מסע ברדיו

כשהוא כמעט בן חמישים שב ארי סתווי (הרבסט), אב חד הורי לשירה, לעבוד במקצוע חייו – שדרן רדיו, אחרי הפסקה ארוכה שלא מרצונו.
עתה, בפרק השני של קריירה רדיופונית כשהוא מפויס יותר, רגוע יותר ובשל יותר, הוא יכול אולי ליהנות מעבודתו. הפעם זו תחנת רדיו פרטית, "ישראלי", אותה הקימו כמה מיוצאי התחנה הממלכתית אשר נסגרה בצו המדינה, מה שהותיר אצל רבים זעם ותסכול.
כתב יד מסתורי המתגלגל לתוכנית הרדיו האישית של סתווי, סוחף אותו למסע קסם רדיופוני אל העבר, במהלכו ימצא תשובות לשורת שאלות ותעלומות שכבר היה בטוח שלא ימצא לעולם, כולל חידת מותה של שדרנית הרדיו, דוריה קירש.
האם שבועות ונדרים שקיבל על עצמו, כבן הדור השני, יופרו? האם החלטות ישונו? האם ייסע למקומות שנשבע שלעולם לא ייסע אליהם? והאם ארי סתווי יחווה עוד פעם אחת – או ליתר דיוק בפעם הראשונה – אהבה? מסע ברדיו הינו סיפור על אהבה.

מקט: 4-128-127

כשהוא כמעט בן חמישים שב ארי סתווי (הרבסט), אב חד הורי לשירה, לעבוד במקצוע חייו – שדרן רדיו, אחרי הפסקה […]

---

חלק א’
מסע

מעולם לא אמרתי לאבא שלי שאני אוהב אותו, אף שאהבתי אותו מאוד. כן, היום אני יודע עד כמה אהבתי אותו. מותו בא לו קודם. למה לא אמרתי לו את הדבר הכל כך בסיסי הזה? לא יודע. אולי כי אבא היה תמיד קצת מרוחק, או אולי אני הייתי זה ששמר על המרחק? שבריר של רגע לפני שאזרתי כוח לומר לו זאת, מתוכי, מקרבי, על מיטת חוליו – הוא מת. ועתה במלאת לי כמעט חמישים שנה, אני חושב עליו רבות. ופתאום זה מכאיב. אני רוצה להגיד לו, וכבר לא יכול. אני רוצה לשאול שאלות, וכבר אין את מי.

הרבה לא ידעתי על אבא. הוא היה אדם שתקן. לא מדבר. אני בטוח שאהב אותי, אף שגם הוא לא אמר זאת מעולם. הייתי בנו היחיד. “הוא חשש לחשוף אותך לרוע, לשנאה לסבל שחווה, שמא תגדל להיות אדם רע”, כך אמרה לי פעם אימא, לכן העדיף לשתוק. זה היה כבר אחרי מותו. חשתי אז שירד המסך על סיפור חייו. הייתי בטוח שיותר לא אדע דבר עליו, על קורותיו ועל מקורותיו. תולדות חייו נותרו עבורי עננה אפורה, מעורפלת, אטומה.

לאבא שלי היו שני שמות. גוסטב, השם הגרמני, והנרי היה השם האנגלי. שם המשפחה היה הרבסט. סתיו בגרמנית. על כרטיס הביקור היה כתוב תמיד הנרי ג. הרבסט. לעיתים היה הנרי, אוהב בירה לא קרה, אוהב את מנצ’סטר יונייטד וקריקט, מספר בדיחות קצרות נטולות פאנץ’. לפעמים היה גוסטב, קצת מריר, קצת אפרורי, זעפן, חידתי. מדויק. אוהב פסנתר. את נבחרת גרמניה לא אהב מעולם. רוב חייו חי בישראל.

