החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.
במבצע!

מקורות התודעה היהודית

מאת:
מגרמנית: תמר קרון ודוד וילר | הוצאה: | 2022 | 464 עמ'
קטגוריות: יהדות, עיון
הספר זמין לקריאה במכשירים:

44.00

רכשו ספר זה:

אריך נוימן, מבכירי תלמידיו של ק"ג יוּנג ומייסד שיטת הפסיכולוגיה האנליטית־יוּנגיאנית בארץ ישראל, חיבר את הספר שלפנינו לאחר עלייתו לארץ ישראל (1934), בין השנים 1942-1934 וגנז אותו. כתב היד נשאר טמון למשך למעלה משמונים שנה. אולם התבוננותו הייחודית והמרתקת של נוימן ורעיונותיו המקוריים לא הוטמנו יחד עם כתב היד, אלא חוזרים ועולים בכתביו המאוחרים יותר.

נוימן (1960-1905) למד בצעירותו אצל יונג עצמו והושפע מהוגים כמרטין בובר ופרנץ רוזנצווייג. הספר מתאר את התפתחות התודעה היהודית מיציאת מצרים, דרך ההתגלות בהר סיני והנדודים במדבר ועד ראשית תקופת בית שני; את המשמעות של החסידות ותורתה מהיבט הפסיכולוגיה האנליטית־יוּנגיאנית. עבור נוימן, התיאור החסידי של העלייה במדרגות (נפש־רוח־נשמה) וההתקרבות אל נקודת האַין היצירתית, היא בבחינת עלייה בתודעה; ופורש מבט ביקורתי נוקב על התפתחותו ההיסטורית והנפשית של האדם היהודי.

הספר תורגם על־ידי פרופסור תמר קרון, אניליטיקאית יוּנגיאנית ופרופסור אמריטוס באוניברסיטה העברית ועל־ידי דוד וילר, אניליטיקאי יוּנגיאני.

מקט: 4-249-50958
אריך נוימן, מבכירי תלמידיו של ק"ג יוּנג ומייסד שיטת הפסיכולוגיה האנליטית־יוּנגיאנית בארץ ישראל, חיבר את הספר שלפנינו לאחר עלייתו לארץ […]

מבוא
תמר קרון ודוד וילר

אריך נוימן, מבכירי תלמידיו של קרל גוסטב יונג ומייסד הפסיכולוגיה האנליטית־יונגיאנית בארץ ישראל, חיבר את הספר שלפנינו בין השנים 1934-‏1942 והטמין אותו במגירה. המניעים לכתיבת הספר קשורים לכאורה באופן פרדוקסלי להטמנתו, ובכך נדון בהמשך. משמעות מיוחדת יש להוצאתו לאור של הספר עתה, אחרי למעלה משמונים שנה, בתרגומו מגרמנית לאנגלית ולעברית.[1] אושיות מחשבתו של נוימן, המְחברת פסיכולוגיה אנליטית, אוריינטציה אקזיסטנציאליסטית־דיאלוגית ויהדות, לא הוטמנו יחד עם כתב היד, אלא חוזרים ועולים בכתביו המאוחרים יותר. ההתבוננות הייחודית של נוימן ורעיונותיו המקוריים מופיעים בעיבוד והרחבה נוספים, בספרו החשוב פסיכולוגיית המעמקים ומוסר חדש (1948), כמו גם במאמרים שנכתבו בשנים בהן הגיעה יצירתו של נוימן לשיאה, בין שנת 1948 לבין מותו בטרם עת בשנת 1960.

מבין כתביו של נוימן מעטים בלבד תורגמו לעברית. האחרון שבהם הוא אדם ומשמעות[2] הכולל שלוש מסות שנכתבו בשנותיו המאוחרות של נוימן. תרגום מסות אלה מנגיש לקהל קוראי העברית מבט מקיף וראשון מסוגו של קישור הפסיכולוגיה האנליטית־יונגיאנית ליהדות. היכולת של נוימן להביא להתכללות (אינטגרציה) זו מתבהרת בדיעבד בעיקר בציטוט המקורות במלואם בעברית, ולא כמראי מקום בגרמנית בלבד.

