החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

מסע מסביב למזווה

מאת:
הוצאה: | 2016-03 | 398 עמ'
קטגוריות: עיון, פנאי

ספר זה זמין לקריאה ביישום מנדלי קורא ספרים בלבד

זמינות:

25.00

רכשו ספר זה:

מי שנראה לו מובן מאליו שהעגבנייה ותפוח האדמה היו כאן מאז או מעולם, מוזמן לבדוק שוב את המובן מאליו. הספר הזה מזמן למי שמוכן לבדוק לא מעט הפתעות. לכל מצרך במזווה יש סיפור היסטורי ותרבותי משלו- מפתיע, מאתגר, מפריך דעות קדומות, אך לעולם לא משעמם.
האוכל מילא תפקיד מכונן בעיצוב התרבות שלנו ושל קודמינו. מי שנראה לו מובן מאליו שהעגבנייה ותפוח האדמה היו כאן מאז או מעולם, מוזמן לבדוק שוב את המובן מאליו. 'מסע מסביב למזווה' מזמן למי שמוכן לבדוק לא מעט הפתעות. הוא יגלה שנוצרים, כמו גם יהודים אדוקים בדתם, החרימו את העגבנייה מאות שנים משום שהאמינו שאכילתה מעוררת פריצוּת.
תפוחי האדמה ניתנו למאכל, בשעתם, רק לחזירים ולאסירים. כל השאר האמינו שהאוכל אותם ילקה בצרעת. גם התירס אינו מובן מאליו. הוא מעורב בכל תחומי חיינו, כך שגם מי שאינו אוכל תירס כלל צורך אותו: שותה אותו, מעשן אותו, בולע אותו, לובש אותו, וזה עוד לא הכל.
דליה למדני מביאה בספר זה 20 סיפורים כאלה, שזורים באנקדוטות משעשעות להפליא ובציטוטים מאלפים. 'מסע מסביב למזווה' הוא ספרה השלישי.

מקט: 4-1307-27
לאתר ההוצאה הקליקו כאן

ספר זה זמין לקריאה באפליקציית מנדלי קורא ספרים בלבד


הלחם שאנו אוכלים מסמל את קו הגבול שבין רעב לשובע. חסרונו מוציא אנשים לרחובות ומעלה אותם על בריקדות. אין עוד מצרך מזון טעון כל־כך בסמלים ובדימויים: אנחנו מגלגלים על לשוננו לחם־חוק ולחם־חסד, לחם־תמיד ולחם־עוני, ונדים למסכן שנשבר מטה־לחמו או שהגיע עד פת־לחם.

לחם פירושו חיים. כך סבורים המצרים, הקוראים ללחם שלהם עיש, כלומר חיים. לפיתה הכפרית הם קוראים עיש בלדי, כינוי שפירושו לחם מקומי, אך מי שהפיוט שובה את לבו יכול למצוא בו משמעות של "חיי כפר". היוונים הקדומים קראו למצרים "אוכלי הלחם", ולא בכדי. ציורי הקברים במצרים העתיקה מתארים זריעה, קציר וטחינה של חיטה, וכן לישת בצק (ברגליים) ואפייה של לחם. בקברים מצריים נמצאו כיכרות לחם מסוגים אחדים, שנאפו לפני 3,500 שנה.

התבואה שנתנה למצרים לחם היא מתנת הנילוס, שגאותו מפקיעה מן המדבר רצועת אדמה ומפרה אותה. בשיר "קרבן מנחה" (בקובץ 'חופה שחורה') קורא המשורר יונתן רטוש לאדמה הטובה הזאת "נדבת יאור וטין", וליְאור הוא קורא "אב־לחם כל החי".

ייתכן שהמצרים לא המציאו את הלחם, אך אין ספק שתרמו לפיתוחו והקפיצו את איכותו יותר מכל עם אחר בעולם העתיק. הם הראשונים שגידלו חיטה משובחת, ידעו להתפיח בצק והמציאו את תנור האפייה – שילוש חיוני שבלעדיו אין לחם טוב.

