פתח דבר

במונמארטר — הגבעה המפורסמת בקצה הצפוני של פריז, בה מצטופפים תיירים סביב אומני הרחוב המציירים תמונות באיכות מפוקפקת בכיכר טֶרטר, ובה מטיילים זוגות ברחובות האביביים השוקקים עד שהם צונחים, מתנשפים מעט, על מדרגות הסקרה־קר ומשקיפים בהשתאות על העיר הזוהרת בנוגה ורדרד אחרון בטרם חשכה — שוכן בית עלמין. הוא עתיק מאוד, ובו שבילי עפר ונתיבים ארוכים ומוצלים, המתפתלים תחת עצי אדר וטיליה. אפילו שמות ומִספרים יש בו, מה שמעורר תחושה של עיר אמיתית. עיר שקטה מאוד.

חלק מהאנשים הנָחים כאן את מנוחתם האחרונה מפורסמים, וחלקם לא. יש כאן קברים מעוטרים במצבות מפוארות ובפסלי מלאכים בגלימות אבן גולשות, זרועותיהם מושטות בחֵן ומבטם נישא לשמיים.

גבר כהה־שיער נכנס לבית העלמין, אוחז בידו של ילד. הוא עוצר ליד קבר שמעטים מכירים אותו. אף אדם מפורסם לא נם כאן. לא סופר, לא מוזיקאי ולא צייר. גם לא גברת עם קמליות. רק אישה אחת שהייתה אהובה מאוד.

ובכל זאת, המלאכית על לוח הברונזה שבמצבת השיש היא מהפסלים היָפים ביותר כאן. פניה מביעים רצינות או שלווה, שערה הארוך מתבדר סביב פניה כמו ברוח הנושבת מאחוריה. האיש עומד, והילד מתרוצץ סביב הקברים אחר זוג כנפיים צבעוניות.

‘תראה איזה פרפר יפה, אבא!’ הוא קורא. ‘נכון שהוא מקסים?’

הגבר מהנהן, בתנועה בלתי מורגשת כמעט. דבר אינו יפה עוד בעיניו, ובקסמים הפסיק להאמין זה מכבר. אין לו שום דרך לדעת שדווקא במָקום הזה עתיד לקרות דבר נפלא, מעין קסם. כרגע הוא מרגיש האדם האומלל ביותר עלי אדמות.

בבית הקברות של מונמארטר פגש את אשתו, חמש שנים קודם, ליד קברו של היינריך היינה. היה זה יום שטוף שמש של מאי, ותחילתו של סיפור שכבר לפני כמה חודשים חלף לבלי שוב.

האיש מעיף מבט אחרון במלאכית הברונזה בעלת תווי הפנים המוּכּרים. בסתר הוא כותב לה מכתבים, אבל אינו מוכן כלל לְמה שעומד לקרות — לגמרי בלתי מוכן לאושר או לאהבה. עם זאת, הן האושר הן האהבה תמיד נוכחים. כסוֹפֵר, הוא אמור לדעת זאת.

שמו של האיש ז’וליאן אזולאי.

וז’וליאן אזולאי הוא אני.