הקובץ מדליונים הוא מן היצירות הראשונות והחשובות ביותר שהעמידה הספרות הפולנית אחרי מלחמת העולם השנייה. את הסיפורים כתבה נלקובסקה באביב […]
פרופסור סְפָּנֵר
1.
באותו בוקר היינו שם שנית. היה יום נאה, קצת קריר, של חודש מאי. רוח רעננה נשבה מהים, הזכירה נושנות. מאחורי העצים שבשדרת האספלט הרחבה, ניצבה גדר חיה ומאחוריה השתרעה חצר רחבת ידיים. ידענו כבר מה אנחנו עתידים לראות.
הפעם התלוו אלינו שני אדונים מבוגרים. הם באו כ”קולגות” של סְפָּנֵר – שניהם פרופסורים, שניהם רופאים ומדענים. אחד גבוה, שיערו שיבה, פניו צנומות ואצילות. השני גם הוא גדול, ועם זאת בעל גוף וכבד. פניו המלאות הביעו טוב לב, כביכול דאגה.
הם היו לבושים באורח דומה למדי, לא בסגנון שלנו, כי אם באופן יותר פרובינציאלי – במעילים אביביים שחורים, ארוכים, מצמר טוב. לראשם מגבעות רכות, שחורות גם הן.
מבנה צנוע מלבנים, בלתי מטויח, ניצב בפינת החצר. מין ביתן נטול חשיבות של בניין גדול אשר בו שכן המכון האנטומי.
תחילה ירדנו למרתף רחב וחשוך. באור נוטה באלכסון מחלונות מרוחקים, ממוקמים גבוה, שכבו המתים כמו אתמול. גופותיהם הערומות בגון קרם־לבן, הצעירות, הדומות לפסלים מוצקים – היו במצב מצוין, למרות שהמתינו כאן חודשים לרגע שבו יחדלו סוף־סוף להיות נחוצים.
הם שכבו כמו בסרקופגים, בבריכות מלט ארוכות שמכסיהן מוגבהים – זה על גבי זה. ידיהם היו שמוטות לאורך גופם, ולא מקופלות על חזותיהם כבטקס קבורה. ראשיהם נותקו מגופותיהם בחתך כה ישר, כאילו היו עשויים מאבן.
באחד הסרקופגים האלה שכב על ערימה של מתים עלם מדהים, ענק כמו גלדיאטור – המוּכּר כ”המלח” נטול הראש. על חזהו הרחב הייתה מקועקעת צללית של אנייה. את קווי המתאר של שתי ארובותיה חצה כיתוב של אמונת שווא: אלוהים עמנו.
חלפנו בזו אחר זו על פני בריכות מלאות גוויות, ושני האדונים הזרים גם הם עברו וגם הם הביטו. בהיותם רופאים הם הבינו טוב מאִתנו את פשר הדברים. לצרכיו של מכון אנטומי אוניברסיטאי הספיק מלאי של ארבע־עשרה גוויות. כאן היו שלוש מאות וחמישים.
שתי גיגיות הכילו רק ראשים נטולי שיער, מנותקים מהגופות ההן. מוטלים היו זה על גבי זה – פני אנשים שנשפכו לבור כמו תפוחי אדמה וכלאחר יד. אחדים היו על הצד כמו כששוכבים על כרית, אחרים שכבו כשפניהם מופנים מטה או על הגב. הם היו חלקים וצהבהבים, גם הם משומרים היטב, גם הם מנותקים מהצוואר בחתך נקי, ישר כמו באבן.
בפינת אחת הגיגיות היו מוטלות בשכיבה על הגב פנים לא גדולות, בצבע קרם, של נער אשר היה אולי בן שמונה־עשרה במותו. העיניים הכהות, המלוכסנות קצת, לא היו עצומות, אלא מושפלות מעט. השפתיים המלאות, בגוון הפנים, לבשו ארשת של חיוך סבלני ועצוב. גבות ישרות וברורות התרוממו לכיוון הרקות כלא מאמינות. הוא ציפה במצב הזה, המוזר ביותר, והחורג מגבולות השגתו, לפסק דינו הסופי של העולם.
