החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.
במבצע!

שיריון צלילים

מאת:
הוצאה: | 2017 | 416 עמ'
הספר זמין לקריאה במכשירים:

28.00

רכשו ספר זה:

"גדלנו בעודנו מלקטים פירורי תשומת לב, מתדפקים על דלתות חברתיות סגורות וחולמים על עתיד של טירוף צעיר שמעולם לא הגיע, נואשים למגע, מתחננים לאהבה. חשבנו שאם רק נשיל את הזרות, את המבטא, את ההורים והעבר, העתיד הזה יתממש סוף־סוף."

קוסטיה עלה לישראל מברית המועצות בעליה הגדולה של שנות ה־90, יחד עם משפחתו ועוד מיליון עולים. כעת, קוסטיה בן ה־30 עובד באתר הכרויות דיסקרטיות. הוא שונא את עבודתו, את רווקותו ולפעמים גם את עצמו. הוא גדל כישראלי אך מרגיש תלוש וזר, וגרוע מזה — מאשים בכך את עצמו ואת משפחתו. משבר הזהות הרוסי־ישראלי האופייני לבני דורו לא פסח גם עליו. בוקר אחד מודיעים לו, שאביו, ארתור, כנר המתפרנס משמירה, נאסף על ידי מד"א כשהוא משתולל בכביש בעודו מחווה באוויר תנועות נגינה בכינור. קוסטיה, אמו ואחיו, נחלצים לעזרת ארתור, שמאותו רגע מתקשר רק באמצעות נגינה בכינורו הישן. הם נאלצים להסיעו לפארק כדי שיוכל לנגן, והווירטואוז הזקן הופך לסיפור תקשורתי גדול המטלטל את חייהם של כל בני המשפחה.

במהלך הספר, השזור בגיחות אל העבר הקרוב והרחוק, נחשף קולם הפנימי של ארבעה דורות מהגרים, שעד כה היו לא יותר משבלונות בהוויה הישראלית: הרוסי האלים המתמודד עם עברו; הרוסיה היפה שיהדותה מוטלת בספק; ההורים והסבים המוחלים על כבודם כדי לפרנס ולהשתלב בחברה. ההגירה לשה את הדמויות, מעצבת את זיכרונותיהן, מכוונת את חייהן גם בלי שתיתנה על כך את הדעת. הן מלאות זעם ונקמה מול ניסיון נואש להתאקלם — ניסיון לדחייה מוחלטת של הזהות הרוסית, ורדיפה נואשת אחר תחושת בית.

בשפה עשירה, ססגונית ושופעת הומור עצמי, מבקש שריון צלילים לתת הצצה אינטימית ראשונה מסוגה בספרות הישראלית, לחייהם, לחלומותיהם, למניעיהם ולמאווייהם של מהגרי שנות ה־90.

מקס פריידין, סופר, תסריטאי ועורך וידיאו, בן 34, עלה לישראל בשנת 1990. שריון צלילים, רומן אוטוביוגרפי במהותו, הוא ספרו הראשון שיוצא לאור.

מקט: 4-86-1257
לאתר ההוצאה הקליקו כאן
"גדלנו בעודנו מלקטים פירורי תשומת לב, מתדפקים על דלתות חברתיות סגורות וחולמים על עתיד של טירוף צעיר שמעולם לא הגיע, […]

1

ישבתי על האסלה ערום וניסיתי לא לחשוב על כך שאני יושב על האסלה ערום. הרגשתי פגיע כמו ילד שפלט על בגדיו ומחכה שאמו תוציא חיתול נקי. היה בכך משהו מטהר. השלתי מעצמי את כל הכיסויים המלאכותיים, וכעת אני משיל את הרפש מתוכי, כמו טקס רוחני שמנקה את הגוף והנפש או לפחות משהו שיכול היה להיות טהור, אלמלא הנוזלים העכורים שטפטפו לתוך מי האסלה בעגמומיות, מלווים בכיסי גז כל כך מעופשים עד שהם לבטח יצרו רפש טובעני מתחתיי. תמונות עמומות של טקסים דתיים הסתחררו בראשי וקיללתי את עצמי כל כך עד ששכחתי את הסלולרי על השולחן בחדרי. מה עשינו בשירותים בעידן שלפני הסמרטפון? כיצד העברנו את הזמן? מה אם מישהו פרסם תמונה של חתול, וכעת הוא יושב מול המסך, דרוך ונואש, מחכה ללייק מחברו הטוב בעולם? קראתי בפעם העשירית את המרכיבים של מטהר האוויר וניסיתי לשכוח את העובדה שלסימפוניית הקיבה שלי היו מקורות רומנטיים. ידעתי שאני חייב לקום כבר, הזמן היה קצר והמלאכה מרובה, אבל הגוף לא שיתף פעולה. הרגשתי כמו ילד אידיוט. אנשים שעברו את השלושים לא אמורים להתרגש מדברים כאלה. כנראה התזכיר הזה לא הגיע לקיבה שלי. הנחתי את ראשי על ידיי ונזכרתי ביום שבו פגשתי את מעיין.

