החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.
במבצע!

מהכוכב הראשון עד לאחרית הימים

מאת:
הוצאה: | 2015-12 | 123 עמ'
קטגוריות: עיון
זמינות:

16.00

רכשו ספר זה:

מהכוכב הראשון עד אחרית הימים הוא ספר ראשון בעברית מאת אבי לייב, ראש המחלקה לאסטרונומיה באוניברסיטת הרווארד ומבכירי האסטרונומים הפעילים כיום. הספר כולל שני חלקים. בראשון – מבחר מאמרים בנושאים אסטרונומיים וקוסמולוגיים, ובהם היווצרות הכוכבים הראשונים ביקום, חורים שחורים, והתמזגותה הצפויה של הגלקסיה שלנו עם גלקסיית "אנדרומדה" בעתיד הרחוק. עוד כלולים בחלק הראשון שיחות ומאמרים בנושא ניהול המחקר המדעי, ובהם הצעות שיעניינו לא רק חוקרי חלל. בין היתר שואל לייב: איך נוכל לבחור במדען בטרם גילה את תגליותיו? האם רצוי שמדענים בכירים יבחרו במדענים צעירים הממשיכים ומקדמים את סדר היום המחקרי של הבכירים? כיצד כדאי לנהל את "תיק ההשקעות" של המחקר המדעי בין שמרנות וסיכון?

החלק השני של הספר מזמן הפתעה לקורא. הוא כולל מבחר מתוך מחברות נעורים ישנות של לייב, ובהן קטעי שירה והגות שנכתבו בהיותו בן שמונה עשרה, יותר משלושים שנה לפני המאמרים שבחלק הראשון של הספר. מחברות אלה שונות מאוד בסגנונן מהמאמרים המדעיים שבחלק הראשון, ובדיוק משום כך הן מאפשרות הצצה נדירה לתהליך התפתחותה של תודעה חקרנית, שראשיתה פילוסופי ופואטי, והמשכה מתמטי ומדעי.

מקט: 4-249-50345
מסת"ב: 978-965-540-560-6
לאתר ההוצאה הקליקו כאן

דוגמה חינם לאייפד, אייפון, אנדרואיד ומחשב הורד/י דוגמה חינם לאייפד, אייפון, אנדרואיד ומחשב

דוגמה חינם לקינדל הורד/י דוגמה חינם לקינדל

כדי לקרוא אנא התקן תוכנת קריאה המתאימה למכשירך כמפורט במדריך לקורא


הקדמת העורך

הספר הזה טומן בחובו יותר מהפתעה אחת בנושאים מדעיים וברעיונות אחרים, אבל הפתעה לא פחות מעניינת נוגעת למבנה שלו, שהוא, למיטב ידיעתי, חסר תקדים. החלק הראשון של הספר כולל טקסטים מדעיים וכאלה הנוגעים לניהול המחקר המדעי. החלק השני, וכאן ההפתעה, כולל מבחר ממחברות נעורים של המחבר, שנכתבו כשהיה לקראת גיל שמונה-עשרה. העמודים המובאים כאן הם רק מבחר מכמות גדולה בהרבה של רשימות. הבחירה בקטעים הייתה שלי.

המחברות מאפשרות הצצה נדירה לאופן השינוי של תודעה אנושית אחת. אין לפנינו תיעוד רציף של כתבי המחבר מ-1980 ועד היום, אלא רק שתי נקודות בזמן. בנקודה המוקדמת, אנחנו פוגשים כותב של שירה ופרגמנטים פילוסופיים (השפעת האקזיסטנציאליזם ניכרת). בנקודה המאוחרת זהו כותב שסגנונו מדעי. לכאורה, אלו שני כותבים שונים, וברור שאין להכחיש את ההבדל הגדול. אבל נדמה לי שהרגישות הבסיסית והשאלות של הנער ושל המדען – אינן כה רחוקות זו מזו. גם אם התשובות והסגנון שונים לגמרי.

כך, למשל, נמצא במחברות ניסיונות לתאר רגשות או מצבים קיומיים, המשתמשים בדימויים מתחום הטבע דווקא. "הזמן מתנדף כמו קרח יבש", הוא כותב בגיל שמונה-עשרה. הרצון להבהיר תופעה מופשטת כמו זמן בדימוי קונקרטי הוא דבר שיחזור בכתיבה המדעית של לייב. או, דוגמה אחרת: "הדג האחרון שלי מת. כאן לידי… באוקיינוס מיליוני דגים מתנועעים לתוך אטוֹמֵי המים". כאן המעבר הוא מן הרגשי אל האובייקטיבי, מן הצער הפרטי אל ההכללה, ומעניין שהוא עובר מהדג הבודד אל המון הדגים, אך לא נעצר שם וממשיך אל האטומים של המים. הצער האישי מומר, כביכול, באינסוף. לא אינסוף הכוכבים, אלא אינסוף אטומי המים שבאוקיינוס.

ברור שלא כל המטפוריקה של המחברות היא מדעית, אבל אין אלו דוגמאות חריגות.

מעניינות במיוחד הן, כמובן, הדוגמאות שבהן חושב אבי הנער על השמַים. למשל, באחד השירים (עמ' 103) הוא כותב:

השמש… מתכסה באופק עד לראשה

וירח מעלה במכחולו את הצבע הלבן על העולם.