בהמשך שוב היו בריכות עם מתים, ואחר־כך גיגיות עם אנשים מבותרים לחצאים, חתוכים לחלקים, פשוטי עור. בבריכה אחת בלבד שכבו במרחק ובנפרד גוויות לא רבות של נשים.
מלבד זאת ראינו באותו מרתף עוד כמה בריכות ריקות, נטולות מכסים, שבקושי סיימו להתקינן. זה היה סימן כי מלאי הגוויות הדרוש לאנשים החיים אינו מספיק ושהייתה כוונה להגדיל את המפעל כולו.
אחר־כך עברנו עם שני הפרופסורים לביתן אדום, שם ראינו דוד ענק על מדורה כבויה, מלא נוזל כהה. מישהו בקי בשטח זה הרים מעט את המכסים ומשך למעלה בעזרת מחתה גופת אדם בלי ראש וגפיים, מבושלת עד תום, שפשטו את עורה.
בשני הדודים האחרים לא היה דבר. אבל בסמוך, על אצטבות ארון זכוכית היו מונחים בשורה גולגולות ועצמות ירך שבושלו עד תום.
ראינו גם ארגז ובו מסודרים בשכבות פלחי עור אדם, מנוקה משומן ומעובד דק. על אצטבה, צנצנות סודה קאוסטית, בתוך הקיר מקובעים דוד של טיט ותנור גדול לשריפת שאריות ועצמות.
לבסוף על שולחן גבוה חתיכות סבון לבנבן ומחוספס וכן כמה תבניות מתכת מוכתמות בסבון מיובש.
הפעם לא עלינו שוב בסולם לעליית הגג כדי להתבונן שם בערימת גולגולות ועצמות שהתגבהה על רצפת הטיט. נעצרנו רק לרגע באזור החצר, שבו נראו עקבות שלושת הבניינים השרופים לחלוטין, שרידי תנורי מתכת מטיפוס הקרמטוריום, והרבה מאוד צינורות וקווי חשמל.
ידוע שגם הביתן האדום הוצת פעמיים. אולם בכל פעם אותרה ההצתה בעוד מועד והשריפה כובתה.
יצאנו החוצה יחד עם הפרופסורים, אשר פרשו מאִתנו מייד ופנו לדרכם בליווי מישהו בלתי מוּכּר.
2.
בפני הוועדה מעיד אדם צעיר, רזה וחיוור, בעל עיניים כחולות מלאות הבעה, שהובא לחקירה מבית הסוהר. אין לו מושג מה אנחנו רוצים ממנו.
הוא מדבר בשיקול דעת, בכובד ראש ובעצב. מדבר פולנית, אבל במבטא זר במקצת, והוגה את האות ריש באופן מעט גרוני.
הוא מספר שמוצאו מגדנסק. כי היה בבית ספר עממי, אחר־כך סיים עוד שש כיתות ועשה בגרות. היה מתנדב, וגם היה בצופים. במלחמה נפל בשבי וברח. עבד ברחוב, גרף שלג, אחר־כך עבד בבית חרושת לתחמושת. גם משם ברח. האירוע על פי רוב מתרחש בגדנסק.
אחרי שאביו נלקח למחנה ריכוז, עבר לגור אצל אִמו גרמני אחד. הגרמני הזה נתן לו עבודה כאן במכון האנטומי, וכך הוא הגיע לפרופסור סְפָּנֵר.
