החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.
במבצע!

מסע הגיבורה

מאת:
הוצאה: | 2019-01 | 526 עמ'

ספר זה זמין לקריאה ביישום מנדלי קורא ספרים בלבד

זמינות:

44.00

רכשו ספר זה:

מסע הגיבורה הוא המסע שלָךְ.

זה המסע הייחודי של נשים בהתמודדותן עם הכוחות ועם המכשלות הפנימיים והחיצוניים, עם האחר ועם המציאות, בחיי היום יום ובמעברי החיים; מסע שמופיע במיתוסים, ביצירות אמנות ובחלום. מסע הבא במשא ומתן עם היצרים והדחפים, עם מסרי המשפחה והחברה, כשהוא מסתייע בכוחות הנפש.

שפע המיתוסים והאגדות המשולבים במסע הגיבורה הם מורי דרך המעניקים לכל אישה לאורך כל חייה עצות והנחיה בעזרת החוכמה הטמונה בהם, ועומדים לימינה כגיבורת מסע חייה.

מסע הגיבורה מזמין אותךְ למסעך האישי; למודעות לעצמך, להוציא לאור את עצמך, לזהות את סורגייך ולפרוץ אותם בדרכך.

רות נצר היא פסיכולוגית קלינית, אנליטיקאית יונגיאנית בכירה. מלמדת במכללת סמינר הקיבוצים.

משוררת, אמנית, צלמת, חוקרת ספרות וקולנוע. פרסמה שבעה ספרי עיון, ספר אוטוביוגרפיה משפחתית ואחד־עשר ספרי שירה.

מסע הגיבורה הוא המשך והשלמה לספרה של רות נצר 'מסע הגיבור', שיצא לאור בהוצאת מודן.

מקט: 4-20-535254
לאתר ההוצאה הקליקו כאן

ספר זה זמין לקריאה באפליקציית מנדלי קורא ספרים בלבד


מבוא

״אישה כבדת ירכיים עוטה מטפחת קציר ירוק / עיני הערמון שלה עוטפות שָׂדֶה // זמרת כאבים מולטיים בחלל האוטובוס / אחותנו את, אחותנו שאין לה שיעור / קורא הבכי // של ידיים מפוסלות / בחיק אישה / עוטה מטפחת קציר ירוק״. (רות נצר, 2000: 83)

״ומבוקר עד בוקר הייתה בי האישה הגדולה /

כרעד עמוק נפתחת / לידע רב ממני״.

(רות נצר, 1987: 49)

מתוך יומן המסעות שלי: המיתוס הקדום המרכזי של תושבי דרום אמריקה הוא מיתוס ׳האם־הגדולה׳, הפאצ׳אמאמא. המיתוס של האישה־אם־אלה מצוי כאן בכל אשר תביט. הוא קיים בנשים־אימהות, שילדיהן על גבן ובזרועותיהן, והן סוגדות בכנסיות לפסל המדונה, האם הקדושה, האוחזת את בנה התינוק, ועבורן היא גם אלת האדמה הקדומה. במבטן אישה משתקפת באישה, אם משתקפת באם.

ואני מחפשת את השתקפותי בנשים שבהן אני מתבוננת כאן, בלכתן בדרך, בכורען בשדה ובמרעה, בכבסן את הכביסה בנהר ובכל מקום. פניהן חומות, גרמיות, מופנמות, סבילות. מגבעת קטנה על צמותיהן השחורות. אני מזהה בפניהן את עצמות הלחיים הגבוהות שלי. נסיעות באוטובוס הן הזדמנות להתבוננות מרוכזת בפני נשים, מהן עמוסות שקי סחורה, תרנגולות מקרקרות וילדים. הן מרגשות אותי.

באוטובוס מבאניוס לקיטו אני כותבת ביומן: ״מולי יושבת מקומית רחבת גוף, שפניה הכהות כמסותתות בסלע; מטרוניתא שעל כתפיה סוודר אדמדם, ואדום הוא כובעה. לצווארה מטפחת משובצת צהוב, העונה כהד לזהב עגיליה. בידה סל גדול ובו שפעת סייפנים, חרציות ודלִיות. אני מרותקת לדמותה (שמזכירה לי הן את נשות האיים שצייר גוגן והן את הנשים המקסיקאיות שצייר דייגו ריברה), ולהבעה הגאה, העיקשת, הסבלנית, הסוגרת בה דאגת יומיום. אני רוצה לשמר את רגע המבט; לגאול את הרגע האלמוני אל אצילות״.