ביום הגיוס לצבא גיליתי שאני בשר, ועל כן יש לי ‘שאר בשר’. לשאר הבשר יש טלפון למקרה אסון. האסון הוא מוות. הפקידה היפה שאלה אותי למי להתקשר במקרה שאמות. זו היתה השאלה הראשונה שנשאלתי באותו בוקר, עוד לפני שקיבלתי מדים. תהיתי למה המידע הזה כל כך דחוף להם. שלושה חודשים לפני כן היתה מיני־טרגדיה בחיי. בטעות הבאתי דף נוסחאות של בגרות במתמטיקה לבגרות בפיזיקה. עדיין קיבלתי 92 כי אני רוסי, אבל המבחן היה מתיש ומורט עצבים. יום לפני הגיוס עשינו ‘מנגל גיוס’ בחוף מציצים. ישנו על החוף כל הלילה כי לא היו אוטובוסים הביתה. היתה בירה חוקית למחצה כי חלק מחבריי עדיין היו מתחת לשמונה־עשרה. למחרת, מעוטר בעיניים טרוטות וחצ’קון בגודל של אף על האף גיליתי שאני בשר, ושהמקום אליו אני הולך מועד לאסונות. לאחר מכן נשלחתי לרופא מעוצבן שמחץ לי את הביצים. ניסיתי לא לדמיין כמה ביצים הוא מישש באותו יום. מעניין אם יש שיא גינס לדברים האלה. לקחו ממני טביעות אצבעות ועשו לי צילומי שיניים, למקרה שהבשר שלי יהיה חרוך מכדי שניתן יהיה לזהות אותו. לאחר מכן ראינו סרט על הנדסה קרבית, שזה החיל שאמון על ניקוי שטח ממוקשים. חייל בגילי עם כריות קשורות לרגליו נעץ מוט מתכת באדמה. הילדים סביבי הריעו. זה היה כל כך הזוי ומגוחך עד שציפיתי שבכל רגע הוא יתפוצץ, והפנים שלו יסתובבו סביב ראשו כמו של דאפי־דאק.

נשלחתי לוועדה רפואית. הם החליטו שהגב שלי פגוע מכדי שאוכל לשרת בחיל ההנדסה, ועל כן נשלחתי לתותחנים. אין כמו פגז במשקל ארבעים ושניים קילו כדי לרפא חוליה פגומה. חזרתי לאוהל האפל של הבקו’ם, גורר אחריי שק מדים ושרוכים פרומים. שבוע וחצי לאחר מכן עצרו אותי על עריקות, שכן הפנטיום 3 של הבקו’ם החליט שנעלמתי.

‘אתה הולך להישפט כעריק!’ צווח אחד מהם.

‘מה זה עריק?’

‘מה זה עריק?! פול!’

‘מה?’

‘פול! פול!’

‘לא, אני קוסטיה…’

המעצר היה ריבוע אספלט בגודל מגרש כדורסל, מגודר בתיל מט ליפול. העמידו אותנו לאורך הקיר וצרחו שאנחנו מביישים את המדינה. בסופו של דבר הגעתי לקצין מיון. בשבועיים הספקתי למות באסון, לערוק, לבייש את המדינה, לשבת במעצר, וכל זה לפני שהתחלתי את הטירונות. נותרו שנתיים ואחד־עשר וחצי למנייק. עד מתי נוב 1.

בטירונות תותחנים יורים, זורקים רימון, יורים ממאג, מושכים בחוט בתוך התותח, לומדים ז’רגון צבאי ואיך להטביע נקניקיות ירוקות בחומוס צהוב; ילדים עם דרגות סמל צועקים על ילדים עם כתפיות צבעוניות ואני מתאמץ למחוק את החיוך במסדר. בחדר אוכל אנחנו פוגשים ילדים אחרים עם כתפיות שחורות. אנחנו שואלים אותם מי הם, והם אומרים לנו שזה סודי. מאוחר יותר נגלה שהם בעצמם לא יודעים. אני נופל וקם, נופל וקם, מפרק את הגלילון ולומד לא לשים את האצבע על ההדק, שומע מור’קים של קצינים מסוקסים שלחמו ביום כיפור, מצחצח נעליים ויוצא מהטירונות הביתה במדים מגוהצים, נעליים ממורקות, מגולח למשעי, רובה גליל משומן ומחסנית מלאה. יום אחד נסעתי באוטובוס הביתה אחרי שבועיים של טירונות, מתבונן באנשים במבט של לוחם מסוקס, גבר שנאלץ לירות באויבים ולבכות דמעות גבריות על חבריו הנופלים, וכל עם ישראל הם אחיו. דמיינתי שכל הנוסעים מתבוננים בי בהערצה. לימדתי את עצמי לקרוא לאנשים ‘אחי’, ‘גבר’, והתמוגגתי מכמה שאני אח וגבר. בעוד שעוצמת הלוחם מקרינה מתוכי, ניסיתי לקפל את הקת של רובה הגליל כמו לוחם אמיתי — מכה חזקה על הכתף. הכת התקפלה אומנם, אך יחד איתה התקפל חלון ההפרדה של נהג האוטובוס שבטעות ניפצתי עם הקנה. הנהג לא התרשם מזה שאני אח וגבר וזרק אותי החוצה.

אמא מנשקת, אבא גאה, ‘תראו מה זה, זה הבן שלי’, ואני בעצמי גאה כל כך, בזכות הקרבתי והאומץ שלי הבית הזה ממשיך להתקיים. אני דומע בהשבעה בסוף הטירונות, ‘אחרי כמה לילות ללא אמא אתה לוחם המסתער קדימה, עוד תלמד לתת… לתת…’ אתה צודק, בעז שרעבי, כבר למדתי לתת. אני מיישר את החזה, מוכן להגן על המדינה בגופי החסון, סוף־סוף מקבל גלילון כמו המפקדים, מושחם, נקי, מאיים, מקבל כומתת תכלת ותולש את הבטנה מיד כי בטנה זה לג’ובניקים. נוסע הביתה באוטובוס ומת, מת, מת להיתקל במחבל! אני מתבונן מהחלון ומחשב כמה מאיות ייקח לי לטעון את הנשק ולירות לו במרכז מסה. שיבוא. רק שיבוא הבן זונה הרצחני, רק שיבוא.

אני באימון מתקדם, מעמיס פגזים בגניחות כאב ומושך בחוט עם הכתף. אלה כלים ישנים, לא ממוגנים אפילו מכדורי קלצ’, מלאים בחומר נפץ עתיק, סוחבים מקושים שאין להם שימוש, אבל אני מאוהב בכלים האלה. אני מטפל בהם, מלטף אותם בגריז, שוטף אותם בסולר ריחני. אני נוסע שעות בשטחי אש, עושה לילה בשטח ומעשן את הסיגריה הראשונה בחיי כדי להרגיש קשוח. שותה קפה מר, בלי סוכר כי אני גבררר, מתבונן באופק, למרחקים, מתבונן באהבה במישורי המדינה הקטנה שלי, מוכן להוריד את הסורים מהגדרות במטח כדורי 5.56.

