החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

מי את, רוזלינד?

מאת:
הוצאה: | 2019 | 327 עמ'
קטגוריות: סיפורת עברית
זמינות:

39.00

רכשו ספר זה:

"ברגע שנחת מבטה על התבליט שעל לוח העץ, התחיל לבה להלום בקצב מטורף ובקושי הצליחה לבלום את עצמה שלא תפרוץ בבכי. הוי, הראש הנפלא הזה של הנערה הצעירה והיפהפייה. השיער הגועש שאופף את פניה הקורנות הבעה של תום; תמימות הנעורים הזו, האמונה שהכול פתוח לפניה, רק בואי וקחי, היצרים החזקים שהחלו ללבלב וזרמו בכיוון אחד לים האשליה הגדולה של האדם – האהבה. כך היא הייתה פעם באביב נעוריה. כך היא הייתה, שוש לוגסי הנערה הזו שבתבליט, הכול כל כך מלא חלומות, תשוקות ומאוויים. ומה נשאר? מה התממש? איך ההתממשות עיקמה ורפשה את נעוריה? ומה נשאר מהנערה הזו? הרי הכול התכסה בקליפות יבשות ומצומקות של אשליות לא ממומשות. והוא הבין את כל זה וביטא את כל זה בתבליט הנהדר הזה. אחח, אלוהים, מה זה? מה הוא גילף פה? תפילת אשכבה לנעוריה. רקוויאם. קינה על עלומיה שחלפו ולא יחזרו עוד. העכשיו שמתבונן בעבר, בנעורים שהפכו לזיכרון ערפילי, זיכרון שאינו מותיר גם סימן של תקווה על כפות הידיים המיובלות של העכשיו."
סם ש. רקובר הוא פרופסור במחלקה לפסיכולוגיה, אוניברסיטת חיפה. תחומי התעניינותו: הכר וזיהוי פרצופים; פילוסופיה של המדע והתודעה. פרסם ספרים ומאמרים מקצועיים רבים. בנוסף, פרסם סיפורים, קבצי סיפורים ורומנים. הרומן הנוכחי הוא האחד עשרה במניין.

מקט: 4-249-50656
לאתר ההוצאה הקליקו כאן

דוגמה חינם לאייפד, אייפון, אנדרואיד ומחשב הורד/י דוגמה חינם לאייפד, אייפון, אנדרואיד ומחשב

דוגמה חינם לקינדל הורד/י דוגמה חינם לקינדל

כדי לקרוא אנא התקן תוכנת קריאה המתאימה למכשירך כמפורט במדריך לקורא


פרק 1
התאומים

שלא כהרגלו התעורר אבשלום בשעה חמש בבוקר מחלום ביעותים ומיד שכח אותו, ושלא כהרגלו ישב על המיטה, כפות רגליו היחפות על הרצפה, וקרירותה הנעימה עלתה וטיפסה מקרסוליו אל שוקיו והתפוגגה בהגיעה אל ירכיו. הוא בהה בקיר המפריד בין אגף המגורים לבין האטליֶה שבו היה מצייר כל יום כשש שעות, עם הפסקות לקפה ולהתבוננות ביקורתית, מייאשת בדרך כלל, ביצירת האמנות החדשה שלו.

אבשלום היה בן שלושים ושתיים, בחור חסון, בריא ובנוי לתלפיות. בוקר־בוקר היה מתעורר בשעה עשר בפיהוק רחב, מתיחת איברים חזקה ורחיצת פנים, פעולה חטופה שלוּותה בבחינת עיניו השחורות בראי. טוב מאוד, ציין לעצמו, הן לא אדומות ואין צורך להשתמש בטיפות עיניים, אף על פי שזה השבוע השני ברציפות שהוא הולך לישון לפנות בוקר לאחר ערב ולילה של הוללות. לאחר מכן צחצח את שיניו הלבנות, שפרט לשתי סתימות היו במצב מצוין. ממש פרסומת דנטלית. אחר כך העביר בשערו מסרק שחלק משיניו נשברו בגלל סבך תלתליו השחורים, ליטף את לחייו והחליט שהיום אין צורך בגילוח. אפשר לצייר גם עם זקן בן שלושה או ארבעה ימים. לתמונה זה לא משנה, לא מעלה ולא מוריד. זה משהו שאינו רלוונטי ליצירתיות. הוא נכנס לשירותים שבקצה חדר האמבטיה הקטן, באגף המגורים הגובל במטבח, שנמצא מיד אחרי חדר השינה. כשסיים פסע ועבר דרך הדלת הפתוחה לאטליֶה – ושם נתקלו עיניו מיד בבד שעליו עבד לאחרונה.