הלחם הקדום היה שונה בתכלית מזה המוכר לנו היום. הקמח הראשון בעולם נעשה, ככל הנראה, מבלוטי אלון. טעמם של אלה מר, ויש לשרות אותם ברותחים כדי להפיג את המרירות. לאחר מכן מרסקים את הבלוטים, ואת הרסק הרטוב משטחים ומייבשים בשמש. לחם כזה עשו, למשל, ילידי אמריקה שחיו על חופי האוקיינוס השקט (באזור סנטה ברברה של היום) לפני עשרת אלפים שנה.

גם כשלמד האדם לעבד את האדמה ולגדל דגנים היה הלחם שלו דומה לזה של מלקטי הבלוטים. הסופר הרומאי פְּליניוּס, שתיאר בכתביו את מנהגי תקופתו (המאה הראשונה לספה"נ), מספר על "לחם חיטה" שנעשה בדרך דומה: הגרגרים נכתשו ונבללו במים והבליל שוטח ויובש בשמש. "במשך זמן רב ניזונו הרומאים מדייסה ולא מלחם," כתב פליניוס. את ה"לחם", שלא היה אלא דייסה מיובשת, המשיכו הרומאים לאכול גם לאחר ששכללו את הטכניקה של טחינת הקמח וכשכבר היה בידם לחם אפוי כהלכה.

על אמצעי האפייה שקדמו להמצאת התנור אפשר ללמוד לא רק משרידים ארכיאולוגיים, אלא אף ממה שהיה נהוג במקומותינו זה לא מכבר. השיטה הקדומה ביותר, ככל הנראה, הייתה לשטח בצק על אבן חלקה ולכסותו ברמץ לוהט. בספרו 'חיי יום־יום בארץ־ישראל במאה הי"ט' מספר שמואל אביצור כי אמצעי זה, הנקרא "אבני רצפים", שימש את הפלחים בארץ לאפיית פיתות בשדה בלבד (בבית נזקקו לאמצעים אחרים): "על גבי אבן חלקה היו שוטחים בצק עוגות – פיתות קטנות – וטומנים את האבן עם הבצק ברמץ."

כלי אפייה קדום אחר נקרא "מרחשת טין". זהו עיגול־חרס קמור בעל ידית ארוכה. על כיפתו שטחו את הבצק, ובעזרת הידית הטמינו אותו מתחת לגחלים. כך אפו בארץ בעיקר רקיקים מקמח דורה (קראדיש בערבית). גם שיטה זו עתיקה מאוד, מתקופת האבן.

בימי קדם שר המשורר: "ולחם לבב אנוש יסעד" (תהלים ק"ד). הלחם נחשב יסוד החיים והפרנסה, ועל כן רגיל היה העם לומר על אחד שהרוויח את פרנסתו: הוא מרוויח את לחמו. שגור היה בפי העם המשל: מי שיש לו לחם אל יבקש דובשן. אסור היה בישראל לזלזל בלחם ולזרוק את הפת, כי המזלזל בלחם, העניות באה לביתו והלחם מתרחק ממנו.

(מתוך 'הפולקלור היהודי' מאת ד"ר יהודה ברגמן)

עוד כלי עתיק, המשמש עד עצם היום הזה, הוא ה"קימורית" (סאג' בערבית). זוהי כיפת ברזל רחבה שמשעינים אותה על אבנים, מעל להבה. על המתכת הלוהטת משטחים עלה בצק דק וגמיש, והיא אופה אותו כהרף עין (זוהי הפיתה הדקיקה שקוראים לה אצלנו דרוזית, עיראקית, לאפה, אש־תנור ועוד, האהובה על כל עמי המזרח התיכון).

במרוצת ההיסטוריה אפו לחם מגרעינים שונים ומשונים: כוסמת, דוחן, שיבולת שועל, שיפון, קינואה, טף, תירס ועוד. אפו לחם גם מקמח של פקעות עמילניות שיובשו ונטחנו: טארו (מניוֹק), לוּף, תפוח אדמה, בטטה ואחרות. הלחם המשובח יותר, מכל מקום, נאפה מקמח שעורים וחיטים.

