החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.
במבצע!
על אורה רגב הוימן

אורה רגב הוימן ... עוד >>

מאחורי טחנת הקמח

מאת:
הוצאה: | 2020 | 220 עמ'
זמינות:

12.00

רכשו ספר זה:

להזמנת עותק מודפס באמזון, לחצו על המודעה:

נפרדתי מאמי בפעם השנייה. הפרתי את צוואתה הלא כתובה ויצאתי לחפש את ביתה – עברה שם על גדות הנהר מאחורי טחנת הקמח. מסעי הראשון והמכונן לעיירת הולדתה במזרח פולין טלטל את חיי ולאחריו יצאתי לאין ספור מסעות, נישאתי על כנפי הזיכרונות
של השכנים מאז, מספרי הסיפורים, והקשבתי לרשרושי הדממה. צללתי אל עברה וחזרתי עם תשובות לשאלות שמעולם לא העזתי לשאול אותה. שם בחצר מאחורי טחנת הקמח, התחלתי להבין את סירובה ואולי אף את חששותיה לחזור לשם וליזכור.

זהו סיפור מאוד אנושי במהותו, המתאר את התמודדותה של המחברת עם העבר המשפחתי העלום, תוך יצירת מארג יחסים עם השכנים מאז, אשר חושף קטעים מסיפורה המשפחתי. במקביל, הספר מציג את מערכת היחסים המיוחדת שנרקמה בין המחברת לבין הפולנים שפגשה והשפעתם על התייחסותה לפולין ולפולנים. עמדותיה היו מבוססות מלכתחילה על הסטריאוטיפים השליליים המקובעים בחברה הישראלית ובמהלך מסעותיה נוצרה אצל אורה תפיסה מורכבת ומאוזנת יותר אודות הארץ ויושביה.

שמעון רדליך

במהלך מסעותיה של המחברת אחר עברה, היא מצאה את עצמה מתמודדת לראשונה עם העבר הקשה שגורם לה להבין ולו חלקית בלבד את הסירוב של אמה לחזור אל אותו מקום אבוד ואכזר ולשחזר את זיכרונותיה. סיפורה של אורה מתאר בצורה מרתקת את נפתולי מאמציה לגלות את נתיבות בריחתה של אמה אשר תוך כדי מנוסתה מגזר דינה, היא הצליחה גם להציל ילד פולני אשר התייתם מהוריו. המסע הזה אל נבכי העבר לא הסתיים וכנראה גם לעולם לא יסתיים כי סוגיות רבות עדיין נותרו ללא מענה.

סבינה בובר, לובלין, פולין

מקט: 4-1293-42-5

דוגמה חינם לאייפד, אייפון, אנדרואיד ומחשב הורד/י דוגמה חינם לאייפד, אייפון, אנדרואיד ומחשב

דוגמה חינם לקינדל הורד/י דוגמה חינם לקינדל

כדי לקרוא אנא התקן תוכנת קריאה המתאימה למכשירך כמפורט במדריך לקורא


פרק 1
שתיקה

ורשה 1945-1941.

היא יהודייה, הוא פולני.

היא הצילה אותו, הוא הציל אותה.

מאז דרכיהם נפרדו. מאז לא נפגשו מעולם.

היא חזרה מהמלחמה פצועה, כואבת ודואבת.

הוא – לא ידוע מה עלה בגורלו.

הוא נעלם מזירת חייה.

היא בחרה בשתיקה, כמו הורידה מסך על עברה.

זהותה של הצלע הפולנית נותרה עלומה. שמה נגנז.

איפול הוטל עליו ועל כל התקופה. מאז העבר לוט בערפל.

במהלך השנים התפתחה ביני לבינה מערכת גומלין סדורה ומבוקרת, אם כי לא כתובה, על פיה אני אינני שואלת והיא אינה מספרת. התוצאה העגומה הייתה שעולם ומלואו הפריד בינינו.