שלא כהרגלו נקלע אבשלום לקונפליקט בין קימה לבין חזרה לשינה. סוף סוף, אחרי בהייה עייפה בקיר שמולו, הסתובב בחצי החלטה לחזור לישון, ואז נתקלו עיניו בגופה העירום מהמותניים ומעלה של הדוגמנית החדשה שלו, שהתחילה לדגמן רק אתמול וישנה שינה עמוקה במיטתו הרחבה. היא הייתה צעירה בעלת שיער שָטֶני ארוך, עיניים עגולות ושחורות, שנראו לאבשלום כבעלות מבע סתמי, פָּרָתי, פה עסיסי ואַפּוֹן חמוד וסולד. חזהּ היה זקוף ופטמותיו החומות מזדקרות ולהן עטרות גדולות וסגלגלות, מותניה צרים וירכיה עגלגלות. היא לא הייתה דברנית גדולה, אבל הרבתה לצחוק צחוק בין מלאכותי לטיפשי גם כשסיפר לה בדיחות קרש. לא הייתה בעיה גדולה לגרור אותה מבימת הדוגמנות היישר למיטתו דרך פתח הכניסה מהאטליֶה לאגף המגורים. אם לומר את האמת, זה היה רעיון מצוין למקם את המיטה הגדולה מיד בכניסה מהאטליֶה לאגף המגורים. כמה צעדים מתנדנדים ומקרטעים, גופיהם צמודים זה לזה כבעווית, והנה הם כבר נתקלים במיטה ונופלים עליה, לא תוך צחוק אלא תוך אנחת תשוקה שבוקעת בלי כל הפרעה. עכשיו הטריד אותו קונפליקט חדש: האם לחזור לשכב לצדה של הדוגמנית הצחקנית, שאת שמה שכח משום מה, לעזאזל, או להיכנס לאטליֶה ולהתבונן בציור העירום שלה? ומה יהיה אם היא תתעורר ותתחיל להתרפק עליו: הוי, אבשלום, איך אתה מרגיש בבוקר שאחרי חי־חי־חי? הצחוק הזה, שהדהד בזיכרונו, הכריע. הוא קם ודשדש לאטליֶה בעודו לובש מכנסיים קצרים.

עיניו נתקלו מיד בציור העירום של הדוגמנית, שאותה ניסה לצייר בתנוחת העירום הנשי של אמדאו מודיליאני. הציור לא היה גמור. החזה צויר לגמרי לא רע, יפה, מעורר ועסיסי. מהמותניים ומטה היה הציור בחזקת שרטוט, מתווה הדורש הרבה עבודה. אבל הבעיה הייתה בַּפָּנים. הן צוירו במלואן. הושקעה בהן עבודה רבה. אבל ככל שניסה, ודפי השרטוט הזרוקים על הרצפה יעידו, במיוחד אלה שבעט בהם בחמת זעם, ציור הקלסתר לא צלח בידיו. סתם פנים שלא מספרות דבר, שום סיפור. סתם, סתם. ללא קשר לעירום, ללא קשר לתנוחה, פנים שהבעתן אינה קשורה לעובדה שמציירים את בעליהן. אולי ההבעה צריכה להיות של אִשה השוכבת בעירום סתם ככה להנאתה? אבל איזו אִשה שוכבת לה סתם ככה בעירום מבלי להיות מוּדעת לעצם היותה שוכבת בעירום? הפנים ותנוחת הגוף צריכות לספר את זה. בושה או הנאה, אולי פיתוי. אבל הפנים שלה, לעזאזל איך קוראים לה, הן לא מוגדרות, נייטרליות. כן, נייטרליות. היא יפה, יש לה פנים נאות מאוד, אבל סתמיות. ציור הפנים היה ריאליסטי, העתק של פניה המשועממות של הדוגמנית הזאת, לאה. לא, לא. שֵם קצת יותר מודרני, ליאת! זהו, זה השם שלה, ליאת. מה פירוש ליאת? ממה הוא בא? מהמילה לֵאֶה, עייף. לאה את, עייפה את, ליאת. עכשיו הוא יזכור את שמה לנצח. וזה שם טוב; הוא מתאר אותה משועממת עד כדי לֵאוּת.

