הקדמה:
חוקי המשחק

שתי גופות מוטלות לרגליי. עד לפני יממה היו אלה שני צעירים ישראלים מלאי חיים ותוכניות. הם נחטפו, נכבלו ועיניהם כוסו. הם הובלו לדרך עפר ליד הכפר עוצרין, לא רחוק מטול כרם. הם נדרשו לכרוע על ברכיהם, ואז הוצאו להורג. נורו בעורף בזה אחר זה. אני עומד במקום שזה קרה כבר שעה ארוכה. זה הכישלון הכי גדול שלי בכל שנותיי בשב’כ.

הצטרפתי לשירות הביטחון הכללי ב־1990 וקיבלתי את הכינוי אלון. במהלך השנים מילאתי תפקידים מבצעיים מגוונים, ובינואר 1999 התמניתי לרכז השטח של העיר טול כרם, שהוגדרה שטח A — שטח בשליטה ביטחונית ומוניציפלית פלסטינית.

1999 ורוב שנת 2000 עברו ללא אירועים מיוחדים. עבדתי בשיתוף פעולה עם מנגנוני הביטחון הפלסטיניים. תפקידי היה לגייס פלסטינים כמשתפי פעולה עם השב’כ, לצורך איסוף מודיעין, במטרה לסכל את תשתיות הטרור בעיר. ההגבלות שאסרו כניסה לשטחי A וסיכול הטרור בהם הפריעו לי בביצוע תפקידי והתלבטתי בנוגע לעתידי בשב’כ. ואז, בעודי מתלבט, פרצה המלחמה.

בספטמבר 2000, גשם זלעפות של דם עמד להלום באדמה. הפלסטינים החלו בהתקוממות מאורגנת, שתכונה בתוך זמן קצר ‘האינתיפאדה השנייה’ או ‘אינתיפאדת אל־אקצא’ — כל צד והשם שלו. עם פרוץ האירועים הוזעקתי לעשרות דיונים שבהם שמעתי דעות והערכות שונות לגבי המצב בשטח. נדהמתי מהיהירות, מהאטימות, מחוסר ההיכרות עם הצד הפלסטיני ומחוסר הרגישות כלפיו. הגישה המתנשאת הזאת קיבעה בקרב הקצינים הבכירים בשטחים את האמונה שהפעלת עוצמה צבאית וירי ידכאו את ההפגנות, ו’הגל’ יחלוף. היעדר מנהיגות מדינית ישראלית ובריחה מקבלת החלטות קשות הפכו עמדה זו לאסטרטגיית הפעולה הרשמית של צה’ל.

לי היה הסבר אחר להשתלשלות האירועים. התגובה של צה’ל להתקוממות העממית באש חיה, תגובה לא מרוסנת ולא מפוקחת, היא זו שהובילה לעלייה באלימות בצד הפלסטיני. הייתי קשוב לקולות הפלסטינים, שנדהמו מעוצמת האש ומהכוח המופרז לפיזור הפגנות שהופנו כלפיהם, וזעמו על כך. התגובה הצה’לית גרמה למותם של צעירים פלסטינים רבים, והדם הזה התנקז ללַבָּה של שנאה עזה, שבעבעה והתעצמה מתחת לפני השטח, עד שהתפרצה חודשים אחדים אחר כך בנחשולים אדירים והציפה את רחובות ישראל.

הערכתי באותו זמן שהמצב יחריף, ששני העמים ייכנסו שוב לזירת ההתגוששות, לסבב נוסף שבו יחבטו אחד באחר ללא רחמים, עד שיצנחו יחדיו על רצפת הזירה מותשים וחבולים, מתבוננים זה לעבר זה לראות מי יתרומם ראשון לסבב נוסף. צפיתי שההפגנות יימשכו ויתגברו, וכך גם האש שיפעיל צה’ל, שתגרום לעוד הלוויות של פלסטינים, שיגרמו בתורן לעלייה במפלס ההסתה והשנאה בצד הפלסטיני, וחוזר חלילה. השלב הבא, הבלתי נמנע, יהיה פיגועי נקמה, שיגררו ‘תגובה ישראלית’, כינוי למגוון פעולות עם תוצאה זהה: המוני פלסטינים משולהבים ברחובות, נושאים אלונקות עם גופות של שהידים, שמספרן גדל מיום ליום, חלקן שלמות, אחרות מרוטשות, אך כולן חשופות. ושוב פיגועי נקמה, שיובילו ל’תגובה ישראלית’ חריפה יותר. כך ייכנסו שני העמים למעגל דמים מטורף שאף אחד לא יודע איך ומתי ייקטע.

אך לא אני ולא אחרים בשב’כ ובמערכת הביטחון ראינו באמת את הנולד, מכיוון שלא היינו ערוכים להתמודדות עם האויב הישן־חדש, ארגון פת’ח. מאז חתימתם של הסכמי אוסלו במחצית הראשונה של שנות התשעים אסף השב’כ מודיעין וסיכל בעיקר פעילות של ארגוני טרור שהתנגדו להסכם, בראשם חמאס והג’יהאד האיסלמי. למעשה, יחידות השטח של השב’כ הזניחו את איסוף המודיעין ואת גיוס המקורות מהתַנְזִים, הזרוע הצבאית של פת’ח. בתחילת שנות האלפיים התעורר התנזים מהתרדמה הארוכה ובקול נהמה מבעיתה ניער מעליו את אבק השלום ואת שאריות התקווה, וחזר לפעילות צבאית. אני כבר יודע שחוליה של הארגון היא שרצחה את שני הצעירים.

אינני מסוגל להתנתק מזירת הפיגוע. אני לא מרגיש כאב אלא אשמה כבדה, והרצון לנקמה בוער בי. בעיני עצמי, אני זה שנכשל במניעת האירוע הזה. הרצח הכפול הוא עניין אישי, פגיעה בי. ולכן זאת המלחמה שלי — בהם. בלוח השחמט שבראשי אני מדיח את כל פעילי התנזים מהקבוצה של הכלים הלבנים. הם נצבעים בבת אחת בשחור ונזרקים לצידו השני של הלוח בידיעה שאגיע אליהם ואכה בהם, בזה אחר זה: ברגלים, בפרשים, ברצים, בצריחים, במלכה ועד למט המלך, ראש התנזים. אלה שחודשים ספורים לפני כן עוד סייעו לי לסכל את פעילות הטרור של חמאס והג’יהאד האסלאמי — הופכים בן רגע לאויבים. אני מכריז על תחילתו של מאבק.

אני מכיר את חוקי המשחק. אני יודע שאתקשה להפיל את המלך מבלי שאעביר בתחבולות את אחד מכליו לצידי, ועדיף שיהיה זה כלי שנמצא כמה שיותר קרוב אליו, כדי שהמט יהיה מהיר. המקורות הבודדים שנותרו לי בפת’ח כבר לא מחוברים לפעילות הצבאית של הארגון. לכן היעד המרכזי שאני מגדיר לעצמי הוא גיוס מקור חדש, משתף פעולה פלסטיני מלב התנזים. אני לא חושב על המחיר, והוא עומד להיות גבוה. במשחק הזה אאבד את המלכה שלי, וגם את עצמי.