שברי סיפוריה הקצרים “דלפו” בהזדמנויות בודדות ובעיקר ברגעי צער ומצוקה, ונשמעו כראשי פרקים של חייה. ברגעים הללו הייתה ארשת פניה משתנה, והלחלוחית שבעיניה רמזה לי על כך שנדדה הרחק אי שם אחורה בזמן ואולי אפילו שיחזרה לעצמה, בקול חרישי, תמונות מעברה. הטיתי אוזן למלמולים החרישיים ובחנתי את תנועות שפתיה, אך ללא הועיל, התמונה שהצטיירה אצלי הייתה עמומה ומטושטשת למדי. האם הייתה זו אכן בחירתה שלא לדבר? לעולם לא אדע כי גם על כך לא דיברנו. אולם משברי הסיפורים הקצרצרים הצטיירה בעיניי משפחה עטופה בחום וברגש, משפחה מסורתית אשר עוררה את סקרנותי, אולם היא הגנה עליה עמוק בליבה פנימה, כְּשְמוּרַת טבע מגודרת ומוגנת מפני כל גורם חיצוני. הטמעתי בזיכרוני את התיאורים המעטים שאליהם נחשפתי במרוצת השנים, ודי היה בהם כדי להותיר בי את רישומם העז. אך יותר מכול, ומעֵבֵר למילים הספורות והנבחרות על ידה בקפידה יתרה, הטביעה בי את חותמה הזעקה שנשמעה בין המילים, אשר בקעה חרש מגרונה ופילחה את ליבי. ניכר היה אז בהבעת פניה, שברגעים הללו היא חווה בנפשה שוב ושוב, הרחק מן העין, את מאורעות העבר. למרות חלוף השנים, לא נגרע מאומה מעוצמתן של אותן מילים ספורות ומדודות שהיו נאמרות מתוך נהמת ליבה מעת לעת, פניה עטו ארשת של צער וגעגוע, מלווים בתחושת כאב עמוקה מנשוא. עד יומה האחרון לא נחלצה ממלתעות עברה. הייתה כמו כפותה בשלשלאות המאורעות אשר מעולם לא העלתה על דל שפתיה. העצב חצב לו פינה בנשמתה עד יומה האחרון.

התמונה האחת, העמומה והכמעט יחידה מכל סיפוריה אשר נטמעה בזיכרוני יותר מכול, הייתה דמותה חובקת בחיקה ילד זר ופעוט, ילד רעב, ילד בוכה עד כלות נשמתו – והיא חסרת אונים ואובדת עצות נוכח רעבונו ובכיו שאינו חדל. עיניה העצובות והרחמניות היו מרצדות בחוריהן, ומזילות דמעה בלתי נראית. בכל פעם מחדש, ההתמודדות עם הבזקי הזיכרונות הללו הותירה בה משקעים כבדים מנשוא. אור חייה כבה. לעיתים התבוננתי בה בחמלה ונסחפתי גם אני אל תוך סערת נפשה, מזדהה עם כאבה. וכל זאת ללא דיבורים. אולי גם שמו של הפעוט הוזכר בחטף, מלווה ברגשות חיבָּה וגעגוע מצידה, אך כל אשר נחְרט בזיכרוני הייתה ארשת פניה העצובה והדואבת כאשר ביטאה את חמלתה על הילד הקטן והרעב שבחיקה, מביטה סביבה כאובדת עצות ועדין אינה משתפת איש בהרהוריי ליבה. ברגעים הללו של התכנסות בעברה, הייתה מתנתקת מהסביבה המחבקת, נודדת במחשבותיה אל עברה העלום, מתכנסת בתוך עצמה ושותקת. רק עיניה המתרוצצות בחוריהן והדמעות שחרש ניגרו על לחייה שיקפו את הסערה שהתחוללה פנימה בנפשה ברגעים הנדירים הללו. דמותו של הילד כמו ריחפה בחלל החדר, ואט אט נבלעה בתוכה.

הקשבתי לשברי סיפוריה, שהיו כמו רסיסי זכוכית מנופצת, אשר שחזורם היה לי בגדר חלום. על רקע חוסר האונים שלה, הצער והכאב על האובדן, עלה בזיכרוני, כמו מן האוב, קולה העמוק והדואב, ועד היום מהדהדים באוזניי דבריה אשר לפעמים אמרה מתוך גניחה ואנחת נכאים:

“היה קשה מאוד. הפולנים, ידידינו משכבר הימים, בגדו בנו”. ולא יספה. הדמעות נקוו בעיניה הזגוגיות, אך כדרכה השתתקה.

פסקול חייה כמו עבר מול עיניה והדממה השתררה אז בחדר.

מבטה המרצד העיד על החששות והבהלה שלפתע אולי אחזו בה. המילים כולן נעתקו גם מפי.

התבוננתי סביבי כמחפשת מפלט. אולי גם היא חיפשה מפלט.

אך מפלט ממה חיפשנו, אולי מן העבר? אולי מן השתיקה?

אווירה של מבוכה מעיקה השתררה בחדר, והמתח הסמוי בינינו גבר.

אך נוכח שתיקתה הרועמת, אני הייתי זו שאינה יודעת לשאול.

ולמרות תחושת ה”איום” שבשתיקה, נשארנו משפחה שומרת שתיקה.

פרקי חיים שלמים נמחקו, העבר המשפחתי נותר בחזקת נעלם.

היא נותרה מכונסת בתוך עצמה, שומרת באדיקות יתרה על זיכרון העבר.

היא אמי, מהעיירה הקטנה שכוחת האל בדרום מזרח פולין, שם הותירה את משפחתה ונעוריה, שם הם אבדו לה לעד.