אריך נוימן, תקופתו ורעיונותיו

אריך נוימן נולד בברלין בשנת 1905 ונפטר בתל אביב בשנת 1960. במשך חייו כתב 11 ספרים, עשרות מאמרים ומסות רבות, אשר התפרסמו בשפת הכתיבה המקורית – גרמנית, ורבים מהם תורגמו לשפות רבות.

כבר בגיל צעיר התבטאה היצירתיות של נוימן בכתיבת שירה. הוא למד פילוסופיה ופסיכולוגיה בברלין ובארלנגן וקיבל תואר דוקטור לפילוסופיה. נוימן הושפע מהפריחה האינטלקטואלית שאיפיינה את רפובליקת ויימר התוססת. בשנים אלה צמחו זרמים חדשים בפילוסופיה היהודית, אשר פיתחו רעיונות של הומניזם יהודי כגון אלה של הרמן כהן, פרנץ רוזנצווייג ומרטין בובר. נוימן הצעיר, בן למשפחה חילונית־בורגנית, חבַר לחוג צעירים וצעירות יהודים משכילים, ביניהם גרהארד אדלר, חנה ארנדט, קרל פרנקנשטיין, ארנסט סימון ואחרים. באותן שנים התעניין במיוחד ביהדות, חסידות, קבלה ופסיכולוגיה. כתביו של מרטין בובר היו מוכרים לו כבר מגיל צעיר. ילדיו של נוימן מספרים שכאשר נפרדו הוא וחברתו דאז, יוליה, נתן לה מתנת פרידה את ספר הסיפורים החסידיים של בובר וכתב בו את ההקדשה “דרכינו עוד תמצאנה זו את זו”. ואמנם, לא עבר זמן רב והם נפגשו שנית ומאוחר יותר נישאו.

מתוך התעניינותו בפסיכואנליזה ופסיכותרפיה החל נוימן ללמוד רפואה בברלין. הוא סיים את לימודיו, אך נמנע ממנו להיכנס להתמחות בשל חוקי הגזע הנאציים.[3] אשתו, יוליה נוימן, למדה כירולוגיה אצל יוליוס ספיר – כירולוג ידוע באירופה באותן שנים, שהיה בקשר הדוק עם יונג והושפע מתורתו.

בשנת 1933, לאחר עליית היטלר לשלטון, עזבו אריך נוימן ומשפחתו את גרמניה. בדרכם לארץ ישראל התעכבו בציריך למשך שנה וחצי, בעקבות קבלתו של נוימן לאנליזה אצל ק.ג. יונג, שאת כתביו הכיר והעריך. בשנים אלה היה יונג נשיאהּ של האגודה הבינלאומית לפסיכותרפיה שמושבה היה בברלין והיתה כבר תחת השפעה נאצית, והוא עצמו הביע דעות ברוח אנטישמית.[4]

למרות יחסו המורכב של יונג ליהדות נוצר קשר משמעותי בין נוימן הצעיר לבין יונג, המבוגר ממנו בשלושים שנה. לאחר עליית נוימן לארץ ישראל, התבסס קשר זה בעיקרו על מכתבים. הקשר נותק לחלוטין למשך כל תקופת מלחמת העולם השנייה, והם נפגשו שוב החל משנת 1947. באופן פרדוקסלי, דווקא שנים אלה – על כל הקושי, המועקה, הבדידות והניתוק מיונג ומהחוג היונגיאני בציריך – היו עבור נוימן פוריוֹת ויצירתיוֹת.

בשנים 1934‏-1940 היה נוימן עסוק הן במחשבתו והן בעולמו הפנימי בסוגיית היהדות ומצבה בעידן המודרני. עיסוק זה הביא לכתיבת החיבור שלפנינו – “מקורות התודעה היהודית”.

