החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.
במבצע!

מסע העצמאות של חוה

מאת:
הוצאה: | 2022 | 128 עמ'
הספר זמין לקריאה במכשירים:

28.00

רכשו ספר זה:

"את מקום התזזית המתמדת תפסה איזו ריקות גדולה. לשעה קצרה עברו החיים לרחוש במקום אחר. שעות של בין לבין. כבר לא יום הזיכרון. עוד לא יום העצמאות […] גם השדרנים ברשתות השידור השונות, ציינה לעצמה, עייפו כנראה מן הפאתוס. גם קצות עצביהם חשופים, מבקשים אֲרוּכָה. דרקון מצב הרוח הלאומי, המיילל באלף לועות פעורים ממוצאי הפסח דרך יום השואה ועד למוצאי יום הזיכרון — מלקק את פצעיו."

מסע העצמאות של חוה הוא קובץ סיפורים על נשים בודדות, תלושות, ממתינות. עובדת במעון לנשים מוכות שאמונה על נושא החינוך המיני, המתמוטטת באמצע יום עבודה; אם שהולכת לתיאטרון עם בתה, אשר נתקלת בבחור צעיר המזעזע את עצביה; ואישה הכולאת תוכי בכלוב ברזל, וצופה בו עד לגסיסתו. כל אלו, ונשים נוספות, הן גיבורות הקובץ מסע העצמאות של חוה. בשפה פיוטית וחודרת כותבת מרים איתן נשים שאינן נמצאות במקומן. דרך עיניהן מתגלה התשוקה למימוש עצמי, ומשתקפים באור בהיר וכן פניה של החברה הישראלית.

 

מרים איתן, בת לחלוצי העלייה השלישית שגדלה בקיבוץ אפיקים, היא אלמנת צה"ל מנישואיה הראשונים ואלמנתו של רפי איתן מנישואיה השניים. מסע העצמאות של חוה הוא ספרה הראשון.

מקט: 15101501
"את מקום התזזית המתמדת תפסה איזו ריקות גדולה. לשעה קצרה עברו החיים לרחוש במקום אחר. שעות של בין לבין. כבר […]

השתוות

שבוע נוסף, עמוס ועייף, קרב אל קיצו. דממה ירדה על הרחוב שהחשיך, והבית, נבלע בצל עציו, טושטש ועומעם. חדרים מטופחים, פינות חביבות, מעברים עתירי צמחייה — נעלמו בחשכה כאינם. החלל כולו התכווץ לפעמון אחד מואר. על השולחן החום, בפינת המטבח, רעדו שני נרות. מנורה אחת דלקה. שלוש דמויות רכנו אל פנכותיהם. ערב השבת, שביר ורוטט, נלחם על חייו.

נאוה נעצה את עיניה בתלמים שהשחירו בפניו של הזקן. האור המלוכסן והאפלולית האופפת אותם העמיקו את הצללים. כמו אדמה, חשבה, כמו אדמה עייפה, צרובה, לעת קיץ. מוסחת כליל מצלחתה, התבוננה בתלמי פניו כמהופנטת. הפה חסר השיניים הידק בעקשנות את המזון, לָפַת והרפה, לפת והרפה. תנועת הלסתות המאומצת, מודגשת על ידי הצללים, משכה אחריה, כרשת, מארג שלם של קמטים. העור, שרוף ומכוסה כתמי שמש כשק שנשכח בשדה — נמתח והתרופף חליפות, רגע מבליט את עצמות הלחיים הגרומות, רגע נשמט מרופט בקפלים מדולדלים. תנועה בלתי פוסקת. בשוויון נפש. כמו היה לועס אוויר.

נאוה התבוננה בו ללא חמלה, כפי שמתבוננים בחפץ. הוא לא נראה לה סובל. שנותיו ספורות, חשבה. שיבה איטית אל העפר. אחר כך תפסה את עצמה. קליפות מילים. איך שבים אל העפר? איך חשים זאת? או אולי, לאט לאט, אין חשים?