וביומן מסע לפורטוגל: ״הרבה אישה פגשתי בפורטוגל. כן, זו האישה המתפללת בכנסיות ובתהלוכות ועולה לרגל, האישה שהיא אמונה ורגש וחיים. ואני נסעתי לפורטוגל לפגוש את האישה שבקרבי, לשיר אותה. אבל את זה הבנתי מאוחר יותר. ולילה אחד חלמתי, שמתוך הטבור פורצת מזרקה של חיטה. באגף של שרידי עתיקות, בקתדרלה בבטליה, ראיתי דמות כמו פגאנית, שאינה תואמת כלל את הדמויות הנוצריות – דמות מזעזעת של אישה קורעת פיה בשתי ידיה, אצבעותיה מושכות לרווחה את הפה הפעור לצעקה גדולה ומרה. הכי פתוח שאפשר״.

אני מרבה לצלם נשים; בסין, בפורטוגל, בהודו, באוזבקיסטן, במקסיקו, באינדונזיה. בעיקר נשים באמצע החיים ומבוגרות. גיליתי את יופיין־אופיין ואת הכוח הנדיב הבוקע מהן. מתברר אפוא, שעשיתי מסע נשי פנימי, מבלי דעת את משמעותו לעתיד לבוא.

איני יכולה לחוות את העולם אלא מבעד עיניי הסובייקטיביות, שהן תמיד עיני האישה שהנני. לפני שנים אחדות, כשבחנתי שירים שנאספו אצלי במשך השנים, גיליתי ששירים רבים שלי עוסקים באישה ובעולם הנשי. כך התברר לי כי מבלי משים התרחשה בי התגבשות של תודעה נשית, תודעה של היותי חלק ממרקם נשי בעולם; תודעה שהיא חלק מהמסע שלי אל הנשיות שלי ואל העצמי הנשי.

אני עצמי גדלתי בקיבוץ בשנות החמישים, ואף על פי שהיה זה קיבוץ דתי, גדלנו בשוויון מלא בין הבנים והבנות. כולנו נדרשנו לאותה מכסת שעות עבודה בשדה, כולנו היינו אחראים לניקיון חדרינו. בבית הספר למדנו יחד, בנוסף ללימודים הרגילים, את אותה מכסת שעות של לימודי מקרא, משנה ותלמוד. היו לנו מורים ומורות, ומשום מה בכיתה שלי היו דווקא הבנות התלמידות הטובות ביותר. לא חשתי שום אפליה והדרה של נשים ושל עצמי בהיותי ילדה־נערה. אפילו את תפילת הנשים בעזרת הנשים לא חשתי – וכך גם עד היום – כאפליה. להפך; אהבתי להשקיף מלמעלה על מרחב התפילה כולו שנפרש לעיניי.

הייתי ילדה ביישנית, לא ידעתי אז שהביישנות נתפסה כתכונה אידיאלית של בנות. אבל בקיבוץ עצמו ובבית הוריי קיבלתי עידוד מלא לבטא את כישרונותיי ולפתח אותם; וגם בתקופות שלא האמנתי בערכי, לא חשתי שזה קשור להיותי אישה. מאז ומעולם אני זוכרת את עצמי כישות גרעינית פנימית שמעבר לכל גיל, מין או מגדר.

עם זאת, כמו נשים רבות הייתי עיוורת לעוול החברתי שנעשה לנשים. לאורך כל תולדות מדינת ישראל, מיתוס הגיבור הוא הדומיננטי בלא־מודע התרבותי הקולקטיבי, והוא נועד להעצים את כוח הלחימה והעמידות במאבק הקיומי. הדגש הקולקטיבי על כוח הגיבור היה כרוך בהדחקת היסוד הנשי־הרגשי, הן אצל הגברים והן אצל הנשים, תוך שהנשים פיתחו את ההיבט הגברי, האנימוס של העשייה, כדי להגיע לשוויון עם גברים בעבודה ובמלחמה, מבלי לקבל הערכה על כך במרחב השוביניסטי, שדחק אותן מחדש לתפקידים הנשיים המסורתיים. כך לא התרחש תהליך מקביל של פיתוח הנשי, לא בנפש האישה ולא בעולם הגברי. מסע הגיבורה, המתמודדת עם היבטיה הרגשיים והגבריים בתוך עולם גברי לוחמני בארצנו, אינו פשוט כלל וכלל.