אף שהשעורה אינה תופחת כחיטה, יש חוקרים הסבורים שהייתה מקור כוחם של עמים רבים בעולם הקדום. האנציקלופדיה בריטניקה מביאה בהקשר זה את המסופר בספר שופטים על המלחמה במדיין: ישראלי ממחנה גדעון סיפר למצביא שראה בחלומו "צליל לחם שעורים" שהתגלגל אל מחנה מדיין והפיל שם אוהל. הפירוש שנתן גדעון לחלום סייע בידו להכות במדיינים.
עקרת בית מצרייה

עד שגילו המצרים את השמרים (בלי לדעת אל־נכון מה גילו) אכל העולם (המערבי) דייסה מיובשת או לחם קשה, גס ומתפורר. המצרים, שלדברי היטוריון היווני הֵרוֹדוֹטוֹס "עשו כל דבר בדרך שונה משל שאר בני תמותה", הניחו לבצק שלהם להחמיץ ולא נבהלו מהתוצאה. התיאוריה החביבה על היסטוריונים אומרת שעקרת בית מצרייה גילתה את השמרים בדרך מקרה: היא השאירה את הבצק שלה בחוץ זמן רב מדי, והנבגים של השמרים המצויים באוויר חדרו לתוכו והתסיסו אותו.

ייתכן מאוד שאחרים נתקלו בתופעה מקרית זו הרבה לפני אותה עקרת בית מצרייה, אך סברו שהבצק התוסס הוא בצק מקולקל. בספר 'לחם טרי' כותבות המחברות, דברה הריס וסו לרקי: "בבית המקדש הותר השימוש אך ורק בלחם שאינו חמץ. לחם שהותפח בתסיסה נתפש כמשול למושחת, כמשהו שאינו טהור." לדת העברית לא היה מונופול על האיסור הזה. הוא היה מקובל גם בדתות אחרות. לכוהן הגדול של יופיטר, למשל, אסור היה לגעת בחמץ. אשר לנוצרים הקדומים, הם שמעו מפי השליח פאולוס שהשְׂאור המחמיץ את הבצק משול ל"רוע ורשע", ואילו לחם נטול חמץ משול ל"תום ואמת".

על מקומו של הלחם בתרבות הקדומה אנו למדים ממספר המימרות הגדול בתנ"ך שלחם עומד במרכזן. הנה כמה מהן: "בזיעת אפיך תאכל לחם" (בראשית ג, יט); "לא לחכמים לחם" (קוהלת ט, יא); "שלח לחמך על פני המים" (קוהלת יא, א-ב); "לא על הלחם לבדו יחיה האדם" (דברים ח, ג); "עובד אדמתו ישבע לחם" (משלי יב, יא).

אין לכך הסבר חד־משמעי. סברות אחדות נדונות בספר מיוחד במינו ששמו 'תולדות הלחם' מאת ה"ע יעקב. הספר ראה אור בארץ בהוצאת ניומן, ככל הנראה בשנות ה־40. שנים רבות השתוקקתי להשיגו, ומי שסייע לי בכך הוא איתמר לוי, צייד הספרים הפלאי. הספר תורגם מכתב־יד כתוב גרמנית בידי יגאל קמחי.

היקה האלמוני הזה דחס בספר בן 454 עמודים "ששת אלפים שנות ציוויליזציה", כפי שהוא מעיד על עצמו, ולשם כך ליקט עובדות מתחומים שונים, שכן "מעשה הלחם מעמיק הוא מאוד – זהו מעשה חברותי, טכני, דתי, מדיני, ומדעי כאחד". מאחר שה"ע יעקב אינו ידען באף אחד מן התחומים האלה, פרשנותו נבנית לא אחת על בסיס רעוע. עם זאת, וחרף השגיאות הרבות (והתרגום הצורם, פה ושם), יש בכמה מסברותיו חן לא צפוי, ולכן עוד נחזור אליהן.
תחליף לשמרים

כדי שלא להיות תלויים בשמרים הבלתי נראים ולסמוך עליהם שיחמיצו את הבצק, מצאו להם המצרים תחליף: שומרים על פיסה מן הבצק המותסס עד שמכינים בצק חדש, והפיסה הישנה מחמיצה אותו. שארית זו, הנקראת שְׂאור, היא מעתה ואילך אוצר שיש לשמור עליו שלא יכלה, כפי ששמרו בעולם העתיק על האש שלא תכבה.