אבשלום חזר לחדר השינה והתבונן ארוכות בפני הישנה, חורת בזיכרונו את המראה. מה הסיפור שלה? לעזאזל, אולי היא אִשה בלי סיפור? אִשה החיה את הרגע, בלי עבר, בלי מחשבות יתרות, בלי רגשות מסובכים, סתם אחת? אולי עבורה לשכב בעירום מול גבר זה בדיוק כמו סתם לשכב במיטתה בכתונת לילה. כמו האִשה בכתונת הלילה של פרנסיסקו גויה, “המאיה הלבושה”. גויה צייר אותה באותה תנוחה בעירום, את “המאיה העירומה” שפניה מביעות גאווה על יפי גופה ושמץ של פיתוי. שוב חזר לאטליֶה והתיישב מול הבד. או־קיי, אז מה אני עושה? איזה סיפור אני מספר בבד הזה? נניח שהיא מה שהיא, סתמית. אז איך אני מספר את זה? לפתע גאה בו כעס והוא קם ממקומו לתלוש את הבד הדפוק הזה מכַּן הציור, אך עצר לפני החצובה. טוב, אמר בלבו, אז מה יֵצא לי מזה? מה, אני אתחיל את הכול מחדש ואחזור עוד פעם על כל הטעויות שעשיתי קודם? לפחות את הבד הזה אפשר לתקן. רק שאֵדַע מה לעזאזל לתקן. לאיזה כיוון עלי ללכת? איזה סיפור אני רוצה לספר? הרי כבר הוכחתי מיליון פעמים שאני יודע לרשום כמו שצריך, להשתמש בצבעי שמן כמו שצריך. אני לא צריך להוכיח את זה שוב. אני צריך להראות שאני יודע להשתמש במכשירים האלה כדי לספר סיפור. סיפור בקו ובצבע. הוא נאנח בשקט, שלא יעיר את הדוגמנית, ובעודו מקלל בלבו את ליאת הזו שמַּלְאָה אותו, לעזאזל, נשמע צלצול פעמון הדלת שהקפיץ אותו. רק שלא תתעורר.

בפתח עמד דוור צעיר שאמר: “תחתום פה, בבקשה” ומסר לו מכתב – למסירה ביד. אבשלום התיישב על הכיסא לפני כן הציור, העיף בו מבט מתוסכל ומיד בחן את המכתב. הוא היה מעורכת הדין יולי צופית, שמטפלת בענייניו הכספיים והעסקיים של אביו. אני מקווה, חשב בלבו, שהמכתב אינו עומד להודיע לי על הפסקת הקצבה החודשית, או אולי על הפחתה כספית במענק. הוא ידע היטב שאביו לא רק שאינו מרוצה מכך שהוא חי על חשבונו, אלא שהוא גם לא מרוצה מהמקצוע שבחר לו. “ציייאר,” היה מושך בלשונו. “איזו משכורת חודשית תוכל לצייר?” אפשר לחשוב שאבא התכוון לפירוש המילה “לצייר” כ”את מי תוכל לצייר כדי שייתן לך משכורת חודשית, מי הם אלה שתקבל מהם כסף? מי ישלם לך עבור ציור של פורטרט? מי אתה חושב שאתה, רמברנדט?” אבל אבא התכוון למילה “לצייר” במובן של לסדר, לתחמן. את מי תוכל לתחמן שישלם לך קצבה חודשית בטענה שאתה צייר גדול חוץ מאשר את אביך מולידך? “ממני,” היה אומר, “ממני קל לך להוציא כסף, כי אתה הבן שלי. אבל בחיים זה לא ככה.”