נוימן הגיע לארץ ישראל כחלק מהעליה החמישית (1933‏-1939), ש־20% מהעולים במסגרתה הגיעו ממרכז אירופה – אוסטריה, גרמניה וצ’כוסלובקיה. מרביתם היו משכילים ואנשי תרבות, והביאו איתם לארץ אורח חיים מערבי, מתבולל ברובו. למרות תרומתם רבת ההיקף לחיי התרבות ולהישגים אקדמיים, תעשייתיים ומסחריים נשארו הם ה”ייקים” – שהתקשו ללמוד עברית והמשיכו לדבר ולכתוב בשפה הגרמנית. בשל כך היתה השתלבותם באוכלוסיה היהודית בארץ מורכבת ואף עוררה ביקורת והתנכרות.

אריך נוימן ומשפחתו, כרבים מבין עולים אלה, לא הצטרפו להתיישבות העובדת, אלא הקימו בית בתל אביב. על אף זאת נוצר קשר הדוק ופורה בין נוימן לבין חלק מהקיבוצים. הוא קיים בביתו קבוצות לימוד לגננות ומטפלות בילדים מקיבוצים. הן הפיצו את הפסיכולוגיה האנליטית במיעוטם של הקיבוצים, מאחר שהפסיכואנליזה הפרוידיאנית שלטה בכיפה. לימים, סמוך לפילוג בתנועה הקיבוצית והקמת גבעת חיים-איחוד בשנת 1952, הקימה אמי (גינסבורג) הורוויץ תחנה לטיפול בילד ובנוער ברוח יונגיאנית־נוימניינית בקיבוץ, שהתפתחה ברבות הימים לרשת תחנות “ת.ל.ם”. באותן שנים הוקם גם המוסד “נווה צאלים”, מוסד חינוכי־טיפולי בילדים ונוער הפועל על פי עקרונות הפסיכולוגיה האנליטית־יונגיאנית.

נוימן ויוליה אשתו החלו לקבל מטופלים בביתם. נוימן החל גם לקיים סמינרים שתכניהם נרשמו על ידי המשתתפים אך לא פורסמו עד היום. הוא הרצה בין השאר על התפתחות התודעה, מושגי הליבידו והקומפלכס, על המטריארכט ועל משמעותה הדתית של דרכה של פסיכולוגיית המעמקים, כל זאת מנקודת המבט הייחודית שלו. מתוך מכתביו בשנים אלה ליונג, ניתן ללמוד על מחשבותיו והתלבטויותיו, וכן על תכניותיו לגבי הטקסט “מקורות המחשבה היהודית”.

נוימן כתב ליונג שנים־עשר מכתבים בשנים 1934‏-1940, שכולם משקפים את סערת רוחו ורגשותיו המנוגדים ביחס להתערותו בארץ ישראל, וביחס ליהדות. מכתבים אלה פורסמו לראשונה בשנת 2015,[6] שלוש שנים לאחר שהתחלנו בתרגום “מקורות התודעה היהודית” מגרמנית לעברית. קריאת המכתבים העניקה לנו מעין אישור לשאלות שליוו אותנו מאז תחילת העבודה על התרגום: מה הניע את נוימן לכתוב טקסט מקיף על היהדות, מקורותיה והתפתחותה, עבודה שדרשה ממנו להעמיק בתחומים שאמנם נגע בהם בימי האוניברסיטה, אך לא התמחה בהם.

