ידָּרשו ממני, והבנתי שלדבר מול עשרות אנשים לא יהיה בראש סדר העדיפויות, אלא דווקא לאכול ולישון.

אבל לא הייתה ברירה, כבר קבעתי מקום ושעה.

בשעה 12:30 הגענו לצומת בית קמה.

“יאללה אחי, מה זה תודה שהצטרפת, היה קצר מאד! באסה שאתה לא יכול להמשיך”, אמרתי לו.

“לגמרי באסה, היה מה זה כיף, למרות שהתחת שלי כואב בטירוף, לא מבין איך אתה יכול להמשיך ככה עוד שלושה שבועות”, ענה איתן תוך כדי עיסוי ישבנו.

“אולי תצטרף בהמשך?” שאלתי.

“בספק, אתה יודע איך זה, עבודה ילדים אישה, הא! נכון, אתה בעצם לא יודע”, אמר בציניות האופיינית לו. “אבל אשתדל מאוד, ואם כן אעדכן”.

חיכיתי איתו עד שהאוטובוס הגיע. לחצנו ידיים כמו אנשי עסקים שסוגרים עסקה, אקט שתמיד היה נראה לי מוזר בין חברים, והוספנו חיבוק חם לפרידה.

הרגשתי כאילו רכבנו ביחד שבוע, לא חמש שעות.

אחרי שהאוטובוס של איתן נעלם באופק, חציתי את כביש 6 והמשכתי מזרחה לכיוון יער סנסנה שעל שיפולי הרי חברון. שם תכננתי לעצור למנוחה וארוחה קלה, אבל הייתה זו עונת מעבר ולכן בכל יום היו עלולות לצוץ הפתעות מבחינת גחמות מזג האוויר. בשעות הצהריים היה מעט חם מהרגיל והיה לי חשוב לתת לגוף להתאקלם לעומסי המסע ולא להכביד עליו כבר מהיום הראשון, לכן תכננתי מראש את המסלול כך שיהיה קל בהתחלה ולאט לאט הקושי יעלה. גם את הציוד האישי שלי הכנתי כך שיהיה ערוך לכל סוגי מזג האוויר. עם השנים הפנמתי שתכנון נכון והבנת נקודות התורפה (מזג אוויר) הם המפתח לשרוד מסע כזה. עוצמות הטבע וגחמותיו הם משהו שאין לי סיכוי נגדו ועל כן נערכתי מראש עם ציוד איכותי ויקר והן עם התאמת תאריכי היציאה נוחים ביותר כדי לסיים מסע שכזה.

כביש 3252 שמוביל לקיבוץ כרמים, הוא כביש יפהפה. בהתחלה הוא עובר בעמק קטנטן שמשני צדדיו שדות חיטה ירוקים המשווים לכביש מראה פראי, ואז בסוף העמק הכביש מתחיל לטפס בעקביות ובתלילות לעבר הישוב הקהילתי סאנסנה הנמצא על קו פרשת המים ומוקף כמעט לגמרי בעצי אורן ירושלמי.

הכביש הצר מתפתל לו בתוך חורשה צפופה, המטילה צל כמעט לכל אורכו מה שהזכיר לי את הכבישים הקלאסיים באירופה באזור רכסי הדולומיטים והאלפים.

תוך כדי דיווש איטי בעלייה, התחלתי להריץ בראשי איך אני מגייס את כל כוחותיי להרצאה הראשונה שלי במסע, וכיצד אני מנסה לשכנע את חבריי לתרום כסף על מנת שאוכל להמשיך בו. זו הייתה הרגשה מוזרה ומאתגרת, כי לא היה לי מושג לאן אני מכניס את עצמי, ואיך יגיבו למצגת שעמלתי עליה. ההתרגשות נוכח העמידה מול זרים השפיעה ואני זוכר שרציתי להיות כבר אחרי ההרצאה ולהתרכז רק ברכיבה לכיוון אילת, מעין הרגשה של עצם בגרון שרק רציתי שתחלוף כבר.

