החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

מאי 68

מאת:
הוצאה: | 2008 | 115 עמ'
הספר זמין לקריאה במכשירים:

27.00

רכשו ספר זה:

כארבע מאת כתובות קיר נמרחו לפני ארבעים שנה על קירות אוניברסיטת הסורבון בפריז בעת מהפכת הסטודנטים הגדולה, שרישומה נחרת בזיכרון ההיסטורי כאירוע מכונן ששינה את פניה של צרפת. יוצר הספר, שהיה עֵד לאירועים הללו ואף נטל בהם חלק פעיל כסטודנט לפילוסופיה וכחבר בהתאחדות הסטודנטים הצרפתית, ליקט מבחר מכתובות הקיר ומהכרוזים שהודבקו על קירות האוניברסיטאות, הוסיף להם הערות והארות וכתב כרונולוגיה מגויסת של האירועים הדרמתיים בחודש מאי 1968, כרונולוגיה המצביעה על הפער העצום בין תפיסת המציאות של המִמסד הפוליטי, האקדמי והחברתי לבין מה שהתרחש ממש מתחת לקצה אפם בין כותלי האוניברסיטאות וברחוב.

מקט: 4-644-27
מסת"ב: 978-965-7303-27-6
לאתר ההוצאה הקליקו כאן
כארבע מאת כתובות קיר נמרחו לפני ארבעים שנה על קירות אוניברסיטת הסורבון בפריז בעת מהפכת הסטודנטים הגדולה, שרישומה נחרת בזיכרון […]

פתח דבר

“כאן לא ניגבו את האבק מאז 1848”

בלילה שבין שישי 10 לשבת 11 במאי 1968 נמצאתי אני, סטודנט לפילוסופיה שנה ב’ באוניברסיטת בְּלֶז פַּסקאל בקְלֶרמון־פֶראן, עם סטודנטים אחרים וכמה מרצים ואינטלקטואלים צעירים ברחוב גֶה־לוסאק פינת בולוואר סן־מישל. יום או יומיים קודם לכן הצלחתי להגיע לפריז, לב המהפכה. בעזרת ידיד, סטודנט צרפתי־יהודי, טרוצקיסט ממוצא אלג’ירי, שהיה מקורב לדניאל כהן־בֶּנְדיט, הנחתי על שולחנו של ז’ק סוֹבַז’וֹ, יו”ר התאחדות הסטודנטים הצרפתית, מברק תמיכה נלהב שהגיע לכאורה מהתאחדות הסטודנטים בישראל, אך חובר בידי שנינו כדי לאזן במקצת את שטף מברקי העידוד, האמיתיים, שהגיעו מארגוני הסטודנטים הפלסטינים.

באותו לילה הגעתי עם הידיד הזה לרחבת הכניסה לגני הלוקסמבור. בהתלהבות מהפכנית עקרנו את אבני הרחוב העתיקות כדי להערים אותן לבריקדות. אני העברתי אותן לידיו של ז’אן־לוק גודאר, גבר רזה ונמוך קומה שעיניו מסתתרות מאחורי משקפיים כהים, הבמאי הנערץ, שהביע הזדהות מיידית ומוחלטת עם מהפכת מאי בכל כלי התקשורת האפשריים ואף תיעד במצלמתו סצינות רחוב רבות. בין אבן לאבן הצלחתי לדובב אותו מעט, ואחרי שהזדהיתי כישראלי, אמר גודאר שכיבוש הגדה, הרצועה והרמה הם מעשה לא־מוסרי ואסון לעתידה של ישראל. לא התקשיתי להסכים אתו. אבל ברגע שכבר עמדו לי כמה שאלות על קצה הלשון, כמו למשל, איך הוא רואה את העתיד הזה, נחת עלינו לפתע־פתאום מטח מבהיל של רימוני גז מדמיע, צורב וחונק במיוחד, ששרף את העיניים ועצר את הנשימה. בעקבותיו הגיחו בריצת אמוק השוטרים המורעבים עוטי המסכות ונושאי המגינים והאלות. השלכתי לעברם את האבן האחרונה ושפשפתי את עינַי הצורבות במטפחת שקשרתי קודם לכן סביב אפי. גודאר נעלם. הבטתי סביבי, חיפשתי את גודאר בתוך העשן, האבק ורסיסי החומר הצורב — אבל גודאר התפוגג.