היינו יחידה משפחתית מצומצמת. אימא ואבא ניצולי שואה שניהם, ואני – צבר, יליד הארץ. אבא היה מהנדס מים בשירות ההידרולוגי, אימא הייתה פסיכולוגית. גרנו בירושלים, בבית נאה, צמוד קרקע בשכונה שהתגוררו בה משפחות ממעמד הביניים. אימא שלי הייתה אישה חזקה. תמיד ניצבה מאחוריי, עודדה, אבל ידעה גם להעמידני במקומי כשצריך, גם לבעוט בישבני, מטפורית כמובן. ידיים לא הורמו בביתנו מעולם. לא הייתי שפן ניסיונות פסיכולוגי של אימא, ועל כך אני מודה לה מאוד. היא הייתה בהחלט אימא רגילה וטובה. אבא היה רק מביט בעיניים רושפות כשהתנהגתי בדרך שנראתה לו בלתי ראויה. הם הכירו באולפן לעולים. היא כבר הייתה סטודנטית לפסיכולוגיה שמתחילה את ההתמחות, והוא עולה חדש עם תואר בהנדסה מבריטניה. היא דיברה אנגלית, במבטא פולני, ולכן יכלו לדבר בינהם. הם התאהבו. סבא וסבתא לא היו לי, לא מצד אימא ולא מצד אבא. בשנותיי הראשונות היו זוג אנגלים קשישים, ערירים, הת’ר וג’ון, שהיו בזכרוני על תקן סבא וסבתא מאמצים, אך גם שניהם הלכו לעולמם בטרם עמדתי על דעתי.

קינאתי בחברים שזכו ליהנות מן היחס הנעים, הסלחן, המחייך תמיד של סבים וסבתות, המביאים מתנות בכל הזדמנות שרק אפשר, או ככה לפחות היה נדמה לי כשהזדמן לי לצפות במפגשים כאלה. הקנאה הזאת נעורה בהמשך חיי, כשדברים השתבשו.

מדי פעם אבא היה מתאר את סבתא, את אימו, סיליה. כך קראו לה. במילים עשה זאת, לא בתמונה. לא נותרה בעולם שום תמונה שלה, נותר רק הזיכרון המעומעם. סבתא הייתה אישה יפה, היה אומר כשדיבר על אימו, מכניס את המילה סבתא לחיינו. היה מתאר שבתות בבוקר, כשהייתה אוספת את שיערה כחלת שבת. עיניה היו ירוקות, פניה חכמות, נאות. הוא זכר אותה לובשת בכל מיני הזדמנויות חגיגיות חולצת משי דקה וחצאית. מדי פעם כשהייתי רואה נשים מבוגרות, סבתות נאות, שהלמו את התיאור של אבי, הייתי מחליט ביני לבין עצמי שזאת סבתא שלי. אימא שלי הייתה נוהגת גם היא לאסוף את שיערה כחלת שבת, ובכל פעם שעשתה כך מבטו של אבי נעשה רך. על סבא שלי, אביו, לא ידעתי כמעט דבר. הוא אמר לי פעם שעבד בתחנת רדיו גרמנית ופלט: “צריך להיזהר מהרדיו, הוא יודע להיות בוגדני”. לא הבנתי בדיוק מה כוונתו, וגם לא התעקשתי להבין.

כמה קינאתי בחבר הילדות שלי, דורי, שהסבא שלו נהג לאסוף אותו בימי גשם במכונית אׅיזֶטָה איטלקית, בעלת שלושה גלגלים ודלת שנפתחת מקדימה יחד עם ההגה. דורי היה מזמין אותי להצטרף ושלושתנו היינו נדחקים בקופסה המוטורית הקטנה הזאת, ריח המעילים הרטובים מגשם היה ממלא את אפי. ככה היינו מגיעים הביתה. אני זוכר ששאלתי את הוריי באחד מטיולי שבת בבוקר למה לי אין סבא וסבתא. התשובה הייתה קבועה, “הם אינם. נרצחו בשואה”. ככה כנראה שמעתי לראשונה בחיי את המושג שואה. תמיד בצירוף מילים הכולל את מילת ההסבר “נרצחו”. התפתחה אצלי חיבה מיוחדת לקשישים.

