החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

מסעו של גאנדי הקטן

מאת:
מערבית: יהודה שנהב־שהרבני | הוצאה: | 2016-04 | 182 עמ'
הספר זמין לקריאה במכשירים:

32.00

רכשו ספר זה:

"'באתי וראיתי אותו מת. כיסיתי אותו בעיתונים ואיש לא היה לידו. אשתו נעלמה, כולם נעלמו. נשארתי לבדי'… אני זוכר את דבריה של אליס. ניסיתי לשחזר את מה שסיפרה ומצאתי חורים בסיפור. כבר איננו יודעים לספר סיפור. כלום איננו יודעים. כל הסיפורים מלאים חורים. סיפורו של גאנדי הקטן תם ונשלם. המסע תם ונשלם, וגם החיים."
גאנדי הקטן, מצחצח נעליים ביירותי, נורה בידי אלמונים במהלך מלחמת לבנון ב-1982. ידידתו אליס, זונה מזדקנת, מספרת את סיפורו וסיפורה, שהם בעצם הסיפור של העיר ביירות ושל לבנון כולה כפסיפס אנושי, דתי ועדתי. חידת מותו של גאנדי, אף שהיא טורדת מנוחה, לא תמצא את פתרונה. השאלה איך לפתור את חידת חייו וחיי הסובבים אותו היא העומדת בבסיס ניסיונו של ח'ורי למצוא שפה ודרך לרקום מסכת חיים טריוויאליים של אדם פשוט המיטלטל ונרמס בסערת קורותיה של העיר המופלאה, ולעשותה לאנדרטה ספרותית משוכללת ומפעימה, מלאה חום וחמלה.
אליאס ח'ורי (יליד ביירות, 1948) הוא מהסופרים והאינטלקטואלים הערבים החשובים בימינו. עד כה פרסם אחד-עשר רומנים ושלושה מחזות, וספריו תורגמו לשפות רבות. כיום הוא מחלק את זמנו בין ביירות, שם הוא עורך את כתב-העת של המכון ללימודים פלסטיניים, לניו-יורק, שם הוא מלמד ספרות ערבית באוניברסיטת ניו-יורק. מסעו של גאנדי הקטן הוא ספרו הרביעי המתורגם לעברית. קדמו לו באב אלשמס (אנדלוס 2002) יאלו (אנדלוס 2005) ופנים לבנות (הקיבוץ המאוחד 2013).
"ללוס אנג'לס יש ריימונד צ'נדלר, לאיסטנבול אורהאן פמוק. ביירות היפה ומלאת החיים היא של אליאס ח'ורי." לוס אנג'לס טיימס

מקט: 4-497-1205
לאתר ההוצאה הקליקו כאן
"'באתי וראיתי אותו מת. כיסיתי אותו בעיתונים ואיש לא היה לידו. אשתו נעלמה, כולם נעלמו. נשארתי לבדי'… אני זוכר את […]

1

ואף־על־פי־כן הם מדברים.

אני רואה לנגדי את דמויותיהם מתפוגגות מאחורי עיניהן. עיניים מתפוגגות ומים. הרבה מים. מים המכסים כל דבר, וקולות רחוקים. נדמה שהם רחוקים. אני מזמֵן את הדמויות למולי ומקשיב. איני בטוח מי מדבר ומי מקשיב. אני הוא שמדבר. כל העת דיברתי. כבר איני בטוח. האם קולי הוא זה או קולה של הדמות? מה פשר הדמויות? אני מביט, והדמויות מתפוגגות כמו מים. מים לא מתפוגגים. הם זורמים וסוחפים אותך איתם. הם בתוך המים. כל אחד מהם הוא כמו מים.

אני מספר את הסיפור והסיפור אינו מסתיים. מהו סיפור אם לא תצרֵף של שמות? כשהתוודעתי לשמותיהם התוודעתי לסיפור: עַבְּד אֶלְכָּרִים, אָליס, סוּעאד, הכומר אָמין, דייוויס האמריקאי, הכלב, הסַפָּר, סְפּירוֹ בעל הכובע, סָלים אבּוּ עיוּן, הדוקטור עאטֶף, הדוקטור נַסיבּ, אבּוּ גָ’מיל האִימְפְּרֶסַרְיוֹ, סֶגֶן טַנוּס אלזעים, הכלב השני, מאדאם נהא עאוּן, חִצְן, ראלף, עַ’סאן, ליליאן צַבּאעָ’ה, קוסטנטין מַח’בּאט, אבּוּ סעיד אלמנלא, המנהיג הבלתי מעורער, פאוּזִיָה, חִצְן בנו של עבד אלכרים, עבד אלכרים בנו של חִצן, חבּיבּ מַלְכּוֹ האשורי, אִבְּן אלעיתאני, אלעַסְכָּרִי, וכיוצא באלה, וכיוצא באלה. והרוסייה הלבנה. וכיוצא באלה. מתו כולם. יצאו עם ה”כיוצא באלה” ולא חזרו.