רגעי השתיקה הרבים והממושכים הכילו בבית את נוכחותה של השואה שם, במזרח פולין בעיירה העלומה לובצ’וב. ולמרות זאת, המילה שואה לא נשמעה בחלל הבית. הייתה התייחסות מעטה בלבד לתקופה שלפני המלחמה או אחריה (זה היה כוחה של השתיקה).

שם בעיירה, אז לפני המלחמה, הייתה משפחתה כמו “עץ שתול על מים”, עם שורשים עבותים, ענָפים רבים ופרחים מלבלבים. אך לימים, שם, בפינת העולם, נעקר הגזע, נכרתו כל שורשיו, נגדעו ענפיו, העלים והתפרחות נבלו ונשרו, ורק ענף צעיר בודד ויחיד שרד את כל הסופות והסערות. אמא אכן נותרה בודדה כעלה נידף ברוח. היא גזרה על עצמה ניתוק משם ומאז. וכך, נותר סיפור חייה עלום, אך יחד עם זאת נוכח בבית, והחיים התנהלו בצילם של “רמזים” בכל הקשור לעבר.

שמורים עמי הרגעים הנדירים, שבהם הייתה אמא צוללת בחשאי אל תוך מסכת הזיכרונות העגומה משם, אשר הכילה את העבר המדמם והבוגד. אביה, דמות כל כך נערצת עליה, נתן את מלוא אמונו בשכנים הידידים לכאורה מזה שנים, ושיתף אותם ברזי המשפחה באשר למקום המסתור המתוכנן לעת צרה, מתוך אמונה שבשעת הצורך יהיו שם בשבילו. אך בניגוד למצופה, הם, השכנים הטובים לכאורה, היו אלה שחרצו את גזר דינה של המשפחה שם בחצר ביתם, מקום מבצרם. זו הייתה אחת מגולות הכותרת של סיפוריה. הכאב הצורב על האובדן ניכר בקולה וכך אף נצרב בזיכרוני.

היא מעולם לא רצתה לשוב “לשם”, לנוף ילדותה, לא בשיח ובוודאי שלא בביקור.

אולי מחשש מהמפגש עם העבר שטמן בחובו גם מן הטוב אך בעיקר מן הרע.

ואולי גם נדרה נדר שלא לחזור לשם. נסתרים היו נבכי נפשה.

והעבר, כמו עננה אפורה שלא נמוגה, רבץ מעל המשפחה. רִגְשות האשם חלחלו ונספגו בתודעתי, ואכן גם אני נמנעתי מלהפליג ולשייט איתה בניבכי עברה העלום. אך עולה בזיכרוני, מדי פעם, תמונה אחת מהולה מעט בגוונים צבעוניים, כאשר שתינו יושבות זו מול זו, אני אוחזת בין שתי ידי בפקעות צמר צבעוניות, ואמא מגלגלת אותן לכדורים על פי הגוונים השונים. ברגעים הארוכים הללו של גלגול הצמר, היינו קרובות מתמיד. מדי פעם הייתי מבחינה בשפתיה הנעות כמו ממלמלת דבר מה לעצמה ונאנחת, הבעת פניה משתנה והיא לוחשת חלקיקי מילים בינה לבין עצמה. נשאבתי יחד איתה לתוגת העבר. אולי ציפתה לשאלה ממני, ואולי לרמז של התעניינות. אבל גם הפעם שתקתי. התבוננתי סביבי כמחפשת מוצא מהרגעים המביכים שבהם חשתי חמלה, אך המילים נעתקו מפי. חלפו רגעים ממושכים של שתיקה ומבוכה כאשר כדורי צמר ססגוניים סביבנו, ואני ציפיתי אולי לפריצת דרך מצידה, אך לא ניסיתי לדובב אותה. ושוב הציפיות לא מומשו, חומות השתיקה לא נפרצו והגשרים בינינו לא הוקמו. נותרה השתיקה הרועמת. מדי פעם הבחנתי במבטה הגנוב לעברי שהביע משום הסכמה שבשתיקה ליחסי הגומלין בינינו, על פיהם היא אינה מדברת ואני אינני שואלת.

וכאשר כל כדורי הצמר היו בידיה, הסתיים המפגש האילם בחיבוק ובעיניים מזוגגות.

ברבות השנים חלחלה לתודעתי ההבנה שאמא לא מחלה ולא סלחה לשכנים שם בשטעטל בערבות מזרח פולין, המקום שבו הותירה את עברה. ניכר היה בהבעות פניה ובמילים הבודדות שמדי פעם נזרקו לחלל האוויר, ששבבי הזיכרון שהתגנבו מעת לעת להרהוריה היו המכריעים מבין זיכרונותיה שרק לעיתים נדירות הגיעו לידי ביטוי בהערות קצרות ושקטות אשר נזרקו לחלל החדר, אך הטביעו את חותמן על חיינו.