הוקפצנו לשטח באמצע האימון המתקדם שבא מיד אחרי הטירונות. המג’ד צרח ‘לכלים!!!’ ואני שחררתי צרחת קרב של חייל ספרטני, טס, בוער, מפריש רעל מהנקבוביות, יוצא למלחמה, הולך להנחית אש על החארות האלה, מי שהם לא יהיו. ערבים מן הסתם. במלחמה הכול מותר, ושינה היא לחלשים. אנחנו מציבים את הכלים בשטח, אני משמן את המנוע בפעם העשירית, מכין את הפגזים בצד, חומרי הנפץ מוכנים מאחוריהם. אני מתהלך בסיור עוקף ומאזין לרחשי הלילה. מחסנית בהכנס, אצבע מלטפת את הנצרה וגולשת אל ההדק, קודש הקודשים. מותר לי כי אני חייל גבר שיודע מה הוא עושה. מכוניות ישראליות נוסעות על הכביש אבל בשבילי כולם חשודים. אני מדווח על כל אוטו, ממציא שהאוטו האט והיה או לא היה פלאש של מצלמה, מנסה לרשום את מספר הלוחית כדי שיעבירו אותה לראש השב’כ ולשר הביטחון. אני מדמיין את עיטורי הגבורה שהרמטכ״ל יעניק לי. אני מדבר עם אמא ומשכנע אותה בקול צרוד שהכול בסדר בעודי מתענג על התחושה שלא, לא הכול בסדר. הכול לא בסדר! אני במלחמה, ואני לוקח את זה כמו גבר. הנשים החמודות בעורף… מה הן יודעות? שלא ידאיגו את הראשים היפים שלהן, שלא ילכלכו את הידיים העדינות שלהן. אני אעשה את זה בשבילן, למענן. אני מדבר על כל הזיונים שהולכים לעוף כשאחזור הביתה. אני מודיע לכולם שאחזור הביתה ואתנפל על אחת מהיזיזות שלי. לא שיש לי יזיזות. או חברה. או נשיקה ראשונה.

האזעקה מקפיצה את הלילה, מפקדים צורחים ‘כוננות ספיגה!! כוננות ספיגה!! לעוף לכלים!!’ חיילים מזנקים, טסים החוצה, אני רץ לכלי מספר 4. מפקד הכלי, המבוגר ממני בשנה, צורח ‘קוסטיה, תעוף פנימה כבר!’ הדלת נסגרת, החלון נפתח, אנחנו שישה אנשים בתוך ארבע מטר רבוע.

‘מה קורה?’

‘שתוק,’ לוחש המפקד.

‘לא הבנתי,’ אני מרים את הראש כדי להסתכל בחריץ של החלון, המקור היחיד לחמצן בכלי. המפקד, שמושבו כמטר מעלי, בועט לי בקסדה.

‘הלו, מה זה? מתעללים פה בצעירים!’ אני צוחק.

‘קוסטיה, עוד מילה ואני מזיין אותך, נשבע לך.’ הוא נשמע דרוך, מבוהל, מאזין לדממת הלילה.

‘מה אנחנו עושים פה?’

‘כוננות ספיגה, יה רוסי מטומטם!’ לוחש יוני. אין לו מושג מה זה ‘כוננות ספיגה’.

‘ספיגה?’

‘הבא שמדבר, אני מסדר לו ריתוק עשרים ואחד, נסו אותי,’ נהם המפקד.

‘עד מתי…?’ אני לוחש. הלוחמים הצעירים סביבי מחניקים צחוק. להגיד ‘עד מתי?’ לפני שמלאו לך שנתיים זו פעירות. להגיד ‘עד מתי’ לפני שמלאו לך ארבעה חודשים זה ממש פשע.

הרעם הראשון מהדהד באוויר. הוא נשמע כמו שיהוק עמום במרחק. אחריו מגיע רעם נוסף, עמוק יותר. את הרעם הבא אני מרגיש מתחתיי, באס עוצמתי שמרעיד את הבטן.

‘מה זה?’

‘מרגמות,’ לחש המפקד.

‘מרגמות?’

‘מרגמות! אתה יודע מה זה?’

‘מי יורה מרגמות?’ אני תוהה בכנות.

‘בואנה קוסטיה, אתה באמת מטומטם.’

לאחר כמה שניות אני שומע את השריקה. היא נשמעת כמו זיקוק של יום העצמאות. את הבום אני קולט עם הגוף. הציוד סביבנו רוטט. הפגזים רועדים בתושבות.

‘יורים עלינו מרגמות!’ אני לוחש. עשרה סנטימטר ממני פניו של יוני מלבינות. אנחנו מסתכלים אחד בעיני השני. ספיגה. כוננות ספיגה. השריקה מחרישת אוזניים, הפיצוץ חזק וכל הכלי רועד. כלי ששוקל שלושים וחמש טון, מלא בתחמושת ופגזים. אנחנו מריחים אבק שריפה ועשן חרוך.

זה מכה בי.

אני בכלי לא ממוגן ויורים עלי מרגמות. זה אמיתי. הבטן מתרוקנת בוואקום, הגרון נאטם. אנשים זרים בתוך הלילה מנסים להרוג אותי. אנשים שמעולם לא פגשו אותי, שלא מכירים את שמי, אנשים רציניים עם נשקים וחומרי נפץ ומרגמות מנסים להרוג אותי על אמת ממרחק עשרה קילומטר. יש לי דסקית בנעליים כדי להקל על זיהוי גופה מושחתת. יש לי טלפון למקרה אסון, טביעות אצבעות וצילומי שיניים. השריקה קרובה עכשיו. אני ממסך את פניי בידיי ונוהם בפראות. אני מנסה להתכנס כולי בתוך הקסדה. אני מרגיש את גשם האדמה החרוכה על גג התומ’ת כאילו היו אלה כדורי רובה המחוררים את גופי. אני נחנק.