כשגיליתי את הדרת הנשים בתרבות הפטריארכלית, הן הישראלית, הן המערבית ובייחוד בעולם המסורתי, נשביתי בדחף להשיב את המודחק הנשי למקומו הראוי ולגלות את מלוא הדרו. הרשות שקיבלתי מהחשיבה הפמיניסטית והפוסט־מודרניסטית תורמת ליכולתי לחשוב אחרת מהחשיבה הגברית־ממסדית ולהאמין למה שאני מרגישה בכל תחומי החיים, גם בתחומי הכתיבה המקצועית שלי. הבנתי שהקיפוח הנשי לדורותיו מחלחל לעולמן של נשים גם כשהן אינן מודעות אליו, שהלא־מודע הקולקטיבי הנשי נושא בתוכו את הקיפוח הנשי לדורותיו, כפי שהוא נושא בתוכו את תפארתן.

נוכחתי לדעת שפעמים רבות קשיים של נשים שבאות לטיפול נובעים מהעמדה הפטריארכלית הדכאנית שהופנמה על ידן, והם אינם רק ביטוי לנוירוזה פרטית שלהן. בטיפול אנו לומדות יחדיו את שותפות הגורל שהותווה על ידי הדורות הקודמים; מגלות את הדפוסים הבעייתיים שאורבים לנשים בתוך הסיפורים הקדומים; מאתרות בסיפורים את האזהרות הטמונות בהם מפני אותם דפוסים ואת הרמזים שבהם לדרך להיחלצות.

בעת שגיליתי את הנשים במיתוסים ובאגדות גיליתי בי את התשוקה של אפרודיטה, את החוכמה הגברית של אתנה, את האימהות הלוחמנית של דמטר, את עצמאותה של ארטמיס, את יצר השליטה ואת הקנאה של הֶרה, את הקשר למעמקים של הֶקָטֶה ואת הרוחניות של סופיה. מעליסה ומכיפה אדומה למדתי לשאול שאלות, ובו בזמן מאשת לוט למדתי להיזהר מחקרנות יתר ומכוחם ההרסני של המעמקים. בד בבד גיליתי את העוול כלפי הנשים, המשתקף במיתוסים הפטריארכליים.

נקראתי על שם רות המואבייה, וכך מגילת רות, שאחוות הנשים היא הנושא המרכזי שלה, הייתה לי כמיתוס הפרטי שלי, שסימן עבורי את ההיבטים היפים של רעות ושיתוף פעולה נשיים, ואת הקשר שבין הנשיות, השדות והפריון. עם השנים הבנתי שרות הייתה גם אישה חזקה, בעלת עורמה וכישורי הישרדות. אבל גיליתי גם שרות קיימת כ׳אשתו של׳ מחלון, כ׳כלתה של׳ נעמי, כ׳אשתו של׳ בועז, וכ׳אם סבתו של׳ דוד. ומי הייתה היא? זו שגורלה תלוי בחסדו של הגבר, והוא לה פטרון־גואל. הבנתי איך הפנמתי את עמדת החולשה של הנשים מימים ימימה, שיצרו בהן ובי את הצורך שגבר יאסוף אותנו תחת כנפיו ויגאל אותנו. הבנתי גם כיצד פסל האישה הרכונה אל עצמה של רודֵן, שאימי אהבה ושתמונה שלו הייתה תלויה בבית הוריי, וכן פסלי נשים רכונות אל עצמן של דודתי – השתלבו עם המופנמות המכונסת שלי מפני העולם.