פרקי חיים שלמים נותרו אי שם הרחק בעיירה. ואצלי נוצר חלל בכל הקשור לעבר.

את ההתכחשות לעבר היטבנו לחוות בעוצמה יתרה, כאשר ילדיי נתבקשו לכתוב עבודת שורשים. שניים מהם שוחחו איתה, והיא בדרכה סיפרה בקצרה על תמצית עברה, והתוצאה הייתה מסוכמת בכתב גדול על פני עמוד וחצי, כולל הקדמה על השואה. נוכח ההישגים המוגבלים שלהם בחר הצעיר מבניהם, באישורה של המורה, לכתוב ביוגרפיה של בנימין זאב הרצל וכך מצא מפלט מהמפגש הטעון כל כך.

משברי סיפוריה, תיארתי לעצמי בדימיוני תמונה של עיירה קטנה ואפרורית, ללא הילה וצבע, ורק טחנת קמח הסמוכה לביתה הייתה גולת הכותרת של סיפוריה וזכתה למקום מיוחד במסכת הזיכרונות. שם הותירה את ילדותה ונעוריה המאושרים אך עליהם לא דיברה. לימים התלוותה לתמונה הזו ההצהרה הטעונה כל כך שהיא לעולם לא תחזור לשם.

אמא לא הייתה לבד, גם לאבי, יליד העיר ראווה רוסקה שבגליציה, היו תחושות דומות של זעם כלפי הפולנים השכנים והחברים שלו. הוא אף הרחיק לכת והחליט שאינו קורא עוד ספרות פולנית, למרות שזו הייתה שפת האם שלו. יתר על כן, למרבה הפליאה, הוא העדיף לקרוא ספרים בשפה הגרמנית. בחירתו הייתה תמוהה בעיניי. לימים הסתבר לי, שעוד לפני המלחמה, היו אלה הפולנים שהוא נפגש בהם ובאכזריותם. היה זה החבר הפולני שלו ששיחק עימו בחצר בילדותו, היה זה הידיד הפולני מבית הספר, השכן הפולני מהבית הסמוך ומהרחוב המקביל, אשר לימים היוו עליו איום, שלעיתים גם מומש. באוניברסיטאות התגברה האלימות המכוונת נגד היהודים. אבי סיפר על הסטודנטים חבריו וידידיו, באוניברסיטה בלבוב, אז בגליציה, אשר תקפו אותו לא אחת. לעיתים אף נחבל עד זוב דם, אך כולם, כולל המרצים, גם הם פולנים, חלפו על פניו והמשיכו בדרכם תוך העלמת עין ומבלי לנקוף אצבע. פניו הסגירו את תחושת האכזבה הבלתי צפויה מהסביבה האנושית הבוגדנית.

לדבריו, עוד שנים לפני הכיבוש הפולנים אימצו צורה של הפרדה בין הסטודנטים באוניברסיטאות, לפיה הוקצו ליהודים “ספסלי הגטו”, שמשמעותם הייתה שהסטודנטים היהודים אולצו לתפוס את מקומותיהם בקצות אולמות ההרצאות. וכך, בשל ההפרדה הכפויה, הם נדחקו לשוליים, תחת איום מתמיד להרחקתם ממוסדות החינוך הפולנים. היו אלה החברים הפולנים, לכאורה משכבר הימים, שהשתתפו בפוגרומים והם, לדבריו, שגם שיתפו פעולה עם הגרמנים. הפולנים, ה”ידידים” לכאורה, מן העבר, הפכו להיות אויביו. גם הוא לא גילה עניין בחזרה למקורות.

ויחד עם כל זאת פולין וכל הנגזרות שלה, פולנית, פולניות, פולנים, היו חלק בלתי נפרד מחיי. אומנם לא נולדתי בפולין, ואף לא ביקרתי שם, אך ההוויה הפולנית שררה בבית, שפת האם שלי בילדותי גם היא הייתה פולנית. וכל מאמציי לברוח מהזהות הפולנית, תוך התחמקות משיחות בפולנית בנוכחותם של זרים, לא נשאו פרי. הפולניות הטביעה עלי את חותמה. הייתי תמיד ה”בת של ניצולי השואה מפולין”. ובעודי מהרהרת בכך, נזכרתי בבית הספר היסודי, כאשר המורה שושנה החזירה לי את החיבור הראשון שכתבתי, וציינה בדיו אדומה ובאותיות קידוש הלבנה: “מורגש בסגנון הכתיבה שאת חושבת פולנית”. הייתה זו פגיעה ישירה בציפור נפשי. קיפלתי את הדף ודחפתי אותו עמוק עמוק לתוך הילקוט, ובכך, לגבי דידי, היה משום מתן חותם להתכחשותי למציאות חיי.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “מאחורי טחנת הקמח”