סירב להחליף את חולצתו. אמורה להיות לבנה, החולצה, כרעמתו, אך היא מרובבת כולה ומוכהה בשוליה עד אותו חום שזוף של פניו. ומדוע לא, הרהור מתריס. מה רע בקצת עפר. הקיום החטוף הזה שלנו. בראשית גוף קטן אדום וצורח פורץ לעולם דרך שער אפל וכואב, ניתוק אכזרי של הטבור השותת, חוסר ישע, תלות קיצונית בזולת, בהמשך התפלשות תאוותנית של פעוט מלוא אפיים בחול, כמעט שני עשורים עד שאתה מסגל לעצמך הרגלים אחדים של סדר ומקצת אמונה בכוחך, שני עשורים נוספים ואתה כבר מתחיל להשילָם מעליך. מדוע לכפות עליו את מושגינו שלנו? מדֵי שבת התעקשו. יחליף חולצתו. הפעם הסב אל סעודת השבת בחולצה המוכתמת.

אכלו בשתיקה. עיניו של הזקן כבויות. עיניה שלה קרות, חסרות רחמים, חורשות את פניו. בקצה הרחוק של החדר המשיכו נשים וגברים להתנועע על פני מסך שהודמם. נזהרה לא להסיט יותר מדי את המבט. לא לכלול בו גם את בעלה. אוריק ישב ליד אביו, עיתונו לפניו. נמנעה מלפגוש את מבטו. אל חשש. הוא איננו מרים את עיניו. זה זמן רב שמבטיהם משתמטים זה מזו. כשהוא חוזר בשעת ערב מאוחרת, עייף וקודר, ממלמל לעצמו משפט התנצלות כלשהו, היא מעמידה פנים כאיננה שומעת. ממשיכה בשיחה של מה בכך עם הילדים או נשארת מרוכזת כולה מול המסך הקטן. מדשדש במטבח הוא מוצא לעצמו שריד קר ומיובש מן הצהריים, מגבב עליו הר של גבינה לבנה, מרטיב הכול בשמן ובצל, חופן גוש חסר צורה מן הלחם, מטיל מגבת על ברכיו, מקיף עצמו בעיתון ערב כבחומה — וכבר הוא בעיר מקלט. מבעד לפטפוטיה עם הילדים אורבים כל חושיה. הַיִפנה אליה? היאמר מילה? לעיתים היא מנתקת את עצמה מן הטלוויזיה ועוברת, כמו לתומה, במטחווי ראייה מן המטבח. יש ומתגברת בה הרחמנות על הכעס. ראי כמה עזוב הוא. כמה הוא עזוב. לגשת. לחמם לו את סעודתו. לשבת מולו. לשאול מה עשה היום. אולי איזה חיץ ייפול. היא מוזגת לו כוס תה. מגישה פרי לקינוח. נוטלת כיסא ויושבת מולו. העיתון ביניהם. לוקחת דף. קוראים בשניים. מחליפים אפילו משפטים אחדים. בבקיאות. בהבנה. קוראים בין השורות. מבינים כה טוב זה את דבריו של זה. מדוע אם כן הכול כל כך אטום? עיניה של שחור’קה הכורעת לצידם באוזניים נטויות מבריקות בציפייה. נאוה נוטלת פרוסת לחם, מורחת בחמאה, בוצעת קמצוץ, ומגישה לה. ועוד קמצוץ, ועוד אחד, עד סוף הפרוסה. כן חביבה, אני יודעת, ידה מחליקה על ראשה. מגרדת קלות מאחורי אוזניה, מתעכבת על עורפה, יורדת לאורך גבה. עיני הכלבה בעיניה, מכשכשת זנבה בתודה.