החוקרת והפסיכואנליטיקאית הפמיניסטית הצרפתייה לוּס איריגארי (2004) כותבת, שאנחנו זקוקות לגנאָלוגיה נקבית: נחוץ לנו לדעת מי היו אימנו, סבתנו, אם סבתנו, ומה היא המורשת שלהן. ואכן, במהלך כתיבתי על האוטוביוגרפיה המשפחתית שלי למדתי על הנשים בדורות הקודמים במשפחתי, על אישיותן ועל איכויותיהן. כך למדתי להכיר נשים חזקות, נועזות ומוכשרות כה רבות במהלך ההיסטוריה, שלרוב אינן ידועות, ואף הן נהיו לגנאלוגיה הנשית שלי. למדתי גם לדעת עד כמה הנני בת מזל, לגדול בדור המאפשר לאישה לבטא את עצמה, את יצירתיותה ואת רוחניותה. סבתי אוה־חוה לא הורשתה ללמוד אפילו בבית ספר עממי, והיא כתבה למגירה סיפורים; אימי כתבה סיפורים לילדים וגם שירים בשנים האחרונות לחייה, ולעומת אימה כבר יכלה לפרסם אותם. דודתי עסקה בפיסול והציגה את פסליה בתערוכות לאחר שילדיה גדלו. זו מורשת הכישרונות של נשות המשפחה, ושהתנקזו בי.

החוקרת אורלי לובין (2009: 14) כותבת שאישה מרוכזת יותר ב׳הכנה׳, ב׳דרך אל׳, ופחות מתעניינת בתוצאות, ב׳להגיע׳, ב׳לגמור׳ או ב׳לנצח׳; היא מרוכזת ב׳מרחב׳, ב׳רשת׳, ולא בנרטיב הקווי התכליתי. אני מגלה עכשיו עד כמה כתיבת ספר זה התקיימה ממש כך, במרחב־רשת, כשבמקביל קראתי כמה ספרים וכתבתי על כמה נושאים נשיים שונים, ולאט־לאט התארגנו החומרים יחד לפי סדר רציף, תכליתי. למעשה בכל כתיבתי אני פועלת כך: כמה נושאים מקבילים מעסיקים אותי; חומרים לכל ספר נאספים במשך שנים, ואני אורגת אותם יחדיו.

הפוסטמודרניזם הפמיניסטי מאפשר לי לקבל בברכה את ריבוי הדרכים והסגנונות שבהם נכתבים שיריי: איש לא יאמר לי מהי כתיבה נשית ואיך עליי לכתוב. מהספרות הפמיניסטית קיבלתי את הרשות לשלב חומרים אישיים בכתיבה המקצועית, וכך לתת מקום לסובייקטיביות שלי בתוך הממד התיאורטי, שמבקש להיות אובייקטיבי. כתיבת הספר הזה שירתה את מסע הגיבורה שלי. בעת סיום הכתיבה חלמתי שקבוצת בנות מניחות אבנים על שולחן. אני אומרת להן שאני יודעת מה המהלך הבא של הנחת האבנים. ראשת הקבוצה שואלת אותי: איך את יודעת? ואני אומרת: אני יודעת.

בספרי זה מובאים דיונים בשני רבדים. האחד הוא מציאות החיים של נשים והתמודדותן הממשית עם המציאות ועם האחר. הרובד האחר הוא ההיבט המטפורי, כפי שהוא מבוטא במיתוס, ביצירה, באמנות, בחלום. שני הרבדים יחד – המסע הסמלי והמסע המציאותי – בונים את מסע הגיבורה כמסע של התהוות הנפש, תוך מאבק בכוחות הפנימיים והחיצוניים. זהו מסע כנגד הדחפים והיצרים המכשילים, כנגד מסרים הוריים מופנמים, תוך גיוס כוחות הנפש המסייעים, עד השתחררותה של התודעה ממכשוליה ומהמלכוד התרבותי המופנם בה. מכאן שבספר מקום מרכזי למיתוס ולאגדה. אלה מציגים בעיות וקשיים אמיתיים, שעומדים מול בנות; מתקיים בהם נרטיב של בעיה ופתרונה. לעיתים הפתרון באגדה ברור וחיובי: ״הורגים״ את ה״מכשפה״ או את ״האם החורגת״, או שמופיעה דמות המצילה את הבת, בדרך כלל גבר. לעיתים הסיום מעורר סימני שאלה על טיבו: האם ה״נישואין לנסיך״ הם פתרון או מלכוד חדש בממלכת האב־בעל? האם המסקנה של כיפה אדומה צריכה להיות לא לסור מעתה מה״שביל״, או להפך – להמשיך ולסטות מהשביל וללכת בדרך משלה, כדי להתמודד עם הקשיים של חייה? פעמים רבות הפתרון הוא המסע עצמו שעוברת הבת. המיתוסים והאגדות מעניקים לנשיות מתנות, עצות ומורי דרך, שמופיעים מתוך הסיפורים עצמם, כלומר מתוככי הלא־מודע הקולקטיבי, והם אומרים לאישה: קחי אותנו, הקשיבי לנו והשתמשי בנו בחוכמה, שכן מאז ומעולם היינו טמונים בנפשך, אלא שלא ידעת זאת.

