החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

מסע סנטימנטלי קצר

מאת:
מאיטלקית: אריאל רטהאוז | הוצאה: | 2009 | 120 עמ'
קטגוריות: סיפורת מתורגמת
זמינות:

39.00

רכשו ספר זה:

הנובלה מסע סנטימנטלי קצר היא ממיטב יצירותיו של איטלו סבבו, שחיבר אותה אחרי פרסום הרומן האחרון שלו "תודעתו של זנו" (1923) אך לא זכה להוציאה לאור בחייו. זו נובלה בלתי–גמורה ועם זאת מושלמת מבחינת התפתחותה העלילתית וייצוג עולם הדמיונות, הרגשות והרעיוניות האופייני לסופר הגדול מטרייסטה. היא מגוללת את סיפור הנסיעה ברכבת של ג'קומו אגיוס, זקן נבון ואירוני, חולמני ומעשי כאחד. הנסיעה היא אכן קצרה (רק כחצי יום והלילה שלאחריו), אך בשעות אלו יוצא אגיוס להרבה מסעות פנימיים, בחינת מסע–בתוך–מסע, עד שנסיעתו מתפרשת גם כמטפורה של החיים עצמם, מנקודת ההתחלה המלאה ציפיות בתחנת מילנו ועד לאכזבה ולתסכול המר בכניסה לתחנת טרייסטה.
בנובלה מבריקה זו גלומות כל סגולותיו הספרותיות הייחודיות של סבבו בשנותיו האחרונות: ההומור, הסגנון הישיר המעורטל מקישוטיות, המבט המפוקח, המשועשע והסלחני אל האדם וחולשותיו.
איטאלו סבבו (שם–עט של אטורה שמיץ) נולד בטרייסטה ב–1861 ומת ב–1928. פרסם בחייו שלושה רומנים: "חיים" (1892), "זקנה" (1898; י"ל בעברית בהוצאת כרמל, 2006) ו"תודעתו של זנֶו" (1923; י"ל בעברית בהוצאת כרמל, 1988), ורק בסוף ימיו זכה להכרה בינלאומית כאחד מגדולי המספרים האיטלקים המודרנים, בעזרת ידידו ג’ימס ג'ויס, שהיה בין קוראיו ומעריציו הראשונים.

מקט: 4-249-2001
לאתר ההוצאה הקליקו כאן

דוגמה חינם לאייפד, אייפון, אנדרואיד ומחשב הורד/י דוגמה חינם לאייפד, אייפון, אנדרואיד ומחשב

דוגמה חינם לקינדל הורד/י דוגמה חינם לקינדל

כדי לקרוא אנא התקן תוכנת קריאה המתאימה למכשירך כמפורט במדריך לקורא


פרק ראשון
תחנת מילנו

ברוֹך ובתקיפות כאחד הִתיק אדון אגיוס את עצמו מאשתו, ובצעד מהיר ניסה להיבלע בהמון שהצטופף בכניסה לתחנה. צריך היה לקצר בפרידה הזאת בין שני בני־זוג זקנים, שעוד תעורר גיחוך אם תארך יתר־על־המידה. אמנם הם נמצאו באחד מאותם מקומות שהכול ממהרים בהם בלא שיספיקו להעיף מבט איש ברעהו, גם לא כדי לגחך עליו, ועם זאת אדון אגיוס הרגיש שקורם עור וגידים במעמקי נפשו דווקא הרֵע המגחך. יתרה מזו, הוא עצמו הפך כל־כולו לאותו רֵע. כמה מוזר! היה עליו להפגין עצב מזויף שכלל לא חש בו, כי אדרבה, מלא שמחה ותקווה היה וציפה בכיליון־נפש לרגע שיניחו לו לנפשו כדי להתענג בהן. לכן רץ, כדי להשתחרר מהעמדות־הפנים מהר ככל האפשר. לשם מה כל־כך הרבה ויכוחים? אמנם נכון שזה שנים רבות לא התרחק מאשתו, אבל נסיעה זו הביתה, לטרייסטה, שם היא תצטרף אליו בעוד שבועיים, עניין פעוט הוא ואין אפילו טעם לדון בו.

אך העניין נדון, בכל־זאת, במשך ימים רבים, ללא הפוגה. הם התקשו מאוד לקבל את ההחלטה דווקא מפני ששניהם רצו בה, וכדי להבטיח שהיא תתקבל מצאו שניהם לנכון להסתיר את מבוקשם. לוּ דוּבּר על פרידה לכל החיים, או לכל הפחות לחלק גדול מהחיים, אפשר שהיה מזיל דמעה. אבל במצב הנתון היה עליו להודות שהוא יוצא לדרך בחדווה. מה גם שידע שבצאתו הוא מיטיב גם איתה.