טעמו של פחד המוות הוא ייחודי. השריקות בכל מקום עכשיו וכל אחת הורגת חלק ממני. אני לא לוחם. אני ילד בן שמונה־עשרה ורבע שעוד לא טעם שפתיים של בחורה, ועכשיו אני טועם את המוות. כל העצב, התקווה, החלומות, החיים שעמדתי לחוות, הכול הולך להסתיים בלילה מקולל, בקצה העולם, בשום מקום. יודיעו להורים שלי ששמונה עשרה שנים של אהבה היו לשווא. אני נלחם בצורך לבכות, הפיצוצים מתרחקים, ואני מתפלל לאלוהים. הפיצוצים מתקרבים, ואני מספיג את הדמעות בשרוול מלא בוץ יבש. חוסר האונים קורע אותי, אני רוצה לרוץ, להסתתר, למצוא מחסה. אני רוצה לראות את ההורים שלי, אני רוצה להתכווץ מאחוריהם. אני עומד למות במשחק ‘צוללות’ בקנה מידה יבשתי. אני שוכב פה, מופרד מן העולם בסנטימטר של פלדה, דף של ממש כנגד המרגמה, וכל רגע תופת של מתכת לוהטת הולכת לרטש את גופי. למה הם רוצים להרוג אותי? מי הם? למה הם שונאים אותי כל כך? אני מייבב לתוך השרוול, אני שואל למה, מתחנן לתשובה. זה לא הוגן, זה כל כך לא הוגן, הספקתי כל כך מעט, חייתי כל כך מעט. מה יהיה עם אמא, מה יהיה עם אבא? הם לא ישרדו את זה, זה יהרוג אותם. אחרי כל מה שעברו למעננו. אינני מצליח עוד להבחין בכיוון השריקות. יוני מתנשם לידי, ממלמל משהו על אדוניי אחד. לפני שבוע הוא קרא להם ‘דוסים עובדי אלילים’ וטען שהוא לא צריך איזה ‘אלוהים’ מומצא שיגן עליו כל עוד יש לו ידיים ונשק.

השריקות נפסקות. הרעם נדם. אין לי אוויר. אני חייב לצאת מפה. אני חייב לצאת הביתה. אני לא שייך לפה. אני לא צריך להיות פה.

הימים עוברים בציפייה בלתי נסבלת. העייפות מצטברת אבל אני לא ישן. אני מרים פגזים בצורה לא נכונה כדי לפוצץ את הדיסק בגב, אבל זה לא מצליח. אני עובר את הימים בכאבים חדים, נסבלים בקושי, אבל תלונות על כאבי גב מחווירות לנוכח המצב. מאז שהגענו לשטח חווינו תשע כוננויות ספיגה. לא ירינו פגז אחד.

אחרי שנה וחצי שקעתי בשגרה של סוללת פז’ם. טרם יריתי פגז בודד. באחד מימי האימונים השגרתיים הגב שבק סוף־סוף וגיליתי איך זה להיות נכה. העולם חלף מעלי בעודי מתגלגל על כיסא גלגלים, אמא מאכילה, מפנה סירים עם קקי. אחרי זמן מה אבא מחזיק אותי מעל האסלה. החלמתי מהר מדי, הורידו לי פרופיל, עברתי לשלישות של הגדוד. חבריי הלוחמים קראו לי ג’ובניק, אך לא היה אכפת לי. הסתגרתי במשרד מאחורי דלת נעולה, סגרתי את האור וראיתי סרטים בלילות. נואש למגע אך ללא כישורים חברתיים של ממש, חלמתי על אהבה, על נשיקה ראשונה, מגע ראשון. חשבתי על הבדידות והאהבות הנכזבות. בלילות חלמתי על פגזים. תהיתי איך זה מרגיש להיות נאהב והאם אני ראוי לאהבה. לימדתי את עצמי לצייר והצגתי את הציורים במשרדים השונים, מקווה שאחת הפקידות היפות במפקדה תשאל מי צייר. בודד, מדוכא אך מלא תקווה, חלומות בלתי מציאותיים עולים על גדותיהם, והאהבה היא התרופה לכול. זה יבוא, זה חייב לבוא. העולם חייב לי. יום אחד שמעתי רחש במשרד השומם לידי. סוף־סוף הגיעה מש’קית חינוך חדשה.

מעיין.

כשראיתי אותה מסדרת את הקלסרים במשרדה החדש, התאהבתי בה מיד. היו לה עיניים בהירות, עור פורצלן וצחוק ייחודי שנשמע כמו אוקטבות יורדות של חליל. עקבתי אחריה בעיניים רעבתניות, מסתובב בבהלה כשחשבתי שאנחנו עלולים ליצור קשר עין. בהיתי בה כשיצאה לאכול בחדר האוכל, האזנתי דרוך כשחזרה למשרדה. באתי לכל הפעילויות החינוכיות שלה. התנדבתי להחליף את השלישה בפגישות סיכום עם המג’ד. חשבתי שהיא לא מודעת לקיומי.