תחילה היו סועדים בלילות השבת ליד השולחן הגדול, בנרות ובמפה. הילדים היו מאחרים מעט למסיבות השבת הכיתתיות או לפגישות בתנועה. אמרו — לכבוד סבא. לאמיתו של דבר ידעו — כנגד החולין. שעה אחת מוגנת. היו יושבים שם כולם, שלא על פי סדר חשיבות. צעיר הבנים, נחפז לרחוץ את פניו ולהבריש את הדבלול השחור של שערו, היה תופס בגאווה גלויה את המקום בראש השולחן, אישוניו רחבים, כולו נכון למאורע. מעבר מזה היה אוריק מוביל בעדינות את אביו, מסיט את הכיסא הכבד, מסייע לו לתפוס את מקומו ומתיישב בעצמו לידו. נאוה הייתה מבחינה בזווית עינה כמאשרת, כך טוב. מעבר לאגרטל הכבד, רואים רק את רעמתו. ובפאת השולחן הפונה למטבח, קצת צפופים, נחלצים לשרת — נאוה והילדים.

קידוש אמנם לא היו עורכים, אפיקורסים שכמותם, אבל חלה קלועה הייתה שם תמיד. ונרות. ויין. ומרק מהביל. מעולם לא חילקה את מנותיה במטבח, להגישן בזו אחר זו בדשדוש עצבני לשולחן. בכלי הגשה רחבים. בקערות חרסינה מעוטרות. להסיר את המכסה במרכז השולחן. להעלות בתרווד לאיש לפי רצונו. למרות שאין משרתים. להסב יחד. בביטחון. בהרחבה. בכבוד.

‘עוד קצת מרק, סבא?’ הייתה רואה אותו גומע בהנאה מן הצלול, הזהוב, המדיף ריח דק של שמיר. ‘לא, תודה.’ ‘באמת, היה מצוין, מצוין, כמו אצל הסבתא נשמתה עדן.’ אמת, זכרה. לא ידעה לבשל, הסבתא, אבל המרק היה נהדר. תמצית עסיסית זאת של עופותיה הזקנים שהייתה שוחטת ומורטת במו ידיה, ושל הירקות אשר גידלה בגינתה, מבושלים בקדרה שעמדה שעות על האש וספגה את כל הטעמים, מותירה את העוף אחריה תפל ויבש. מתי היה הדבר? מסובים בבית הישן שבמושבה, היה סבא טועם את המרק ואומר, ‘אינכם יודעים להעריך. נפלא!’

כשהיה נזכר במרק של הסבתא ידעה — נהנה. ‘אמא הייתה מפורסמת ברוחב ליבה,’ אמר. הוא הוסט אחורנית, הבחינה, עתה הוא קורא לאשתו המנוחה ‘אמא’. בתחילת הארוחה עוד כינה אותה ‘הסבתא’. אי־פעם, אי־אז, היו לה ודאי שמות חיבה. ‘וכשבאו למושבה להרצות,’ הוא ממשיך במה שהיה תמיד המשפט הבא, ‘ישנו ואכלו בבית שלנו. מי לא סעד אצלנו. מי. אפילו שקולניק, בטרם היה לאשכול, כשבא לוועידה.’

ברק חולף בעין הבכור היה מגלה לה — נדיבים, ילדיה, מקשיבים, משתפים פעולה. מתפעלים שוב מן הסיפור הישן. ואוריק, מעודד מן ההקשבה, היה נאחז בפיתיון ופותח את פיו. והילדים, קהל שובבים מתוחכם זה, מחכים בסבלנות. בחושם המיוחד יודעים: הנה בא סיפור של ממש. לכאורה טשטוש פנים גמור, כמים עומדים, עובש וירוקת, ולפתע — איזו תנועה פנימית בלתי צפויה, כבחכת פלאים — פנינה. דג זהב.

האם ממנה קיבלו יחס מורכב זה כלפיו? אין הם יראים אותו. לעיתים מלגלגים. לעיתים מתעלמים. לרוב פשוט איננו קיים. ימי החול עוברים ללא נוכחותו. ונוכחותו איננה תמיד קלה. ובכל זאת, גרעין חזק שמור לו בליבם. האיש שהיה. המעשים שעשה. איזו מעלילותיו יפרוש בפניהם הערב הזה.