טוב, ברור שזה מה שהוא חושב. ברור. מה אכפת לי, שיחשוב. ברור שיש הבדל בין הקלסתר של “המאיה הלבושה” וזה של “המאיה העירומה”! פרנסיסקו דָה גוֹיָה אִי לוּסיֶינטֶס לא צייר אותו פרצוף עם אותה הבעה בשני הציורים. אז זה מה שאני צריך לעשות. זה בדיוק מה שאני צריך לעשות. לצייר את ליאת בעירום, בתנוחה לאה, עייפה, בגוף ישֵן, כולל את הפנים. פנים לאות, אבל העיניים פקוחות למחצה, כמעט קורצות. עיניים מלאות חִיּוּת והתגרות. אתם חושבים שאני ישֵנה, אבל אני לא; אני מתבוננת בכם וחוקרת אתכם איך שאתם משתגעים מהגוף העירום שלי. מבט אדום מעיניים שחורות, מבט חצוף ומתגרה. הוא מיהר לחדר השינה והסיר בזהירות את הסדין מהדוגמנית הישֵנה. היא לא שכבה בתנוחת העירום של מודיליאני או גויה, אבל זה לא היה חשוב. בכלל לא חשוב. חשוב לתפוס את האיברים הרפויים לעומת המבט החודר, שעוקב אחרי הצופה לאן שיפנה. זה מה שאני צריך לעשות. הוא שלף את הסמארטפון שלו מהכיס האחורי וצילם אותה בסדרת צילומים. הוא העביר אותם אל הלפטופ שלו והניח אותו על כיסא בצד הבד שעל כן הציור. זה מה שצריך לעשות. קודם כול לצייר אותה ישֵנה באיברים רפויים. זו המילה, “רפויים”. ואז לפקוח למחצה את העיניים בהתרסה. זו המילה, “התרסה”. עיניים שחורות יוקדות, מבט חוקר ומתגרה. אולי לצבוע את הלבן מסביב במעט אדמומית? כן, אבל זו לא ליאת. לליאת יש בכלל עיניים שחורות צחקניות, אך בוודאי לא בורקות בהתרסה. אבל הן גם לא כל כך לֵאוֹת. אבל גם השם שלה לא בדיוק בנוי על המילה “לֵאוּת,” עייפוּת, יגעוּת. ליאת פירושו “לי את,” “שלי את.” רק לא זה. ליאת, בשום אופן איני רוצה שתהיי שלי. את לא שלי. אפילו שדגמנת לי במיטה כמה תנוחות מלהיבות. זה עדיין לא אומר כלום. אבל מה זה בכלל חשוב אם העירום המצויר אינו דומה לליאת? מה זה משנה? מישהו בכלל יודע איך באמת נראתה המאיה של גויה? ונניח שהמאיה של גויה אינה דומה למאיה האמִתית, אז מה? למי זה אכפת? למי זה בכלל צריך להיות אכפת? לאף אחד. מה שחשוב הוא הציור עצמו, טוב או רע. אז קודם אתחיל לצייר אותה בתנוחה ובאיברים רפויים, ורק אחר כך אפקח לה את העיניים השחורות. אולי מבט מַתריס קצת מהצד, מקצה העיניים, ואדמומיוּת על הלבן? הוא הפנה את מבטו והתכוון לקחת את המכחול כאשר נחו עיניו על המכתב הרשום.

אבשלום פתח את המכתב והוציא ממנו הזמנה מאביו. לא הזמנה המודפסת באותיות זהב על נייר עבה משובח, מעוטר בפיתוחים, לא. באופן הטיפוסי לאביו, זו הייתה הזמנה מודפסת במעבד תמלילים. “לכבוד אבשלום ווֹרושילובסקי ובני משפחתו, הנכם מוזמנים בתאריך זה וזה בשעה זו וזו לארוחה משפחתית שתיערך במסעדה ‘אוקראינה הקטנה’, מצורפת מפה.” בתחתית העמוד הופיעה מפה של הכרמל הצרפתי בחיפה ובה נקודה אדומה שסימנה את מיקום המסעדה.

