מוות בים המוות

ישנן דרכים רבות להרוג בני אדם בכוונה תחילה, והשימוש בכלי רכב מהווה שיטה זמינה לשם כך. ואולם, הרבה יותר טוב לעשות שימוש ברוצחים על מנת להרוג רוצחים אחרים. להיות מנתח עיניים צעיר בישראל נשמע מצוין, אך מה אם אותו אדם אינו רק סתם ישראלי, אלא גם ערבי; ובנוסף, לא סתם ערבי, אלא נוצרי? אין זה פלא, שיוסף פג'אר נמצא במשבר זהות, אבל כאשר הוא מגלה שתאונת-שרשרת מחרידה שהתרחשה על כביש ים המלח הייתה למעשה פעולת טרור, הוא גורם לעשיית צדק בדרך מקורית.

ספר זה הופיע בעבר במהדורה מוקדמת שלו תחת השם "אנשים רעים".

מקט: 001-2760-004

ישנן דרכים רבות להרוג בני אדם בכוונה תחילה, והשימוש בכלי רכב מהווה שיטה זמינה לשם כך. ואולם, הרבה יותר טוב […]

---

פרק 1

המרצדס השחורה נסעה במהירות של מאה ושלושים קמ”ש – כשלושים ושישה מטר בשנייה – כאשר היא סטתה מן הכביש. למרות רוחב השוליים הנדיב, נדרש למכונית קצת פחות משליש שנייה כדי להגיע לשפת התהום.

מערכת העצבים של הנהג עדיין לא הגיבה למצב הבלתי צפוי ורגלו הימנית המשיכה להצמיד את דוושת התאוצה אל רצפת הרכב. ממילא לא הייתה כל משמעות למעשיו. למרות שרצונו החופשי לא נפגע, היה עתידו של אדם זה, באותו רגע נתון, כבר מקובע על ידי שלל פעולות עבר מוצקות.

המציאות – הגמישה והניתנת לעיצוב בעתיד – נעשית בהדרגה נוקשה יותר ויותר ככל שהאירועים מתקרבים לגבול הדקיק שבין העתיד לעבר, גבול שהוא רגע ההווה. לאורך ציר הזמן הולך ומצטמצם מספר התוצאות האפשריות של כל מצב עתידי – עד שרק נס יכול לשנות את מהלך האירועים.

הוא סובב את ההגה בפראות, אך הטיית הגלגלים הקדמיים, שהיו כבר באוויר, לא שינתה את מסלול מעופה של המכונית. המנוע הגדול שאג קצרות כשנעלמה התנגדות הקרקע מתחת לצמיגים, ושב לפעולתו השקטה כאשר רגלו נטשה את דוושת התאוצה ונחתה על דוושת הבלמים בכל עוצמת רצונו לחיות.

מבעד לשמשה הקדמית הרחבה הוא ראה את הרי מואב האדמדמים שמעבר לים, ואז השתנתה הזווית ורק הים הופיע לנגד עיניו. המתלול האנכי הסתיים מאה וחמישים מטרים מתחת לכביש, בחוף צר וסלעי שהתאחד עם הטורקיז של מי ים המלח. מערכת הסטריאו, שהשמיעה מוסיקה יוונית עליזה, השתתקה. כבר חלפה שנייה אחת מהרגע שעזבו את הכביש ובמושב שעל ידו החלה מזכירתו הצעירה לצרוח.

“תשתקי, מפגרת!” הייתה תגובתו הצפויה בנסיבות רגילות; אך הזוועה השתלטה עליו וגם מפיו פרצה זעקת מחאה חייתית אל מול הסלעים שדהרו לקראתם.
***

עמוס תבור נולד חמישים ואחת שנים קודם לכן באשקלון, בן בכור לאב פקיד-בנק ולאם גננת. בגיל ארבעים הוא כבר היה המנכ”ל ובעל השליטה של “תבור ביטוח”. בנוסף, הוא היה שותף שקט בעסקי יהלומים – מפוקפקים במידת-מה – באפריקה. תוכנת המחשב שעדכנה בכל יום את ערך נכסיו, בהתאם לתנודות הבורסה, הודיעה לו באותו בוקר שהוא שווה, בהערכה גסה, כארבעים מיליון דולר.

חצי שעה קודם לכן הוא ישב, סמוק-פנים, במסעדה הקטנה של חניון עין גדי, מול מזכירתו שירלי, ולעס פיסת  עוף צלוי. הוא איבד את תאבונו אחרי ששמע, מספר דקות לפני כן, הערת אגב של הקופאית. היה זה בהמשך לתלונתו לגבי מחירה הנוסף של צלחת סלט ירקות, שלא הייתה כלולה, כפי שהתברר, במחיר הארוחות שהוא כבר שילם. וכל מילה מטופשת צלצלה עדיין באוזניו.

“אדוני, אם יש לך בעיה עם עוד עשרים שקלים,” השיבה באדיבות הקופאית לתלונתו, “קח צלחת קטנה בעשרה שקלים במקום גדולה בעשרים, ואתה יכול לחזור ולמלא אותה – בסדר?”

“את יודעת, יכול להיות שיש לו באמת בעיה עם שטרות של עשרים שקלים,” צחקקה שירלי, “אני לא חושבת שיש אצלו כסף כזה…”

“בסדר מותק, זה קורה,” השיבה הקופאית, שלא הבינה את הבדיחה.

