בינתים

בינתיים הוא ספר המאגד בתוכו מבחר משיריו של המשורר לירון צדקה. בספר כונסו יחד שירים העוסקים בנושאים שונים. שירתו נוגעת ברגעים הקטנים בחיי האדם כמו גם בגדולים שבהם. מילותיו לוקחות את הקורא למסע אל תוך עצמו. אל אהבותיו ואכזבותיו, אל הצלחותיו וכישלונותיו, אל הרגעים היפים שבחייו.

זוהי שירה הכתובה בשפה עשירה, נקייה ומוקפדת, השואבת ממקורות חייו של המשורר, יהודיים וישראליים כאחד, וחורזת אותם בתבונה ובעדינות לכדי יצירה נאה ומשובחת.

 

לירון צדקה מורה ומשורר, נשוי ואב לשלושה ילדים, תושב שדרות. בינתיים הוא ספרו הראשון.

מקט: 4-1272-474

לאתר ההוצאה הקליקו כאן

בינתיים הוא ספר המאגד בתוכו מבחר משיריו של המשורר לירון צדקה. בספר כונסו יחד שירים העוסקים בנושאים שונים. שירתו נוגעת […]

---

 

מָחוֹל

 

בָּרִקּוּד הַזֶּה בּוֹ אֲנִי וְאַתְּ

צוֹעֲדִים בַּסָּךְ, מִתְקָרְבִים מְעַט,

לְאַט-לְאַט לוֹמְדִים אֶת הַמָּחוֹל

רַגְלֵינוּ הֵם הַקֹּדֶשׁ וְהַחוֹל.

בָּרִקּוּד הַזֶּה בּוֹ אַתָּה מוֹבִיל,

בָּרִקּוּד הַזֶּה מְפַלֵּס לִי שְׁבִיל.

וּכְשֶׁאֲנִי צוֹעֵד פִּתְאוֹם אָחוֹר

אַתָּה מוֹשִׁיט לִי יָד כְּדֵי לַחְזֹר.

וּבַמָּחוֹל הַהוּא, אֵי שָׁם בֶּעָתִיד

בּוֹ יִרְקֹד כָּל מִי שֶׁבַּזֶּה יַתְמִיד,

אֲחַפֵּשׂ אוֹתְךָ מִמְּקוֹמִי שָׁם בַּפִּנָּה

תָּמִיד רַק אֲבַקֵּשׁ רַגְלֵי שְׁכִינָה.

 

החיים שלנו הם ריקוד זוגי ומתמשך בין הגוף לנשמה,

ובין האדם לבורא שיצר אותו.

בלומדי מסכת ‘תענית’ נתקלתי במדרש הזה:

“אָמַר עוּלַא בִּירָאָה אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר:

עָתִיד הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לַעֲשׂוֹת מָחוֹל לַצַּדִּיקִים,

וְהוּא יוֹשֵׁב בֵּינֵיהֶם בְּגַן עֵדֶן,

וְכָל אֶחָד וְאֶחָד מַרְאֶה בְּאֶצְבָּעוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר:

‘וְאָמַר בַּיּוֹם הַהוּא הִנֵּה אֱלֹקֵינוּ זֶה, קִוִּינוּ לוֹ וְיוֹשִׁיעֵנוּ,

זֶה ה’ קִוִּינוּ לוֹ – נָגִילָה וְנִשְׂמְחָה בִּישׁוּעָתוֹ”.

(בָּבְלִי, תַּעֲנִית לא’, א’).

האם אזכה להשתתף באותו מחול?

ואולי אשאר מחוץ למעגל?

איני יודע היכן יהיה מקומי בסוף הריקוד,

אבל מהיכן שאהיה –

תמיד אחפש את זה אשר עימו רקדתי.

 

לְעָמָל

 

כֻּלָּנוּ נְמָלִים,

כֻּלָּנוּ עֲמֵלִים,

רָצִים רָצוֹא וָשׁוֹב

בַּמֵּרוֹץ שֶׁל הַחַיִּים.

עַל גַּבֵּינוּ הַמַּשָּׂא,

כֻּלָּנוּ נוֹתְנִים אֶת חֶלְקֵנוּ,

צְרוֹר קְשָׁיִים שֶׁל פַּרְנָסָה

לְהָבִיא הַבַּיְתָה לַחְמֵנוּ.

מְחַפְּשִׂים אַחַר מָזוֹן

וְאַחַר יִעוּדֵנוּ,

מְסַמְּנִים בְּזֵעָה אֶת הַדֶּרֶךְ

לַבָּאִים אַחֲרֵינוּ.

כָּל אֶחָד הוּא פּוֹעֵל

שֶׁבּוֹנֶה אֶת הַקֵּן,

מִלֵּדָה הוּא עָמֵל

וְעַד שֶׁיִּזְדַּקֵּן.

 

הוֹ, כִּנֶּרֶת נֶהֱדֶרֶת

 

הוֹ, כִּנֶּרֶת נֶהֱדֶרֶת,

הוֹ, יַמָּה יְפֵהפִיָּה,

אַתְּ אַחַת לִי, אֵין אַחֶרֶת,

לָךְ אָשִׁיר הַלְלוּיָהּ.

הוֹ, יַמָּה שׁוֹפַעַת מַיִם,

הַר חֶרְמוֹן נִשָּׂא מֵעַל,

וְיַרְדֵּן מִמֵּךְ נוֹסֵעַ

אֶל יַם-הַמָּוֶת הַשָּׁפָל.

לִשְׂפָתֵךְ, יַמָּה, נוֹשֶׁקֶת

עִיר הַקֹּדֶשׁ, טְבֶרְיָה,

וּבְלִבֵּךְ פִּנָּה עֲתֶקֶת

בְּאֵר הַמַּיִם שֶׁל מִרְיָם.