פרופסור סְפָּנֵר היה עסוק בכתיבת ספר אנטומיה והעסיק אותו כמכין גוויות. באוניברסיטה העביר הרצאות, מעין קורס לסטודנטים בהכנת גוויות. הוא היה עסוק בהוצאת ספרו, ובשביל הספר הזה עבד. גם המחליף שלו, פרופסור וולמן, עבד – אבל הוא לא יכול לומר אם בשביל איזה ספר או ככה סתם…
אגף הבית הזה שופץ בשנת 1943 למשרפה. אז השתדל סְפָּנֵר לקבל מכונות להפרדת הבשר והשומן מהעצמות. מהעצמות היו אמורים להכין שלדים. בשנת 1944 נתן פרופסור סְפָּנֵר הוראה שהסטודנטים ישימו בצד את השומן של הגוויות. מִדֵי ערב בסיום הקורסים, אחרי שהסטודנטים הלכו, היו הפועלים לוקחים את צלחות השומן. היו גם צלחות עם ורידים ועם בשר. את הבשר היו זורקים או שורפים. אבל אנשים בעיר התלוננו במשטרה, אז הורה הפרופסור שישרפו בלילה, כי הסרחון היה גדול יותר מִדַי.
לסטודנטים נאמר גם שאת העור יש להוריד שיהיה נקי לחלוטין, אחר־כך את השומן שגם יהיה נקי, אחר־כך לפי ספר הוראות ההכנה את השרירים להסיר עד העצם. השומן שנאסף מהצלחות בידי הפועלים היה נשאר מונח כל החורף, ואחר־כך, כשהסטודנטים עזבו, היה מעובד במשך חמישה־שישה ימים לסבון.
פרופסור סְפָּנֵר היה אוסף גם עור של בני אדם. יחד עם מכין הגוויות הבכיר פוֹן בֶּרְגֶן היו אמורים לעבד אותו ולעשות ממנו משהו.
– מכין הגוויות הבכיר פון ברגן היה הממונה הישיר עלי. המחליף של הפרופסור היה פרופסור וולמן. פרופסור סְפָּנֵר היה אזרח, אבל התייצב באס־אס כרופא.
איפה נמצא פרופסור סְפָּנֵר עכשיו, האסיר אינו יודע.
– סְפָּנֵר עזב בינואר שנת 1945. כשעמד לנסוע, הורה לנו להמשיך ולעבד את השומן שנאסף וכן הורה לנו לנקות היטב את השלדים ולבשל את הסבון, לנקות ולסדר, שייראה אנושי. הוא לא הורה להיפטר מהמתכון, אולי שכח. אמר שיחזור, אבל כבר לא חזר. את הדואר, אחרי שנסע, היו שולחים לו ל־Halle an der Saale, Anatomisches Institut.
הוא יושב על כיסא בעת מתן העדות, צמוד אל הקיר, מול החלונות, באור. הוא שקוף לחלוטין – בשיקול דעתו ובהרהוריו, ברצונו העז למסור הכול כפי שהיה ולא לפסוח על דבר. הוא אחד ואנחנו למעלה מעשרה: חברי ועדה, שלטונות מקומיים, משפטנים.
מסירות היתר גורמת לכך שלעתים הוא לא ברור.
– מה זה מתכון?
– המתכון היה תלוי על הקיר. אסיסטנטית בת כפר הביאה משם ורשמה על הקיר מתכון לסבון. שמה היה: קוֹיטֵק. אסיסטנטית טכנית. היא גם עזבה, אבל לברלין. מלבד המתכון הייתה גם תזכורת על הקיר. את זה כתב פון ברגן. התזכורת התייחסה לטיהורן המוחלט של העצמות המשמשות לשלדים. אבל העצמות לא היו מוצלחות, הן התקלקלו. או שהייתה טמפרטורה גבוהה מִדַי, או שהיה זרם חזק מִדַי – הוא היה מודאג מהצרה הנושנה הזאת.
– הסבון העשוי על־פי מתכון תמיד הצליח. חוץ מפעם אחת. האחרון שהיה מונח במשרפה על השולחן, לא היה מוצלח.