גם היום, כששמרים תעשייתיים מצויים בהישג יד, מביני דבר מעדיפים לחם שְׂאור, שטעמו חמצמץ וניחוחו עשיר ומיוחד. בפאריז אפשר למצוא אותו במאפיות היוקרתיות יותר. בארצות־הברית אפו אותו במשך שנים רבות רק בחוף המערבי, אך לקראת תום האלף השני הגיע גם לחוף המזרחי והוא נמכר במאפיות מתמחות ובמעדניות המכבדות את עצמן. בארץ הוא מוכר לאופים המצטיינים, אך לא בכל חנות מיוחדת ללחם אפשר להשיגו, אולי מפני שאין לו ביקוש רב.

המצרים מצאו עוד אמצעי להחמצת בצק: משקעים של בירה, שגם הם עשירים בשמרים. "לחם ובירה הם שותפים ותיקים," אומרת (ושמא אומר? קשה לדעת אם השם הוא של אשה או של גבר) אדריאן ביילי בספר 'ברכות הלחם'. ואמנם, מי שגידל שעורה וחיטה, בין הפרת והחידקל כמו גם על גדות הנילוס, ידע גם לייצר בירה. בחוקי חַמוּרָבִּי הבבלי, מ־1750 לפנה"ס לערך, מפורטים העונשים הצפויים לסוחרי בירה שמרמים לקוחות. במצרים נמצא תיעוד, מאותה תקופה פחות או יותר, שגרעיני חיטה מונבטים נאפו בתוך לחם שטוח, וזה נטבל לאחר מכן במים שמהם יוצרה הבירה.

"כוהני מצרים החכמים," כתב ההיסטוריון היווני פְּלוּטארכוֹס, "קוראים לאדמה השחורה בשם כימיה." יעקב, בעל 'תולדות הלחם', משווה את תנור האפייה שהמציאו המצרים לאדמה הזאת: "ממש כדרך שחומרים בלתי ידועים מעורבבים באדמה שחורה זו, שהייתה פעם מתנתו של הנילוס להוות אדמה פורייה, כן מכניסים חומרים ידועים וברורים לתנור בהתאם לחוקים בלתי ידועים. התנור היה לרחם ולאם הכימיה."

המצרים הכניסו לתנור בצק מעשה ידיהם וסגרו את פתחו. מרגע זה משהו גדל וצומח בתנור הסגור, ולהם אין שליטה עליו. המוצר האפוי שונה בתכלית ממה שהוכנס לתנור. יעקב סבור שבכך התנור דומה מאוד "לכרסה של אשה בהריונה". גם אחרי אלפי שנים, הוא אומר, הדמיון הזה נשאר כשהיה. עובדה שהגרמנים אומרים על אשה שכרסה בין שיניה "עוד מעט ויתחמם התנור" ועל ילד נכה "צריך היה לאפות אותו מחדש".

גם מאיר שלו מקשר בין אפייה לבין היריון, ברומן 'עשו', אך אצלו התיאור מרומז ופיוטי: "איש מן השכנים לא ידע את דבר הריונה, אך הכול אמרו שיעקב התחיל אופה לחם שכמותו לא נאפה מעולם. אין תימה בדבר, כי בלושו, בהתפיחו, בהלהיטו וברדותו, חלם יעקב על הילד."

הגבול בין כימיה לבין כישוף מטושטש משהו כשמדובר במצרים העתיקה. בתהליך הכימי שהחמיץ את הבצק והתפיח את הלחם בתנור ראו המצרים מעשה כשפים. בעוד שהמצרים עסקו בכישוף בחפץ לב (וגם האלים שלהם, אחד מהם אפילו כתב ספר כשפים חשוב), עמים אחרים ראו בו חילול קודש. אולי גם משום כך לא אימצו אל לבם את הלחם החדש.
לחם לתשלום שכר

במצרים גידלו את "חיטת הלחם" כ־4,000 שנה לפנה"ס, ואילו היוונים התמהמהו עד 440 לפנה"ס, וגם לאחר מכן המשיכו לאכול בעיקר לחם שעורים. אין פלא אפוא שהיוונים הם אלה שכינו את המצרים "אוכלי הלחם". כינוי זה היטיב לבטא את ייחודו של עם שהלחם הוא מזונו העיקרי. בשנת 300 לפנה"ס כבר היו במצרים מאפיות מסחריות ומומחים לייצור מסחרי של שמרים, כפי שמציין הרולד מקגי בספרו 'על אוכל ובישול'.