בלילה ההוא הגיעה מחאת הסטודנטים ברובע הלטיני לשיאה וכך גם אלימות השוטרים. למחרת, אחרי שנספרו מאות פצועים ברחובות הרובע, בריאיון לרדיו ולעיתונות הכתובה, הסביר גאון הקולנוע פורץ־הדרך, שכאזרח שוויצרי הוא אינו יכול להסתכן בגירוש מצרפת. ההתנהגות הזאת תוארה כצבועה ופחדנית, ותגובת הסטודנטים הופיעה גם בכתובות שעל קירות הסורבון. מאז לא נראה עוד הבמאי המהפכן הפרו־מאואיסטי ברחובות הרובע הלטיני. אבל באותו לילה, הרובע הלטיני הוקף בטבעת הדוקה של שוטרים, שסיננו אותנו אחד אחד. הם ביקשו מאתנו להראות להם את כפות הידיים. מי שידיו היו מלוכלכות — נעצר. נגד האזרחים הזרים הוצא צו גירוש. אני, שידַי היו מלוכלכות, מצאתי מחסה בסִמטה אפלה. עמדתי מול שער גדול של בית, חסר נשימה. לפתע נפתח השער, ומישהו, קול של גבר, קרא לי להיכנס. “שם, בקצה החצר,” אמר לי קול אלמוני מתוך האפלה, “יש שם ברז. תרחץ את הידיים.” אור נדלק באחד החלונות העליונים של החצר הפנימית, מגבת הושלכה ממעל. אמרתי תודה, אבל כבר לא היה למי להודות, כי האור כבה ושוב היה חושך. רחצתי את כפות ידי, התנגבתי היטב ויצאתי. בקצה הרחוב עמדו השוטרים, אבל ידי ה”נקיות” נשאו אותי אל החופש. לרבים מחברי לא שיחק המזל והם הוכו בידי השוטרים גם בתוך בנייני מגורים שקיוו למצוא בהם מקלט. השוטרים רדפו אחריהם פנימה, טיפסו אחריהם בריצה במעלה המדרגות ואלותיהם השיגו אותם ללא רחמים. הלילה הזה, שנודע כ”ליל הבריקדות”, נחרת בלבי כרגע של סולידריות מרוממת נפש ושל חסד אנושי.

כמו רעידת אדמה שאף סיסמוגרף פוליטי לא צפה מראש, מהפכת מאי 68′ הרסה מִבנים מחשבתיים, תרבותיים, חברתיים ופוליטיים בני מאות שנים כדי לנסות לבנותם מחדש בדרך הוגנת וצודקת ככל האפשר. הרפורמות הממשלתיות שבאו בעקבותיה אמנם פיצלו את העולם האקדמי בדרך של הפרד ומשול, אך לא הצליחו למנוע את קריסתן של חומות חברתיות ומעמדיות. באורח פרדוקסלי, אלה שמתייחסים כיום בזלזול למחאת הסטודנטים לפני ארבעים שנה אולי לא היו מגיעים למעמדם הרם בחברה, בכלכלה ובפוליטיקה אלמלי פילסה להם את הדרך אותה התפרצות רגשית אישית וחברתית, נאיבית ככל שהייתה. הקירות שקיבלו את רשות הדיבור לפני ארבעים שנה נצבעו מחדש, אבל הכתובות שנמחו מהם חקוקות בלב כל מי שהיה שותף לכתיבתן.

ההתמרדות היא אחד הממדים המהותיים ביותר של האדם.

אלבר קאמי

אם המטורף יתמיד בשיגעונו הוא יפגוש בחוכמה.

ויליאם בלייק

משהו מדהים יצא מִכם, משהו מטלטל, משהו שכופר בכל מה שעשה מהחברה שלנו מה שהיא כיום.

אני קורא לזה הרחבת שְדה האפשרי.

אל תוותרו על זה.

ז’אן פול סארטר

היו מציאותיים — דִרשו את הלא־אפשרי.

צ’ה גווארה

ציטוטים אלה הופיעו ככתובות קיר בסורבון במאי 68′.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “מאי 68”