מה זה הדבר הזה? תהה אבשלום. מה קרה לזקן, הוא ירד לגמרי מהפסים? “אבשלום ווֹרושילובסקי ובני משפחתו”. אלוהים אדירים, הזקן כבר סנילי לגמרי! מה, הוא חושב שאני נשוי? טוב, לפחות אין פה הודעה על סיום הקִצבה או על הורדה בסכום המענק החודשי, חשב, תוך שהוא שולף את הסמארטפון מהכיס ומצלצל לאחיו התאום, אבנר. מיד כששמע את קולו אמר במהירות בקול הטנור החם שלו, שנעשה מתוח: “אבנר, מדבר אבשלום. תגיד, גם אתה קיבלת את ההזמנה מאבא לארוחה במסעדה הזאת, ‘אוקראינה הקטנה’? בחיים שלי לא שמעתי עליה.”

“כן,” ענה אבנר קצרות.

“אז מה זה? מה פתאום עכשיו, אאוט אוף דה בּלוּ, ארוחה משפחתית?”

“אין לי מושג ירוק.”

“אולי תפסיק לרגע לעבוד על המחשב הדפוק שלך ותקדיש לשאלות שלי כמה אלקטרונים בראש שלך? אתה הרי עובד יד ביד עם אבא. אתה רואה אותו כל יום. אתה בעצם מנהל את כל בית הדפוס הגדול של אבא, אז בטח אתה צריך לדעת מה הולך אִתו. תפסיק לעבוד עלי.”

“כל מה שאני יודע,” השיב אבנר בקול הטנור היבשושי שלו, “הוא שהמזכירה שלנו התבקשה על ידי אבא לומר לעורכת הדין יולי צופית, שתדפיס ותשלח שתי הזמנות לארוחה משפחתית לך ולבני משפחתך, ולי ולבני משפחתי. ממה שאני מבין גם יולי צופית עצמה מוזמנת.”

“אהה,” גנח אבשלום. “זהו, זה כל מה שאתה יודע? מה פתאום אני ובני משפחתי? תגיד, לא העלית בראש המחשב שלך איזושהי שאלה קטנטנה על אי־התאמה ברורה בעניין המשפחתי – משום שאני, אבשלום ווֹרושילובסקי, האח התאום שלך, מעולם לא הייתי נשוי, אף פעם? מכיוון שאני רווק כבר איזה שלושים ומשהו שנים, ממש מהרגע שנולדתי?”

“האמת, לא חשבתי על זה,” ענה אבנר ביובש. “קיבלתי את ההזמנה לאבנר ווֹרושילובסקי ובני משפחתו, ורותי ואני סידרנו בייביסיטר לערב הארוחה וזהו. לא תיארתי לי שהמזכירה של יולי צופית תדפיס אותו נוסח של הזמנה גם עבורך. זו סתם טעות. תרד מזה.”

“אז למה גם יולי צופית מוזמנת?” שלף אבשלום סוף סוף את השאלה שלחצה על חזהו. “מה זה? אבא הזמין את העורכת דין הזאת כי הוא רוצה להקריא לנו את הצוואה שלו? לחלק את הרכוש? לנשל מישהו?”

“אני לא חושב שהוא הולך לנשל מישהו. בטח לא אותך, הרב־סרן מסיירת גולני, הגאווה של אבא. הצייר, האמן שבמשפחה…” אמר אבנר בקולו, שהפך מטנור שטוח ויבש לסופרנו צווחני במקצת.

“מה אתה מיילל?” הרים אבשלום את הקול, טנור גבוה על גבול הצריחה. “נמאס לי כבר מהקנאה הדבילית שלך, שאין לה שום מקום ושום אחיזה במציאות. סתם. כל פעם אתה מזכיר לי את זה. מאיפה זה בא לך? תסתכל עלי ועליך, תראה איזה הבדל. מה יש לי? כלום. אז הייתי פייטר בצבא, למי זה אכפת? צייר, יעני, אז מה? אבל אתה, אתה נשוי לאִשה יפה ומשכילה, אקדמאית, דוקטור לקרימינולוגיה. רותי היפה, הקרימינולוגית, לא הקרימינלית. יש לך בית נהדר, משכורת נכבדה, שני ילדים קטנים שמשתכשכים להם כל יום במי הבריכה הפרטית שלך. אז מה אתה מיילל? טוב. עזוב את זה. אין לי כוח לכל המריבה המטומטמת הזאת. רק תגיד לי דבר אחד פשוט: למה אבא מזמין את כולנו לארוחה בנוכחות יולי צופית הזאת? למה? קרה לו משהו? מה קרה לאבא, אבנר?”