אני לא יודע אם נַג’את מתה, אבל יודע בוודאות שהאופה הישיש רשיד מת. לגבי האחרים אני לא בטוח. אפילו מותו של עבד אלכרים, שפותח את הסיפור, אינו ודאי. לא ראיתי אותו מת. למעשה לא הייתי שם בשעה שמת. וכאשר הלכתי לבקר בביתו לא מצאתי שם זֵכר לעבד אלכרים, וגם לא לאשתו, בתו או לסַפָּר. לא חיפשתי אחריהם.

את אליס הכרתי במלון זול בשם סלוניקי. כשנכנסתי למלון בפעם הראשונה חשבתי שבעליו הוא במקורו יווני מהר אַתוֹס המאוכלס בנזירים. התברר שזה סתם מלון קטן – ששכן ליד בניין סטארקו שהפגזים החריבו – מלא יצאניות, יצאניות בדימוס, נערות בר, וחיילים. אליס עבדה במלון כחדרנית. כלומר, היא אמרה לי שעבדה כחדרנית, אבל אני לא בטוח. גם אין לי מושג למה סיפרה לי את כל הסיפורים האלה. המלון נסגר בשנת 1984 ואליס נעלמה. כשנעלמה נזכרתי בעבד אלכרים והחלטתי להעלות על הכתב את הסיפורים. כעת התברר לי שלא כיזבה. אשה מאוהבת אינה מכזבת. אליס לא הייתה מאוהבת, אבל לא כיזבה. כזאת הייתה אליס. היא שיקרה כמו כל אחד אחר, אבל לי סיפרה הכול. כל דבר. וכל דבר ודבר התברר אחר־כך כאמת לאמיתה.

אליס נעלמה, וכל האחרים החלו למות לנגד עיני. האם אני הרגתי אותם או רק מְספר את סיפורם?

אני פוסע, וצילו של עבד אלכרים פוסע לצידי. אני רואה את גופו הקטן, שיניו השבורות וצווארו השזוף והמזדקר. אני רואה כל דבר. כאשר אני שואל אותו על אליס, אני מבחין שהוא רק צל. עבד אלכרים הפך לצל שצלליו גודשים את עיני. כאשר מת, איש לא הבחין בזה. הוא מת כשהמוות הפך לחסר ערך.

“למוות אף פעם אין ערך,” אמרה אליס בשעה שסיפרה לי את הסיפור. היא שיקרה. היא יודעת שיש למוות מחיר: המוות עצמו. אמרו שעבד אלכרים מת מכדור תועה. אמרו שירו בו לאחר שברח מביתו. אמרו שצעד לבדו בדרך ונורה בגבו. לאחר מותו נעלמו כולם. אפילו אליס נעלמה. לשווא חיכיתי לה שנתיים, היא נעלמה. אליס הלכה למלון סלוניקי, שם עבדה כחדרנית, ובעל המלון עטף אותה בחום רב. “היא אוצר,” אמר לי, וקרץ בעינו השמאלית. באותה עת לא הייתי עסוק. הייתי מגיע עם בקבוק ערק לבית־המלון ורואה אותה יושבת וממתינה לי בלובי ההומה חיילים וגברים שלעסו את האוכל ופיהקו. היא לוקחת אותי לחדרה ואני רואה את הוורידים השחורים המשתרגים ומכסים את ידיה. בלגימה אחת היא מרוקנת את הכוס שאני מוזג לה, והרעד בידיה נעלם. אחר־כך היא מדברת, ואני מתמסר למילותיה. היא אמרה שאני כאחד הילדים שלה. “אתם כמו ילדַי,” פנתה אלי ואל המסובים האחרים בלובי. בעל המלון התבדח ואמר: “לא גברתי, אנחנו לא בני זונות.” כולם התפקעו מצחוק, ואיתם גם אליס. אני מביט בה בפחד. מי האשה הזאת? את עבד אלכרים הכרתי בדרך מקרה. אבל היא, אין לי מושג איך הכרתי אותה. עבד אלכרים, המכונה גאנדי הקטן, היה מצחצח נעליים. לא צחצחתי את הנעליים אצלו, אבל שמעתי עליו, וכשפגשתי אותו פעם בדרך מקרה, שוחחנו ארוכות. אבל היא? אין לי מושג איך נפגשנו. אולי גם כן בדרך מקרה.

