החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

מצור בתוך מצור

מאת:
הוצאה: | 2004 | 392 עמ'
הספר זמין לקריאה במכשירים:

18.00

רכשו ספר זה:

במלחמת העצמאות נותק הר הצופים מירושלים העברית מכיוון שהדרך אליו עברה בשכונת שייח' ג'ראח הערבית. ההר הפך למובלעת שהתנועה אליה התנהלה בשיירות בלבד. לאחר שבאפריל 1948 הותקפה שיירה של עובדי בית החולים הידועה גם כשיירת הדסה הופסקה תנועת השיירות, והושבתה פעילות האוניברסיטה ובית החולים. ב־7 ביולי 1948 יום אחד לפני סיומה של ההפוגה הראשונה נכנס לתוקפו הסכם בין המפקדים הצבאיים של ישראל והמפקדים של הלגיון הערבי על פירוזו של הר הצופים‏‏, ההסכם הושג בתיווכו של האו"ם. ההר חולק לשלושה אזורים: המובלעת הישראלית, שכללה את מתחמי האוניברסיטה, בית החולים הדסה הר הצופים, בית הקברות הצבאי הבריטי, והכפר הערבי עיסאוויה כאזור מפורז ישראלי. מדרום לשטח הישראלי נקבע שטח הפקר, ומדרום לו שטח מפורז ירדני, שכלל את מתחם אוגוסטה ויקטוריה. בהסכם נקבע שישראל תחזיק בהר 85 שוטרים, החמושים בנשק קל בלבד, ו־35 אנשי סגל עובדים אזרחים. במקביל הוגבל גם מספר השוטרים בשטח המפורז הירדני ל-46 שוטרים. הסכם זה נשאר בתוקפו עד לסופה של מלחמת העצמאות ואושר מחדש בהסכמי שביתת הנשק בתום מלחמת העצמאות שנחתמו עם ירדן ב־3 באפריל 1949. בהסכם נקבע כי מדי שבועיים תועלה להר שיירה לאספקה ולהחלפת אנשי ההר. השיירה כללה שלושה רכבים: שני משוריינים ומשאית שהובילה להר אספקה, ובירידה מההר הובילה ספרים מבית הספרים הלאומי שבהר, אשר הועברו לספריות האוניברסיטה בירושלים העברית. שיירה זו הועמדה תחת פיקוח האו"ם, והייתה יוצאת ממעבר מנדלבאום.

מקט: 6-060-2
מסת"ב: 9789652173102
סקירת הספר באתר סימניה
במלחמת העצמאות נותק הר הצופים מירושלים העברית מכיוון שהדרך אליו עברה בשכונת שייח' ג'ראח הערבית. ההר הפך למובלעת שהתנועה אליה […]

מבוא: הר הצופים כשמו כן הוא. פסגתו מתנשאת לגובה כ–830 מטרים מעל פני הים התיכון, כ–1,230 מטרים מעל פני ים המלח וכ–100 מטרים מעל העיר העתיקה של ירושלים. אפשר לצפות ממנו היטב על ירושלים העתיקה והחדשה ועל ההרים המקיפים אותה, על מדבר יהודה, על ערבות יריחו, על ים המלח ועל הרי גלעד ומואב הנמצאים מזרחה לנהר הירדן. שמו הערבי ראס אלמשרף, שתרגומו ‘ראש הנשקף’, ושמו הלועזי ‘סקופוס’ נגזר מתרגומו היווני של שמו העברי. הר הצופים הוא המשכו הצפוני של הר הזיתים וצפונה ממנו נמצאת פסגה רמה ששמה ‘הגבעה הצרפתית’ ניתן לה כי היא שייכת למנזר שרוב נזיריו צרפתים. לרגלי הר הצופים, על מורדותיו הדרומיים–מערביים, בנויות השכונות שיח’ ג’ראח וואדי ג’וז, ועל המורד המזרחי בנוי הכפר עִיסָאוִיָה ובקרבתו הכפר ענאתא–ענתות. לרגליו ממערב עוברת הדרך מירושלים צפונה.