את הסבון היו מייצרים במשרפה. מנהל הייצור היה ד”ר סְפָּנֵר עצמו יחד עם מכין הגוויות הבכיר פון ברגן. זה שהיה נוסע להביא את הגוויות. האם הייתי נוסע אִתו? כן. נסעתי רק פעמיים. וגם פעם אחת לבית הסוהר בגדנסק.
בתחילה היו מביאים את הגוויות מבית המשוגעים, אבל אחר־כך הגוויות האלה כבר לא הספיקו. אז סְפָּנֵר כתב לכל ראשי הערים לא לקבור את הגוויות, כי המכון ישלח לקחת את הגופות. היו מביאים אותן מהמחנה בשְׁטוּטהוֹף, מקרלוביץ, את הנידונים למוות, מאלבלונג, מכל אזור פּוּמֶרַנְיָה, ורק כשהעמידו בבית הסוהר בגדנסק גיליוטינה, אז כבר היו מספיק גוויות.
בדרך כלל היו אלו גוויות של פולנים. אבל פעם אחת היו גם אנשי צבא גרמנים שערפו את ראשיהם בזמן חגיגה בכלא. ופעם אחת הביאו ארבע או חמש גוויות ושם המשפחה היה רוסי.
את הגוויות היה פון ברגן מביא תמיד בלילה.
– איזו חגיגה הייתה זו?
– החגיגה הייתה בבית הסוהר. חנוכת הגיליוטינה. הוזמנו הממונה סְפָּנֵר וכל מיני אורחים. הממונה לקח אתו את מכין הגוויות הבכיר פון ברגן ואותי. למה לקח אותי, אני לא יודע, כי לא הייתי מוזמן. האורחים הגיעו במכוניות ובאו ברגל. הם נכנסו לאולם הזה אבל אנחנו לא נכנסנו לשם, רק היה עלינו לחכות. את הגיליוטינה ואת עמוד התלייה כבר ראינו. זה היה כשארבעת אנשי הצבא הגרמנים נידונו למוות. את הטקס ערך כפי הנראה כומר גרמני.
ראיתי איך הכניסו אסיר אחד. הוא היה אזוק מאחור, יחף, רגליו שחורות, רק במכנסיים ומלבדם היה עירום.
היה מסך סגול, מאחוריו עוד חדר ותובע. מכין הגוויות הבכיר שוחח אחר־כך עם התליין וסיפר. לכן הם שמעו את נאום התובע, ואיזה רחש, איזו משיכה של דבר מה, רקיעות ברגליים – כאילו מישהו רץ. והברזל הִכה. התליין דיווח שגזר הדין בוצע. ואנחנו ראינו איך הוצאו ארבע גוויות בארון מתים פתוח.
האם היה כומר בטקס חנוכת הגיליוטינה הזה, אני לא יודע. אבל אמרו שאחד מאנשי הצבא במדים היה כומר. פעם אחת פון ברגן עם וולמן הביאו מבית הסוהר הזה מאה גוויות.
אבל מאוחר יותר סְפָּנֵר רצה גוויות עם ראש. הוא גם לא רצה כאלה שירו בהן, הייתה יותר מדי עבודה סביבן, תמיד היו מסריחות. איש צבא גרמני אחד, לדוגמה, הגיע כנידון למוות. אחר הייתה לו רגל שבורה כי ירו בה. וגם היה בלי ראש. הכול ביחד. הגוויות מהמוסד למשוגעים היו עם ראשים.
סְפָּנֵר תמיד החביא גוויות למקרה הצורך. כי אחר־כך, כשהיו פחות מִדַי גוויות, כבר היה מוכרח לקחת גוויות בלי ראש.
המלח הענק הזה, ללא ראש, הוא מבית הסוהר של גדנסק. הגוויות החתוכות למחצה זה בגלל שלא יכלו להיכנס בשלמות לדוד, לא היה להן מספיק מקום.