בעלת הבית הספרדייה הייתה עסוקה וטרודה משעות הבוקר המוקדמות ועד לשעות הערב המאוחרות […] פעמיים בשבוע לשה את הבצק (ללחם) בשעות הערב בגיגית מיוחדת. למחרת הייתה משכימה קום, מכינה את הכיכרות, מניחה אותם על גבי סדין לבן שהיה פרוש על מדף של עץ […] כדי שבשעות הבוקר המוקדמות יבוא השליח וייקח את מדף הלחם (טבללה די פאן) לתנור. לאחר שבאו כיכרות הלחם מן התנור נהגה בעלת הבית להניחם בתוך קופסאות-פח או בקדרת נחושת כדי שתישמר טריותם. פרוסת לחם אחת לא נזרקה לפח האשפה.

(מתוך 'סיפורו של הבית הספרדי ברובע היהודי בעיר העתיקה של ירושלים', מאת יעקב יהושע)

הלחם היה לאמצעי תשלום ("התנורים היו […] כבתי חרושת למטבעות," כותב יעקב) – במשך מאות שנים שולם שכר העבודה בלחם ובירה. השכר היומי הממוצע של פועל חקלאי היה שלוש כיכרות לחם ושלושה כדי בירה. היו מעבידים שהלינו שכר והיו פועלים ששבתו משלא קיבלו לחם. השביתה המתועדת הראשונה בעולם מתוארת בפפירוס מימי רעמסס השלישי: קבוצת עבדים קיבלה שומן ובירה, אך לא לחם. מייד החלו "לשכב סרוחים בבתיהם", כלומר, שבתו ממלאכה.

"כל ארץ מצרים הייתה כתנור אחד, גדול וארוך, שמתפקידו היה לספק מזון לחיים ולמתים," כותב יעקב. לחם למתים? אכן. לא רק לחם, אפילו מאפיות שלמות. אלמלא המתים של מצרים לא היינו יודעים הרבה כל־כך על החיים בארץ זו. המצרים האמינו שהמתים עתידים לחזור אל החיים, ולכן יש לשמר את גופם ואת זהותם. הם בנו קברים כבתי קבע וקישטו את קירותיהם בציורים ובכתובים שתיעדו את חייו ומעמדו של המנוח, ואפילו את רכושו. בציור המאפייה בקברו של רעמסס אפשר לעקוב אחר כל השלבים של הכנת הלחם וללמוד על הכלים, המכשירים, הכיכרות וכיוצא באלה.

הֵרוֹדוֹטוֹס לגלג בכתביו על העם המצרי, ש"לש בצק ברגליו וטיט בידיו". את טיבו של הטיט לא אדע לשפוט, אך בצק שנלוש ברגליים, חזקה עליו שיהיה קל וספוגי יותר מזה שנלוש בידיים. הלישה היא שמחדירה אוויר לבצק ומקדמת את התפתחותו של הגלוטן, החומר שבלעדיו אין תפיחה. הלישה היא הקובעת, יותר מכל גורם אחר, את המרקם הסופי של הלחם, וככל שהיא נמרצת וממושכת יותר, התוצאה טובה יותר. הרגליים חזקות מן הידיים ומסוגלות לצעוד על פני הבצק קילומטרים רבים, כשכל משקל הגוף בא לעזרתן. הידיים מתעייפות מהר. מי שמוטרד בגין ההיגיינה צריך רק לזכור שגם יין דרכו אז (וגם היום) ברגליים. חוץ מזה, רגליים אפשר לרחוץ.

רוב ההיסטוריונים תמימי דעים שביות הדגנים מציין את תחילתה של הציוויליזציה. ברוחו של הרעיון הזה, אפשר לומר שהלחם מסמל את הביות הקולינרי של הדגנים. לפני היות הלחם, כפי שראינו, שימשו גרעיני הדגנים לקלי (קלו אותם על אבנים לוהטות) או לדייסה. הלחם הוא לא רק דרך אחרת לצרוך אותם דגנים. הוא הרבה יותר מזה. בעוד שקודמיו השביעו את הרעב ותו לא, הלחם מציע לאוכליו ניחוח מפתה, מגוון של מרקמים וסגולות פלסטיות המאפשרות לשוות לו צורות פיסוליות. במילים אחרות, הוא משביע לא רק את הבטן אלא גם את החושים.

