החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.
במבצע!

מסילת הברזל

מאת:
מפינית: רמי סערי | הוצאה: | 2021 | 150 עמ'
קטגוריות: סיפורת מתורגמת
הספר זמין לקריאה במכשירים:

39.00

רכשו ספר זה:

הרומן הפיני "מסילת הברזל" הוא אחד מנכסי צאן ברזל של ספרות סקנדינביה. הספר שראה אור בפעם הראשונה בשנת 1884, הופיע מאז באינספור מהדורות, תורגם ופורסם בשפות רבות, הומחז ואף הוסרט לקולנוע ולטלוויזיה. כמעט מאה וחמישים שנה חלפו מאז כתב יוּהָנִי אָהוֹ רומן קסום זה, אבל חרף התהפוכות שהתרחשו בינתיים בעולם, לא נס לחו של הספר. "מסילת הברזל" מתמקד באופן שבו נחשף מי שקרוי תכופות "העם הפשוט" לחדשות מרעישות שעיקרן חידושים והמצאות המייצגים קידום והתפתחות. זהו סיפורם של זוג איכרים החיים כאריסים קשי יום באזור שכוח אל, ועיקרו דן בהתעוררותם ההדרגתית למודעוּת כי רכבת עתידה להגיע בקרוב אל מחוז מגוריהם הנידח. בתקופתנו החדשנית, בעת מהפכה טכנולוגית ודיגיטלית, רכבת כבר מזמן אינה חידוש, אולם הסתכלותו הרגישה של הסופר בבריות המתקשות להסתגל לשינויים המתרחשים בעולמן מעניקה לקוראיו תובנות המסייעות להיפתח לזולת ולגלות סובלנות כלפי האחר. לתובנות אלה נוסף עונג שמקורו בעושר לשונה של ספרות יפהפייה המספקת חוויית התוודעות לאורח חיים אחר, בארץ רחוקה ובתנאים מיוחדים, צוהר לעולם ייחודי המוסיף להיעלם ולהיברא מחדש גם בימינו.

 

יוּהָנִי אָהוֹ (1921-1861) נחשב לסופר הלאומי של פינלנד במחצית הראשונה של המאה העשרים. הוא פרסם תשעה רומנים, שמונה קבצים של קטעי סיפורת וספרים רבים בסוגות אחרות. יצירותיו תורגמו לשמונה-עשרה שפות, וספרו "יוּהָה" ראה אור בישראל בתרגום עברי מאת רמי סערי ובהוצאת הקיבוץ המאוחד בשנת 2012. "מסילת הברזל" הוא ספרו השני המתורגם לעברית.

מקט: 4-249-50941
הרומן הפיני "מסילת הברזל" הוא אחד מנכסי צאן ברזל של ספרות סקנדינביה. הספר שראה אור בפעם הראשונה בשנת 1884, הופיע […]

I

הכפור רוחש והומה בפינות, מזנק לאורכם של ראשי הגדרות ומסנן ערפל הנושף אדים על עצים ושיחים. השמש מרעיפה זהב על צלבים המזדקרים על גג הכנסייה ובמרומי הצריח הסמוך לה, וקרניה הזורחות בנועם על עץ הלִבנֶה הקפוא מאירות כל ענן עשן המיתמר ומתפתל טבעות־טבעות מארובות סמוכות ורחוקות. הדרך אומנם אינה משמיעה חרחורי גסיסה מתחת למזחלת המתנועעת מעליה, אבל בהחלט בוקעות מפיה יבבות של עצב נואש.

על צמרת האשוח מצטמרר עקעק. צווארו קצר ועבה, וראשו חבוי במסתור נוצותיו. כבר כשהפציע השחר נטש העקעק את האילן בחורש האורנים שמאחורי השדה, עזב את העץ שהוא מעונו בלילות, ולאחר שעף על פני האסם וחלף מעל לרפת, נחת והתיישב בגן ביתו של הכומר, במקום שהאשוח עומד בו לגמרי לבדו בין עצי הלִבנֶה.

העקעק טרם זכה היום לאכול את ארוחת הבוקר שלו, מפני שדלת המטבח עדיין לא נפתחה, ואין יוצא ואין בא בחצר הכומר. אתמול השליכה המשרתת טובת הלב את שאריות הסעודה לעקעק, וכאשר עזב עגלון אחד על גב הסוס את האחוזה, תכף ומייד בא אחריו עגלון אחר…

הינה מישהו רוכב גם עכשיו ממש שם, מאחורי הביתן שתשמישי הקדושה נשמרים בו – אולי הוא בא הנה?… לא, הוא אינו נוהג לכיוון החצר, אלא פונה לאגם המכוסה משטח קרח, מתקדם וחולף למרגלות בית הכומר, משתרך באיטיות לאורך הקרח, הסוס אפוף באד וכמוהו זקנו של האיש… העצב משתלט על מחשבות העקעק, הוא רעב וקר לו… אפילו לכיוון ידידו מימים ימימה הוא איננו מסוגל לחייך עוד, שום חיוך לכיוון החזיר הנובר בקש שמאחורי דלת הדיר… אתמול עוד צחק לעברו, לא רק חייך, אך היום – למי יש כוח לצחוק?