על רקע זה נתקבעה בי, למן היום שעמדתי על דעתי, השנאה לגרמניה, שם קוד – ברלין. עוד כילד ידעתי לדקלם את המילים “לעולם לא אדרוך על אדמת גרמניה”, ולדקלם את “חת, שתיים שלוש ארבע, מגרמניה היטלר בא”. אבל בעת ובעונה אחת לא רציתי לשמוע סיפורים על השואה.

פעם סיפרה לי אימי שאחרי שנולדתי היא ניסתה להרות שוב, אבל זה לא הצליח. השנים במחנות פגעו בגופה, הסבירה. כילד לא ממש הבנתי, אבל יותר לא הטרדתי אותה בעניין זה, משהו כנראה סימן לי שעדיף לא להציק. הדיבור הזה על המחנה היה נדיר ביותר.

 

האם המחשבות הללו של אדם כמעט בן חמישים, בעצמו אב חד הורי, אטום אב, אטום אהבת אישה, אטום שואה, אטום גרמניה, הן אלו שגלגלו לפתחי את השינוי שלא באמת ציפיתי לו?

מכל מקום, בוקר אחד, מבלי שקלטתי זאת בהכרתי, החל המסע שעתיד לשנות את חיי. אומנם בתחילה לא הייתי מודע לדבר, אולם משהחל, לא יכולתי לעוצרו. הוא היה חזק ממני.
***

הצעד הראשון במסע בן עשרת אלפי המילין והמילים, החל בבוקר שבו טיפסתי אל הבּוֹיְדֶעם בביתי. את מה שחיפשתי, לא מצאתי, אבל בזווית עיני שמתי לב למזוודה חומה ישנה שעל דבר קיומה שכחתי לגמרי. ואז, ברגע של חוסר תשומת לב, החלקתי מהסולם. ספגתי חבטה הגונה ברגלי השמאלית. התקלחתי בתקווה שהמים החמים יעמעמו את הכאב, ואוכל לאתחל באופן קצת יותר מוצלח את הבוקר הזה, אפילו התגלחתי והזלפתי על פניי את ה”דרַקר נואר” ששמור לבקרים אופטימיים. כשיצאתי מהמקלחת בתקווה להמשך טוב יותר, הדלקתי את הרדיו, פעולה נדירה ביותר באותם ימים. בקע ממנו שיר. הזמר ביקש מאהובתו ‘תני לי לראות אותך מתפשטת מולי’. איזה שיר יפה חשבתי לעצמי. התחשק לי לתופף אותו. פעם, בימי הרדיו הרחוקים, זה היה עושה לי חשק מיידי להגיש אותו למאזיניי.

ואז נזכרתי איפה עשוי להימצא הדבר הזה שחיפשתי. הנחתי את כוס הקפה וניגשתי לחדר העבודה שלי. בתוך תיבת מסמכים גדולה, במקום זמין יותר מהבוידעם, על המדף העליון בספרייה, היה מונח לו קלסר אפור. למרות הכאב החד ברגלי, נעמדתי שנית על כיסא, שלפתי את הקלסר, ובתוך דקות מצאתי את שחיפשתי. תעודת שדרן הרדיו שלי. נשפתי בעוז כדי להסיר מעליה את האבק. כמה חלקיקי אבק חמקו אל גרוני, השתעלתי קלות, ואחר כך הבטתי בה. תעודה רשמית המעידה שלמדתי במשך כשנה את המקצוע ‘קריינות רדיו’! עברית תקנית ביותר, תווי הקריינות שיבטיחו אינטונציה טובה, הניקוד הבסיסי של המילים הקשות וכמובן דיקציה והיגוי, ולצד אלה – הגשת מוסיקה, כללי הריאיון הרדיופוני, עריכת תוכניות ותחקיר עיתונאי-רדיופוני עמוק. זה היה לפני שנים רבות.,ופתאום, נעשה רלוונטי. התעודה חיזקה את ביטחוני לקראת ההחלטה שעמדתי לקבל, החלטה שתסמן תפנית בחיי. נטלתי את כרטיס הביקור שנמסר לי והתקשרתי למספר הטלפון שהיה רשום עליו. לאחר כמה צלצולים שמעתי את הקול הרדיופוני העמוק, המהוקצע מהצד השני של הקו. זה היה מנו ברקן. אמרתי לו “כן”. כן על ההצעה שהפנה אליי ימים אחדים קודם לכן, לשוב ו”לעשות” רדיו אחרי חמש עשרה שנות הפסקה. הוא שמח.