‘קוסטיה ילווה אותי…’ אמרה בפשטות, כאילו זה כלום. אמרה וחייכה את החיוך המלגלג…

לא, נו! אני לא באמת הולך לחשוב עליה בזמן הקונצרט הקקה־פוני שלי בשירותים נכון? ממרחק שתי דלתות שמעתי את מכונת הכביסה משתתקת. האבסתי אותה בסדינים, ציפיות ושמיכות, שפכתי לתוכה כמות אבקת כביסה ומרכך שהיו מספיקים למסיבת קצף והפעלתי אותה על שישים מעלות. תהליך הסחיטה נשמע כמו מסיבת טראנס בבית חרושת, וכעת היא עומדת שם, מתפקעת מסדינים וציפיות נקיים אך ידי קצרה מלהושיע, שכן בעל כורחי אני נאלץ להלחין אדג’יו של חצוצרות תחת בתוך אולם קונצרטים זעיר. הפלאפון ניגן את מנגינתו הבודדה בחדרי. גופי נדרך, אצבעותיי חיפשו את מסך המגע, אך מצאו רק מכל מטהר אוויר ריק למחצה. ויתרתי על המחשבה לרוץ ערום לחדרי, לחיי האחוריים, הדביקים, מתחככים אחד בשני, יוצרים משטח בערה מקומי ומטפטפים על הרצפה שעוד צריך לנקות. גופי נדם בפאוזה למען האפקט הדרמתי והחלק השלישי בסימפוניה — הרונדו, הכריז על בואו בפיצוץ מוזיקלי של כל כלי התזמורת. הטלפון צלצל וצלצל. הבטחתי לעצמי שלעולם לא אצחק שוב על אנשים שלוקחים את הסלולרי לשירותים. הוא חלק מאיתנו כעת, כמו בגד או שעון. שעון! מה השעה בכלל?! החיים הדיגיטליים רחשו מחוץ לדלת, ואני כלוא בתוך התא הקטן והמסריח הזה עם האקוסטיקה הטובה מדי.

עשור וקצת לפני כן, בודד ואילם ישבתי כמו כלבלב עזוב בישיבת הקצינים והמש’קים המשמימה והתבוננתי בנוקיה הכבד שלי. מרוב תקווה שזה יסתיים מהר אפילו לא הורדתי את רובה הגלילון שהשאיר כתמי סולר על מכנסיי. לסולר יש נוכחות עיקשת כמו לריח דגים, אפילו הסבון הצבאי אינו יכול לסתור אותו. רק הזמן וההתנזרות ממנו מסלקים את רוחו הדובקת בכול. מדי פעם הרשיתי לעצמי להסתכל על פניה המחויכות של מעיין וקיוויתי שהיא תדבר כדי שתהיה לי לגיטימציה לטרוף את פניה בעיניי.

‘אם את רוצה ללכת למושב בשבת הקרובה, את צריכה שמישהו חמוש ילווה אותך.’ אמר מפקד הגדוד וחייך. רק אליה הוא חייך, רק היא יכלה לתאר לעצמה שמפקד הבסיס צריך להתעסק בשאלה איפה מש’קית החינוך תבלה את השבת הבודדת שהיא אמורה לסגור. אם אני הייתי מעלה את הסוגיה בחברת המג’ד, מפקדי הגדודים ומפקדי הסוללות, הייתי מבלה את השבת בתוך מנוע של תומ’ת.

‘קוסטיה ילווה אותי,’ אמרה. למשמע שמי בפיה הפלתי את הפלאפון על הרצפה. התכופפתי להרימו, וכשהזדקפתי, מצאתי עלי את עיניהם הבוחנות של כמה עשרות ארונות ופלאפלים. היא לא אמרה — ‘קוסטיה, אתה מוכן ללוות אותי?’ לא ‘קוסטיה ילווה אותי אם זה בסדר מבחינתו.’ לא בטוח שהיא ידעה שאני אמור לסגור שבת. פשוט הייתי שם, ולא היו לי דרגות. היא אמרה ‘קוסטיה ילווה אותי’, כעובדה, כפקודה. זה היה מובן מאליו, כמו לוחמים שוויתרו על שנת לילה כדי לעזור לה להעלות מוצג חינוכי שהיה חסר ערך בעיניהם, כמו מפקדים שהשתמשו בדרגתם ובסמכותם כדי לגנוב את תשומת ליבה, כמו גברים שהיו מניחים את ליבם בתוך שלולית לבל תירטב רגלה הענוגה, המעוטרת בנעל ספורט לבנה של נייקי. המפקד התבונן בי בעיניים בוחנות. לא אמרתי מילה. חייכתי ונשמתי את ריח האבק והסולר. אני, הלוחם התותחן לשעבר, גבר קשוח בן תשע־עשרה, מעוטר במדי צבא הגנה לישראל, נשק תקני עלי, שתי מחסניות וזיפים של לילה ללא רס’ר משמעת, הולך לבלות את השבת עם מעיין. מת הפלאפון ונולדה התקווה. באותו ערב רצתי למחסן המדים.

‘מה אתה צריך?! מדי ב’ חדשים? אתה דפוק לגמרי? אני יוצא הביתה עוד עשרים דקות!’ צעק ז’ניה המחסנאי.

‘אני באמת צריך אותם, אני חייב להיות ייצוגי בשבת.’

‘אין רס’ר בשבת נחויי!’

חשקתי שיניים, התבוננתי סביבי בחשש, מוודא שאין מי שישמע אותי מדבר ברוסית.

נו… פומוגי בראטו, אה בראטאן?’ (תעזור לאחיך, אה אחי?) ז’ניה סיים לכפתר את חולצת ה־א’. ‘נו ז’ניצ’קה, פומוגי אה?’

‘טאק, דוואי סוקה‘ (טוב, קדימה בן זונה), סינן והוציא את מפתחות המחסן. ‘אבל אם אני מפספס את האוטובוס, אתה משלם על מונית, בלאט.’ אמכור כליה אם צריך, חשבתי לעצמי.

‘אתה רוצה שטו?!’

‘שנייה נו, אנחנו כבר כאן!’