בהר נמצאו קברים של יהודים מתקופת בית שני, המפורסם שבהם הוא קברו של ניקנור, אשר תרם שערים לבית המקדש. לרגלי ההר, בשכונת שיח’ ג’ראח, נמצאת מערת קברים שלפי המסורת היהודית קבור בה שמעון הצדיק, אחרון אנשי כנסת הגדולה, שחי בסוף תקופת שלטון הפרסים ובראשית שלטון היוונים בארץ. הר הצופים היה נטוש ושומם דורות רבים. האציל הבריטי סר ג’ון גריי היל, אשר התעניין בידיעת הארץ ובחיי הבדווים, רכש בסוף המאה התשע עשרה מגרש במרומי ההר ובנה עליו את ביתו. בעת כיבוש ירושלים בידי הצבא הבריטי במלחמת העולם הראשונה, ב–1917, שימש ההר מחנה צבאי בריטי. הבריטים הקימו עליו בית קברות ובו נקברו כ–2,500 חייליהם שנהרגו בקרבות לכיבוש ירושלים וסביבתה. לאחר המלחמה החלה בנייתה של האוניברסיטה העברית וביתו של גריי היל שימש משכנה הראשון. גם ערבים עשירים משכונת שיח’ ג’ראח החלו לבנות את בתיהם במעלה ההר. באמצע שנות השלושים החלה בניית בית החולים ‘הדסה’, והיא הסתיימה ערב מלחמת העולם השנייה.1

רעיון הקמת אוניברסיטה הונח על שולחנה של ההסתדרות הציונית ב–1913, בקונגרס הציוני האחד עשר. היוזם העיקרי היה חיים ויצמן, והוא שעמד בראש ‘ועדת האוניברסיטה’ שהוקמה בקונגרס. הוועדה החלה בעיבוד התכניות וקבעה את מקום האוניברסיטה באחוזת גריי היל שעל הר הצופים בירושלים. המהלכים לרכישת השטח החלו כבר ב–1914, אך מלחמת העולם הראשונה קטעה אותם והם חודשו לאחר שהסתיימה. הנחת אבן הפינה הייתה ביולי 1918 וחנוכת האוניברסיטה באפריל 1925.

ראשי התנועה הציונית שעמדו מאחורי ייסוד האוניברסיטה ראו בה מוסד בעל חשיבות רבה לעם היהודי כולו. לכן נקבע שתוקם דווקא באזור ירושלים. גם מיקומה בתוך ירושלים נקבע בהתאם, כי הר הצופים נראה מכל העיר וממנו רואים את כל ירושלים, הן החדשה הן העתיקה, ואת מקום המקדש. מיקומו של הר הצופים מחוץ לעיר אך לא רחוק ממנה היה גם הוא שיקול בבחירה. הכוונה הייתה לבנות את האוניברסיטה במקום שסביבו שטח פנוי נרחב, כדי שבבוא היום אפשר יהיה להרחיב אותה ולבנות סביבה שכונה שתתחבר לירושלים.

מטרות האוניברסיטה כפי שהוגדרו בראשיתה:

א. להיות נדבך עיקרי ב’מרכז הרוחני’ מבית מדרשו של אחד העם, מוסד שיטפח את המורשת התרבותית היהודית, יחדש אותה ברוח הזמן ויקרינה על תפוצות העם.

ב. לממש מבחינה חומרית ומעשית את הפוטנציאל של העם היהודי לרווחת בניו כיחידים ולטובת הכלל הלאומי.

בטקס הנחת אבן הפינה ב–1918 הגדיר ויצמן את מטרות האוניברסיטה במילים אלה: ‘האוניברסיטה תהווה מוקד לתחיית הרוח היהודית, מרכז מאחֵד לעם על כל תפוצותיו, אבן שואבת למיטב הנוער והכלי להכשרתה ולקידומה של ההתיישבות. לאוניברסיטה נועד תפקיד בהקמת ירושלים החדשה ובהכשרתה כבירת הלאום היהודי. האוניברסיטה תעמוד במרכז העשייה הציונית ומטרותיה חורגות הרחק מעבר להקמתו של מוסד לימודים גבוהים ומחקר מדעי’.2 שאיפתם של ויצמן ושל פטריק גדס (Geddes), מתכנן ערים סקוטי שהכין את תכנית האב לאוניברסיטה, הייתה לעשותה למוקד התפתחותה של ירושלים כולה. שאיפה זו לא התגשמה. שכונותיה היהודיות של העיר נבנו במרחק רב מהר הצופים, בדרומה ובמערבה של העיר, ולא התפתחו בכיוון ההר. האוניברסיטה וירושלים התפתחו כל אחת בנפרד, בניגוד לטכניון שבחיפה, שסביבו נבנתה שכונת הדר הכרמל.3

ב–1922 הגיע ד”ר נתן רטנוף לארץ בראש משלחת רופאים יהודים מארצות הברית. הם רכשו שטח קרקע על הר הצופים להקמת בית הספר לרפואה. ב–1926 הציע רטנוף להקים מרכז רפואי בשיתוף בין ‘הדסה’ לבין ‘ועד הרופאים היהודים האמריקני’ שהוא עמד בראשו. ב–16 באוקטובר 1934 התקיים טקס הנחת אבן הפינה של בניין בית החולים האוניברסיטאי ‘הדסה’ על שם רוטשילד על הר הצופים. ב–9 במאי 1939 נחנך המרכז הרפואי על שלושת בנייניו: בית החולים האוניברסיטאי של ‘הדסה’, על שם רוטשילד ובו 216 מיטות, בית הספר לאחיות על שם הנרייטה סולד ובית הספר לרפואה על שם נתן רטנוף.4 שיתוף הפעולה והזיקה ההדוקה בין האוניברסיטה לארגון ‘הדסה’ התבטאו בעיקר בתכנון להקים במשותף בית ספר לרפואה.