אדם אחד נותן שומן אולי חמישה קילוגרם. השומן אוחסן במשרפה, בבריכת אבן. כמה?
הוא חושב ארוכות, רוצה לדייק ככל האפשר.
– אחד וחצי צטנר.[1]
ובכל זאת מייד מוסיף:
– כך היה בעבר. אבל בפעם האחרונה היה פחות. כי כשהחלו כבר לסגת לרייך אז היה אולי צטנר אחד…
על ייצור הסבון איש לא היה אמור לדעת. סְפָּנֵר אסר להגיד אפילו לסטודנטים. אבל הם הציצו לשם. אחר־כך אולי אחד אמר לשני, אז הם כנראה ידעו… ופעם אחת אפילו קראו לארבעה סטודנטים למשרפה ובישלו ביחד אִתם. אבל ביום־יום הייתה גישה לייצור רק לממונה, למכין הגוויות הבכיר, לי ולשני פועלים, גרמנים. את הסבון המוכן היה לוקח דוקטור סְפָּנֵר והוא עמד לרשותו.
– סבון מוכן? …נו, אחרי שייעשה כזה – בהתחלה הוא רך, אז הוא צריך להתקרר. ואז היינו צריכים לחתוך… וסְפָּנֵר נעל את הסבון במפתח. לא רק הסבון היה שם, ניצבה שם מכונה. היינו הולכים לשם חמישה, ואחרים היו צריכים לבקש מפתח כשרצו להיכנס.
– מדוע זה היה סוד?
על כך הוא מהרהר זמן רב יותר… משתוקק לענות לפי מיטב ידיעתו.
– אולי סְפָּנֵר פחד או משהו… הוא שוקל בדעתו בריכוז.
– קו המחשבה שלי הוא שאם זה היה נודע לאחד האזרחים בעיר, אז היה יוצא מזה איזה בלגן…
דומה היה כי אפשר שגם כאן תלוי בינינו ובינו איזה “מסך סגול”. שום שיטה לא עבדה עליו.
לבסוף מישהו שאל:
– האם אף אחד לא אמר לכם שעשיית סבון משומן אדם היא פשע?
הוא ענה בכנות מוחלטת:
– את זה אף אחד לא אמר לי.
אך הדבר נותן לו חומר למחשבה. על השאלות הבאות הוא לא עונה מייד. לבסוף הוא עושה זאת ברצון.
– נכון, כל מיני אנשים היו מגיעים למכון ולסְפָּנֵר. פרופסורים קלוץ, שמידט, רוסמן היו מגיעים אליו. היה פעם במכון להגיינה שר הבריאות ושר החינוך. היה גם הגַאוּלַייטֶר,[2] פוֹרְסְטֶה. פרופסור גרוסמן היה מקבל את פניהם כרקטור האקדמיה לרפואה. אחדים היו, לפני שהבית הזה נבנה, לכן הם ביקרו רק ב”אנטומיה”, ובדקו איך ה”אנטומיה”, אולי חסר משהו. ואף־על־פי שכבר הייתה המשרפה – נו, אז את הסבון היו תמיד מנקים כעבור ארבעה, חמישה ימים. אני לא יכול להגיד אם הם ראו את הסבון הזה. הם יכלו לראות, ובזמן הביקורת המתכון תמיד היה תלוי. אז אם קראו אותו, כנראה שידעו מה מבשלים שם.
– כן, הממונה הורה לי לעשות את הסבון הזה עם הפועלים. למה לי? לא יודע. אני עצמי חשבתי על סְפָּנֵר, שבזמן שהיה ככה נועל במפתח את הסבון, הוא עושה מעשה גזל. אילו היה אמור לכתוב בספרו על אודות הסבון, אז לא היה אוסר עלינו כל־כך לדבר על זה. אולי הוא עצמו הגה את הרעיון הזה לעשות סבון משאריות? הוא לא קיבל הוראה לכך, מן הסתם, כי אז לא היה צריך בעצמו להשתדל ולמצוא את המתכון…
משיקולי הדעת האלה לא נובעת שום ודאות.