למדוד אתה רוצה? קח ת’מדים פידראס, האוטובוס יוצא עוד חמש דקות!’ לקחתי מדים במידה קטנה יותר כדי להדגיש את השרירים החדשים, וקיוויתי בכל ליבי שהם לא יהיו לי לטייץ. שאר המדים שלי היו מלאים בסולר וזיעה, עם כתמי אבק מצחינים ופסים לבנים של זיעה מיובשת מתחת לבית השחי. הבסיס התרוקן, והשקט של סוף השבוע כיסה את הקרוונים הלוהטים כמו שמיכה מאובקת. עליתי לשמירה והתבוננתי למרחקים. השעות התעטפו בחלומות מתוקים על עור משי, השמש שקעה והתקווה גדלה. מרירות חסרת אונים, בדידות חדה כתער, השקט הכפוי, הבלתי נסבל — כולם התמוטטו באחת אל מול כדור ההרס של האהבה. האזור הסטרילי הפך לפסטורלי, עצי הזית במרחק נעו בקצב אחיד עם הרוח, ונראה שכל העולם, שעד כה היה הפוך על ראשו וקודר עד אימה, הפך לתמונת נוף של אביב מתוך עונות השנה של ויוואלדי. ציפורים צייצו, ענפים נמתחו והפכו למיתרי כינור וצ’לו, מפיקים צלילים בעזרת קשת האבק שהסתחרר סביבם. היריות במרחק השלימו משפט מוזיקלי יפה עד דמעות.

סוף־סוף סיימתי את הקונצרט המסריח שלי בשירותים. מיוזע ועצבני יצאתי מהשירותים. רציתי לטבול במקלחת של חומר חיטוי, אך הזמן היה קצר והמלאכה מרובה. הסוללה של מכונת התספורת לא היתה טעונה מספיק כי נזכרתי לטעון אותה רגעים ספורים לפני שלשול העשור. בעודי מושך בכוח את הסדין מתוך מכונת הכביסה, שמעתי קול מחליא של קריעה. קיללתי וניסיתי לעזור למכונה ללדת את צרור הכביסה. מכונת כביסה היא כמו אישה כי… היא מורידה מים ויולדת סדינים? כדאי שאהיה שנון יותר הלילה. כמה שנים היא לא ראתה אותי? שבע? שמונה? תשע?! תשע שנים! תשע שנים לא ראיתי אותה. איך זה ייתכן? זה מרגיש פחות. אולי כי לאורך השנים אנסתי את דף הפייסבוק שלה לפחות פעם ביום.

בעודי משטח את הסדין הרטוב על שולחן האוכל, לא מצאתי את הקרע ונשמתי לרווחה. המגהץ לחשש במגעו עם הסדין הלח, מתקרב מדי לחליל הרופס שלי. אלה הסכנות של הגיהוץ הנטורליסטי, אך המחשבה לשים תחתונים נקיים לפני המקלחת היתה בלתי נתפסת. על כיסא ההמתנה חיכו הציפיות והשמיכות, והשעה היתה מאוחרת. זה חסר פשר בכל מקרה, אין שום סיכוי שהיא תשכב איתי הלילה. מעיין… מעיין עם השיער הגלי השופע והעיניים הכחולות, מעיין המלאכית הטהורה. מעיין המלאכית הטהורה עם אלבום בפייסבוק שנקרא ‘על החוף’ שבו מאות תמונות של גופה השזוף עטוי בביקיני בשלל פרמוטציות חושפניות, לעיתים עם קופים שריריים ולעיתים עם נימפות בלונדיניות ערומות למחצה. מהפצצות האלה שלעולם לא מצטלמות פרונטלית אלא בחצי סיבוב, מחביאות את הבטן, מדגישות את החזה, מנמיכות את הראש לחצי חיוך של נמרה במסווה ומעוותות את שפתיהן המלאות עד שפניהן הופכות למה שמכנים כיום, ‘פרצוף ברווז’. בעיקר התמונה הנצחית שבה הכוסית קופצת באוויר, והשד הנפלא, הקטן, המלא והזקור, התפיחה שכמעט יוצאת מתוך הבד הדקיק, והפטמה, הנקודה הקטנה על הביקיני שכמעט… כמעט…

לחשוש החום הפך ללחשוש שורף, גרם לרתע היסטרי והתרסקות המגהץ על הרצפה. בפה פעור התבוננתי באיברי, מחפש את נקודת המגע, מניח שגופי הלום קרב מכדי לחוש את הכאב. המוח לא מצליח לעבד את העובדה שמפעילו קירב מתכת לוהטת לאיבר שהכי לא כדאי לקרב אליו מתכת לוהטת. במבט קרוב ראיתי קצת שיער חרוך, אך העור תחת השיער היה שלם. ריח של עוף חרוך עמד באוויר. הרמתי את המגהץ הסדוק מהרצפה והנחתי אותו על הכיסא. חשבתי להניף אותו לתוך ראשי ולגמור עניין, אך ההיגיון והתקווה עצרו בעדי. מכונת התספורת היתה טעונה מספיק. כעת יש לה תפקיד חשוב יותר ממה שתיארה לעצמה. בלב הולם ובידיים רועדות הרמתי את המגהץ והמשכתי במלאכת הגיהוץ. המגהץ השאיר כתם של שיער ערווה חרוך על הסדין. כמעט צרחתי מרוב תסכול. הפלאפון בחדרי צלצל שוב. שכחתי ממנו לגמרי! רצתי לחדר, איברי המפוחד מקפץ מצד לצד, כולי תקווה שזאת מעיין שמתקשרת לבטל את הדייט. כמעט עשור אני מפנטז עליה, עשור שבו ניהלתי איתה מאות שיחות מדומיינות, עשיתי איתה אהבה אלפי פעמים בראשי. אין ספק שהיום זה לא היום שלי. ‘אמא סלולרי’. לחצתי על כפתור הניתוק. בדקתי את השיחות שלא נענו. ‘אמא סלולרי’. התעלמתי מן ההודעה הקולית. לא עכשיו אמא, את לא מבינה שאני במצב חירום?!