ב–1936 נחתם הסכם בין האוניברסיטה ל’הדסה’ ובו נקבע ש’הדסה’ תקים בית חולים אוניברסיטאי על הר הצופים ותהיה אחראית לתחזוקתו, והאוניברסיטה תקים מעבדות מחקר רפואיות בבניין רטנוף. חבר הנאמנים של האוניברסיטה החליט בספטמבר 1938 שהמחלקה הרפואית תהיה חלק בלתי נפרד מהאוניברסיטה. באותה שנה נוסדה ה’קדם–פקולטה’ לרפואה. הסגל שלה הורכב מאנשי האוניברסיטה, המנגנון הראשי של בית החולים ‘הדסה’ והמעבדות הקדם–קליניות של האוניברסיטה. הפיכתה לפקולטה לרפואה התעכבה כי רוב חברי המועצה של הקדם–פקולטה סברו שבתקופת מלחמה עדיף להימנע מליצור דברים חדשים. מוטב לשכלל את הקיים. ביולי 1945, לאחר סיום מלחמת העולם השנייה, נחתם שוב הסכם בין האוניברסיטה ל’הדסה’ לשיתוף פעולה בהקמתו של בית ספר לרפואה. זלמן שוקן, יושב ראש הוועד הפועל של האוניברסיטה, אמר בחנוכת המרכז הרפואי על הר הצופים: ‘המרכז הרפואי הוא יתד נאמנה שנתקעה מול בניני האוניברסיטה שלנו. שני גושים אלה גם יחד מציינים את שטח הביניים שעליו תקום לעתיד לבוא העיר האקדמית עליה אנו חולמים’.5 הוקמה ‘ועדת התאמה’ משותפת ל’הדסה’ ולאוניברסיטה שתפקידה העיקרי היה לתאם את פעולות שני המוסדות לקראת הקמת בית הספר לרפואה. הכוונה הייתה שהמחזור הראשון יתחיל את לימודיו ב–1948 או לכל המאוחר ב–1949, אך המלחמה שיבשה את התכניות.6

ב–1937 מינתה המחלקה המדינית של הסוכנות ועדת מומחים — ‘ועדת ירושלים’, והטילה עליה לבחון אפשרות של חלוקת העיר. הוועדה חילקה את העיר לחמישה אזורי משנה ודירגה אותם לפי עדיפות השארתם בחלק היהודי של העיר: (א) גוש רחביה-בית הכרם; (ב) גוש השכונות שמצפון לרחוב יפו וממערב לדרך שכם; (ג) רכס הר הצופים; (ד) גוש השכונות הדרומיות; (ה) העיר העתיקה וסביבתה. הוועדה ראתה במוסדות הר הצופים סמל חשוב ומקור גאווה למפעל הציוני בכלל ולירושלים בפרט. ויתור על הר הצופים נראה כוויתור על סמלה ועל דגלה של ירושלים החדשה, במיוחד לנוכח הוויתור הכפוי הידוע מראש על סמליה הדתיים הנמצאים בעיר העתיקה ובסביבתה.7

בטקס חנוכת המרכז הרפואי הביע חיים שלום הלוי מהנהלת ‘הדסה’ את חששותיו לנוכח מיקומו של בית החולים בהר הצופים:

לדעתנו נעשתה שגיאה חמורה כשנקבע מקומו של בית החולים החדש והמשוכלל על הר הצופים, בשכנותו של כפר ערבי, מעבר לאזור ערבי של שכונת נאשאשיבי. […] הננו חושבים לשגיאה חמורה בניין של בית חולים בקו החזית, מחוץ לשורות ההגנה. […] על אחת כמה וכמה שאין לנהוג כך בארץ שזרים לה חוקי המלחמה, שרופאים נרצחים בה בשעת מלוי תפקידם ואחיות נופלות חלל בחצר בית החולים. […] אולם כיום, לאחר שמאתיים אלף לירות הושקעו בבניינים על הר הצופים […] לא נשאר לנו אלא להביע תקווה שהממשלה, ובייחוד ההנהלות של ‘הדסה’ ושל האוניברסיטה העברית, לא יוסיפו להתייחס לשאלה זו בקלות דעת הנהוגה אצלנו, וכי שאלת הביטחון של החולים והעובדים ושל הנוסעים לבית החולים תיפתר בכל מאת אחוזיה.8