קולו של מנו מילא את מכשיר הטלפון. “ארי, אני שמח מאוד על החלטתך. אני בטוח שיהיה טוב, שתשחזר את ההצלחה שלך ברדיו מפעם, אני סומך עליך. אתה טוב” הוא קבע. רציתי לשאול אותו מה היה שם בדיוק, אולי הוא יודע את התשובה לשאלה מדוע גורשתי מהרדיו הממלכתי בצורה כה מבזה לפני חמש-עשרה שנה.

העניין החל כמה ימים קודם לכן, בשעת בין ערביים. בצד השני של השפופרת נשמע קול נמוך, רהוט,רדיופוני, מאוד לא צפוי, שהכרתי היטב מפעם, “ארי?” הוא שאל. “כן” עניתי, בנימת קול דומה לשלו. אחרי שיחה קצרה וכמה שאלות על חיי היום, הציע שניפגש.

וכך, כבר ביום המוחרת מצאתי עצמי יושב מול מנו, קולגה לשעבר, בבית קפה בנמל יפו. הוא התבגר, נותר גבר נאה עם רעמת שיער יפה, כסופה, משוכה לאחור. הרדיו הממלכתי, שם עבדנו שנינו, נסגר סופית לפני כשנה וחצי בהחלטת הממשלה. אחרי לבטים קשים הוא החליט שלא להצטרף ללשכת השידור הממשלתית החדשה שהוקמה תחתיו, לקח את הפיצויים שלו והקים תחנת רדיו פרטית משל עצמו. עכשיו הוא בעל הבית. הוא המנהל. “אני רוצה אותך איתי”, אמר לי בטון של מנהל, והביט בי ישירות בעיניים כנות. פתאום חיבבתי את האיש הזה.

הייתי קצת המום מהצעתו, אבל ניסיתי להסתיר זאת. “אתה לא רוצה לבחון אותי קודם?” שאלתי,

ומנו שוב מיישיר אליי מבט: “ארי, אני מכיר אותך, אני יודע מי אתה, אני לא צריך לעשות לך מבחנים, אין צורך להשפיל אדם כפי שהשפילו אותי”. הוא סיפר על המבחנים שהעבירו אותו על מנת לבחון לכאורה האם לקבלו ללשכת השידור החדשה, כשעוד חשב ללכת לעבוד שם. הוא, שהיה כוכב רדיו, שאלפים האזינו לתוכניתו, שמדורי הרכילות כתבו על אודותיו, התבקש לפתע לעשות מבחני קול ולקרוא קטעים למיקרופון, כאילו היה מועמד טירון. בהתחלה עוד זרם איתם, סיפר לי, אבל, כשראה מבעד לזכוכית האולפן את הגיחוכים הזחוחים של הבוחנים הצעירים, שהיו בגן הילדים כשהוא כבר היה כוכב – יצא החוצה ועזב בזעם, מבלי להביט לאחור. כמה חודשים אחר כך הקים את “רדיו ישראלי”, תחנת רדיו עצמאית, שפועלת כבר כשנה, תחת הסיסמה “הכי צבר שיש”. הוא יעשה זאת אחרת. אנושי יותר, רדיופוני יותר, ישראלי יותר. הבטיח לעצמו ולי בשיחתנו.