חמוש במכונת תספורת עמדתי מול המראה ותכננתי בקפידה את פעולותיי. אתקוף מן החזית השרופה, אלך סביב הכלי ואם יישאר זמן אולי אעבור על כלי ההקשה. לפני עשור, ביום בו נועדתי לאבד את בתולי המקוללים, ניסיתי לגזום את הזרדים עם מכונת תספורת ישנה של אבא שלי, ארץ ייצור — רוסיה. לא מצאתי את כיסוי הפלסטיק, ועל כן ריחפתי עם השיניים הטוחנות באוויר, מתמרן בין אורך כבל החשמל המתוח לבין הגובה המקסימלי בו יכולתי לעמוד, עד שדחפתי את עצמי קצת יותר מדי, השיניים החלודות נתפסו בעור ו… לא חייתם עד שלא שמתם פלסטר על איבר של בן עשרים ושתיים חרמן. גם בצבא נחתתי עם הביצים על בזנ’ט גבוה, שלולא חייל כלשהו התאמץ ממש לנעוץ את רובו באדמה, הייתי מדבר בסופרנו ונמנע מכל בעיות הנשים שליוו את העשור הבא של חיי. הנה ההוכחה לכך שהברירה הטבעית אינה מתנגדת לכך שטיפשים יחיו בעולם, אלא לכך שיתרבו. באותו לילה בו מכונת תספורת רוסית חלודה השאירה את חותמה על איברי לא הייתי מוכן להוריד את תחתוניי. בכל מקרה הייתי רופס ושקט לכל אורך הערב. הבחורה המסכנה חשבה שאני לא נמשך אליה ולא ניסיתי לשכנע אותה אחרת. היא חשבה שאני לא רוצה אותה ולא מחיתי. היא חשבה שאני נפרד ממנה, וכך היה. יצאתי מביתה מובס ועצוב ולא דיברתי איתה שוב. בגלל טיפשותי כי רבה, כפיתי על עצמי עוד שנה שלמה של בתולין שלא מבחירה.

שמתי את כיסוי הפלסטיק על המכונה — אין חכם כבעל ניסיון — וקצרתי. המכונה קצרה עוד ועוד, אך השיער החרוך הגיע כמעט עד הבטן. כל הגברים מקצצים, זה גורם לנו להראות גדולים יותר, מונע מן השערות הקטנות להיתפס במקומות חשוכים עם חיכוך וכן מסייע באקטים מסוימים, אך גבר מגולח למשעי מחוץ למסך המחשב זה מוזר מדי, בעיקר כשהבטן התחתונה שעירה. הדיסוננס בין שערות הבטן התחתונה לבין צ’יוואוה נטולת שיער הוא צורם מדי. החלטתי לקצץ גם בשיער הבטן, כדי שהמעבר בין צבירי השיער יהיה פחות מורגש, אך לפתע החזה נראה שעיר מדי ופס השיער שהוביל כלפי מטה נראה כמו שביל שמתחיל ביער עבות ומתבהר כל הדרך אל משטח לבנבן־אדמדם עקב העור החיוור שנחשף לפתע אל אוויר העולם. עמדתי חסר אונים מול המראה וצחקתי. זה דייט ראשון, אמרתי בקול רם, הסיכוי שהיא תשכב איתי מזערי. היא לא כזאת, היא לא נותנת דרור לתשוקותיה, היא יפה עד כאב ותמימה. היא מלאך. אני הרי מכיר אותה. קבעתי את הדייט דרך הפייסבוק בעודי גוהר על תמונות הפרופיל שלה כמו מתבגר מחוצ’קן וחרמן… ביום בו ימציאו סוף סוף אפליקציה שאשכרה מגלה ‘מי נכנס לפרופיל שלך’, הלך עלי. הפלאפון צלצל, ומצאתי את עצמי מתפלל לראות את שמה על הצג. ‘אמא סלולרי’. לעזאזל אמא, אני במשבר, משבר, את לא מבינה? התבוננתי במראה, והעולם האט קצת. הגל הכבד הלם בגופי, לוחש מילים תבוסתניות באוזניי, מפעיל את כובד משקלו על כתפיי עד שגופי השתופף תחת הלחץ. לא עכשיו, חשבתי בבעתה, לא עכשיו.

טסטוסטרון! זה מה שאני צריך! טסטוסטרון מצמיח שיער במהירות וגם גורם לקרחת, אבל שם המצב כבר פרוץ למדי. אומרים שלאחר שהייה ממושכת בים, המלחים היו מגדלים זקן שלם בלילה שלפני הירידה הראשונה לחוף. בלילה שלפני השבת המיתולוגית לפני עשור וקצת, עשיתי ביד בשירותים המטונפים של מגורי החיילים. קראתי איפושהו שזה טוב לגמור בלילה שלפני הסקס, כך שהרגישות יורדת, והגמירה משתהה. אשכרה חשבתי שאני עומד לאבד את בתוליי עם מעיין. מה חשבתי לעצמי? טרם חוויתי את הנשיקה הראשונה שלי, אבל כדאי שלא אהיה רגיש מדי כשנעשה את זה בדוגי־סטייל, אה? המלאכה היתה קשה ומסורבלת, המכנסיים ספגו את הזוהמה שעל הרצפה, וכל פעם שהתקרבתי לאורו של גן העדן נאלצתי לעצור ולהאזין לצליל פכפוך השתן של חיילים שעלו וירדו משמירה. למרות הקשיים, ביצעתי את המשימה בנחישות ראויה לציון.

אולי זה מה שאני צריך לעשות. לא היה שום סיכוי שהיא תשכב איתי אז כשהיינו בני תשע־עשרה, אבל כעת… אין סיכוי. ברור שאין סיכוי. אבל אם יש סיכוי, אולי כדאי שאוריד קצת את רמות הטסטוסטרון. אגמור, ארגע קצת… אופיע לדייט רגוע, בטוח בעצמי, נינוח. לא היה לי הרבה זמן, אבל כמה זמן אני צריך? היתה לי סיבולת, או לפחות כך שכנעתי את עצמי, אבל עם הרבה מאמץ ונחישות, לא הייתי זקוק ליותר מדקה־שתיים. השאלה היא איפה אניח את אחוריי הנקיים למחצה. לא על המיטה עם הסדינים הנקיים והכתם של שיער הערווה החרוך, לא על האסלה, לא על הספה בסלון הזעיר, אלא אם אניח מגבת… כן, אניח מגבת, חת־שתיים ואהיה מוכן להרפתקה. אלא אם כתוצאה מזה אאבד כל כך הרבה רגישות שבכלל לא יעמוד לי. פאק. עמדתי ערום במרכז הסלון והתלבטתי.