קטע ממכתב 24N מתאריך 23.7.37

…כל זה יוצר בידוד שבקושי רב ניתן לפיצוי על ידי העבודה. מלבד אשתי, החוֹוה זאת באופן דומה, אין בנמצא כאן אף אחד המבין בדברים מעין אלה, כך שדווקא פלשתינה המאוימת מדי יום, ואי־השקט של יהודים נסערים מבחוץ ומבפנים, עומד בסתירה מובהקת ומוזרה לעולמי הפנימי, אשר האופק שלו עבורי איננו כבר יהודי באותו אופן מובן־מאליו שהיה מקודם. קשה לי לא להיכנע לסכנה של סינקרטיזם פנימי, עם כל זאת שאני משוכנע בהשקפותיי על העולם שבחוץ. קשה לי יותר לעמוד בכך ככל שנחשף לעיני יותר מעולמי הפנימי, ככל שהפרטי ביותר מופיע כמחובר יותר לסמליות הכלל־אנושית. מאידך, אני חש מפוצה על ידי תחושת חיבור מתגברת זו. הפער בין מצבי לבין המצב הקונקרטי־היסטורי של היהדות כאן הוא גרוטסקי, אף יותר מכפי שאתה יכול לשער בנפשך. זאת מאחר שחוסר השורשים ואחיזתה של רוח האדם היהודי גואה כאן ברגע היסטורי זה שהוא בעל משמעות אדירה עבורנו, גואה ומאיימת. וכך, דווקא בתחושת הזרות שלי אני חש שאני במקום הנכון, וקטנותו המעיקה של עולם הנסיבות מתאזנת על ידי שקיפותו המתרחבת, על ידי משמעותו המתעצמת של היחיד. מלבד זאת, אנו גרים קרוב לים אשר נמצא תמיד לפנינו, ומשמעות קִרבה זו ומשמעות הנוף עבורי כיהודי עירוני, אינה יכולה להיות מובנת לגמרי על ידך.

במכתב הבא משרטט נוימן את תכניתו לטקסט “מקורות התודעה היהודית”.

קטע ממכתב 27N מתאריך 5.12.1938

…זהו ניסיון לתאר את התנאים המקדימים הקולקטיביים של חלק מסוגיית היהודי המודרני. ניסיון זה מתמקד בסוגיית ההתגלות הפנימית.

בחלק הראשון ברצוני לתאר כיצד פעל עקרון ההתגלות הישירה ביהדות הקדומה, וכיצד עמד בעימות פרודוקטיבי עם הזיקה החזקה של העם לאדמה ולמציאות. שימור המצוות – (כהגנה בפני) החילון בעקבות החוויה הטראומטית של הגלות, וכתוצאה מכך, תוך כדי קבלה לכאורה של תורת הנביאים התיאוקרטית, עקרון האדמה כה התחזק עד כדי ההדרה של ההתגלות הישירה.

אפוקליפסה, משיחיות אסכטולוגית (נצרות קדומה), דחיקת ההתגלות הישירה והפנימית לשוליים ופריצת הגנוסטיקה (עד כאן הגעתי בטיוטה הראשונה).

אחרי פרק קצר על דחיקת ההתגלות הישירה בתלמוד ותנועת הנגד בקבלה, יבוא הפרק הרחב על החסידות.

תחיה דתית של היהדות שבמרכזה היחיד, אך כעת בזיקה קולקטיבית על ידי המשכיות הקבלה של המצוות שהן בית האסורים המחייב של ההתגלות הישירה.

(בעניין זה גם יש כבר סמינר שהכנתי בראשי פרקים)

התבוללות ושוויון זכויות (אסימילציה ואמנציפציה) כדה־קולקטיביזציה הכרחית של התודעה היהודית. עקירת השורשים ואובדן הזיכרון.

על סוגיית היהודי המודרני. באמצעות חומרים מחלומות ופנטזיות ברצוני להצביע על הקשרים היסטוריים־קולקטיביים. עליה מחדש של ההתגלות הישירה, אך כעת ביחיד, בהקשר ישיר ראשית לאינדיווידואציה, ושנית לסוגיה הקולקטיבית של ההתגלות ביהדות. עליית פן האדמה כמקום ההתגלות העכשווי – זאת במהופך לתיאור הסוגייה ביהדות הקדומה ושבמתח הניגודים לעיקרון “הרוחני”, המופיע כמונע לכאורה את ההתגלות הישירה. הווה אומר, בעוד שמקודם עקרון ההתגלות עמד בניגוד לעקרון האדמה הפגאני, כעת הוא עולה כשהוא קשור בצורה חיובית ועוצמתית לסמליות המזרח־תיכונית הגנוסטית־פגאנית, וזאת במתח ניגודים לקיום המצוות.