בשנים האחרונות התחילה גברת אגיוס לרחוש חיבה לוהטת ובלעדית לבנה. כשבנה נעדר היא הרגישה בודדה גם בקרבת בעלה, ואת תחושת הבדידות העצימה עוד יותר העובדה שלא דיברה על צערה כי ידעה שאדון אגיוס יהתל בה. אולם אדון אגיוס היה מודע לצערה, חש את אי־יכולתו לרכך אותו כעלבון והתעלם כביכול ממנו כדי לחסוך מעצמו טרדה. “זוהי כפייה כפולה!” חשב אדון אגיוס, שקרא כמה ספרי פילוסופיה. “כפולה, כי גם אני וגם היא סובלים ממנה!”.

עכשיו ביקשה גברת אגיוס להתעכב במילנו כדי לא לנטוש את הבן בגפו, לרגל מבחן חשוב שעמד לגשת אליו. אדון אגיוס לא ייחס חשיבות רבה למבחנים כי תמיד אפשר לגשת אליהם שנית, ולמיטב ידיעתו הבן אכן היה עושה זאת בחפץ־לב כי שהייתו במילנו נעמה לו למדי. אולם עכשיו, כדי להשיג את מבוקשו ולנסוע לבדו, נאלץ גם הוא להפציר באֵם שתישאר לפרוש את חסותה על הבן באותן נסיבות קשות. הגברת נשארה אפוא במילנו כדי לרצות את בעלה, אבל אדון אגיוס, שבחן את נפשה בקפידה, יצא לדרכו בתחושת עלבון אם כי לא אמר זאת במפורש, כי אמירה מפורשת עלולה היתה לסכן את חירותו לנסוע לבד.

פרידה זו באמת צריך היה לקצרה, כי גברת אגיוס היתה מסוגלת לשנות כל החלטה שלה גם ברגע האחרון, לוּ היתה מנחשת מה הם פני הדברים באמת. היא היתה מאותן נשים שאינן מעלות בדעתן שלא למלא את חובתן. ואדון אגיוס חשב שהטינה הקלה שחש כלפי אשתו, רגש מאוס ביותר, תיעלם לאלתר כשיישאר לבד. תוך כדי ריצתו כבר נעשה הוגן יותר כלפיה. כשהאריכה את שעת הפרידה הסגירה אשתו את חרטתה על שנטשה אותו לבדו, והוא הרהר בלבו: “כמה היא הגונה! כלל אינה אוהבת אותי, אבל עד לרגע האחרון היא רוצה לקיים את מה שהבטיחה אל מול המזבח. צר לה שאינה יודעת לעשות את מה שהיתה חייבת לעשות. אכן, צער גדול בשבילה וטרדה לא קטנה בשבילי!”.

אבל למה הרגיש אדון אגיוס כה מלא חדווה ותקווה ברגע שנתאפשר לו סוף סוף להיפרד מרעייתו החוקית? כלום ביקש להשתעשע, לבייש את זקנתו ואת שערותיו שכמעט הלבינו לגמרי עקב רדיפת־נשים?

הו! אין לומר דבר כזה. ראשית־כול, זקן אינו מסוגל לרוץ ולרדוף, ופרט לזאת אדון אגיוס לא היה רודף־שמלות גם בצעירותו. אמנם, אין להכחיש לגמרי שגם לָאישה היה חלק בשמחתו ובתקוותו. אותה שמחה ואותה תקווה היו כה מלאות, שדמות־האשה – האשה האידיאלית, ולוּ גם חסרת רגליים ופֶה – לא יכלה להיעדר מהן. דמות זו רבצה בצֵל, מסוּכה בהרבה רוחות־רפאים אחרות, והיוותה חלק חשוב מהן. אך התשוקה לאשה אינה נשארת לעולם אותה תשוקה. אמנם נכון שהאשה נועדה ראשית־כול לאהבה, אבל יש שחושקים בה כדי לגונן עליה ולהושיעה. הרי היא בעל־חיים נאה וחלש כאחד, שטוב ללטף אותו בין שאפשרי הדבר ובין שהוא בלתי־אפשרי.