“תשמע, אבשלום,” חזר אבנר לקול הטנור היבש שלו, “זה שאני המנכ”ל של בית הדפוס, של דפוס ווֹרושילובסקי, עוד לא אומר שאבא מספר לי הכול ושאני רואה אותו בכל יום. זה ממש לא ככה. תדע לך שמאז שאמא נפטרה הוא כמעט לא הופיע במשרד. עבודת הדפוס נמאסה עליו לגמרי. חוץ מזה, עד כמה שאני יודע, לא קרה לו שום דבר. פשוט תתאזר בסבלנות בלי להעלות כל מיני ספקולציות. ואני גם חושב שבאמת אין טעם בהשוואה בין החיים שלך לחיים שלי, אז בוא נעזוב את זה. הכול יתברר בארוחה.” אמר וסיים את השיחה.

מיד שקע אבנר בקריאת המאזנים שהופיעו על צג המחשב שלו: השוואות בין ההוצאות הנחוצות להפעלת בית הדפוס לבין ההכנסות. במיוחד התעכב על ההערכות לרווח מקניית מכונה חדשה להדפסת ספרים, חיתוכם וכריכתם לפי כמויות שנקבעו מראש. המוציאים לאור אינם רוצים להיתקע עם הוצאה של חמשת אלפים עותקים לספר שהעריכו שיימכר טוב, שאולי יהפוך לבסט־סלר, והנה הצליחו למכור בקושי מאתיים עותקים וחייבים עכשיו לשלם עבור אחסון של ארבעת אלפים ושמונה מאות ספרים. אין להם רווח אלא רק הפסד. אבל אילו היו מדפיסים, למשל, חמש מאות עותקים בכמות הראשונית, הסיפור היה שונה לגמרי. אם הכמות הזאת הייתה נמכרת בתוך חודש, חודש וחצי, בחנויות הספרים, היה אפשר לעשות הערכה מיידית כמה כדאי להדפיס עוד. המכונה החדשה הייתה מוציאה מיד עוד מספר מסוים של עותקים וכבר באותו יום היו מפיצים אותם לפי הדרישה בין חנויות הספרים, ההפסד היה מתאפס והרווח היה מרקיע שחקים. ואם למשל הייתה הכמות הראשונית נמכרת בתוך חצי שנה או יותר, היה אפשר לספק לחנויות לפי הדרישה מספר מועט, אולי כמה עשרות עותקים, ושוב ההפסד על הספר הלא־מוצלח היה מתאפס. לאמתו של דבר, חשב אבנר, ההחלטה בדבר מכונת הדפוס החדשה כבר לא בידיו. הוא ידע שלפחות שני בתי דפוס מתחרים כבר רכשו אותה. הוא לא יכול להישאר מאחור. אם לא ירכוש את המכונה הזאת, שמדפיסה, חותכת וכורכת ספרים, המד־חות־רכת, המח”כ – המח”כ, לא השם הכי מוצלח – מוציאים לאור יפסיקו לפנות אליו.

הוא שילב את זרועותיו מאחורי ראשו ומתח את חזהו. אף על פי שהיה אח תאום לאבשלום, מראהו של אבנר היה שונה לחלוטין מזה של אחיו. הוא היה איש ארוך ודק, בעל שיער צהבהב חלק הנוטה להקריח, פנים ארכניות המביעות זעף מריר ומתוח, עיניים כחלחלות – כחול מימי חיוור, אף ארוך ושפתיים צרות חיוורות. למרות מראית דהויה זו ניחן אבנר בבריאות מוצקה, ועל אף רזונו היה אדם בעל כוח פיזי רב, שהפתיע אנשים שהעריכו אותו על סמך פניו החיוורות כחלשלוש. לא כך: הוא היה חזק לא פחות מאבשלום הגברי והיפה. בימי נעוריהם, מריבות רבות שהפכו לקטטות הסתיימו תמיד בתיקו. איש מהם לא הצליח לגבור על אחיו בניצחון מוחלט. אחרי שהוציאו את קיטור הקנאה והשנאה עד למולקולה האחרונה פשוט הסתיימה הקטטה, כל אחד וחַבּוּרותיו, כל אחד לדרכו הוא.