לחלק זה הכנתי את החומר וחילקתי אותו לסמינרים, כך שאני מקווה שלא אגשש עוד לגמרי באפלה. אציין שהסוגייה הדתית מיוצגת באופן בולט כבר במחצית הראשונה של החיים, אם כי עדיין מחוברת לפן הקולקטיבי, וללא קשר לפן האינדיווידואלי שלתוכו היא מתפתחת במהלך העבודה הנפשית עליה.

יכול אתה לתאר לעצמך עד כמה עבודה זו מעניינת מחד, ומאידך עד כמה אין לי כלים עבורה. אולם אני נוקט למען עבודתי הפסיכולוגית בגישה שלפיה מותר לי לאסוף את החומרים הללו גם כהדיוט, עד כמה שהם נגישים לי ובני־ױשימוש.

התפרשׂות זו אל המרחב התיאולוגי, אל מדעי הדתות ואל התחום ההיסטורי היא כמובן דילטנטיות במובן מסוים. אולם סוגיית היהדות בוערת בי עד כדי עזות המצח להתיר לעצמי ניסיון זה כל עוד אני מודע לזמניות וליחסיות שלו.

…תכנים אלה מעסיקים אותי בשנים האחרונות ללא הרף. אלא שהמציאות השטנית מכבידה עלי מאד להעמיק ולעבד את הדברים, מאחר שאני זקוק לזמן ושגרת חצי־יום בשבוע לא מספיקה לשם כך. לעתיד לבוא, כאשר יהיה עלי לדאוג למספר הולך וגדל של קרובי משפחה (הערת המתרגמים: הכוונה לבריחת יהודים מאירופה) וכאשר מספר הפניות אלי לטיפול ירד (בשל המצב) – כל זה יהיה גרוע בהרבה. אולם מאידך ויחד עם זאת מתחזק כח הריכוז ורצון נואש אך גם מלא שמחה, דווקא כאדם אינטרוברטי ובנוסף גם אינטואיטיבי, להתמודד עם מציאות זו.

אי־הוודאות המוחלטת לגבי כל עתיד, ובנוסף לכך התחושה שאני בכל זאת במקום הנכון מעניקה לי – לפחות מדי פעם – ביטחון מוזר ופרדוקסלי, ואני משוכנע שתבוא התחלה מחודשת, הן כיחיד והן כקולקטיב. בנוסף, העובדה שדווקא התנסות אינדיווידואלית זו מחוברת כל כך לַהתנסות הקולקטיבית אשר מממשת עצמה כל פעם מחדש בהיסטוריה, חיבור זה בין האינדיווידואלי ביותר לקדום ביותר, יש בו משהו עוצמתי וכמעט גורם אושר.

במכתבים אלה מתוארים בדידות ומועקה, אולם ידוע לנו שהיו לנוימן קשרים חברתיים, הן עם תלמידיו ותלמידותיו, והן עם אחרים, מחוג האינטלקטואלים הגרמנים שעלו לארץ ישראל באותה תקופה. למרות שלא היה בקי בשפה העברית, הוא קרא בעקביות את עיתון “דבר” בעברית, וכן נעזר בתרגום לגרמנית מעברית של מקורות שנזקק להם. קרל פרנקנשטיין, ידידו הקרוב של נוימן עוד מימי נעוריו ולימים פרופסור לחינוך באוניברסיטה העברית, עלה ארצה בשנת 1936, והקשר ביניהם נמשך מאז כל השנים. יתכן שנוימן נעזר בו בתרגום של המקורות מעברית לגרמנית.

