החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

מיתר סמוי

מאת:
הוצאה: | 2009 | 180 עמ'
זמינות:

25.00

רכשו ספר זה:
תגיות: , .

ביחי, סטודנט לתואר שני באוניברסיטת בן גוריון בנגב, כותב תזה על קהילה של ניצולי שואה בבאר שבע. הוא מתנדב לסייע בבית הכנסת שלה, מראיין את המתפללים וחושף את עברם. גינתו העזובה של הגבאי המנוח שלמה פוגלמן הסמוכה לבית הכנסת מעוררת את סקרנותו, והוא מנסה לפצח את הילת המסתורין שנרקמה סביבה.

 סיפור חייו של פוגלמן הוא מסע שתחילתו בהונגריה של ימי השואה, המשכו בהתעללות ביהודי בודפשט בניצוחם של אנשי צלב החץ, וסופו בעלייה לארץ, בחיים בה בצל הזיכרונות הקשים ומלחמת הקיום, ועם זה נחמה והתחדשות בחיי הקהילה בבית הכנסת.

 במיתר סמוי נפגשים העבר וההווה, עולמות של חילוניים ודתיים, צעירים וזקנים, גברים ונשים – שזורים בפיוטים ובמזמורים מחיי עדות ישראל.

 מיתר סמוי הוא סיפור של זיכרון ותקווה, סיפור של פיוס וחיים בהרמוניה.

 מיתר סמוי הוא סיפורם של בני אדם שעברו את אימי השואה, בנו מחדש את עולמם והשאירו כאן, בתוכנו, את רוחם ואת נשמתם.

מקט: 4-794-41
לאתר ההוצאה הקליקו כאן
מאמר על הספר בעיתונות
סקירה על הספר בבלוגיה
סקירה
סקירת הספר באתר סימניה

ביחי, סטודנט לתואר שני באוניברסיטת בן גוריון בנגב, כותב תזה על קהילה של ניצולי שואה בבאר שבע. הוא מתנדב לסייע בבית הכנסת שלה, מראיין את המתפללים וחושף את עברם.


בודפשט: אוקטובר 1944 – בודפשט. עיר גדולה, עיר הבירה. בתי מידות עם גגות רעפים אדומים. משכנות עוני בצד ארמונות של רוזנים ונסיכים. תאטראות ובתי אופרה. נהר הדנובה חוצה את העיר ומשתפל מעדנות לעבר עמקי הונגריה. גשרי ענק נטויים על הנהר הרחב. בשני קצות גשר השלשלת המפואר ניצבים פסלי אריות מעוטרים. רכבת חולפת בין השכונות והרבעים.

משוררים כתבו שירים על עיר זו של פאר והדר, ירושת האימפריה האוסטרו-הונגרית. סופרים כתבו עליה סיפורים ומוזיקאים הלחינו יצירות.

במבט מגבעת גלרט הירוקה העיר נראית שלֵווה ורגועה. אך עדיין נשמעים בה הדי היריות ובולטים הבתים שהפכו לחורבות בהפצצות האוויר הכבדות של בעלות הברית. צריחי כנסיות מחודדים נראים על רקע בניין הפרלמנט ההונגרי הבנוי בסגנון נאו-גותי וצופה על הנהר, מבקש להתמזג בו או לראות את פניו בדמותו. לעתים לעת ערב הנהר מאדים ומסתיר את כחול מימיו.

* * *

המרכז ההונגרי המלכותי לצפרות נוסד בבודפשט בשנת 1908, בתקופת האימפריה האוסטרו-הונגרית. הרישום והמחקר בו התנהלו כסדרם בשנות העשרים ובשנות השלושים. צַפרים נלהבים מטורקיה, בולגריה, ארץ ישראל ומצרים דיווחו על נדודיהן של הציפורים. מקצת הדיווחים אבדו בהפצצות הכבדות במלחמת העולם השנייה.

פרנץ, צעיר בן שבע-עשרה, בן למשפחת אצולה מהפרוורים התנדב לעבוד במרכז הצפרות. תפקידו היה להצמיד טבעות לרגלי ציפורים ולשלחן לדרכן. גם בימי המלחמה עשה את עבודתו בנאמנות.

בגן שבגבעת גלרט, סמוך למבצר, נטועים עצי אלון, לִבנה וצפצפה. פרנץ עומד שם עוטה מעיל רוח. עיניו הכחולות בורקות. שערו הבהיר קצוץ, קווצותיו מתנפנפות ברוח, והוא צופה אל העיר. הוא נושא את עיניו לעבר להקת הציפורים המעופפת בשמים בדרכה אל ארצות החום. בסתיו הן שמות את פניהן דרומה.