העקעק מתכנס עמוק יותר ויותר בתוך נוצותיו, הן לא יעלה עוד על הדעת שיטרח לשווא כדי לתור במבטו את הסביבה… אין טעם לחשוב על מאומה…

לכן העקעק כלל לא שם לב שמאחורי חצי האי מתקרב בנתיבו על הקרח גבר הרוכב על סוסתו, והוא כבר מעפיל במדרון לכיוון החצר, מתכוון לעצור בפתח המטבח, מטלטל קמעה את המושכות, בכל זאת רוכב עוד קצת ואחר כך פונה אל הלִבנֶה הצומח בצד האחר של החצר, ממש צמוד לשער.

“הויסה! הויסה!”

רק עתה הבחין בו העקעק, וכעת הוא מצחקק, מנענע את זנבו, ליבו מנתר בקרבו מרוב גיל ורננה, והוא תכף דואה ונוחת על אחד ממוטות הגדר שבגן.

הרוכב קושר את סוסתו לעץ, מניח את יריעת האוכף על גבהּ, שופך שיבולת שועל לתוך הסלסילה המשמשת אבוס מאולתר, מניח אותה לפני הסוסה ושב ומיטיב את היריעה שפרש על האוכף…

הייתכן שעכשיו כל זה יישאר במקומו?

כשהעקעק שם לב שהרוכב עוזב בדרכו למטבח, דורך שוב ושוב כדי לסלק את השלג ממגפיו ומתכוון להיכנס, העוף פורש את כנפיו ונוטש את מוט הגדר לטובת הלִבנה הצומח לצד השער. אחר כך ממקומו החדש הוא מביט למטה מבעד לענפים וראשו מוטה הצידה. וכאשר האיש אינו נראה עוד, העקעק יורד אל הנמוך שבענפי העץ, ועכשיו כבר ממש מתחשק לו לצחוק… כעת יהיה לו מה לנשנש, אם רק ירהיב עוז. העקעק נוחת על הקרקע, הסוסה מנענעת את אוזניה, והרצון לפרוץ בצחוק מפעם כעת בציפור ביתר שאת.

הכומר מביט מבעד לחלון חדרו ונושף באריכות על השמשה עשן ממקטרתו. רגע ממושך הוא מתבונן, בציפייה לראות אם העקעק ירהיב עוז לחטוף משהו מהסוסה, ובעוד האיש שקוע באותה ציפייה, הוא מחייך ואינו מעשן…

אוהו! חטף לה בסוף, ועוד איך חטף… מעניין מה השיג כך!…

“בבקשה, כבוד הכומר. הקפה שלך, אדוני, מוכן,” פונה אליו קולה של המשרתת מאחורי גבו.

“שימי אותו על השולחן. והינה עוד פעם, והוא מנסה עוד פעם, אבל הפעם הסוסה, לא ולא, היא לא מוותרת לו!… ותגידי, זאת לא הסוסה של מַטִּי מקוֹרְוֶנְטַָאוּסְטָה,[1] זה שחי בקצה היער?”

“די מתקבל על הדעת שכן, מפני שמַטִּי עצמו כבר כאן, במטבח… הוא אמר שהוא צריך לדבר איתך על משהו.”

“אז תגידי לו שייכנס… במה מדובר?”

“לא שאלתי אותו.”

“זה כנראה קשור לתשלום, כי אני רואה שיש לו שׂקי דגנים במזחלת… תגידי לו שיבוא הנה דרך דלת הכניסה.”

הכומר מתיישב על כיסא נדנדה, שם על הרצפה את המקטרת ומשעין את הקנה שלה על רגל השולחן. אחר כך הוא מתחיל ללגום מהקפה, ואולם אחת לכמה רגעים הוא נוטה אחורנית כדי לראות את העקעק ואת סוסתו של מַטִּי.

עכשיו הציפור הזאת כבר לא מעיזה…

זה עתה בעטה הסוסה, הניפה את רגלה האחורית, והעקעק שמיהר להמריא עף אל גג האסם. משם הוא נועץ מבטים באדמה, ומצב רוחו בשפל המדרגה.

צעדיו של מַטִּי כבר נשמעים במבואה.

“שלום, אדוני הכומר!”

“שלום וברכה, מה אתה מספר?”

“שום דבר מיוחד, ואתה, אדוני?… קר ויבש בחוץ.”

“עשרים מעלות מתחת לאפס. תואיל בטובך לשבת, הינה לך כיסא.”

“כבר ישבתי מספיק, כל הדרך. אז זה המצב, אה? עשרים מתחת לאפס?”

“ואתמול היו שלושים מתחת לאפס.”

“אוהו, לא להאמין.”

“באת הנה עכשיו כל הדרך מהבית?”

“כמובן, איזו שאלה. רציתי להביא לך הנה את התבואה בתור תשלום, אם תואיל בטובך לקבל באופן כזה את דמי החכירה. נכון שלא באתי הנה בשביל זה קודם לכן, אבל לִיסָה אמרה לי אתמול: ‘סע אליו ותיקח אליו מחר את התבואה… כדי שהכומר, חס ושלום, לא יחשוב שאתה אולי בכלל לא מתכוון לשלם לו הפעם.'”

