החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

מהסתר לגילוי

מאת:
הוצאה: | 2021 | 454 עמ'
קטגוריות: עיון, פילוסופיה
הספר זמין לקריאה במכשירים:

47.00

רכשו ספר זה:

בחקירות פילוסופיות, מחולל לודוויג ויטגנשטיין מהפכה בתפיסת השפה, בתפיסת הפילוסופיה ובתפיסת המצב האנושי. המהפכה הזאת טבעה חותם עמוק לא רק בפילוסופיה אלא גם בענפי מחקר אחרים, ואף התפשטה מחוץ למגדל השן האקדמי-מחקרי אל שדות תרבות שמעבר לו. החיבור המוגש כאן הוא המשכו של הספר ממשמעות לשימוש, והוא עוקב מקרוב, בפרשנות צמודה לסעיפים 693-316 שבספר חקירות פילוסופיות, אחר מהלכה.

 

הטקסט של ויטגנשטיין ייחודי בנוף הכתיבה הפילוסופית: הוא אינו מציג משנה סדורה ומוגמרת, אלא מבטא את לבטי המחשבה שלו, ועשוי מחומריהם. חיבור זה מתחקה אחר דיאלקטיקת המחשבה המוצגת בטקסט המקור, ופוסע עימה בשבילים המפותלים של "מתווי-נוף, אשר נוצרו במהלכם של מסעות ארוכים וסבוכים" (מתוך "פתח דבר" לספר חקירות פילוסופיות). הוא מציע יד תומכת ל'לימוד בחברותא' של הטקסט, להתחבטות משותפת בלבטיו ולהעמקת השיחה שאליה הוא מזמין את הקורא. מסת הפתיחה מטעם המחבר מכשירה את הדרך לכך, בהציגה את השאלות והמגמות המניעות את המהלך הפילוסופי של ויטגנשטיין, לפני הכניסה לעובי הקורה של ספרו.

 

ד"ר אליעזר מלכיאל מלמד פילוסופיה באוניברסיטת בן-גוריון. מספריו: כוונה תחושה רגש (מאגנס, 2001), חכמה ותמימות ומסע אל הסוד (על רבי נחמן מברסלב; ידיעות, 2005 ו-2007), חירות רצון והכרח (הוצאת אוניברסיטת בר-אילן, 2013), ממשמעות לשימוש (כרמל, 2017).

מקט: 4-249-50780
בחקירות פילוסופיות, מחולל לודוויג ויטגנשטיין מהפכה בתפיסת השפה, בתפיסת הפילוסופיה ובתפיסת המצב האנושי. המהפכה הזאת טבעה חותם עמוק לא רק […]

פתיחה: מהסתר לגילוי

בחלקו הראשון של חקירות פילוסופיות, ויטגנשטיין מחולל מהפכה בתפיסת השפה – שלו עצמו, במאמר לוגי־פילוסופי, ושל קודמיו. השפה היא מאפיין ייחודי של בני אדם, אם לא המאפיין הייחודי שלהם, ומהפכה בתפיסתה היא מהפכה בתפיסת המצב האנושי. היא גם מהפכה בתפיסת הפילוסופיה. בהמשכו של הספר ויטגנשטיין ממשיך ליישם את גישתו הפילוסופית המהפכנית, בשירותה של החתירה הפילוסופית הקלאסית להבנה, על מכלול רחב של נושאים. סעיפי החקירות מ־316§ ואילך מוקדשים בעיקרם לבירורם של מושגים מתחום הפילוסופיה של הפסיכולוגיה (ובלשונו ב־571§, של מושאי הפסיכולוגיה), אבל חוזרים ונשזרים בהם רעיונות ונושאים נוספים שכרוכים בשפה, במשמעות לשונית, במובן ובהבנה. הצורה והתוכן, הגישה ("המתודולוגיה") הפילוסופית והפירות שהיא מניבה להבנתנו העצמית בנוגע לחיינו ולעולמנו – המרה של מבוכה ובלבול בבהירות – שלובים זה בזה לאורכה של הדרך לבלי התר.