בתום מלחמת העולם הראשונה […] רוב המשפחות היו לשות הבצק בבית, ושליח האופה […] היה בא, נושא לוח עץ על ראשו, ועל הלוח הניחה אמא את כיכרות הבצק מסודרות לאורך הלוח ומכוסות במפה לבנה. עד כמה שזכור לי, הייתה המאפיה סמוך לגבול תל-אביב יפו, בסביבת כרם התימנים של היום. האופה […] היה מגולל בקמח כל כיכר בצק, מניח על המרדה […] ומכניס אותן לתוך התנור […] כשהלחם היה אפוי דיו, היה שב ורודה במרדה את כיכרות הלחם החמות והנער השליח היה נושא אותן על הלוח שעל ראשו אל הבתים.

(מתוך 'עולם הולך ונעלם' מאת יאיר השולמי ועדין השולמי)
72 סוגי לחם

בחלקי העולם שבהם עיקר המזון היה אורז ופקעות עמילניות, לא אפו לחם. באזורים שבהם גידלו דגנים שונים אך לא חיטה, אפו רק לחם דק ושטוח. האזור שקלט והטמיע את הטכניקות החדשות של אפיית לחם היה המזרח התיכון. מכאן יצאה הבשורה ליוון וגם לרומא.

על־פי אלקסי סואייה, אופה צרפתי שכתב חיבור מלומד על דברי ימי הלחם, יצאו ללחם של אתונה מוניטין מוצדקים: "לובנו סנוור את העין וטעמו היה מעולה." לדבריו (הנסמכים על מקורות קדומים, כמו הרודוטוס), היו 72 סוגים שונים של לחם, שנוצרו מ"מיזוג מדעי של חלב, שמן, דבש, גבינה ויין, עם מיטב הקמח". מן התיאורים הקדומים מתחוור שהלחם של אותם ימים לא נועד להיפרס ולהימרח בחמאה, ואפילו לא להתלוות לבשר. נראה בעליל שהלחם היה אז בגדר ארוחה כשלעצמו.

הסטיריקן הרומאי יוּבֵנאליס, כתב שבני ארצו מעוניינים בשני דברים בלבד, "לחם ושעשועים". כמויות אדירות של חיטה יובאו לרומא מצפון אפריקה וממקומות אחרים ברחבי הקיסרות. בימיו של פליניוס, רוב האפייה נעשתה בבתים, בידי נשים, אף כי ידוע כי בשנת 168 לפנה"ס הוקם איגוד של אופים מקצועיים.

בימי־הביניים הביאו הערבים מפרס לאירופה את טחנת הרוח, ובעקבותיה התבסס מקצוע האפייה. במאה ה־11 נוסדו גילדות של אופים. מאותה תקופה לא השתמרו כמעט מרשמים של לחם, כנראה משום שהטבחים שכתבו מרשמים לא עסקו באפיית לחם, אלא קנו אותו במאפיות. המאפיות המסחריות היו עסק עירוני, ואילו בכפרים נותרה האפייה עיסוק ביתי.

הנשים הן אלו שאפו לחם בבית, מאז ומתמיד. בספרי הבישול של המאה ה־18 וה־19 תופס הלחם מקום נכבד, משום שרובם נכתבו בידי נשים. המהפכה התעשייתית, שדחפה המונים מן הכפר אל העיר, גרמה גם לכך שאפיית הלחם הביתית הצטמצמה והלכה ומספר המאפיות גדל והלך.

איזאקינו […] היה שולה ברוך מן המשארת את הבצק שהפך תחת ידיו גליל ארוך ומפויס ומניחו על לוח-עץ שלפניו. היה לו סכין ארוך שבו גזר את הגליל וחיש-מהר נרכן על הגזרים ובידיו ליטף את הקצוות והחליקם. בהניחו את העיסות על המאזניים היה אומר לי: "[…] יפים הלחמים, אה? מי זה היה חושב שמן הקמח והמים והשמרים והמלח תבואנה לעולם עיסות יפות כאלה!"