“בסדר, אבל שום דבר הרי לא בוער.”

“אילו הייתי רואה פה אצלך איזשהו עובד, הייתי חונה ישר בפתח המחסן. ככה הייתי יכול להוריד את האוכף מהסוסה ולתת לה מייד לאכול חופשי.”

“אני מניח שמנהל המשק נמצא בביתן הצדדי, ואחרי שתגמור את העניינים שלך איתו, אתה מוזמן לבוא הנה כדי לעשן איתי…”

לאחר שמַטִּי יוצא, הכומר שוב מטה את הכיסא לאחור כדי שיוכל לראות את החצר מבעד לחלון.

החזיר גילה בינתיים את המזחלת, ובדיוק בו ברגע ניקב בחוטמו חור באריג השׂק. עוד קודם נפל כיסוי האוכף מגב הסוסה על האדמה… חזיר אחר שגילה אותו מגלגל אותו עתה בשלג. העקעק מנתר ומקפץ פעם פה ופעם שם, מדלג בתורו מגב אחד למשנהו, ואילו הסוסה מתנועעת כך שהפעמונים הקשורים לצווארה מדנדנים. היא מנופפת באוזניה הנה ושמה.

“קישטה מכאן! חזירים!” הרעים מַטִּי בקולו כבר מהמדרגות. הוא אחז במקל של מטאטא השלג השייך לאחוזה ואץ־רץ בבהילות לטפל בעניין. תכף החטיף מכה על גבו של זה שחורר את השק. החזיר גנח כהוגן, ניתר הצידה ותוך כך נחבט בצלעו של החזיר האחר. שני החזירים רצו קצת יחדיו, וכאשר נעצרו להקשיב התרפקו ראשיהם זה על זה. העקעק, לעומת זאת, נחפז לעוף אל הקצה האחר של החצר. המצב נראה לכומר כה מבדח, שבלית ברירה הוא פרץ בצחוק.

מַטִּי רץ לביתן הצדדי, יצא משם כעבור רגע עם מנהל המשק ואז רכב על סוסתו שגררה את המזחלת מאחוריה, עד שנעצר בפתח המחסן.

החזירים התכוונו לבוא מאחור, אבל מַטִּי השמיע לעברם נהמה כה נזעמת, שהם לא העזו להתקרב. העקעק, לעומת זאת, ריחף בניחותא מהאשוח אל קצה המזחלת והתחיל לאכול את ארוחת הבוקר.

הגבר הזה הוא חתיכת גבר, חסון למרות גופו הקטן, אמר הכומר בליבו כשראה את מַטִּי נושא את השק הגדול מהמזחלת לתוך המחסן. לי לא היה כוח להרים ולסחוב שק כזה אף על פי שאני צעיר יותר ממנו…

במשך שעה קלה התנדנד הכומר בכיסא הנדנדה, ותוך כדי כך הפריח ענני עשן אל התקרה.

הקטע הוא רק שאין לו אפילו ילד אחד. (לכומר בעת ההיא כבר היו שבעה.)

טבעות העשן נדדו בחלל החדר, התרחבו והתרוממו עוד ועוד, ולאחר שנגעו בתקרה ונהדפו הן נהפכו לטבעות קטנות יותר והתפזרו לכל עבר…

אז זהו זה, שאין לו ילדים, אף על פי שהוא נשוי כבר הרבה יותר זמן מרבים אחרים… לך תדע כמה זמן הוא כבר נשוי. מעניין: איך זה שיש כאלה שיש להם, ואחרים שלא?

אלה אכן היו פני הדברים, למַטִּי לא היו ילדים. הייתה לו אומנם אישה, לִיסָה, אבל אף אחד זולתה בבית ששָׂכרו. השניים התגוררו יחד בבקתה קטנה שנמצאה בקוֹרְוֶנְטַאוּסְטָה, בשטח מיוער שהיה בבעלות אחוזת הכומר. שני בני הזוג היו מבוגרים, וזה זמן רב גרו שם… מבוגרים וגופיהם קטנים. קטנה הייתה גם סוסתם המסכנה, קטנה אבל חזקה, וקטנה הייתה גם הפרה של לִיסָה. הם לא ידעו הרבה על הזולת ועל העולם, וגם העולם ואנשיו לא ידעו עליהם. פעמים ספורות בלבד במשך כל השנה נתגלו לעיני הבריות… בכנסייה בחג המולד, בשלושה ימי ראשון רצופים, בחג אמצע הקיץ ובטקס אכילת לחם הקודש שקדם לפסחא.

