"יש רגע שבו את מבינה שניצלת מרצח. זה לא רגע אחד, זה רגע שמתחיל באיזו תובנה באוויר ולאט לאט מתבסס. […]
7 במאי 2017, שעת ערב מוקדמת. משב רוח עדין של סוף האביב, סוף החגים וסוף היום – מלטף את העולם שבחוץ כמו שמיכה רכה על גוף של ילד חולם. האישונים בארובות עיניי זזים מצד לצד, כאילו מבקשים הם קצת מאוויר העולם לתוכם. קול נרגש מזמין אותי לעלות לבמה והלב מאיץ את פעימותיו. האנגר 11 תל אביב, ארבעת אלפים א.נשים מוחאים כפיים למשמע שמי ואני קמה. ברגליים כמעט כושלות אני עולה לבמה ונעמדת מול המיקרופון. אורות הפרוז’קטורים מסנוורים את הקהל, וזה מקל במקצת על תחושת החרדה שלופתת לי את הבטן.
חמש-עשרה דקות. זה הזמן שהוקצה לי לספר את סיפור חיי. חיים שלמים בחמש-עשרה דקות. על מה מדברים קודם? מה חשוב לספר? מה אני רוצה לספר? מה המסר שאני רוצה להעביר? חודש ימים אני מתכוננת לזה. קמה, ישנה, אוכלת, עובדת וחיה את תמצית חיי במרוכז. שנים של תרגולת בצמצום עצמי – לא להפריע, לא להציק, לא לשאול, לא לנבור, לא לחשוב שאפשר לחצות את הקו האדום – מתכנסות לחמש-עשרה הדקות האלה.
זאת הפעם הראשונה שאני על במה, זאת הפעם הראשונה שאני מוכנה להיות חשופה, גלויה, ערומה מול קהל שרוצה לשמוע אותי ובא לכאן גם בשבילי. הקושי הוא תמיד באות הראשונה, היא זו שתקבע את ההמשך, היא זו שתכתיב את מנגינת הסיפור כולו. האות הראשונה של מנגינת חיינו, של מנגינת חיי. פעימות הלב מהדהדות בחדרי נשמתי, לרגע נדמה לי שגם הקהל מצליח לשמוע את פעימותיו, ואני לא זוכרת מתי הרגשתי כזו עוצמה של התרגשות. שקט, דממה, הפה נפתח והאות הראשונה יוצאת החוצה.
‘ערב טוב, אני מתרגשת להיות כאן היום. קוראים לי שרונה בן אור ואני אשתו השנייה של רוצח הנשים הסדרתי שמעון קופר’.
ומשם זה נשפך, חמש-עשרה הדקות שבהן כולם מקשיבים לי. רק לי. חמש-עשרה דקות שמבקשות לספר סיפור של חיים שלמים. אני מדברת בקצב מסחרר ומרגישה איך בכל מילה שיוצאת לי מהפה משהו נוסף משתחרר. פאזל החיים מתחבר לאיזו תמונה גדולה ושלמה, תמונה של אישה שכל חייה ביקשה רק דבר אחד. אהבה.
הקהל שקט, הלב עומד לפרוץ את מחסומי הגוף ולהימרח על הבמה. הספק מתחיל להתגנב, אולי הם לא אוהבים אותי?! אולי זה כמו פעם, כשכולם חשבו שאני קטנה, טיפשה ומטומטמת, אולי לא הייתי צריכה להסכים לחשוף את עצמי ככה. לא שרונה, לא. אל תתני לקולות החרדה לנהל אותך. ואז זה קורה, ברגע אחד כל הקהל קם על רגליו ומוחא כפיים. לי. לי הם מוחאים כפיים ואני, שרונה הקטנה, בעיניים נוצצות מדמעות של התרגשות, מבינה בפעם הראשונה בחיי שהצלחתי. הצלחתי לגעת בארבעת אלפיים איש ואישה, הצלחתי לספר את עצמי בחמש-עשרה דקות, להזדהות, להתחבר ולהזיז משהו, אצל מישהו.
ההרצאה הראשונה שלי מאי 2017 בהאנגר 11 בתל אביב מול 4000 א.נשים
מאוחר יותר, כשהקהל התפזר ופעימות הלב חזרו לסדרן ניגשה אליי מישהי מהקהל. היא עמדה בצד וחיכתה לרווח הזה שיש תמיד בין הזמנים. לשנייה המדויקת הזאת שבה המבט שלי יפגוש בשלה ושתינו נבין, בלי הרבה מילים, את מה שהלב מרגיש. היה לה מבט שהכרתי היטב, מבט שיש אותו לאנשים שזקוקים לגלגל הצלה ולא תמיד יודעים שלזה הם זקוקים. מבט שיודע את האמת ולא רוצה להכיר בה, מבט של מי שבורח וקצת התעייף.
חיבקתי אותה חזק וידעתי, ידעתי שאני את הסיפור שלי חייבת לספר, בשבילה ובשבילך ובשביל כל מי שחי ליד ובשביל כל מי שלא רוצה להכיר באמת ובורח. בשביל כל מי שיודע שהוא חי במציאות שאינה טובה לו ולא מצליח להביא את עצמו לידי שינוי. אני צריכה לספר את הסיפור הזה בשבילי, בשביל שרונה הילדה, הנערה, האישה, האימא, הסבתא, החברה, הבת. שרונה שסיימה לשתוק ורוצה לצעוק.
מאז ועד היום אני תרה את הארץ לאורכה ולרוחבה. אני מרצה, מעבירה סדנאות ומשמשת כתובת לנשים רבות שמבקשות לצאת ממעגל האלימות, ממעגל הכוח והפטריארכליות, לנשים שרוצות לשבור את תקרת הזכוכית של חייהן. רובכם מכירים אותי כאשתו השנייה של רוצח הנשים הסדרתי שמעון קופר. אתם מכירים אותי כמי שהוגדרה כאקדח המעשן, שהעדות והעקשנות שלה הביאו לסוף הפרשה המשפטית שבסופה נגזר על שמעון קופר גזר דין חמור של שני מאסרי עולם. הסיפור של שמעון קופר הוא חלק מחיי, חלק משמעותי שהשפיע שנים רבות לאחר מכן על מי שאני היום, אבל הוא רק חלק מחיי. היו לי חיים לפניו ויש לי גם אחריו. החיים שלי מלאים תחנות, שמכל אחת מהן אפשר ללמוד, לגדול ולהתעצם.
כיום יש לי את חוכמת הבדיעבד וכל תקוותי היא שאת או אתה תפיקו מן החוכמה הזאת את הדבר הנכון לכם, הדבר שיגרום לכם לזוז מהנקודה שבה אתם נמצאים לנקודה שבה אתם חולמים להיות. זה אפשרי, לא חייבים להגיע לתהום בשביל לעלות ולנשום אוויר. אפשר פשוט, לפתוח את החלון.
שלכם,
שרונה
אין עדיין תגובות