(מתוך 'להיות אופה' מאת נסים אלוני)

הכתב המדיני הבריטי ויליאם קובלר כתב ב־1821 בעיתון הכלכלי 'קוטג' אקונומי', מעין "קול קורא" למעמד הפועלים, ובו הסביר שקניית לחם מוצדקת רק בכרכים, שבהם הדירות צפופות והדלק יקר. את כל אלה שאינם גרים בכרך, הוכיח: "איזה בזבוז, וכמה מביש הדבר," כתב, "שאשתו של פועל הולכת למאפייה. פועל שמרשה שיבזבזו בצורה שערורייתית כזאת את שכר עמלו, מגלה חוסר אחריות נפשע כלפי משפחתו." קובלר לא טרח לציין שהאלטרנטיבה שהוא מציע היא עבודה מפרכת לאשה. הריס ולרקי סבורות כי אפיית לחם הייתה עבודה מפרכת "בימי קדם", אך לפי שלבי העבודה שהן מפרטות מסתבר שימי הקדם התמשכו אצלנו עד סף המאה ה־20.

במחצית השנייה של המאה ה־19 "טחינת הגרגרים לקמח נעשתה עדיין ביד," כותב אביצור. "לטחון בריחיים עגולים, ירושת תקופת החשמונאים בארץ, פירושו הספק של קילוגרם אחד קמח לשעה […] זה נעשה באשמורה האחרונה של הלילה, שכן צריך היה להכין את הבצק, לאפות את הלחם ולצייד את הגברים היוצאים לעבודה בפת טרייה."

בימים של מהפכה, מלחמה או מצור, במחנות ריכוז ובמחנות פליטים, אנשים רוצים לחם, ולא שום מזון אחר. אפילו לא את העוגות שהציעה מארי אנטואנט. בספר 'הגסטרונומיה של צרפת' מספר השף הנודע רמון אוליבה (שהיה בעליה של המסעדה האגדית 'לֶה גְראן וֶפוּר' בפאריז) כי במלחמת העולם השנייה היה לו עדיין קצת קמח, והוא הציע לחבריו לאפות עוגה לסעודת חג המולד. החברים ביקשו שיאפה לחם, ולא עוגה.

הלחם, יותר מכל דבר אחר, מסמל את קו הגבול שבין רעב לבין שובע, אולי משום שביסס לו מעמד של מצרך יסוד שאי אפשר בלעדיו ושמר על מעמד זה מאות בשנים. הלחם היה ועודנו מזונם של ההמונים, וחסרונו מסוגל להוציאם לרחוב. בעבר עלו על בריקדות. היום עולים על משרד ראש הממשלה. כולם צועקים "לחם!" בכל השפות. יוצא מכלל זה רק מיעוט זעיר – פחות משני מיליארד מתושבי המזרח הרחוק – שאילו השכלנו להבין את לשונותיו, מן הסתם היינו שומעים אותו קורא בהפגנות "אורז, עבודה! אורז, עבודה!" – אבל זה כבר עניין לפרק אחר.
לחם תירס אירי

החומרים

3 ספלים קמח

1 ספל קמח תירס צהוב דק

1 כפית מלח

1 כפית סוכר

2 כפיות סודה לשתייה

5.1 ספלים רוויון (או יוגורט, או לבן)

(נפח הספל 250-240 מ"ל)

ההכנה

1. מערבבים את כל החומרים היבשים במעבד מזון, עם מערבל הפלסטיק מוסיפים את הרוויון בהדרגה, תוך ערבול. לשים (במערבל) דקה אחת.

2. משמנים דף אפייה (תבנית רדודה, עם דפנות נמוכות) ומקמחים אותו. צרים כיכר עגולה ושטוחה וחורצים בה צלב מקצה לקצה.

3. מניחים על התבנית ואופים בחום של 200 מ"צ 40 דקות, או עד שהכיכר נשמעת חלולה כשמקישים על תחתיתה.

גיוון

אפשר לאפות בשתי תבניות קצרות של אינגליש קייק. ייתכן כי כעבור 40 דקות של אפייה יהיה צורך להפוך את הכיכרות ולאפות עוד 10 דקות, כדי לייצב את התחתית. הכיכרות יהיו נמוכות ולכן הקרום הפריך יתפוס חלק גדול יחסית לפנים הרך.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “מסע מסביב למזווה”