בסוף ינואר נהג מַטִּי להביא לאחוזת הכומר את שק התבואה שהיה תשלום דמי השכירות של הבקתה ודמי החכירה של השדות מסביבה, ובאותה הזדמנות היה מקבל מאשת הכומר צמר וכותנה שישמשו את לִיסָה לצורך אריגה, סריגה ותפירה. בין ביקור למשנהו חיו השניים את חייהם בפינתם הנידחת, מבודדים מהעולם החיצון. מַטִּי נהג לברא חלקת יער קטנה באביב, ובקיץ היה זורע בשדה שנוצר, עודר ומתחח. בחצי מהשטח זרע שיפון, בחציו האחר – תפוחי אדמה. אחר כך, בעונת הקציר, נהג ללקט עם לִיסָה בכרי דשא ועל גדות נחלים מספוא בשביל הסוסה והפרה. בבוא הסתיו ובמשך החורף היה מַטִּי מטמין מלכודות לציפורים ולארנבות – רובה מימיו לא אחז בידו. בקיצים הייתה לִיסָה עוזרת למַטִּי בעבודת האדמה, ואילו במשך החורף דאגה להאכיל את הפרה, את החזיר ואת החתול, ובנוסף לכך תפרה, סרגה וארגה בשביל אשת הכומר בגדים, בגדי צמר ואריגים מיום מיכאל ועד חג השבועות.[2]

“אתה עדיין בחור כארז,” אמר מנהל המשק למַטִּי כשיצא איתו מהמחסן. מַטִּי השליך אז את השק שכמעט התרוקן בחזרה למזחלת.

תמיד עָרַב לאוזניו של מַטִּי הכינוי “בחור כארז”, ואף על פי כן מאז ומעולם הגיב על אמירה זאת במילים:

“שלא נדע, בחור כארז, בחייך, קשיש כמוני… לא יפה ללעוג ככה לגבר זקן… הרי אתה עצמך באמת בחור כארז בהשוואה אליי.”

“ממש ממש לא נכון… מה אתה אומר בכלל… אם אתה לא בחור כארז, אז מי כן? תראה איך רק עכשיו סחבת בקלי קלות שק כבד יותר מחצי חבית.”

“נו באמת, מקסימום קצת יותר מחמישים קילו.”

“גם זה לא דבר של מה בכך.”

“עזוב, אני כבר לא מה שהייתי פעם, כשהייתי גבר צעיר, מִזמן…” ומַטִּי סיפר אז בעיניים בורקות את הסיפור שעליו חזר פעם אחר פעם כל אימת שהביא לאחוזת הכומר את שק הדגן כתשלום עבור השכירות והחכירה. הסיפור התמקד במה שקרה כשעָבד כפועל חקלאי באותה אחוזת כמרים: פעם כשהיה עסוק בניפוי התבן מן הבר בגורן, ומישהו, פועל חקלאי אחר, עצלן ובטלן אף כי היה בעל גוף, היה אמור לשאת שק דומה מהגורן לאסם, אבל החל להתלונן שקשה לו ושאין לו כוח, מַטִּי אמר לו בלי לחשוב פעמיים: “לך, אני אסתדר גם בלעדיך.” לאחר מכן הרים את השק, הניף אותו על שכמו, וכשכיסה השק את שתי כתפיו, פנה לעמיתו העצל ואמר לו: “אם מתחשק לך, טפס עכשיו על השק ותקבל ממני טרמפ לחצר…” בעקבות האירוע הזה כיבד מנהל המשק את מַטִּי בכמה וכמה לגימות יי”ש, ונהג כך בהוראת הכומר עליו השלום, שכּן לכומר הנוכחי קדמו, למיטב זיכרונו של מַטִּי, שני כמרים אחרים שכיהנו באותו תפקיד וגרו באותה אחוזה.

“אבל איפה הכוח שהיה לי פעם, עכשיו אני כבר זקן… אין מצב שאזכה עוד אפילו בחצי לגימה.”

“וזה לא היה הקטע הזה שבגללו לִיסָה התאהבה בך?” אמר מנהל המשק כמתעלם משיעול האריס.

“לך תדע. נו זהו זה, הסוסה…”

מַטִּי הוביל את סוסתו לכיוון החצר האחורית. מנהל המשק התייצב דום.

“שמע, זה היה אז שלִיסָה התאהבה בך, ואז היא התחילה לומר לעצמה ‘מַטִּי הזה יהיה בעלי’… סמוך עליי שאני יודע!”

מנהל המשק דיבר כפי שדיבר בידיעה שהדברים שהוא משמיע באוזני האריס מוצאים חן בעיני מַטִּי. אם כי מנהל המשק היה לרוב זחוח דעת, מדי פעם בפעם בכל זאת אהב להתבדח.

“אמת ויציב, לִיסָה באמת התאהבה בי אז, אף על פי שאם אומרים לה את זה, היא תכף טוענת שלא דובים ולא יער. ‘אל תצחיק אותי,’ זה מה שיש לה לומר במקרים כאלה, ‘כל החיים היית שבר כלי, סמרטוט ותו לא’, ככה היא מגיבה, אף על פי שזה לא מה שהיא באמת חושבת.”

“זאת אומרת שלִיסָה עצמה אף פעם לא התוודתה בפניך, שבעצם אז התחלת למצוא חן בעיניה?…”

“ומניין לך כל זה, אדוני מנהל המשק?”

“אלה השמועות שמסתובבות פה.”

“אתה לא רציני. זה לא אתה במקרה שבדית את זה?”