את ספרי ממשמעות לשימוש הקדשתי לפרשנות צמודה של סעיפים 315-1 של חקירות, והספר הנוכחי ממשיך את אותו המפעל ומציע פרשנות צמודה ליתר הסעיפים בספר (693-316). מה שמדריך את פרשנותי הוא, מראשית ועד כלה, דיאלקטיקת המחשבה שמוצגת בטקסט, מחשבות שבעליהן מעיד עליהן שהן "מדלגות בחילוף מהיר מתחום אחד למשנהו", שלא עלה בידו "לכפות עליהן התקדמות בכיוון אחד בניגוד לנטייתן הטבעית", שהחקירה שהן עסוקות בה "מאלצת אותנו לנסוע דרך שדה־מחשבות רחב, שתי וערב, לכל הכיוונים" (פתח דבר). אבל ייחודיותו של חקירות אינה מתבטאת רק בחילוף המהיר של התחומים בשדה־המחשבות, בדילוגים ובריבוי הכיוונים, שויטגנשטיין מעיד עליהם בהקדמתו. סגנונו הספרותי הייחודי של ויטגנשטיין – סגנון שיש לו נגיעה עמוקה לעצם גישתו הפילוסופית ולעצם בשורתו – ניכר וטבוע בכל סעיף (ומשפט) מסעיפי הספר, בכל פסיעה שהוא פוסע בשדה. הוא אינו שוטח לפנינו את רעיונותיו על־דרך ההרצאה הדיסקורסיבית, אלא חוצב אותם אגב ומתוך שיחה עם עצמו (שדובר בקולו של בן־שיח מדומיין); ולעתים קרובות הוא רק רומז לכיוונם בשאלות שהוא מפנה אלינו, קוראיו/שומעיו. השאלות גם אינן תמיד רטוריות (לא קל להבחין!); לעתים המענה נותר תלוי באוויר, למחשבה ולהרהור ולבירור נוספים. הטקסט שלו לא רק נושא את רישומם של לבטי המחשבה שלו, אלא בנוי מהם ועשוי מחומריהם.

סגנונו הייחודי של חקירות תובע מקוראיו אופן קריאה ייחודי, ובפרשנותי אני מנסה להיענות לתביעה הזו ולעמוד באתגריה. איני מסתפק בניסיון לצלֵּל מתוך הטקסט את לקחיו התמטיים אלא משתדל לעקוב אחרי נפתולי הדיאלקטיקה שלו: לשהות באזורי התהייה והמבוכה שסביבם השיחה סבה (לפעמים אף הרשיתי לעצמי, ברוחו הדיאלוגית של הטקסט, למצוא בדבריו חרכים וסדקים, להרחיב את אזורי התהייה וכך להעמיק את השיחה), למשש את הלכי המחשבה (וההרגשה) שבאים לביטוי בקולו של בן־השיח המדומיין שמאתגר את ויטגנשטיין ולעתים גם מתמרמר על שאלותיו ועל תשובותיו, ולהיחשף לתעתועי המכשלות (ארחיב בעניינן בהמשך) ולכוחם המפתה. האסטרטגיה המוצהרת של חקירתו הפילוסופית של ויטגנשטיין היא גיבושה של השקפה־מעל על שימוש מילותינו במשחק־הלשון (122§), והוצאתה (של האסטרטגיה) אל הפועל כרוכה בטבורה ובאופן מהותי במאבק מתמיד בפיתוי להוציא את השפה לחופשה (38§). הנורמלי והיומיומי – החזרת השפה מן החופשה וחזרתנו שלנו לאופקיה־אופקינו – אינו נתון אלא הישג, שנקנה אגב נפתולים והליכה בדרכי עקלקלות.

מטרתי בפתיחה זו איננה להציג באופן מוגמר וחתום את הלקחים שוויטגנשטיין בא ללמד, ובוודאי לא לתמצת את טיעוניו, אלא להכשיר את הדרך ללימוד בצוותא של סעיפי החקירות, בחלק העיקרי, הפרשני, של חיבורי. בפתח הדברים אציג בשלושה ראשים (אפרטם להלן) את המהפכה שוו מחולל בתפיסת השפה בחלקו הראשון של חקירות – המעבר ממשמעות לשימוש – מהפכה ששוזרת את הסוגיות המרובות והמגוונות שנדונות לכל אורכו של הספר. המהפכה עומדת ברומו של המהלך הפילוסופי, היא, בלשונו ב־108§, "הציר שסביבו הוא רוצה לסובב את העיון"; לעתים היא מוצאת בו ביטוי מפורש, לעתים רמוז, אבל גם כשהיא נעדרת בגופהּ היא נוכחת ברוחהּ, ומניעה את מהלכן של הסוגיות המפורטות שבעובי הקורה. ככל הצגה מופשטת גם זו שלי לוקה בהכרח בחסר, והחֶסְרוֹן יוּכַל לְהִמָּנוֹת רק בקריאת החקירות; אבל היא עשויה להיות לעזר בהכוונת הקריאה, בבחינת "הציבי לך ציונים". היא אינה מיועדת להניח את הדעת באשר לתוקפה של הבשורה, אלא להכשיר את הדעת לקראתה – להציב בראשיתה של ההליכה בַּדרך מגדלור, שמגיעים אליו רק בסופה של הדרך אך בכוחו להאיר אותה ולכוון את ההולכים בה.