והיא, רגליה כבדות מעמל היום, עפעפיה צונחים, מסירה צלחות, מגישה אחרות, טורחת בשירות אין־סופי של עקרת בית ואם, ומבעד לכל אלה מרגישה בוודאות — שעת רצון. שעה ללא חציצה. שורשים סמויים יונקים ממקור של שפע, מעמיקים והולכים זה בזה. כולנו חבורה אחת. איזו מישורת של חסד בתוך רצף הימים הניגרים במדרון.

ערב אחד של חנוכה, למשל. הבזק פתאומי של אור חריף, מתעתע. בחוץ סערת ברקים. טיפות מים כיהלומים שחורים על השמשות. בפנים מואר וחם. מסובים כולם יחד. על השולחן, בין האגרטל הנצחי לבין חנוכייה מעשה חושב, צלחת מפוארת: לצד לביבות פריכות, על מצע בצלצלים שקופים וגזרים מזוגגים — צלי ורדרד. אוריק במיטבו. מצב הרוח מרומם. והגדת לבניך. פתאום הבחין בצלי. צל רגעי חלף על פניו. הפנה אליה מבטו והצביע על הצלחת. היא נבוכה. לא. לא התכוונה. פשוט לא שמה לב. אבל הצל על פניו כבר הפך להתקפה של צחוק, הצחוק אחז גם בה, סחף את שניהם, נהפך לצחוק היסטרי, שניהם התלעלעו מרוב צחוק, ידו המושטת אל הצלי היטלטלה, אצלה התעוותו מרוב צחוק שרירי הפנים, הילדים לא הבינו, הם ניסו להסביר אבל הצחוק נטל מאוריק וממנה את יכולת הדיבור, עד שאוריק, ידו עדיין מיטלטלת מצחוק, הצביע אל מרכז השולחן, והודיע בקול חגיגי: ‘ובכן, מכל המאכלים שבעולם, מה שאמא שלנו בחרה להכין לנו לארוחת חג החנוכה, ואיתכם הסליחה, הוא דווקא השיקוץ המשומֵם.’

‘אוי ואבוי! השיקוץ המשומם?! לא יכול להיות! אל תגיד!’ פרץ הסבא בצהלה מיתממת, קולט יותר את טון דבריו של אוריק מאשר את משמעותם, ‘מה אתם אומרים ילדים, שמעתם מה אבא אמר? שיקוץ משומם!’

‘לא מדויק,’ היא עוד זוכרת שתיקנה את אוריק לאחר שנרגעה מן הצחוק, ‘שיקוץ משומם הוא מה שבנו שם כדי לטמא את המזבח, ואילו זה,’ היא הצביעה על הצלי המעלה אד מתקתק, ‘זה מה שזבחו שם,’ ושמחה משונה אחזה בכולם.

להינתק מכל המלאכותי. מכל המיותר. להשיל את כל המאובן. לחיות בטבעיות, מתוך כנות גמורה. כמו להגיש צלי חזיר לזכר ניצְחון המכבים. ועם זאת להשתייך. להיות חלק. לשמור על היחד. אפשר?

אוושת זבובוני קיץ הנשרפים אל המנורה. פגריהם על לוח העץ השרוט של השולחן. רשרוש העיתון. חריקה קלה של כיסא. הזקן מוציא ממחטה ענקית, לגמרי מרובבת, ומקנח בה את פיו. מוחט בה את אפו. אחר כך מקפל אותה בידיים רועדות ומחזירה לכיסו. משפשף את כפות ידיו זו בזו כמו מסיים איזה עניין, או אולי בתנועה של נטילה, אחר כך מקרב את קצות אצבעותיו אלו אל אלו, מקמר את הכפות ומכין אותן לתפקידן הבא. מגיש אותן אל מצחו, ובתנועה שלמה ארוכה ואיטית מחליק אותן על פני שערו הלבן מן המצח ועד העורף. עכשיו, כולו חדש, כעולה מן הרחצה, הוא נושא בקול חגיגי את דברו: ‘נו. אז מה אתם אומרים?’