אשה בשנות השישים לחייה, שדבר בה לא הסגיר שהייתה אשה. חזה שטוח, גוף כחוש מוסתר בתוך שמלה ארוכה ושחורה, עיניים עצומות למחצה, אף ארוך, שפתיים צרות וידיים שלא מפסיקות לרעוד. אשה שאין בה שום דבר מיוחד, לבד מזה שדרכה אנו עוברים אל אשה אחרת. תמיד זה כך: דרך אשה אחת אנו עוברים אל אחרת שהכרנו בעבר. לכל אשה יש בזיכרוננו תמיד מקור נשי. כך גם אליס. היא דמתה לוויקטוריה, שאנטון מנקה האשפה המשוגע רץ בעקבותיה וניסה לנשק אותה אחרי שאֶמיל בעל החנות הבטיח לו מטבע של לירה. אולי נזכרתי באמצעותה בוויקטוריה, שבה חשקתי כמו כל הנערים בשכונה, שלא לדבר על מבטיהם של האבות והגברים. “כל הנשים הן זיכרונות,” ניסיתי לומר לאליס בשעה שסיפרה לי את הסיפור על הסֶגֶן טנוּס. היא לא הסכימה עם דברי, והצדק איתה. באותה עת הייתי פחדן ולא הבנתי מדוע לא הסכימה איתי. היום אני יודע. כל הנשים הן זיכרונות, מלבד האשה שאתה יכול לסבול. אתה גבר משום שהינך יכול לשאת את האשה שלא תזכיר לך שום אשה מן העבר. זו האשה שאתה לא חושב באמצעותה, או בעזרתה, על שום אשה אחרת. זו האשה שתהרוג אותך. היא תוביל אותך במסע האחרון אל המוות, ולא תספיק לספר את סיפורה.

אליס היא שלקחה אותי במסע אל עבד אלכרים ואל כל הפנים והשמות האחרים שהזכרתי. ועכשיו אשאל: מי הנוסע ומי הנשאר? האם לקחה אותי באמת למסעה עם עבד אלכרים או ששימשתי עבורם רק מַרְאָה? אינני יודע. כל שאני יודע עליה הוא שנדדה בין מוֹסוּל, בגדאד וחַלַבּ לפני שהשתקעה לצמיתות בביירות. אבל עבד אלכרים, המכונה גאנדי הקטן, לא נסע לשום מקום. עבד אלכרים נשאר מרותק לארגז הצחצוח שלו מול שער האוניברסיטה האמריקאית. הוא נשאר בביירות ועבד בכל העבודות לפני שצנח ומת על גבי הארגז. אבל גם כשהשלים את מסעו לא ידע עבד אלכרים שלמעשה נסע יותר מכל מצחצחי הנעליים בעולם. לא מפני שחצה את הדרך מכפרו מַשְׁתָא־חַסַן שבמחוז עַכָּאר לביירות, אלא משום שביירות עצמה נסעה. אתה נשאר נטוע במקומך והיא נוסעת. בִּמקום שאתה תיסע העיר נוסעת. תסתכלו על ביירות, על מזרח שווייץ, הונג קונג, סייגון, כלכותה, סרי לנקה. כאילו הקפנו את העולם בעשר או עשרים שנה. אנו נשארים נטועים במקום והעולם סובב סביבנו. כל דבר השתנה סביבנו. גם אנחנו השתנינו.

עבד אלכרים השתנה מאוד לפני שמת, והמוות לא אִפשר לו לראות את העיר שהשתנתה ודומה היום לכל עיר טיפוסית בהודו. אולי זה יקרה גם לנו. גם לנו לא יאפשר המוות לראות את השינויים שאיננו מסוגלים להעלות על הדעת. מכל מקום, המסע הזה יסתיים בין אם נרצה ובין אם לא נרצה.

אני הוא שמספר וכותב. אני רוצה לנסוע איתם ומוצא עצמי בודד בקרן זווית חשוכה. המסע תם ונשלם לפני שנים מועטות, אבל כשאני מחפש את הקֶצֶב שלו אני מרגיש שאני חופר בבאר עמוקה. אני לא חופר. הבאר פוערת את פיה ובולעת אותי. גם אני רוצה לנסוע כמו שנסע עבד אלכרים למסעו, כמו שנסעו אליס, ומלכו, ונהא, וליליאן, ואבו סעיד, ורימא, וחִצן… אני רוצה לנסוע ומגלה שאני חופר בבאר עמוקה שבולעת אותי לתוכה.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “מסעו של גאנדי הקטן”