“די כבר עם השטויות!” קטע עמוס את השיחה המטופשת וזרק שטר של מאתיים שקלים על הדלפק. הקופאית משכה בכתפיה והחזירה לו את העודף. אז היא פנתה לעבר שירלי ואמרה לה בשקט – אך חזק מספיק כדי שהוא ישמע – משפט שהיה מקומם ממש: “אבא שלך הוא איש נורא עצבני – זה לא בריא.”

שירלי אכן יכלה להיות הבת של עמוס תבור; למעשה היה לו בן בגיל עשרים ושבע, מבוגר ממנה בשנה, נשוי ואב לשני ילדים. לעמוס הייתה גם בת, צעירה בשנה משירלי, אך בניגוד למזכירתו השאפתנית שעשתה הכל כדי להתקדם בחיים, טיילה בתו – סטודנטית לתואר שני וחוקרת צמחים נדירים – בהודו, בתאילנד והשד יודע איפה, ובזבזה את כספו של אביה.

מעולם לא שאל עמוס את עצמו אם היה מעדיף שבתו תנהג כמו שירלי ותבצע למשל – למען זירוז הקריירה האקדמית שלה – מין אוראלי בפרופסור כלשהו בן גילו של אביה. הוא לא ראה כל קשר בין הדברים. מה שהוא השיג לעצמו, כולל חיי המין שלו, לא היה מעניינו של אף אחד – אפילו לא של אשתו לשעבר, אשר קלטה לפתע מספר שנים קודם לכן שהבדיחה החביבה על בעלה אינה אלא תיאור מדויק של המציאות.

“ברנש אחד בא לרופא,” נהג עמוס לספר לאורחיו, “ומתלונן על אין אונות. ‘קח כדור ויאגרה,’ אומר לו הרופא, ‘והמתן שעה.’ למחרת מטלפן האיש לרופא ואומר, ‘דוקטור, מה לעשות? לקחתי ויאגרה לפני שעה ואשתי עדיין לא הגיעה הביתה!’ ‘אז תחפש את העוזרת, או לך לבקר איזו שכנה,’ עונה הרופא המבודח. ‘אבל בשביל זה אני לא צריך ויאגרה!’ צועק האיש.”

הערת הקופאית נגעה בעצב חשוף. הוא ידע היטב שבלי ממונו לא הייתה מזכירתו יושבת מולו בשעות אחר הצהריים של סוף חופשת פסח. הוא שבר פינת מצה ופורר אותה בין אצבעותיו. אז מה? “לכל דבר בחיים יש מחיר”, היה אביו אומר תמיד. אפילו באיזשהו מקום בתנ”ך כתוב, “והכסף יענה את הכל”. אז הוא קונה לעצמו מכונית פאר ופילגש צעירה – ושתיהן מוחזקות על חשבון החברה, ושתיהן גם הוצאה מוכרת במס הכנסה. הוא לא פראייר של אף אחד! אבל דברי הקופאית לעבר שירלי – אבא שלך עצבני – באמת פגעו בו. הוא היה משוכנע שהוא נראה הרבה יותר צעיר מכפי גילו – הרי הוא בילה זמן כה רב במכוני בריאות וכושר, ורק שלשום חידש את צבע שערו…הוא הניח את המזלג וקם לפתע על רגליו.

“בואי, נזוז!” הוא קרא.

שירלי מיהרה לבלוע את הנגיסה האחרונה. הבן-זונה לא רואה אף אחד ממטר, חשבה, אבל הבליגה ושתקה. היא הייתה בחורה מחושבת, עם מטרה מוגדרת היטב – לבסוף הוא יתחתן איתה. ואז היא תדאג שהוא לא יחזיק מעמד יותר מחמש שנים – גג. בגיל שלושים היא תהיה אלמנה צעירה ומאוד עשירה… ואם לא ירצה להתחתן איתה – אין בעיות, היא לא כוסית מטומטמת, בניגוד למה שהוא חושב עליה. בכספת סודית, אצל אחיה במושב, יש תיק עבה ובו צילומים של כל הרמאויות של אדון תבור, כל הונאות המס שלו, כל זיופי התאריכים – די חומר כדי להכניס אותו לכלא לכמה שנים. אז הוא ישלם לה הרבה כסף, כי הוא זה שתמיד אומר שלכל דבר יש מחיר. אולי אפילו עדיף לה ללכת בדרך הזאת, הקצרה והקשה – לדרוש ממנו דמי שתיקה של כמה מיליונים, במקום ללכת בדרך הארוכה של נישואין איתו, להמתין שיתפגר, ומשפטי ירושה ודאיים עם כל בני משפחתו… אבל הוא איש מסוכן – הוא עלול לנסות להרוג אותה… טוב, יש זמן לחשוב, היא בחורה צעירה, כל החיים עוד לפניה.

עד שקמה על רגליה הוא כבר יצא לעבר מגרש החנייה. היא הלכה בעקבותיו ואז החליטה שיש גבול לכל דבר, היא חייבת להיכנס לשירותים. כשהגיעה למכונית אחרי מספר דקות, הוא לא המתין אפילו לסגירת הדלת לפני שנסע אחורנית, וכלל לא הבחין שניפץ את הפנס הקדמי של המכונית שחנתה מאחוריו.