אוריק ננער מן העיתון. הודף את צלחתו הריקה אל מרכז השולחן. נתקל באגרטל הנצחי. רוטן משהו. הזקן מתחיל לקום. נאוה צופה בהם כמבעד לקיר זכוכית.

‘נו, אוריק, אני חושב שאחזור עכשיו הביתה.’

‘שב, אבא, שב. לאן אתה ממהר?’

‘די. אכלתי. מספיק. אתם בטח עסוקים.’

‘ערב שבת היום, אבא.’

‘אה! ערב שישי! מה אתה אומר! אבל מחכים לי בבית.’

‘בסדר אבא, נשתה קודם תה, אחר כך אחזיר אותך.’

‘לא צריך, אתה בטח עייף, אוריק. אני יכול ללכת לבד.’

משפטים כאבני חצץ. מכים בקיר הזכוכית. נוגעים לא נוגעים. שומעת לא שומעת.

‘בואי, ארבע עיניים עדיפות,’ היה אוריק פונה אליה, כשהזקן, הברומטר הרגיש שלו לא עומד יותר בלחץ, החל להיעלם מביתם. היו נוסעים לאט, מתבוננים בכל דמות בצידי הדרך, עד שהיו מבחינים בצללית המעוקמת, סבא צועד ברגליים כושלות לבדו בחושך, כְּנס על נפשו, בשולי הכביש השומם. היו נעצרים לצידו. מעמידים פנים שעברו במקרה. ‘בוא, אבא, ניסע קצת,’ ומביאים אותו חזרה אל ביתם, או, אם התעקש, מחזירים אותו לעשות את השבת לבדו בביתו.

בארוחות שבת רבות, לאורך השנים, מצאה את עצמה נושאת עיניים אל אגרטל הוורדים. מדוע דווקא הם מנקזים את הכעס? התעקשה להשאירם, חגיגיים, בינה לבין הזקן. בשלב מסוים קרתה תמיד תקלה כלשהי. כוס יין נשמטה ושלולית ורודה פשטה על המפה. פנכת רוטב החליקה מידו של מישהו. ‘הכול בגלל הוורדים,’ היה אוריק מתפרץ ומסיר אותם בזעם כבוש. באיזו עקשנות התמידה לטפחם, חורף וקיץ, סביב ביתה, ולהציבם במרכז השולחן.

אוריק, מקפיד עדיין על חולצת השבת של אביו, הסב לשולחן בבגדים חמוצים. בימי קיץ כבדים — אפילו בגופייה מוכתמת. סוף סוף הכוונה שבלב עיקר. מה לנו גינונים חיצוניים.

יש וצל חלף. שקוף. כמעט בלתי נראה. אוריק החל מסביר דבר־מה, קוטע משפטו בלעיסה מתמשכת, מחשבתו משוטטת, מותח את סבלנותם של מאזיניו. חיוך מהיר היה מאחד אותם אז, כקושרים, בטרם גמר את משפטו. לקראת הקינוח לא תמיד נשאר המעגל שלם. מישהו רץ למסיבה. מישהו התגנב לחדרו. ראשו של הסבא צנח על חזהו. ואוריק, ‘מוכרח לנוח רגע,’ היה מסתלק בעצם כבר באמצע הארוחה. לפעמים מצאה את עצמה לבדה, בוהה אל שלהבתם המיותמת של נרות השבת.

אחר כך ויתרה על השולחן הגדול. סביב השולחן החום הקטן התארכו הדממות. בפינת המטבח נוטלים עיתון בשעת הארוחה ביתר קלות. הרגלים של בית אבא. יש והחולין הקיף אותם במעגל הדוק, שלהבת הנרות רוטטת, חסרת אוויר.