אציג את המהפכה בהצביעי על שלוש התמרות, שאפשר לראותן כענפיה: [א] מן המופשט אל הקונקרטי: העתקת המבט בפענוח ביטויים לשוניים מ"תחום־משמעויות" טהור, יציב ואל־זמני, לשימוש בהם בעיצומם של החיים, שהם דינמיים, מתפתחים והיסטוריים. [ב] ממעוף הציפור לעובי הקורה: מאבק באשליה המטפיזית, בניסיון להיעמד בנקודת־ראות שאינה משום מקום (a View from Nowhere) ולתאר מתוכה את מצבנו האנושי הממוקם. [ג] המיקום של הצדקה וביקורת (ובכלל של רציונליות) בתוך מעבה החיים האנושיים.

בסעיף הרביעי אציג את השלכותיה של המהפכה על גישתו הפילוסופית של ויטגנשטיין (האסטרטגיה או ה"מתודולוגיה" שלו; המירכאות יבוארו במקומן), ובהצגה אשזור מקצת מן הנושאים שיעמדו לבירור בסעיפים 693-316 (התובנות והלקחים המפורטים לגופם של הנושאים הנדונים יעלו כמובן בפרשנות הצמודה לסעיפים). בסעיף החמישי אמקם את עצמי במסורת הפרשנית הענפה של מחקר ויטגנשטיין. אסיים את הפתיחה (בסעיף השישי) בכיוונון ה"מצפן" שעשוי להקל על הקוראת לפלס את דרכה במבוכי (תרתי משמע) פרשנותי לסעיפים: אתווה מפת דרכים לחלק זה של חקירות, ואבאר את המוסכמות הגרפיות שהנהגתי בפרשנותי (עיקרי הדברים בפתיחה זו, להוציא את הסעיף הרביעי, חוזרים על הנאמר במסת הפתיחה לממשמעות לשימוש).
***

[א] מן המופשט אל הקונקרטי

בשימושנו בשפה אנחנו מבטאים תכנים – אומרים או מביעים דבר זה או אחר – וניתן אפוא לומר שהשפה היא נַשָּׂא (מדיום) של משמעות. עכשיו, אנו משתמשים במלים בהקשרים קונקרטיים, ואנו גם מבארים אותן (את משמעותן) כשלעצמן – בהפשטה מהקשר זה או אחר של שימושן – במילונים ובספרי־יעץ, בהוראת השפה בבתי־ספר לשפות, או כאשר מישהו מתקשה בהבנת מלה מסוימת ושואל לפירושה. מהו היחס בין משמעות המלים לבין השימוש במלים? תשובה אחת שעשויה לעלות על הדעת: "השימוש במלים נשען על משמעותן של המלים; אילולא הייתה למלים משמעות, לא ניתן היה להשתמש בהן ולבטא באמצעותן דבר זה או אחר. משמעותן של המלים קובעת גם את גבולות השימוש בהן, מה ניתן לומר באמצעותן ומה לא, כיצד נכון להשתמש בהן ואיזה שימוש חוטא למשמעותן". לתשובה הזאת יש כמובן השלכה גם על הבנת היכולת הלשונית: "ידיעת/הבנת משמעותן של המלים היא ליבתה של היכולת הלשונית, והיא שמדריכה את דוברי השפה בשימושם במלים בהקשר זה או אחר, לאמירת דבר־מה ולהבנת מה שנאמר להם".