“מה פתאום?! מספרים שלִיסָה עצמה אמרה ככה.”

“לִיסָה עצמה? היא ממש לא מאלה שילכו להגיד דברים כאלה, אף על פי שאני עצמי יודע בכל זאת שבדיוק כך זה אכן קרה. קודם לכן באמת חשבה שאני סמרטוט ושבר כלי, ואחרי זה ראתה במו עיניה עם מי יש לה עסק. לא אלמן ישראל נכתב כבר בתנ”ך.”

“ובעבר גם לִיסָה הייתה אשת חיל משכמה ומעלה.”

“נו באמת!” מתח מַטִּי את הצווארון ופתח אותו בפרץ מרץ. “בוא לא נגזים… בסך הכול אישה בריאה ורגילה כאחת הנשים.”

מַטִּי קשר את סוסתו למזחלת והעיף במנהל המשק מבט ערמומי…

“ואיך העניינים אצלך בקטע הזה, אדוני מנהל המשק?… לִיסָה סיפרה לי שבתקופת חג המולד היא שמה לב ש…”

“שָׂמָה לב שֶׁמָּה?”

“שהטבחית ואתה, המממ…” הפטיר מַטִּי, ומבטו הערמומי נעשה ערמומי כפליים.

“אני? הצחקת אותי!… סתם רכילות של נשים! ולסוסה שלך אתה יכול להוסיף עוד קצת קמח למספוא…”

“לא צריך, זה מספיק.”

מנהל המשק החליט שזהו הרגע המתאים מכול להפיל על מַטִּי את החדשות הטריות, שהרי דווקא הן היו הסיבה לכך שמצא לנכון להתרועע עתה עם הגבר במשך זמן כה רב…

“אתה כנראה עוד לא יודע, מַטִּי, שבקרוב אעבור הסבה ואיהפך למסילאי…”

“למה תיהפך?”

“למסילאי.”

“מה זאת אומרת?”

“אחראי התחזוקה ואיש המקוף שליד התחנה… בימים מנפנף בדגל, בלילות מאותת בפנס – באור לבן אם מותר להמשיך בנסיעה, אבל באור אדום אם צריך להורות לנהג לעצור. זו משׂרה טובה…”

תיאור התפקיד נשמע למַטִּי ממש משונה. אף על פי כן לא אמר זאת למנהל המשק.

“אבל למה החלטת לעזוב את העבודה שיש לך פה באחוזה?” שאל במקום להביע את פליאתו ביחס למשרה החדשה של איש שיחו.

“הכומר הוא בן משפחה של מפקח התחנה בלָפִּינְלַהְטִי, והעבודה החדשה תאפשר לי לעבור לגור בכפר הגדול הזה.”

“ובכפר הזה שלך פה אין צורך במין מסילאי כזה?” שאל מַטִּי.

“מה פתאום שיצטרכו פה מסילאי, הרי מסילת הברזל נמצאת שם ולא כאן.”

“מסילת המה? הברזל?!”

“כן, המסילה שנוסעים בה מקָיָאָנִי לקוּאוֹפִּיּוֹ… ואפשר לנסוע בה גם לחוץ לארץ, ואפילו להלסינקי, אם רוצים.”

“באותה המסילה?”

“כן, בוודאי, אתה רק יושב בקרון וזה הכול.”

“וככה אתה מגיע עד הלסינקי?”

“בלי בעיות!”

“ולא צריך להאכיל מדי פעם בפעם?”

“בכלל לא… הסוסים של המסילה אוכלים תוך כדי ריצה… תגיד, מַטִּי, אתה יודע, דרך אגב, מה הסוסים של המסילה אוכלים?”

“מניין לי לדעת.”

“הם אוכלים גזרי עץ.”

“נו באמת, אדוני מנהל המשק, ככה לעשות צחוק מאיש זקן… אוכלים גזרי עץ תוך כדי ריצה?… לא קונה את זה.”

“ועוד איך, גזרי עץ,” התעקש מנהל המשק.

אולם כל אימת שמַטִּי נוכח לדעת שעושים ממנו צחוק, היה תמיד קוטע את השיחה מניה וביה… כמתנתק לחלוטין העמיד פנים שהוא אינו מקשיב עוד כלל לדבריו של מנהל המשק, ודי והותר היה לו בכך שהידק את שפתיו זו לזו והושיט את קערת המספוא לכיוון חוטמה המרחרח והמגשש של סוסתו. מנהל המשק היה סבור בשלב זה שאין עוד שום טעם להתאמץ כדי להתחיל להסביר את דבריו בפרוטרוט, ולכן השליך את צרור המפתחות על כתפו ופנה ללכת בחזרה לביתן הצדדי בעודו שורק ושורק.

“הוא חשב שיצליח לעבוד עליי בעיניים. אז הינה לך, עלוב נפש, אכלת אותה.”

מַטִּי הקפיד לכסות את גב סוסתו ביריעת האוכף וברצועות עור, ולאחר מכן ניגש לדבר עם הכומר.