– והסטודנטים מה? כמונו. כל אחד פחד בהתחלה להתרחץ בסבון הזה… הוא עורר גועל הסבון הזה. היה לו ריח לא טוב. פרופסור סְפָּנֵר מאוד השתדל שהריח הזה ייעלם. הוא כתב למפעלים כימיים שישלחו שמנים ריחניים. אבל תמיד היה אפשר לחוש שזה לא סבון רגיל כזה.
– מובן שהייתי מספר בבית… בהתחלה חבר אחד אפילו ראה: הייתה לי צמרמורת, שאפשר להתרחץ עם זה. אימא בבית גם הייתה נגעלת מזה. אבל הוא היה מסתבן טוב, אז היא השתמשה בו לכביסה. אני התרגלתי, כי היה טוב…
על פניו הרזות החיוורות מופיע חיוך של הבנה.
– בגרמניה, אפשר לומר, אנשים יודעים לעשות משהו משום דבר…
3.
אחר הצהריים הזמנו לשימוע את שני הפרופסורים – רופאים זקנים, חבריו של סְפָּנֵר. השיחות התקיימו באזור שבתחום עבודתם, אולם קטן, ריק, של אחד מבנייני בית החולים.
שניהם – הם נחקרו בנפרד – הצהירו שלא ידעו דבר על קיומו של בניין שבתוכו בית חרושת נסתר לסבון. הם ראו אותו הבוקר בפעם הראשונה והמראה הזה גרם להם זעזוע עמוק.
שניהם – הם נחקרו בנפרד – הצהירו שסְפָּנֵר, אדם בן ארבעים לכל היותר, היה בר סמכא מדעי בתחום האנטומיה הפתולוגית. על צביונו המוסרי לא יכלו לומר דבר, מפני שהכירו אותו לא מזמן ונפגשו אִתו לעתים רחוקות. הם רק ידעו שהוא השתייך למפלגה.
כל אחד בהעידו, ישב על כיסא נפרד במרחק מאִתנו, ועל פניו ניכר דכדוך. כל אחד ישב מבלי להסיר את מעילו השחור, ידיו אוחזות במגבעת שחורה שעל ברכיו.
שניהם דיברו בתבונה ובזהירות. שניהם, בדברם, הביאו הכול בחשבון. גדנסק באותו חודש מאי הייתה עדיין מלאה גרמנים, ברחובות התנהלו טורים של שבויים גרמנים שנשותיהם המטירו עליהם פרחים. אולם השלטונות היו פולנים, ובמחנה חנו חיילים סובייטים.
לשאלה אם בהכירם את סְפָּנֵר מפעילותו המדעית יכלו להניח שהוא אדם שמסוגל לייצר סבון מגופותיהם של נידונים ושבויים, ענה כל אחד, בכל זאת, באופן אחר.
הגבוה, הצנום, שראשו שיבה ותווי פניו אציליים, הצהיר לאחר שיקול ממושך:
– כן, יכולתי לשער את זה, אם הייתי יודע שקיבל פקודה כזאת. כי הרי היה ידוע שהוא חבר מפלגה ממושמע.
השני – השמן, הכבד, בעל המזג הטוב, גון פניו ורוד ולחייו שמוטות, גם הוא שקל ארוכות בדעתו. ולאחר מחשבה שבחנה כביכול הכול במצפונו ענה:
– אדרבה, יכולתי לשער זאת. מן הטעם הזה שגרמניה ידעה באותה תקופה מחסור ענק בשומנים. לכן התחשבות במצבה הכלכלי של הארץ וטובת המדינה יכלו להניעו לכך.
אין עדיין תגובות