הוא נקב בשכרי, דומה מאוד לשכר במקום עבודתי הנוכחי, והבטיח להעלות את השכר כשרוח איתנה תנשב במפרשי הספינה.

עטיתי על פניי מבט חושב ושוקל ומונה, אבל בתוך תוכי ידעתי שגם בחינם הייתי עושה זאת. רדיו זה חיידק, גם אם הוא רדום לעיתים.

“איך נזכרת בי, דווקא עכשיו”? תהיתי.

מנו הביט עליי מופתע מהשאלה, ראיתי את גלגלי מוחו פועלים. הסתמן איזה חיוך בזווית פיו, חיוך שהכרתי מימים ימימה. חיוך קצת ממזרי.

“הרדיו פועל כבר כשנה. לקח קצת זמן עד שנזכרתי בך והבנתי שרדיו ישראלי זקוק גם לאחד כמוך. יום אחד אולי אספר איך נזכרתי בך. כרגע מה שחשוב הוא שיש רה-יוניון”.

ידעתי שאם אקבל את הצעתו תופרע שגרת חיי, שהייתה נעימה לי למדי. החיים יסתבכו. “תיזהר מרדיו, הוא יודע להיות בוגדני” הדהדו בראשי המילים הסתומות שאבי המנוח אמר לי בכמה הזדמנויות. אמר ולא פרש. כהרגלו. אמר ולא נדרש לפרש. כהרגלי.

אמרתי למנו שאשן על זה לילה. יש אומרים שזו הדרך הטובה ביותר לקבל החלטה, אף כי בתוך תוכי, עמוק בלב, כבר ידעתי כי נפל הפור.

בחלומי שב המשבר מסיום הפרק הקודם ברדיו. בבוקר קמתי עם הרגשה לא נעימה. מסתבר שגם בגיל המתקרב לחמישים, ואולי בגלל זה, התודעה נלחצת מהצורך לקבל החלטות שעשויות להטיל אותי לעתיד לא נודע ולנתק אותי מהשגרה המוכרת והנוחה. אבל, כאמור, על אף כאב הרגל, נעניתי בחיוב להצעה של מנו.

האם עוד ציפיתי לשינויים גדולים בחיי? לא. הייתה לי העבודה שלי ב”בית אהבות”, פרויקט דיור מוגן נחשב, שבו הייתי הממונה הכול יכול על התרבות והפנאי של הדיירים; הייתה לי המוסיקה שלי, הפרטיות שלי, היו לי הספרים שלי, הקיבעונות שלי. הייתה גם מערכת תופים קטנה – חלום ילדותי שהוגשם – שנהגתי לתופף עליה מעת לעת בחדר האטום לרעשים שבניתי במרתף דירתי. זו הייתה דרכי לבטא את אהבתי למוסיקה ולהשתחרר מלחצים סמויים מן העין. ומעל לכול הייתה שירה, בתי. כן, הייתי אב רווק לבתי היחידה, שירה. גם אני בן יחיד. זו כנראה דרכו של עולמי. היחידות. היה לי משום מה גם די ברור שפרק החיים עם בן זוג בגלגול חיים זה הסתיים. יש שיקראו לזה נזירות, יש שיקראו לזה פחד, חשש מלהכניס עוד אדם לבועה הנוחה שיצרתי לי עם בתי. אהבתי את דירתי, את חדר העבודה, את חדר הנגינה; אהבתי את משפחתי המצומצמת ואת עבודתי. הורי כבר הלכו לעולמם. האם הייתי מאושר? חשבתי שכן.