מרטין בובר ואריך נוימן לא נפגשו מעולם פנים אל פנים. נוימן כתב לבובר מכתב אחד בשנת 1935, וצרף אליו פרשנות לסיפור של קפקא. בובר ענה לו בלבביות, אך עם רמיזה שלדעתו פרשנותו של נוימן חד־צדדית.

גרשֹם שלום ונוימן נפגשו פעם אחת בלבד לפני מלחמת העולם השנייה, בשנת 1934. במכתב תגובה של שלום לגוסטב דרייפוס, אשר שלח לו את מאמרו על “התודעה היהודית של אריך נוימן” משנת 1981, מציין שלום שנוימן מעולם לא סיפר לו על כתב היד. הוא מספר שגם בשנות החמישים, כאשר היו נפגשים, שוחחו רבות על סוגיות ביהדות, אך גם אז נוימן לא הזכיר את כתב היד, אפילו לא ברמז. בנוסף להפתעה מהבשורה על קיומו של כתב היד כותב שלום: “מהחיבור שלך (הכוונה למאמר של דרייפוס) אני רואה עכשיו עד כמה היה יכול להיות שונה הניתוח של נוימן את החסידות אילו היה יכול לקרוא בעצמו, מלבד את בובר, את הטקסטים המקוריים. הוא ראה לגמרי נכון”. שלום לא קרא את הטקסט עצמו.

בספטמבר 1939, שנה לאחר המכתב ליונג המצוטט לעיל, פלש הצבא הגרמני לפולין והחלה מלחמת העולם השנייה. בנובמבר כתב נוימן מכתב שבעינינו הוא רב משמעות מבחינות רבות.

קטע ממכתב 29N מתאריך 15.11.1939

לעובדה שנעלמתי ולא כתבתי לך זמן כה רב, בניגוד לכוונותיי הטובות ביותר, יש הסבר פנימי מוכר. במידה רבה נעלמתי לעצמי ועדיין לא חזרתי לעצמי לגמרי אפילו עכשיו. הדבר לא נראה כלפי חוץ, אני עובד אך בלוע בעבודה עם המטופלים ובעבודה הפרטית שלי על הסוגייה היהודית. יחד עם זאת לא זה ולא זה נראה לי חשוב כפי שהיה חשוב לפני שנה. אני עושה זאת במיטב יכולתי וגרוע כפי שאני חייב, יש לי ההרגשה שאני משחק תפקיד כיהודי, תוך התחשבות באלים, אך כל הזמן עם תחושה אירונית דקה של הקרב בתרמופיליי.

שני דברים מצטלבים בתוכי שקשה לאחדם, מחד גיסא המודעות לשייכותי לעם גוסס, ומאידך גיסא הידיעה שמשהו חדש נוצר – לאו דווקא פלשתינה, זה ענין משני – והעובדה שיש בי שותפות לאחריות לכך. זהו פרדוקס יהודי טיפוסי ואופייני ליהוה – העובדה שמשהו חדש מתרחש דווקא לגבי האובייקט הבלתי־אפשרי ביותר, היהודי. אנא אל תבינני לא נכון. אין כוונתי לעם הסגולה הנבחר, ולא למשהו נבואי, להפך, נראה לי שדווקא הקרבת עקרונות אלה הוא מה שאנו עומדים מולו היום ושכה קשה לי. אופייני הוא שניסיתי לתאר את הסכנה שבטיפוס האינטואיטיבי בחלק הראשון של הספר על סוגיית ההתגלות ביהדות הקדומה. לא איבדתי מודעות מבקרת ומלווה, אך אני חוֹוה עצמי כל פעם מחדש כלוא בקולקטיביות, לא במובן פרימיטיבי, שאני סובל ממגבלה זו וצריך להתייסר בשל כך.

הקרבת האינטואיציה היא הבעיה שלי, אך היא גם בעיה יהודית מרכזית הקשורה לחוסר השורשים היהודי, ובדיוק הקשר הזה בין הקולקטיבי והאינדיווידואלי הוא בעיניי כל כך יהודי.