והנה, במאמר מדעי (עמ' 19) נמצא את הניסוח הבא:

מערכת השמש שלנו, כך הסקנו, תוטל כמִקְשָה אחת כנראה אל שולי הגלקסיה הענקית שתיווצר, שקראתי לה "שבילוֹמֶדה" (ובאנגלית Milkomeda).

אין ספק שההבדל בין שני הטקסטים גדול. אבל הדבר המשותף לשני הקטעים, השירי והמדעי, הוא ההתבוננות בשמש כדבר שאינו מובן מאליו. אם המבט הרגיל בשמש (ולמעשה, אין מביטים בה בדרך כלל, מסיבות מובנות, ואין חושבים עליה. כשאמרתי למישהו פעם שאנו חיים ליד כוכב לקח לו זמן-מה להבין על מה אני מדבר) תופס אותה כנתון כמעט "משעמם" וחוזר על עצמו, המבט השירי והמבט המדעי שואלים שוב ושוב מחדש, מהי השמש ומה משמעותה בעבורנו.

בשיר, השמש מואנשת ומדומה למישהו המתכסה באופק. קו האופק נתפס כשמיכה. זוהי התכרבלות שיש בה מן הייאוש; והאור הלבן של הירח העולה אחר כך כדי לצבוע את העולם שאחרי השקיעה בוודאי מחזק את הטון הזה. זהו "לילה לבן", אבל לא במובן החוגג של המילים, אלא במובן מצמית ומפחיד. זהו לבן חיוור, לבן של חידלון.

השמש בקטע השני מתוארת כאובייקט מדעי, אבל התיאור העתידי של גורלה – היזרקות ממסלולה והתמזגות בגלקסיה אחרת – אינו פחות מרהיב מהתיאור שבשיר. ולמען האמת, אף הוא עוסק במוות. מוות של מערכת השמש כפי שהיא מוכרת לנו; מוות של הגלקסיה שלנו כפי שהיא מוכרת לנו (וגם מוות של הגלקסיה אנדרומדה). מה שנראה לי מרתק הוא "סילוק" הטון הנואש. המוות הגלקטי אינו אלא שינוי צורה ענקי, יצירה של יֵשות חדשה, שאבי ממציא לה מילה. זהו אולי ההבדל העיקרי בין הנער והבוגר, מעבר להבדל שבהתמחות המקצועית: הוא למד להביט בעולם מבלי להצטער ומבלי לקונן. השמש שוקעת. השמש נעקרת ממקומה. מילוני שמשות נעקרות. ככה זה.

למען האמת, התיאור של היווצרות "שבילומדה" מרהיב יותר מתיאור השקיעה המורבידי. העובדה שהוא מבוסס על תחזיות וחישובים אינה מחלישה את יופיו של התיאור. אדרבה. מכל מקום, שני המבטים בשמש אינם תופסים אותה כאותו דבר סטטי ו"טבעי" שכביכול נמצא ויימצא שם תמיד. המבט האחד תופס באינטואיציה את הזיקה שמקיימת השמש עם כדור הארץ (קו האופק) ומוצא לה דימוי מוחשי וטעון ברגש. המבט השני צופה מסע עתידי שלה. שני המבטים שונים מפסוקו של קֹהֶלֶת "וְאֵין כָּל-חָדָשׁ תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ": הם מבינים כי יש חדש, לא רק תחת השמש, אלא גם ביחס לשמש עצמה. החידוש יכול להיות נושא להשערה אסטרונומית או פואטית. המשותף לשניהם הוא מבט שאינו מסתפק במראֶה הדברים שכביכול היה ויהיה זהה לעצמו לעולמים. כך כתב הנער אבי לייב:

ישנה קובייה בחלל של מאה וחמישים מיליארד מטרים ליד השמש, שמוארת היטב תמיד. בכל זאת, אנחנו מודבקים לגוש אדמה מסתובב בלי הרבה בררות בינתיים, ועלינו לתאר אותו ולהשתולל עליו ולבסוף להירקב בתוכו.

הכותב בן השמונה-עשרה מתאר את כדור הארץ כ"קובייה" ומוציא את המראה שאיכשהו התרגלנו אליו, של כדור הארץ מרחף בחלל, מן ההרגליות שלו. הקובייה, על הקונוטציות הגורליות שכרוכות בה, הופכת את קיומו של כדור הארץ למשהו מסוכן, למעין הימור קוסמי. אך חשובות אף יותר המילים "ועלינו לתאר אותו". התיאור, שהתחיל כתיאור בעל נופך אקזיסטנציאליסטי ("ולבסוף להירקב בתוכו"), ישתנה בעבודה המדעית לתיאור נטול שיפוט. אבל, וזה העיקר, הציווי הפנימי "לתאר" – נשאר. בביוגרפיה של אבי לייב מקורו של הציווי בפילוסופיה ובשירה, והוא הגיע אל המדע; אך גם עם הגעתו אל המבט המדעי נותר בו היסוד הציורי ומלא הדמיון:

חישבנו שבעזרת טלסקופים קיימים ניתן להבחין באורות הנפלטים מעיר גדולה כמו טוקיו אילו הייתה ממוקמת בקצה מערכת השמש.

אני מדמיין לעצמי "טקס תה" יפני על טריטון, הירח הגדול של נפטון, במרחק של 30 יחידות אסטרונומיות מהשמש: הרי זה לא פחות מרשים מכל הגיג פואטי על השמש, שקובייה "מוארת היטב תמיד" סובבת אותה.

דרור בורשטיין

27.4.15

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “מהכוכב הראשון עד לאחרית הימים”