בספר אסקור מבחר מיצירות העבר וההווה, מיתוסים, אגדות, יצירות ספרות ויצירות קולנועיות, המתארים את מסע האישה, את מסע הגיבורה. כולם יחד משלימים אלה את אלה, בהביאם אפשרויות שונות של מסע הגיבורה. מכל סיפור תיקח כל נערה ואישה לעצמה את מה שהיא זקוקה לו בשלב המסוים של חייה.

דורות רבים היו נשים נתונות תחת מרותה של גישה פטריארכלית דכאנית, המכתיבה לנערות ולנשים להיות פסיביות, חלשות, חסרות אונים, חסרות שיקול דעת, נשלטות על ידי ההורים או הבעל, צייתניות, ממושמעות, טובות ומשרתות את הזולת, קורבניות, לא כועסות ולא מורדות, מוכנות לעשות הכול לשם נישואין, ופעמים רבות אינן יוצאות כלל למסע התפתחותי, למסע האינדיבידואציה. אמנם בעשורים האחרונים מתרחשים שינויים מרחיקי לכת בתחום זה, אולם למרות זאת, העמדות השמרניות הפטריארכליות עדיין קיימות בלא־מודע ובתודעה של החברה המערבית, ואנחנו רק בתחילת הדרך.

אני סבורה שניתן לדבר על לא־מודע נשי, שמכיל את ההתנסויות של הנשים לדורותיהן, לטוב ולרע.1 הנשיות כולה עוברת תהליך של יקיצה מתרדמת והתגלות לעצמה; הפיכה מלכלוכית משועבדת לנסיכה בעלת תושייה, כדי להתגלות כך גם כלפי העולם הגברי ולשנות אותו.

״בתוך קופסה שהייתה חבויה אני מוצאת את ציפור המחמד האהובה שלי מילדותי. הציפור עדיין חיה, אבל היא מורעבת. אני חשה אשמה על כך, וכשדמעותיי נופלות על הציפור, היא הופכת לילד זוהר שאומר לה: ׳רק רציתי לשיר את השיר שלי׳״. זהו חלום מרשים של אישה שמביאה מריון ווּדמן, אנליטיקאית יונגיאנית, ילידת 1928 (Woodman, 1993). בחלום מתואר הרעב להוציא לפועל את קול העצמי, את הקול הרגשי־יצירתי האמיתי, שנכלא והוזנח שנים רבות. החולמת מכירה בחלקה בהזנחת נפשה, והיא קשובה לרעב ולכאב שלה.

ספרי זה הינו קול קורא לנשים לצאת למסען האישי. את ההתחייבות למסע, את חציית הסף ואת השלמת המשימה צריכות נשים לקחת על עצמן. ספרי מבקש לסייע לאישה להוציא את עצמה מהכלוב, לזהות את השדים שאיתם עליה להתמודד בדרכה, וכן להיות לה בעל ברית ומורה דרך במסעה.

חשוב לזכור שהפיתויים (במונחי עולם האגדה) המכשילים את המסע הם, בדרך כלל, החיפזון והסירוב להתמסר להשקעה ארוכת טווח, חיפוש פתרונות קלים, סירוב להירתם למאמץ והסתייגות מסבל בתהליך. הקללה־ברכה שנאמרה לאישה: ״בעצב תלדי בנים״ נכונה גם למסע ההתפתחותי. הלידה העצמית היא תהליך רווי קשיים, אך טומן בחובו שכר גדול למתמידים.


1 במקביל לחוקרת הקולנוע לורה מאלווי (1975), שכותבת על הלא־מודע הפטריארכלי, שעיצב את תבנית הקולנוע מתוך מבט גברי על דימויים על יחסי הגברי והנשי.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “מסע הגיבורה”