“שקלנו את הגרגרים וזהו… חמישים וחמישה קילו בסך הכול… עם שדה קטן ובקתה קטנה, זה מה יש,” אמר מַטִּי לאחר שנכנס והתיישב על דופן הארגז שבתוכו נהגו לשאת את ספרי הכנסייה למפגשי לימוד שהכומר הרצה בהם בכפרים שלא הייתה בהם כנסייה.

“קדימה, מַטִּי, בוא ושב בנוחיות, הרי לא חסרים פה כיסאות…”

“לא צריך, אני בסדר ככה.”

“אז הינה המקטרת ושם הטבק.” הכומר הביא למַטִּי את המקטרת והצביע על קופסת הטבק שניצבה בקצה תנור החרסינה.

מַטִּי פיטם את המקטרת בטבק, הצית אש וכיבה את הגפרור בקצות האצבעות… אחר כך השליך אותו בזהירות לתנור. שעה קלה ישבו מַטִּי והכומר בלי אומר ודברים. הכומר התנדנד בכיסאו, ואילו מַטִּי נשף טבעות עשן קטנות מקצה הקנה הארוך של המקטרת.

“אז כל הזמן הזה היית בריא – כן, מַטִּי?” שאל הכומר לבסוף.

“תודה לאל כן… הבעיה היחידה היא הזִקנה שמדי פעם בפעם…”

“לעת עתה מה לך ולזִקנה… אתה גבר חזק שיכול לסחוב על הגב כמו כלום שק, שמשקלו כמשקל חצי חבית!”

“מי סיפר לך דבר כזה?”

“במו עיניי ראיתי איך סחבת, ממש לא מִזמן, בלי שום בעיות…”

“בלי שום בעיות? חה חה חה! ובמו עיניך ראית, כן?”

“אני, אף על פי שאני יותר צעיר ממך, לא הייתי מצליח אפילו להזיז שק כזה.”

“ועוד איך היית מצליח, אדוני הכומר, וכשהייתי צעיר, זה לא עלה לי בכאלה מאמצים,” אמר מַטִּי וסיפר בהמשך כי באותה אחוזה עצמה, בימיו של כומר אחר, עליו השלום, כשעבד במקום כפועל חקלאי ועסק בניפוי התבן מן הבר, היה צריך לשאת שק כבד כזה מהגורן לאסם, ואז עובד אחר במקום, בטלן ועצלן אם כי בעל גוף, לא נקף אצבע… רק אמר שהוא לא מסוגל. אלא שאז העמיס מַטִּי על גבו שני שקים, ואם לא די בכך גם פנה לברנש ואמר לו: “אם מתחשק לך, טפס עליהם עכשיו ותקבל ממני טרמפ לחצר…” מנהל המשק סיפר זאת לכומר, וכעבור שעה קלה חזר ואמר שהכומר הורה לכבד את מַטִּי במשקה בעבור המעשה הטוב שעשה…

מתחת לגבותיו העיף אז מַטִּי מבט בכומר. הכומר קשקש במפתחות שבכיסו, קם ממקומו, עשה בחדר שניים־שלושה סיבובים, שלף מכיסו את ידו ובכפה המפתחות וניגש אז אל השידה. הוא פתח את אחת ממגירותיה… כפי שעשה בכל פעם שמַטִּי ביקר אצלו וסיפר לו אותו סיפור עצמו… לאחר מכן שלף מבפנים בקבוק וגביע, והורה למַטִּי לבוא ולהתכבד. מַטִּי סירב תחילה, כדרכו מאז ומתמיד… הוא טען שאוי ואבוי לו אם המשקה יעלה לו לראש, שהרי הוא כבר זקן… אף על פי כן בסופו של דבר ניאות לגשת וללגום, בדיוק כפי שלגם גם בכל פעם קודמת. הכומר נחפז להסתיר במגירת השידה את הבקבוק ואת הגביע, נעל את המגירה, תחב את המפתחות לכיסו, התיישב ושוב התנדנד בכיסאו.

הם שוחחו אז על הא ועל דא, מדי פעם בפעם השתתקו לרגע וגם עישנו. ברגע מסוים נכנסה לחדר גם אשת הכומר, באה ללחוץ את ידו של מַטִּי ולהחליף איתו מילים אחדות…

היא שאלה לשלומו ואיך לִיסָה מרגישה. “אני מאה אחוז בסדר, וגם לִיסָה מרגישה בסדר גמור. ולמה שלא תרגיש בסדר גמור, יש לה הרי פת לחם וחדר חם לגור בו…”

“אתה צריך להביא את אשתך לעיתים קרובות יותר לכנסייה, מַטִּי, כי כיום אתה לא מסיע את לִיסָה לכנסייה יותר מפעם בחורף,” אמרה אשת הכומר.

“עוד לא קרה פעם אחת שהיא ביקרה בכנסייה רק פעם בחורף… מצידי היא יכולה ללכת לכנסייה פעמיים ואפילו שלוש, בתנאי שהיא עצמה רוצה.”

“והיא לא רוצה?”

“לא ממש, כי עכשיו כבר יש לה משקפיים והיא מסוגלת לקרוא בספר בכוחות עצמה.”

“ואתה, מַטִּי, אתה עדיין מסתדר בלי משקפיים?”