ב–1938 הוכנו תכניות מפורטות להגנת הר הצופים, אך עד פרוץ מלחמת העצמאות הייתה הגנתו מבוססת בעיקר על תחנת נוטרים שהוקמה במקום. עם פרוץ מעשי האיבה בראשית דצמבר 1947 התברר עד כמה גורלית בעיית הביטחון להמשך תפקודם של מוסדות ההר.9

להר הצופים הייתה חשיבות ביטחונית מכמה טעמים: ההר שימש מקום אימונים לאנשי ה’הגנה’; בהר היו מחסני הנשק המרכזיים של מחוז ירושלים ומקומות מסתור (סְליקים), שבהם הוטמן החומר של שירות הידיעות ה’הגנה’ (הש”י); אנשי חמ”ד (חיל המדע של ה’הגנה’) פיתחו אמצעי לחימה במעבדות האוניברסיטה; ההר, ששלט על כל סביבתו, היה נכס אסטרטגי במערכה על ירושלים; על אחד מבנייני האוניברסיטה הייתה תחנת קשר שהעבירה אותות באמצעות אור לאזור ים המלח.10

עם זאת היה מיקומם של האוניברסיטה ושל בית החולים ‘הדסה’ בהר הצופים בעיה ביטחונית. מפקדת ה’הגנה’ בעיר נאלצה להקדיש תשומת לב מיוחדת להגנת שני מוסדות חשובים אלה והחליטה להקצות לכך את כל המשאבים הדרושים. ניתוקו של המקום מהעיר וריחוקו ממנה והיעדר יישוב יהודי קבוע בסביבתו הכבידו את השמירה. לפי התקן היה דרוש כוח של 87 איש לשמור על האזור מבית הקברות הצבאי עד אוגוסטה ויקטוריה. המסקנה הייתה שיש להקים מעון לסטודנטים ודירות לעובדי האוניברסיטה ו’הדסה’ כדי שבמקום יימצאו בקביעות כמאה גברים. תכנית זו לא מומשה.11 בתכנית ה’הגנה’ מאוקטובר 1938 הוצע גם להקים גדר עם תאורה סביב ההר ולהקים מכשולים ועמדות. הוצע לסלול את קטע הכביש המתוכנן סביב ירושלים בדרך שתסיט את התנועה משטח ‘הדסה’ והאוניברסיטה כדי שלא לסכן על המוסדות שעל ההר.12

ערב מלחמת העצמאות היה הר הצופים להלכה חלק מירושלים העברית, אך היה מנותק ממנה למעשה. מוסדותיו היו בתנופת פעילות וייעדו לעצמם תכניות פיתוח מגובשות ונרחבות לטווח המידי ולטווח רחוק יותר. אך האנשים שעבדו בהר הצופים או אלה שנזקקו לשירותיהם של המוסדות היו מגיעים למקום לתקופות זמן קצובות וחוזרים אחר כך לבתיהם בירושלים ובמקומות אחרים.

בהחלטת החלוקה מ–29 בנובמבר 1947 נקבע שירושלים תהיה גוף נפרד (קורפוס ספרטום) מבחינה מדינית ותנוהל בידי מועצת נאמנות מטעם האו”ם. לירושלים הייתה אמורה להיות זיקה חזקה לשתי המדינות, היהודית והערבית, ונתלו בה תקוות שהיא תהיה מעין גשר של שלום ביניהן. המדיניות של הנהגת היישוב היהודי הייתה שאין לעזוב יישוב גם אם הוא נמצא מחוץ לגבולות המדינה היהודית שנקבעה בתכנית החלוקה. ראש המפקדה הארצית של ה’הגנה’, ישראל גלילי, ביטא מדיניות זו בדבריו בפגישת מפקדים ב–20 בינואר 1948: ‘ההחלטה היא: להחזיק בכל הישובים. אין אנו מתעלמים, כי החלטה זו פירושה פיזור הכוחות, ריתוק אנשים ונשק לעמדות התגוננות, עומס כבד של דאגה לאספקה והובלתה […] אולם יסודה […] בשיקולים מדיניים וצבאיים שנבחנו יפה’.13 החלטה זו הייתה תקפה גם בירושלים ובאה לידי ביטוי בהנחיות שנתן דוד בן–גוריון לדוד שאלתיאל ערב מינויו למפקד מחוז ירושלים: אין לעזוב שכונה יהודית ויש לדאוג להפעלת התחבורה אל כל השכונות.14 העוינות ששררה בין שתי הקהילות הלאומיות בארץ–ישראל ומעשי האיבה שבאו בעקבותיה, שהחלו לאחר החלטת החלוקה, השפיעו מיד גם על הר הצופים ועל מוסדותיו.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “מצור בתוך מצור”