לא הטסטוסטרון עשה שמות בגופי. זהו הקורטיזול, הורמון הלחץ שבין השאר פוגם במערכת החיסון וגורם לחצ’קונים. רק זה חסר לי, להופיע לדייט עם בטן מגולחת, איבר שרוף חסר רגישות ואף מחוצ’קן. התבוננתי במראה. גבר בן שלושים ושתיים התבונן חזרה בעגמומיות. היו לו זיפים זרוקים של לילה שדאגתי לטפח, עור חלק וקצת חיוור, אף רחב עם בליטה שירשתי מאמי, עיניים חומות גדולות מתחת לגבות שחורות ועבות שלא נפגשו באמצע, פנים קצת עגלגלות אך תחומות בקווים ברורים פחות או יותר, חוץ מקו רך של לסת שחשף ניצני סנטר נוסף. שיניים ישרות, מפרצים עמוקים אבל סימטריים שחשפו מצח גבוה מדי ושיער קצוץ. אתה בן שלושים ושתיים, חזרתי בקול. תנשום. תירגע. אתה כבר לא ילד. עברת דברים בחיים. אהבת. זיינת. חווית. תתבגר כבר, לעזאזל איתך.

שוב חשבתי על אוננות, אבל אז הפלאפון צלצל. ‘אמא סלולרי’. בתחושה רעה של אסון מתקרב ניתקתי את השיחה וניסיתי להתרכז. התיישבתי על המגבת בסלון וניסיתי להחליט על קו פעולה.

לפני עשור וקצת, בצהרי שבת התייצבתי בש’ג מגולח’צ למשעי במדיי החדשים כדי ללוות את מעיין. הקדמתי ומצאתי את עצמי מוקף בגדוד שלם של לוחמים מלוקקים שהחלו לפתע לשמור שבת וגם כן החליטו ללוות את מעיין ליישוב. כמו בטרגדיה שייקספירית נכנסה מעיין בהירת העיניים למרכז הבמה והובילה את המתקפה. לאחר מספר ניסיונות כושלים להשיג את תשומת ליבה, פילסתי את דרכי בין שקי הטסטוסטרון המריירים והצלחתי להפליא בה את פנינת החוכמה האירונית שלי — ‘מזל שבאתי ללוות אותך, הא?’

היא צחקה בצחוק המיוחד שלה ואמרה, ‘כן הא?’

בשולחן השבת החגיגי היא צחקה בפה מלא בחמין מדבריו הלא מובחנים של אורי, מפקד צוות באחד הגדודים. היא זרקה זית על שאול וביקשה עוד קפה מאבי, שלא הספיק להגיש לה אותו שכן אריק הצנחן המסוקס מהגדוד האורח הביא לה את הקפה שהכין לעצמו. ישבתי בשולחן בפה מיובש ודחסתי חמין תפל לתוך פי. נגררתי מובס אחר הגדוד בדרכנו הקצרה חזרה לבסיס, מאזין במרירות לצחוקה שפילס דרך הרוח והאבק וחפר בעור התוף של אוזניי. ההפגנה פוזרה, ומעיין התמוססה לתוך מגורי הבנות. הלכתי למשרד השלישות ונשכבתי על הפרגולה הרקובה למחצה, מתבונן בכוכבים, מצייר במבטי את מתאר הירח.

‘היי.’

כמו מכת חשמל התרוממתי וכמעט דפקתי את המצח בדפנת הפרגולה.

‘היי,’ היא עמדה קרוב, מחויכת, יפה עד אימה, מציפה אותי בריח של שמפו.

‘היה כיף היום,’ אמרה.

‘כן, מאוד. אה… מזל שבאתי ללוות אותך, הא?’ נשכתי את לשוני מרוב תסכול.

‘כן, ממש תודה,’ אמרה ונישקה אותי על הלחי. היא נישקה אותי על הלחי. שפתיה המלאות, החיוורות, הצוחקות, השפתיים ששברו לבבות ורמסו לוחמים נגעו בפניי. הרחתי את שיערה, את עורה, את הבושם הפרחוני שהציף אותי כעננה של עונג. ראיתי את מתאר חזייתה מתחת לחולצת המדים. היא התמוססה אל תוך החושך, ואני נשכבתי חזרה על הפרגולה. התבוננתי בירח. התקווה קמה לתחייה ונולדה האהבה.

החולצה המכופתרת הכחולה ישבה היטב על גופי, והג’ינס המשופשף היה צמוד מדי. כמה זמן תכננתי לבנות לעצמי את גוף חלומותיי? לעזאזל עם הפיצות והפסטות והשווארמות והגלידות והגנטיקה. גוף ממוצע מתחת לפנים ממוצעות. סגרתי את עיניי ונשמתי עמוקות. הסדינים היבשים היו מוצעים על המיטה הזוגית הגדולה, העור המגולח חפון בתחתוני קלווין קליין, המפרצים בשיער מראים נוכחות אך לא משתלטים על הפנים, הזיפים שחורים ומסודרים. קונדום פג תוקף עמוק בפח ובמקומו קונדום חדש ונוצץ עם תוקף בריא בכיס האחורי. סך הכול לא רע. כל עוד אתרכז בעולם האמיתי, הכול יהיה בסדר. הטלפון צלצל. הסתכלתי על הצג בחשש. ‘אמא סלולרי’. נתתי לו לצלצל עוד שלוש פעמים לפני שעניתי.

‘שטו, מאמא?!’

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “שיריון צלילים”