“אני? ממש לא, גברתי, כבר מזמן קשה לי לראות כמו שצריך… שלא נדע מצרות, אני לא מסוגל כבר לקרוא שום כלום, ולא משנה כמה אני מתאמץ…”

“אז אתה צריך לקנות משקפיים.”

“משקפיים? אין על מה לדבר… כבר ניסיתי, אבל זה לא ממש עזר…”

מַטִּי לא העז לשאת את מבטו אל הכומר. הכומר בינתיים רק הוסיף להתנדנד בכיסאו ולנשוף טבעות עשן לכיוון התקרה. מדי פעם בפעם העיף מזווית עינו מבטים אל מַטִּי… היטב ידע כי מַטִּי מתקשה לקרוא, וגם זה בלשון המעטה.

“וחוץ מזה, מי אצלנו יאכיל את החיות אם לִיסָה תתחיל ללכת בכל יום ראשון לכנסייה?” אמר מַטִּי.

“כבר הגיע הזמן, מַטִּי, שתביא אליכם הביתה איזושהי משרתת שתעזור ללִיסָה… בסך הכול אתה הרי אמיד…”

“אמיד? אני?! נו באמת, גברתי, ממש לא… תודה לאל שיש לי מה לאכול…”

“דווקא שמעתי שכמה וכמה אנשים חייבים לך לא מעט כסף…”

“זאת סתם רכילות… הכול דיבורים. מזל שאנחנו לא רעבים ללחם.”

“אבל אולי בכל זאת, מַטִּי, הגיע הזמן שתיקח את לִיסָה לטיול ותַראה לה את מסילת הברזל? אם כי ייתכן שגם אתה עצמך עוד לא ראית אותה, אה?”

“באמת לא ראיתי אותה… כמה היא רחוקה?”

“לא כל כך רחוקה מכאן. כשאנחנו עשינו טיול כזה, יצאנו מכאן בשעת ארוחת הבוקר ומתישהו בסביבות הצוהריים הגענו למסילת הברזל… huru långt ä’ de’ nu heller, pappa, ti’ järnvägen?”[3]

“אתה יודע, מַטִּי, איפה כנסיית לָפִּינְלַהְטִי?” שאל הכומר.

“כן, בהחלט, אף על פי שלא ביקרתי שם אף פעם.”

“אז מסילת הברזל עוברת ממש קרוב לכנסיית לָפִּינְלַהְטִי.”

“ככה ששם היא עוברת, אה?”

“ואם אתה יוצא משם בבוקר לדרך, אז בבוקר שלמוחרת אתה כבר בהלסינקי.”

“איזו מהירות… וכמה זמן לוקח אם רוצים לנסוע ככה לחוץ לארץ?… כי שמעתי שבמסילה הזאת אפשר להגיע גם לחו”ל.”

“תלוי לאן נוסעים… כשנוסעים מהר, אז לצרפת אפשר להגיע בחמישה ימים.”

“ומה אם רוצים לנסוע לאמריקה?”

“לאמריקה אתה לא יכול לנסוע במסילת הברזל, כי יש באמצע ים. תסתכל, מַטִּי… הינה פה על המפה אתה יכול לראות את הים הגדול שמפריד בינינו לבין אמריקה, קוראים לו האוקיינוס האטלנטי…”

“כן, באמת רואים פה ים.”

“בכל אופן נסיעה כזאת עוברת צ’יק צ’ק, אין מה להשוות עם כל הטלטלות האלה שלנו על עגלות ובמרכבות.”

“אם אתה אומר…”

“שום תנודה… והכול במהירות כזאת שאתה חוטף סחרחורת בעיניים.”

“כן, בטח, סחרחורת. זה מטעם המדינה כל הקטע עם המסילה?”

“בוודאי.”

“אז זה מה שהמדינה עושה עכשיו, וברור שהנסיעה עוברת ככה ממש מהר, אם המדינה היא זאת שרותמת את הסוסים שלה לטובת העניין. אבל יש פה משהו שאני בכל זאת לא ממש מצליח לקלוט, ואני שואל את עצמי אם יש אמת בדיבורים האלה ששמעתי, ושלפיהם הסוסים של מסילת הברזל אוכלים גזרי עץ… לא נשמע לי מתקבל על הדעת, כנראה מנהל המשק בסך הכול רצה לעבוד עליי בעיניים, אה?…”

הכומר ואשתו היו אומנם חכמים משכילים, אבל הם מעולם לא צחקו אם מישהו השמיע לדעתם דברי הבל ובוּרוּת… אחרי ככלות הכול, מניין לו למַטִּי באמת לדעת על כל אלה? יתרה מזאת, כשנודע לאשת הכומר בפעם הראשונה על קיומה של מסילת הברזל, המחשבה הראשונה שצצה בדעתה הייתה גם היא קשורה לסוסים. כך בדיוק חשבה: מסילת ברזל? ברור שמדובר במסילה ושהיא עשויה מברזל, בדיוק כפי שדרך עפר היא דרך והיא עשויה מעפר…

הכומר לעומתה זכה לראות את מסילת הברזל כבר כאשר היה סטודנט בהלסינקי, ובינתיים כבר נשתכח ממנו מה עלה בדעתו כששמע את המונח הזה בפעם הראשונה. בעל כורחו השתרבב חיוך על שפתיו, אבל תכף ומייד החל האיש להסביר בשקט ובסבלנות…

“תראה, חביבי, העניין הוא שאין שם שום צורך בסוסים… הקרונות נעים בכוח הקיטור… ראית פעם כרכרות, מַטִּי?”