התשובה הזאת מנסחת בתמציתיות את הגישה לשפה שוויטגנשטיין דוחה. היא תופסת משמעות לשונית כתכונתם של ביטויים לשוניים מופשטים־משימוש (אני מתעלם כאן מהשאלה – המכרעת – כיצד הופכים צלילים וסימנים־על־נייר לביטויים לשוניים בעלי משמעות), והיא תופסת הבנה לשונית כידיעת התכונה הזאת. משמעות והבנה נקשרות למלה כשלעצמה, במופשט משימושה וקודם לשימושה, והשימוש נעשה בצלן (או לאורן). בדברים הבאים ויטגנשטיין מצרף בדיבור אחד את תפיסת ההבנה והמשמעות של הגישה הזאת, מדברר אותה בפי בן־שיח מדומיין, וממחיש אותה בדימוי עז, אירוני ודוקרני: "אומרים לי: 'אתה מבין ביטוי זה, הלוא כן? ובכן – גם אני משתמש בו במשמעות שאתה מכיר'. – כאילו הייתה המשמעות בבחינת הילת־אֵד האופפת את המלה, ואשר המלה נוטלת עִמה אל כל מיני שימושיה" (117§). המעבר ממשמעות לשימוש, כפי שאני מכנה את המהפכה שוויטגנשטיין מחולל בגישה לשפה, הוא מעבר מן המופשט לקונקרטי: הוא מעתיק את המשקל ממשמעות־המלים־בהפשטה־ משימושן־הקונקרטי אל השימוש הקונקרטי במלים. לביטויים לשוניים יש משמעות רק בשימושם, ומשמעותם היא השימוש שנעשה בהם; הם מקבלים את משמעותם מתוך מה שנאמר או מבוטא בהם בשימוש קונקרטי זה או אחר, ומשמעותם היא מה שנאמר או מבוטא בהם בשימוש זה. הבנה לשונית היא, בהתאם, הבנת מה שנאמר במלים או מבוטא באמצעותן בשימוש זה או בשימוש אחר, ויכולת לשונית היא היכולת (של דובר) לבטא דבר־מה במלים בהקשר קונקרטי כאן ועכשיו, והיכולת (של שומע) להבין את מה שנאמר או מבוטא במלים בהקשר קונקרטי כאן ועכשיו.

ובכל זאת, האין זה נכון שלמלים יש משמעות בהפשטה משימושן? כיצד אפשר להכחיש את הברור בעליל, שמשמעות המלה כדור היא, כהגדרת המילון, גוף עגול, ושאת המשמעות הזאת היא "נוטלת עמה אל כל מיני שימושיה"? וכי ויטגנשטיין מפקפק בתועלתם של מילונים ובתועלתן ובמהימנותן של ההגדרות המופשטות־משימוש שהם מציעים למלים? הרי אי־אפשר להכחיש שמלים – אפילו מבלי שישמשו לומר דבר זה או אחר בסיטואציה קונקרטית – אינן צלילים בעלמא, ואי־אפשר להכחיש את ההבדל בין כדור לבין בּוּבּוּבּוּ! המעבר ממשמעות לשימוש אינו מחייב הכחשה של ההבחנה האחרונה ולא כפירה בתועלתם של מילונים, אבל הוא מאיר אותן בדרכו הייחודית. המלים ומשמעויותיהן המופשטות עומדות הכן, כמעין סכֶמות ריקות, לשירותם של דוברי השפה, שבשימושים שהם עושים בהן בפועל ובאופן קונקרטי הם ממלאים אותן בתוכן. בלשונה של קורה דיאמונד (The Realistic Spirit, MIT Press, Cambridge, Massachusetts, 1991, עמ' 111):

כללי השפה הם הרשאות […]. להבין משפט אינו להתאים אליו דבר־מה [איזושהי משמעות אפלטונית קבועה], אלא לגרום לו להיות מובן. פעילות השומע בהבנה קרובה לפעילות הדובר בהרכיבו את המשפט – על השומע להפוך את המשפט לשלו, אף כי תוך שימוש בכללים.

בדימוי של משמעות המלה כהילת־אד שהמלה נוטלת אל כל מיני שימושיה, ויטגנשטיין מלגלג על התפיסה הפילוסופית של משמעות מופשטת. אבל הלגלוג אינו מכוון רק כלפי תאוריה פילוסופית מופשטת: בהשתמטותו מההאשָמה של בני־שיחו שהוא מבין ביטוי שהופשט מהקשרו ("אתה מבין ביטוי זה, הלוא כן?") – הם טוענים כלפיו שבעצם הוא מבין ורק עושה את עצמו לא־מבין – הוא עומד על כך שהוא באמת אינו מבין, והוא מקעקע גם את יומרתם של בני־שיחו להבין את מה שהם אומרים, לומר משהו בעל מובן. הם מפשיטים ביטוי מהקשר שימושו, וסבורים שגם בהפשטתו הביטוי אפוף מובן, שיש לו מובן, שהם מבינים אותו. זו אשליה, אומר ויטגנשטיין. אתם סבורים שאתם מבינים, אך לאמיתו של דבר אינכם מבינים. הטענה אינה מכוונת כלפי תאוריה פילוסופית בנוגע לטיבה של משמעות לשונית, אלא כלפי יומרה להבנת (משמעותו של) ביטוי לשוני וכלפי המחשבה שיש לו מובן. נראה שעלִינו כאן על קרקע בוגדנית במיוחד, ולבטח חלקלקה: יש משהו מקומם באמירה "בעצמך אינך מבינה את מה שפיך שח" (מי שַׂמְךָ לומר לי מה אני מבינה ולא מבינה?), ויש משהו מתמיה באבחנה (שמלווה את האמירה) שהביטוי הופשט מהקשר שימושו. הרי בן־השיח משתמש בביטוי; מתוקף איזו סמכות (ומכוח אילו הנחות לגבי הקשר) קובע ויטגנשטיין ששימושו בביטוי תלוש מהקשר?