אחרי 70 קילומטרים ולקראת השעה 16:00, הגעתי לכרמים.

את שלומי ודניאלה אני מכיר עוד מתקופת בית-הספר היסודי. הם עברו עם ילדיהם, לפני כמה שנים, מהישוב קדש ברנע שעל גבול מצרים, והחלו לבנות את עתידם בכרמים. תמיד היתה לי איתם שפה משותפת, ובכל פעם שנפגשנו – אם לטיול או לסוף-שבוע במדבר – החיבור היה חזק. ביתם הנעים והחם תמיד פתוח לאורחים ורוחב לבם מרגש אותי בכל פעם מחדש. שמחתי שיש לי זוג חברים כזה, שאין צורך להסביר להם את שיגעונותיי הרבים, והידיעה שהנה אראה אותם חיממה את לבי. השענתי את האופניים על הקיר החיצוני ונקשתי על הדלת. דניאלה הייתה בבית והתקשתה להאמין כשראתה את כל הציוד שהבאתי עמי. היא עזרה לי מיד בהתארגנות לקראת ההרצאה עם ציוד ההגברה, כשברקע הרחתי את תבשיליה הטבעונים, שעוררו את הרעב שגם ככה הלך והתעצם.

לקראת השעה 21:00 התחלתי ללכת לכיוון המועדון המקומי. קיוויתי שבאמת יגיעו אנשים כי היה לי חשוב שיהיה קהל שיבין את מטרת המסע. אמנם מאוד התרגשתי, אבל במקביל העייפות החלה להשפיע עלי, והראש היה בשני מקומות בו-זמנית, בהרצאה של הערב וביום המחרת, בו עמדתי לטפס למצפה רמון, במזג אוויר חורפי ומאתגר כפי שעמדתי לגלות בדרך הקשה.

סיימתי את ההרצאה בהצלחה ועם כמה אלפי שקלים שנתרמו בצ’קים ובהעברות לחשבון, אם כי, כמו תמיד, תקלות מנהלתיות של חשמל, מצגת, ומחשב לא מתאים ליוו את ההרצאה לכל אורכה. התקלות הללו דכדכו אותי מעט והבנתי שאין יותר מדי מה לעשות מלבד ללמוד מהטעויות הללו ולקוות שלא יקרו בפעמים הבאות.

בסוף ההרצאה ישבתי עם שלומי, אותו אני מכיר מגיל 7, וכהרגלנו שטנו לאחור על גלי הנוסטלגיה וצחקנו על מה שהיה, והפלגנו למחוזות רחוקים ועתידיים. התה החם והעוגיות הממכרות מעשה ידיה של דניאלה רק הוסיפו לאווירה הקלילה והמשעשעת. והמשכנו לחלום ביחד, ולתכנן את מסע האופנועים בצפון הודו, סוג של חלום שכנראה יתממש בבוא היום. שניה לפני שהלכתי לחדר השינה, תיארתי לשלומי את המסלול למחר ואת הצפי למזג אוויר המאתגר שעמד להגיע. הדבר הבא שאני זוכר היה שקמתי באמצע הלילה להשתין. המיטה המפנקת בביתם והשקט ששרר מסביב ריסקו אותי ונרדמתי בין רגע כשהאורות עוד דולקים ונעליי על רגליי.

  1. 5 מתוך 5
    5 מתוך 5

    (בעלים מאומתים):

    ספר מצוין ומעורר השראה על דרך אחרת להסתכל על העולם, דרך ורודה יותר.
    צורי מספר על טיול מסביב למדינה שהוא טיול לתוך עצמו ואל חוויות בעבר בעבר.
    ממליצה

  2. 5 מתוך 5
    5 מתוך 5

    :

    תודה רבה עדי, על המילים החמות!!

הוסיפו תגובה