“איזו שאלה, בוודאי ובוודאי!”

“הקרונות שבמסילה הם לא בדיוק כמו הכרכרות שיש אצלנו… הם מוכרחים להיות בנויים אחרת כדי שיוכלו לנוע בכוח הקיטור.”

“אז זה רק מתבקש שהם יהיו בנויים אחרת.”

“הם דומים יותר לחדרים נפרדים…”

“ברצינות אה, חדרים… לא להאמין!”

“והקיטור גורם להם לנוע כפי שהוא עושה לאוניות קיטור… אתה בוודאי ראית, מַטִּי, את סוּאוֹמֵלָה,[4] לא?”

“כמובן, ראיתי אותה בקיץ שעבר, כשעברה במצר ליד הכנסייה והרעישה עולמות כשצפרה וצפרה.”

“בדיוק, האונייה הזאת מפליגה על פני המים בעזרת הקיטור, והקטר שהוא הקרון שמושך אחריו את כל הקרונות האחרים, עושה בעזרת הקיטור בדיוק אותו דבר על פני האדמה. הקטר פשוט עף, אבל מכיוון שהוא עושה את זה על פני האדמה, במקום כנפיים יש לו גלגלים.”

“ברור, הרי אף אחד לא יכול לעוף בעזרת כנפיים על פני האדמה.”

מַטִּי הבין עכשיו בלי בעיות מה בעצם פשר העניין… משהו כמו אוניית קיטור שהרימו אותה והיא על גלגלים… אך אין ספק כי מדובר במשהו שנראה לו מוזר למדי… אכן, ועם זאת, הכומר יודע בוודאי מה העניין, שהרי ראה את העצם הזה במו עיניו.

“הבנת עכשיו, מַטִּי, לְמה כוונתי?”

“עכשיו כן, עכשיו בהחלט הבנתי!…”

“זהו, אז זה כל הסיפור,” אמרה אשת הכומר, “ועכשיו תואיל בטובך להתכבד בקפה, מַטִּי, והינה לך גם פרוסת לחם. בכל מקרה, אתה ממש מוכרח לעשות טיול כדי לראות את הדבר הזה, וכשאתה הולך לשם, קח את לִיסָה יחד איתך.”

מַטִּי לגם מהקפה ותחילה לא השיב מטוב ועד רע.

“אולי אני אמור להאמין שדבר כזה קיים גם אם לא אראה אותו… לזקן כמוני כבר אין כוח להתעסק עם כל החידושים וההמצאות… עכשיו אני הרי כבר יודע איזה מין דבר זה, כי הכומר הסביר לי וזהו.”

“דבר כזה אף אחד אינו מסוגל להסביר לאדם אחר,” אמרה אשת הכומר, “ככה שאתה צריך לראות במו עיניך… אתה פשוט מוכרח לבקר שם כדי לראות!”

“תודה רבה!… אולי הגיע הזמן שאלך…”

“כן, בטוח שהגיע הזמן שתלך לבקר שם, וכשתלך, תיקח איתך לשם גם את לִיסָה.”

“אם היא רק תשמע על כך, אני בכלל לא בטוח שיתחשק לה לצאת לטיול כזה.”

אשת הכומר הרימה ידיים והלכה לטפל בענייניה, ואילו הכומר ומַטִּי הוסיפו לשבת עוד שעה קלה ולשוחח על הא ועל דא. בין השאר הכבירו מלל על כמה שהמוח האנושי מרבה לחשוב ולהמציא, באמת מעניין לאן עוד נגיע בקצב הזה.

הכומר אמר אז: “העיקר שלא יעבור את הגבול ולא ירד מהפסים…”

“כן,” החרה־החזיק אחריו מַטִּי, “זה בדיוק מה שחסר לנו.”

“כשלעצמו זה דווקא עניין חיובי,” אמר הכומר, “שהאדם משתמש בשכל שהבורא העניק לו בבריאה… ובלבד שלא יתייהר ויתפאר עד שישכח מי הוא זה שנתן לו הכול.” אחר כך ציין שגם הקיטור וגם מסילת הברזל הם בסופו של דבר פועל יוצא של מעשי האל.

“בוודאי שמעשי האל,” הביע מַטִּי את הסכמתו, “מי אם לא הוא מסוגל למעשים כאלה.”

המחשבות על אותה המצאה מוזרה שנראית כמו חדר ומתנועעת על גלגלים לא חדלו לנקר במוחו, אלא שאז החל הכומר לפהק והשיחה בין שניהם נתקעה ונקטעה… ובכן, מַטִּי נפרד לשלום ויצא לדרכו.

אין עדיין תגובות

רק לקוחות רשומים שרכשו את המוצר יכולים להוסיף תגובה.