בינתיים גם הבנתי שהסימבוליקה היהודית – לפחות אצל יהודי אשכנז – עקבית עם זו של אנשים אירופאיים, ושזה ביטוי לתהליך של חילון שמתרחש. ידעתי זאת גם קודם לכן, אולם היה פשוט יותר לדון בסוגייה של ייחודו של היהודי אילו ניתן היה לחשוף סימבוליקה ייחודית לו. עזבתי זאת, ואני עומד ללא דעה מוקדמת, מול משהו בלתי־נתפס. במהלך ההיסטוריה האינדיווידואציה היא התוצאה של ההתפתחות היהודית, אולם בו זמנית היא גם חיסול היהדות. האִמרה שלי היא שלא מדובר עוד ביהדות אלא באדם היהודי, ביחיד כמרכז ההתגלות וכמרכז המימוש של העצמי – אך נראה לי שלצד החיסול של היהדות הישנה, נדרשת לשם כך התחלה יהודית חדשה, וכיצד אאמין בכך, ומדוע עלי להאמין בכך?

רואה אתה, פרופ’ יונג היקר, אם יותר לי להכניס כאן וידוי מאד אישי – אינני מאמין בכך, הכל מצביע נגד זאת, ואני כה עייף מהיהודים ומהיהדות – ויחד עם זאת כל דקה פנויה וכל מחשבה היא על נושאים אלה ואני חייב להגן על עצמי שלא אבלע לגמרי בעבודה זו. אולם עמדותיי לגבי היהדות הן כה מהפכניות, וגם ניסיונותיי ליצור רצף מהפתיחוּת להתגלות של היהודי הקדום, דרך המהפכה החסידית הפנימית ועד ליהודי המודרני, הם בגדר פרשנות חדשה – איך אוכל לעזור לעצמי בפרדוקס הזה?

הטקסט שלפנינו הוא בבחינת תשובה לשאלה זו, שכן ניסיונו ליצור רצף מהיהדות המקראית דרך המהפכה החסידית ליהודי המודרני הינו בו־זמנית חיפוש רצף זה בתוך עצמו הן כיהודי והן כפסיכולוג יונגיאני.

נוימן לא כתב את חלק ג של הטקסט, על סוגיית היהודי המודרני. כפי שכתב ליונג במכתב דלהלן:

קטע ממכתב 33N מתאריך 1 לאוקטובר 1945

לאחר שהשלמתי עבודה מקיפה למדי על היהדות הקדומה – על תולדות הנפש של האדם היהודי – (עבודה זו חלף זמנה ויכולה לשמש רק כאוסף מקורות), כתבתי ספר על המשמעות הפסיכולוגית של החסידות עבור היהודי המודרני שאני עומד מאחוריו גם כיום.

אחרי שכך הגעתי אל מצבי הפנימי הנוכחי, הסוגייה היהודית והעבודה עליה הגיעה עבורי לסיום, וזאת דווקא בתקופה בה סוגייה זו עלתה לנגד עינינו בעולם באופן הנורא שאינו ניתן לתיאור ואני, תוך כדי כך, חזרתי לפסיכולוגיה “טהורה”.

נוימן הפסיק לכתוב על היהדות ועבר לכתוב את הספרים הגדולים והמפורסמים ביותר מבין כתביו: על “מקורות התודעה” (Origins of Consciousness) ועל ארכיטיפ “האם גדולה”, והספר על “פסיכולוגיית המעמקים ומוסר חדש”. אולם הקשר העמוק והמחויבות ליהדות נמשכו כמקור מים חיים בכל כתביו ובחידושיו המשמעותיים בפסיכולוגיה האנליטית, אשר קיבלו ביטוי והמְשׂגה ברמה מופשטת יותר במאמרי ארנוס, ואף התייחסות ישירה למקומה של האמונה היהודית בתודעתו.

אין עדיין תגובות

רק לקוחות רשומים שרכשו את המוצר יכולים להוסיף תגובה.