השאלות האלה, לא זו בלבד שאינן גורעות מתוקפה של המהפכה שוויטגנשטיין בא לחולל, אלא אדרבה, הן מחדדות את עוקצה ואת נוקבוּתה. הנוקבוּת היא במה שכבר אמרתי, שהמהפכה לא נוגעת רק לתאוריה הפילוסופית אודות השפה אלא גם לשימוש בשפה – היא נושאת בחובה את הדרישה האתית להטות אוזן לנאמר לנו כאן ועכשיו ולנסות להבינו, תוך שחרור מקונספציות קיבעוניות מוקדמות לגבי משמעותן של המלים. קרקע ההבנה היא אכן קרקע בוגדנית במובן זה שההבנה אינה יכולה לנוע בנתיבים שפולסו מראש, אחת ולתמיד, ואין מנוס מהקשבה רעננה ופתוחה. האבחנה הפילוסופית של ויטגנשטיין, שבן־שיחו הפשיט את הביטוי מהקשר שימושו וששימושו תלוש מהקשר וריק, אינה נשענת על קונספציות מוקדמות בנוגע למשמעות המלים, בנוגע לשימושן, ובנוגע להקשרי־שימוש אותנטיים; היא נערכת בעצמה מאופקי הקֶּשב הקונקרטי לאמירה הקונקרטית (אי־אפשר להפריז בחשיבותה של ההדגשה הזאת: עוקצה מכוון בין השאר כלפי פרשנויות שהוצעו לוויטגנשטיין במסורת המחקרית שהתפתחה עליו; על המחלוקת הפרשנית הזאת ועל מקומי בתוכה ארחיב להלן בסעיף ה). וכמו שהקשבה פתוחה, המכֻווננת להבנת מה שנאמר במלים כאן ועכשיו, עשויה למצוא בהן מובן חדש ויצירתי, כך היא עשויה גם לגלות שבמלים המוכרות (משימושים אחרים) לא נאמר עכשיו דבר.

הבלטתי את הדרישה האתית להקשבה פתוחה, הכרוכה בבשורת המעבר ממשמעות לשימוש. אבל ממה שאמרתי ברור שיש לבשורה גם עוקץ ביקורתי. ויטגנשטיין אומר שמטרתו ללמד "לעבור מחוסר שחר סמוי לגלוי" (464§), ופירוש הדבר לחשוף ש"מה שנאמר" בהשמעת המלים "נאמר" במירכאות, ובעצם לא נאמר בהן דבר. בניסוח פרובוקטיבי: מלבד הלקח הפילוסופי בנוגע למשמעות ולהבנה לשוניות, שהמעֲבר ממשמעות־מלים מופשטת לשימוש קונקרטי במלים בא ללמדנו, המעבר מחנך אותנו לא להבין – לא להבין דברים שחשבנו (או שאנו עלולים לטעות ולחשוב) שאנו מבינים. אנו מוּעדים להיכשף בכשף המלים ולסבור בטעות שאנו מבינים אותן (על הכרזת בן־השיח "ובכן, אני סבור […]", ויטגנשטיין משיב "אתה מן הסתם סבור שאתה סבור כך!", 260§), ובכך אנו מאבדים גם את אחיזתנו במציאות. במילותיה של דיאמונד (שם, עמ' 46), "יש אובדן של תחושת־הממשי, שהכותב אינו ער לו". המעבר אל הקונקרטי נושא עמו תביעה למובן קונקרטי; הוא מחנך אותנו להיות רגישים למובני־דֶמֶה ("הפילוסופיה היא מאבק נגד כישופה של הבנתנו באמצעיה של השפה", 109§), ובכך מחדד (או משקם) את תחושתנו לממשי.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “מהסתר לגילוי”