אבנר הגיע להחלטה, נטל את הטלפון וביקש מהמזכירה לשלוח אליו את האחראי על הבניין והצוות הטכני, שמעון בן־שלום.

“שמע,” אמר אבנר לאחר ששמעון התיישב על הכיסא שמול שולחן הכתיבה שלו. “שמע,” חזר ואמר. “אני צריך להתייעץ אִתך בקשר לרכישת מכונת הדפסה, חיתוך וכריכה אוטומטית של ספרים לפי כמות נתונה. אתה שמעת על זה? אתה יודע על מה אני מדבר?”

“כן, בטח,” ענה שמעון. “שמעתי שדפוס בר־יוחאי כבר מתַפעל אחת כזאת.”

“יפה. גם אני מתכנן לרכוש מכונה כזאת לבית הדפוס שלנו. אם לא נרכוש לפחות מכונה אחת כזאת, שהיא המילה האחרונה בביזנס, נישאר מחוץ למשחק.”

“אתה צודק במאה אחוז,” אישר שמעון את דברי הבוס.

“יפה. צריך לחשוב על כמה דברים. קודם כול, איפה נמקם אותה? איזה שיפוצים צריך לעשות במבנה כדי לקבל את המכונה? החלטתי לקרוא לה מח”כ. מה דעתך על השם?”

“מחק?” תהה שמעון, “מהמילה למחוק? נשמע קצת מוזר, לא?”

“לא. לא מחק, אלא מח”כ, ראשי תיבות של מדפיסה, חותכת וכורכת. טוב, גם אני לא מתפעל מהשם הזה… אתה יודע מה, בוא נקרא למכונה הזאת PCB, ראשי התיבות של print, cut, bind. זהו, החלטתי, PCB. או־קיי. אז קודם כול צריך להחליט איפה למקם את ה־PCB. והשאלה השנייה: על מי היית ממליץ שיתַפעל אותה ויטפל בה מבחינה טכנית?”

“זה לא דבר פשוט שאנחנו יכולים להחליט עכשיו,” אמר שמעון, מהורהר. “אני חושב שכדאי להתייעץ עם מומחה למכונות PCB. זה צריך להיות מישהו מהצוות הטכני של היבואן.”

“יפה,” אמר אבנר. “אז תזמין אותם לכאן ותקבע עם המזכירה שלי פגישה משולשת: המומחה שלהם, אתה ואני. עד אז תחשוב גם על הפועלים שמתאימים להפעלת המכונה ולטיפול בה. הנה חוברת פרסומת של PCB. תקרא ותחזור אלי. תודה. רגע, רגע! אל תלך, חכה. נזכרתי במשהו. חשבתי שאפשר לפַנות חלק מהאולם הגדול בקומה הראשונה, האולם שמיועד לאחסון ספרים עבור הוצאות הספרים, אולם המשלוחים, ולהפוך אותו למקום של ה־PCB. זה נראה לך? מה אתה חושב?”

שמעון נעצר לפני הדלת, פנה לאחור ואמר: “בסך הכול זה נשמע רעיון טוב. נוכל להעביר את הספרים של ה־PCB ישר לאולם המשלוחים לאחסון. לא רע. נצטרך לארגן מחדש את אחסון הספרים בחלק האולם שיישאר למשלוחים. אולי נוסיף מדפים. נראה. אבל הכי חשוב זה שהמומחה ל־PCB יחווה את דעתו. אני אחשוב גם על המפעילים שלה. תראה… הנה רעיון שעלה לי הרגע בראש. העובדים בליין של הכרטיסי אשראי ממש מתבטלים. המתחרים שלנו קיבלו את רוב ההזמנות, כי הם הציעו מחירים ממש נמוכים. לדעתי הם רק יפסידו מזה. שייחנקו. שהכרטיסים ייתקעו להם בגרון. אולי הפועלים בקו הזה של כרטיסי אשראי דיגיטליים יתאימו ל־PCB? מחשוב לא זר להם. טוב, נראה.”

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “מי את, רוזלינד?”