מכונית מתקרבת אליו. אדם בגיל העמידה בעל שפם אדיר מדומם את המנוע וצועד לקראתו. הוא לובש חליפה פשוטה, לראשו מגבעת שחורה, ובידו אוחז כלוב גדול שבתאיו כלואות ציפורים. עוד מעט יהדק טבעות על רגליהן כדי שיוכל לעקוב אחר מסען.

"ובכן, אדון פרנץ," אומר לו משרתו תומש, "יש כאן בעיקר אדומי חזה."

תומש מניח את הכלוב על שולחן השדה המתקפל בעוד פרנץ מסדר עליו חפצים. עיניו הכחולות של פרנץ בורקות. הוא פותח חבילת נייר, נוטל מתוכה פסי טבעת ומפריד ביניהם בסבלנות. עננה חולפת בשמי העיר ומקדירה את הראות. הוא מקרב אל מול עיניו טבעת אלומיניום שעליה מוטבעים המילה הונגריה, סוג הציפור והמספר.

"זה מוכן," הוא אומר.

תומש מוציא מן התא העליון את הציפור הראשונה, אדום החזה, הופך אותה על גבה ואוחז בגופה בעדינות. הוא מצמיד לרגלה טבעת, מגלגל אותה, ומוסר אותה לידיו של פרנץ. פרנץ מלטף באהבה את פלומת הנוצות הרכה שלה. עיניו הכחולות מתרככות. הוא מודד את איבריה ורושם. אחר כך מגביה את ידו ומשחרר את הציפור. הציפור פורשת את כנפיה ועפה למרומים בדרכה אל ארצות החום.

"דרך צלחה!" קורא פרנץ.

תומש ניגש למכונית, מביא בקבוק טוקאי ומוזג את היין לשתי כוסות.

"לחיים, לחיי הונגריה הגדולה, לחיי הציפורים!" אומרים השניים בהקשת כוסות.

עוד ציפורים יוצאות לדרכן נושאות טבעות אלומיונים – אדום החזה, עפרוני ונחליאלי. את המחברת שבה הוא רושם את פרטי הטיבוע פרנץ מניח בצד הכלוב הריק.

הם נכנסים לפולקסווגן מודל 1938. תומש נוהג אל בית האחוזה של המשפחה וחונה בכיכר מטופחת בפרחי פלרגוניום אדומים. הם נכנסים הביתה ומשרתת לוקחת את מעילו של פרנץ. תמונות גדולות של בני המשפחה לדורותיהם ניצבים בחדר הכניסה המפואר ובהן תמונת אבי סבו של פרנץ בצבא הקיסר האוסטרי. פרנץ חושב על אביו, מפקד גדוד צבא הונגרי, המשרת אי שם בחזית המזרחית המתקרבת, הצבא האדום.

* * *

"האם יבוא האדון לארוחת ערב?" שואל תומש את פרנץ כשהוא יוצא מחדרו לבש מדים חומים, לצווארו עניבה ירוקה, לרגליו מגפי עור חומים ועל זרועו צלב החץ, סמל המפלגה הימנית הפשיסטית שתפסה את השלטון ימים מספר קודם לכן בעידודם של הגרמנים. תומש מבחין בבליטה שעל מותנו. אקדח. אקדחו של אביו.

"צריך לשרת את המדינה!" אומר פרנץ בתקיפות. עיניו הכחולות נעשות קרות כקרח וגוון אדמדם פושט בהן. "אולי לא אבוא. יש לי פעולה חשובה!" הוא מוסיף ומצביע על סמל צלב החץ שעל כתפו. תומש מושך בכתפיו ומחליק את ידו על שפמו הגדול. ילד מגודל, הוא מהרהר לעצמו.

אופנוע סירה ישן עוצר בחריקה בסמוך לבית האחוזה. פרנץ עולה עליו ומתיישב ליד חברו. עוד משימה לפניהם. הקבוצה כבר ביצעה משימות רבות, ובהן מעצר אלים של יהודים והובלתם למעצר, ירי על עוברי אורח יהודים ופעולות של דה-מורליזציה בקרב ריכוזי יהודים, אונס ורצח. בלילה הם עומדים למלא בהצלחה עוד משימה שהוטלה עליהם. הכוח והסמכות בידם.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “מיתר סמוי”