לקח עוד קצת זמן להודיע ב”בבית אהבות” על עזיבתי. ערכו לי אירוע פרידה מרגש, דיברו רבות בשבחי, קיבלתי גם שי לסיום עבודתי, חתום במעטפה. אחרי שסיימתי להודות בקול נרגש על המילים החמות פתחתי את המעטפה וגיליתי כי השי היה כרטיס טיסה פתוח לאחת משלוש בירות אירופאיות לבחירה: לונדון, פריס או ברלין. אמרתי להם בחיוך שהבחירה מצטמצמת מייד לשתיים. היה לי ברור שאעמוד בהבטחה שחונכתי אליה: לא קונים שום דבר מתוצרת גרמנית, לא מבקרים בגרמניה וגם לא טסים דרכה, לעולם. הייתי משוכנע שכל דיירי הבית, רבים מהם ניצולי שואה, יסכימו איתי.

וכך, אחרי כשבועיים מיום השיחה ההיא עם מנו, בא יום העבודה הראשון שלי בתור שדרן בתחנת “רדיו ישראלי”.
***

התעוררתי בבוקר יחד עם הציפורים ועם הפרפרים. התרגשתי, כן, אני מודה. התרגשתי. התקלחתי, התגלחתי, שוב הזלפתי את ה”דרקר”. התכוננתי בחגיגיות לפגישה הראשונה. האדם הראשון שפגשתי היה שומר החניון, מר מַרְאֶה. “לאן אתה”? הוא שאל בקול נבחני. עניתי בטון ניגוני “לרדיו”. הארכתי את הלמ”ד וגלגלתי את הרי”ש כדי להישמע שדרני או סתם מבודח. זה לא ריכך אותו. שדרני רדיו כבר לא עושים רושם על אף אחד כנראה. “רגע, אני אבדוק אם יש מקום”. אמר לי בפנים חמוצות. הצבעתי על מקום פנוי שניבט אפילו מכיסא הנהג שלי. שומר החניון הרצין, החמיר עוד יותר את הטון. “אדוני אתה לא תקבע לי אם יש מקום או אין מקום, תן לי לעשות את העבודה שלי”. דקירה קטנה מבחוץ וההרגשה המרוממת שמילאה אותי קודם הפכה באחת למבחן ראשון. אהיה מקצוען, חשבתי לעצמי, לא אתן לזה לקרות. לא אריב איתו. החלטה מקצועית רדיופונית ראשונה. קור רוח. אחרי דקה או שתיים פתח לי את השער בלא אומר, גלשתי לחניה הפנויה. נזכרתי בשומר חניון הרדיו בגלגולי הקודם, ז’אקו קראו לו, ניצול שואה חביב מסלוניקי. תמיד חייכן, תמיד אדיב, תמיד מאזין לנו בטרנזיסטור קטן שהיה קשור בגומיות לקיר הבּוּדקֶה שלו. “חשוב לי להיות נחמד אליכם, השדרנים, כי אז אתם נחמדים בשידור ואני נהנה מהתוכנית שלכם, במיוחד מהתוכנית שלך, ארי”. כך היה אומר לי. לפני כעשר שנים הלכתי להלוויה שלו, אחרי שנתקלתי באקראי במודעת אבל.

נכנסתי לבניין המשרדים שבאחד מחלליו שוכנת תחנת הרדיו הצעירה, “רדיו ישראלי”. היכן בדיוק ממוקם הרדיו, לא ידעתי.

אדם מבוגר הגיח מולי, שאלתי אותו היכן הרדיו. לא היה לו שמץ מושג. הפנה כפות ידיו לתקרה והמשיך ללכת. מייד אחריו צצו גבר ואישה “סליחה, היכן הרדיו פה?”, ניסיתי את מזלי. הד קולי שב אליי מהקיר החשוף והוא נעם לי. בני הזוג נעצרו, הביטו בי וחייכו. “הרדיו?” אמרו שניהם במקהלה, האישה הביטה על הגבר, הוא חשב רגע, המהם ואז אמר “נדמה לי שנכנס לפה משהו חדש לאחרונה. אולי זה רדיו. בוא אחרי”, הוא נפרד מהאישה בנשיקה באוויר והתחיל לצעוד. פסעתי בעקבותיו.

סוף סוף אדם נחמד לרפואה חשבתי לעצמי.