אדון אגיוס היה זקוק לחיים ולכן נסע לבד. הוא הרגיש זקן, ופי־ כמה זקן בחברת אשתו הזקנה ובחברת בנו הצעיר. כשהלכו הוא ואשתו שלובי זרועות היה עליו להאט את צעדיו, ואילו בפוסעו לצד בנו הרגיש שהלה נאלץ להאט את צעדיו־שלו. הם הקיפו אותו בטבעת של מֶחוות־כבוד. מאז היה חולה סיגלה לה אשתו את גינוני האחות הרחמנייה, המבטלים אצל הגבר כל נטייה להתנהגות אבירית. ואמנם הבן חלק כבוד גדול לאביו, אבל חינך אותו וגם העמיד את דבריו על דיוקם כשהמציא, על כנפי דמיונו התוסס, גיזרוני מילים משוללי כל יסוד מדעי, או כששינה או סילף עובדות היסטוריות: כי הצעיר, אף שסיים את לימודיו בבית־הספר התיכון בקושי רב, זכר היטב את היוונית ואת הלטינית שלו, שפות שאדון אגיוס לא למד מעולם, וידע את מה שידע בדייקנות רבה כמו אמו. ואין זה נוח כלל להיות אב טועה.

אך זה עדיין לא היה הכול, אף שהיה די חשוב לאדון אגיוס שבשנותיו האחרונות יניחו לו לנפשו לגמרי, ולגמרי פירושו: כולל בורותו, שהוא חי שקוע בה שנים כה רבות עד שהפך אותה ליסוד מוסד בחייו.

כל־אימת שלא חש בטוב היה אדון אגיוס תולה זאת בזקנה, אבל חשב שבחלק מההרגשה הרעה אשמה משפחתו. אמנם נכון שמעולם לא היה זקן כעכשיו, אבל מעולם לא הרגיש – נוסף לזקן – גם חלוד כל־כך. והחלודה מקורהּ לבטח במשפחה, אותו חוג סגור עבֵש וחלוד. ואיך אפשר לא להחליד, בתוך חדגוניות שכזאת? כל יום הוא רואה אותם פרצופים, שומע אותן מילים, חייב לדאוג לאותן מחוות־ כבוד וגם לאותן העמדות־פנים, כי מדי יום ביומו הוא מוסיף ללטף את אשתו, שכשלעצמה בוודאי ראויה לליטופים. אפילו תחושת הביטחון שנהנים ממנה בחיק המשפחה מרדימה את האדם, מקפיאה אותו וסוללת לפניו את הדרך לשיתוק.

הֲירגיש חזק יותר כשייחשף לאוויר הלא מעודן השרוי מחוץ למשפחה? מסעו הקצר יהיה מין ניסוי ראשון שהרי עסקיו יספקו לו אמתלה לנסיעות נוספות. בוודאי לא קיווה להתעורר לחיים כפי שקרה לו בנסיעתו האחרונה ללונדון, שהתגורר בה במשך חודשים אחדים, עשרים שנה קודם־לכן, בלי אשתו שאז היתה אם צעירה מאוד.

אותה פעם סבל והתייסר נורא בגלל הבדידות. בלבו קינן קוצר־רוח מהול בכעס כלפי אי־האמון והאדישות שחש סביבו. הוא התבונן בקנאה ובשקיקה בחיים הקדחתניים שהקיפו אותו אך דחוהו. פעם אחת החל לקרוא בבדידות באולם־הקריאה של בית־המלון, כשפתאום קרב אליו ילד נאה וּורדרד כבן עשר ואמר לו מילים אחדות שלא קלט כלל, כי יוּבן מאליו שהאנגלית שבפי הילדים היא הקשה מכול. אדון אגיוס התרגש כי מצא לו סוף סוף חבר. הוא דיבר אליו והילד כפי הנראה גם הבין את דבריו כי ענה לו בשפע־מילים, הרבה יותר מאלה ששמע. אך כולן מילים אנגליות, למרבה הצער! ומאחר שהמילים לא הועילו ליצור תחושת־קרבה ליטף אדון אגיוס את שערו הבלונדיני. אבל אז הופיע על סף הדלת אדון אחד, שנראָה זועם על שילדו מתעסק עם זר: “Philip! Come along!” קרא האדון – והילד התרחק מיד אחרי ששלח מבט מבוהל אל האיש שנתן בו אמון אך לבטח נשקפה לו סכנה ממנו, שכן הרחיקוהו ממנו בדאגה כה רבה.

וייסורי הבדידות הקוצפים גם הזיקו לעסקיו, כי בסופו של דבר החשיב אדון אגיוס את כל לקוחותיו לאויבים. ואף קרה דבר גרוע מזה, כי כדי להרגיש תוסס יותר נעזר אדון אגיוס הפיכח והמהוגן באַבּסינְת – משקה המשמש תחליף מצוין ליחסי ידידות ולשיחת־ נימוסים. אמנם לא שתה יותר מדי אבסינת, אבל בכמות מספקת שתגרום להפרעות במערכת העצבים שלו, הפרעות שפסקו עם שובו למולדת, כשחזר למרבה שמחתו, אל חיי המשפחה אשר הפכו כל גירוי אחר למיותר מלכתחילה.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “מסע סנטימנטלי קצר”