(הוֹ, כִּנֶּרֶת נֶהֱדֶרֶת…)

הוֹ, אֲגַם צָלוּל כְּיַיִן

פֵּרוֹתַיִךְ מְתוּקִים,

עוֹד נָשׁוּב נִשְׁתֶּה “לְחַיִּים”

בֵּין גַּלַּיִךְ הַשּׁוֹקְטִים.

הוֹ, כִּנֶּרֶת נֶהֱדֶרֶת,

הוֹ, נֹפֶךְ שׁוֹבֶה הַלֵּב,

לִצְבָעַיִךְ, זָהָב וּתְכֵלֶת

כָּל רוּחִי בִּי מִתְלַהֵב.

(הוֹ, כִּנֶּרֶת נֶהֱדֶרֶת…)

יַמָּתִי, הָרִים סָבִיב לָךְ,

לְרֹאשֵׁךְ הָרֵי גּוֹלָן,

וּנְחָלִים בָּאִים אֵלַיִךְ

מִן הַבָּנְיַאס וְעַד דָּן.

הוֹ, קָטֹנְתִּי מִזַמֵּר לָךְ

וְלָשִׁיר לָךְ שִׁיר הַלֵּל,

אַךְ לִבִּי עוֹלָם יָעִיד בָּךְ

יֶשְׁנָהּ יַמָּה יָפָה בְּיִשְׂרָאֵל.

 

בשנת ה’תשס”ג (2003) יצאתי לבדי למסע אישי

בן שלושה ימים בשבילי הגולן.

בלילה הגעתי לחוף סוסיתא שעל שפת הכינרת.

הרבה מחשבות עלו בי באותם ימים,

אך למראה יופיה של הכינרת בבוקר המחרת –

אפילו מחשבותיי נאלמו דום.

כשחזרתי מן הטיול כתבתי את זכרונותי.

ומשהו מן הרושם העז שהשאיר יופיה של הכינרת בנפשי –

מובע בשיר הזה.

 

אֲנִי שׁו‍ֹלֵחַ לָךְ

 

אֲנִי שׁוֹלֵחַ לָךְ אֶת צִיּוּץ הַצִּפּוֹרִים

שֶׁהֵעִיר אוֹתִי הַבֹּקֶר,

אֲנִי שׁוֹלֵחַ לָךְ אֶת קַרְנֵי הַשֶּׁמֶשׁ

שֶׁלִּטְּפוּ הַבֹּקֶר אֶת פָּנַי.

אֲנִי שׁוֹלֵחַ לָךְ אֶת אֶגְלֵי הַטַּל

שֶׁהִרְווּ אוֹתִי הַבֹּקֶר,

וְאֶת רֵיחַ הַפְּרָחִים שֶׁמִּלֵּא אֶת רֵאוֹתַי.

אֲנִי שׁוֹלֵחַ לָךְ אֶת הַשֶּׁקֶט

שֶׁשָּׁמַעְתִּי זֶה הַבֹּקֶר,

שֶׁנָּעַם לִי בְּאָזְנַי כְּדִמְמַת מִדְבָּר.

אֲנִי שׁוֹלֵחַ לָךְ אֶת הָרַחַשׁ

שֶׁעָבַר בִּי זֶה הַבֹּקֶר,

כְּמוֹ הָרַחַשׁ שֶׁשָּׁמַעְתִּי בֵּין עִשְׂבֵי הַבָּר.

אֲנִי שׁוֹלֵחַ לָךְ אֶת הָאוֹר

שֶׁזָּרַח עָלַי הַבֹּקֶר,

וְאֶת הַסֹּמֶק שֶׁעָלָה הַבֹּקֶר בְּפָנַי.

אֲנִי שׁוֹלֵחַ לָךְ אֶת שַׁלְוַת הַנֶּפֶשׁ

שֶׁלִּוְּתָה אוֹתִי הַבֹּקֶר,

וַאֲשֶׁר אִתָּהּ פָּקַחְתִּי אֶת עֵינַי.

אֲנִי שׁוֹלֵחַ לָךְ אֶת גַּלֵּי הַיָּם

שֶׁסָּחֲפוּ אוֹתִי הַבֹּקֶר,

שֶׁנָּשְׂאוּ אוֹתִי אֵלַיִךְ מִסּוֹף הָעוֹלָם.

אֲנִי שׁוֹלֵחַ אֶת הָרוּחַ

שֶׁנָּשְׁבָה בִּי זֶה הַבֹּקֶר,

שֶׁעָבְרָה בִּי כְּסוּפָה בַּמִּדְבָּר הַחַם.

אֲנִי שׁוֹלֵחַ לָךְ חֲלוֹם

שֶׁחָלַמְתִּי טֶרֶם בֹּקֶר,

אֲנִי שׁוֹלֵחַ לָךְ אֶת כָּל חֲלוֹמוֹתַי כֻּלָּם.

אֲנִי שׁוֹלֵחַ לָךְ –

אֶת הַחוֹל וְאֶת הַמַּיִם

שֶׁהָפְכוּ אוֹתִי מֵחֹמֶר

לְאָדָם.

 

הֲלַךְ רוּחַ

 

הָאָדָם מְהַלֵּךְ בְּרַגְלָיו

וְהַמְּשׁוֹרֵר – בִּכְנָפָיו.

הֵיכָן שֶׁנּוֹשֶׁבֶת הָרוּחַ,

שָׁם אֲנִי.

אֵינִי מְהַלֵּךְ בְּרַגְלַי

בְּרוּחִי אֲנִי מְהַלֵּךְ,

בְּשַׂרְעַפֵּי הֶגְיוֹנַי.

וְשָׁם אֲנִי.