הפעם הסבו רק שלושתם. כמעט לא היה מי שיפר את הדממה. עוד שעה קלה, ידעה, כמו לפני שבוע, כמו לפני שבועיים, יירדם הזקן בכיסאו. בעלה יגרור את איבריו הכבדים לספה ויצנח שם ‘רק לכמה רגעים.’ הדמויות המתנועעות על גבי המסך המואר ימשיכו לבכות או לצחוק ללא הד. מאוחר יותר, לאחר שתמחה את שרידי הפורענות מן המטבח, תחלוף על פני הזקן. עיתונו על פניו, ישקע בנים־לא־נים התמידי שלו. ננער לרגעים, יפקח את עיניו בתנופת פתאום, כמשליך מעליו איזו אפשרות אחרת, וישקע שוב.

ממנו תצעד על בהונות לפינה האחרת, בה מוטל בעלה. הנה מה שהיה פעם הבטחה. מה שהיה פעם תקווה. בשקט תחמוק משם, מחנק בגרונה. תכבה אורות מיותרים. תדמים כפתורים. תשחרר מן התיבה הרבועה את הדמויות הכלואות בה ותצא אל הלילה. שוב ושוב תקיף את ביתה. כצל. כחלום. כרוח. אוושת אורנים קלה. ריח יסמין ולטיפה רכה, שוקקת, במעלה רגלה. הכלבה הנאמנה, אסופית לא קרואה זו אשר תצא בעקבותיה לקבל ולתת קצת חיבה.

בצהרי אותו יום, בבואה כמדי יום שישי לאסוף את הזקן מביתו שבמושבה, גילתה בהפתעה שהריח המוכר, תערובת של אבק, עובש ועכברים, שוב אינו מרתיעהּ. בקצה ציפורנה גירדה קלות את המקרר. שכבת הלכלוך, צמיגה מיושן, כאילו התאחתה עם גוף המקרר לאחד. הכיור אף הוא הוסווה כליל. הכלים, הארונות, הכסתות, הכריות, כורסאות וכיסאות, רצפות ותקרות — הכול הלך והאפיר. הלך וכוסה באותה שכבה אחידה. תהליך של איזו התמזגות מופלאה כאילו ריחק ועידן את כליו הבלתי תואמים של הבית. אריג בורדו ישן דהה למעין אפור, וסיד קירות ירקרק נשר קליפות־קליפות בחושפו את הטיח. כלי חרסינה לבנים במקורם, מקונחים אין־ספור פעמים במגבות מעופרות, החזירו אף הם בוהק עמום, וערימות עיתונים שהצהיבו עם דפוס שדהה התקרבו כולם לאותה נקודה אמצעית של שלווה ושוויון. מעטה דק ואחיד של אבק על פני החפצים עוד הגביר את רושם הריחוק — כמראה מבעד לערפל קל. הניגודים נעלמו. כה תואֵם, חשבה. כה תואם הכול. ‘סבא, שמחה ניקתה השבוע?’ שאלה כבדרך אגב. ‘הייתה, הייתה,’ השיב, ‘אלא, את יודעת. איש זקן. אין מי שילכלך.’

בדרכם החוצה שוטטו עיניה על גביהם הדהויים של ספריו. שוב איננה מסוגלת לקרוא ללא משקפיים, אך הכרכים המאובקים היו משום־מה ידידותיים יותר. סוּפַּר לה, נזכרה, כי בנעוריו כתב שירים. נעוריו. כה מופרך. כה בלתי מתקבל על הדעת. גם אליו באים עדיין רגעים של אימה? של גרון נאחז כבמלקחיים? של געגוע עז ללא נשוא? של נכונות למעשה הרסני, לא שקול, ובלבד שתיסכר זרימה איטית זו במורד?

או אולי גם רגעים אלה דוהים? משתווים?

נאוה קמה לאיטה. סילקה את הצלחות הריקות. מחר תתאכזר ותאמר לו. יבלה מעתה את סופי השבוע אצל בנו הצעיר. ייוותרו היא ובעלה לבדם. השבת המוטלת כפגר. לסלק. לפנות. לכסות בעפר. יהיה עוד יום חול אחד בשבוע. יום ככל הימים.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “מסע העצמאות של חוה”