החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

הסודות של מרטין

מאת:
הוצאה: | 2022 | 330 עמ'
הספר זמין לקריאה במכשירים:

45.00

רכשו ספר זה:

“מרטין יודעת לדבר ולשכנע. היא מאוד כריזמטית וגם מאוד יפה, הרבה נשים היו רוצות להיראות איתה. היא גם יודעת להתמסר או לפחות לתת את ההרגשה הזאת. הרבה פעמים הרגשתי שהיא נותנת לי את כל כולה, והיו פעמים שהיא הייתה קרה כקרח. מאוד מבלבל לפעמים להיות בקרבתה.”

 

"בדמיון עשיר ותפאורה צבעונית טווה חרות אוסובסקי עלילה פתלתלה המהתלת בקוראים ומשאירה אותם כמהים לתשובות עד לסופו המפתיע של הספר. הסודות של מרטין מסחררים ומתירים אט-אט את הפאזל המרתק של חיי הגיבורים, וכך הם מותירים אותנו צמאים לעוד."

(אורלי סיגל, מחברת רבי המכר "ניסויים פתוחים", "בואי" ו-"ועכשיו אהבה".)

 

חרות אוסובסקי, אימא לנער בן 18, גרה במושב כפר נטר שבשרון. זהו ספר המתח הראשון שכתבה.

מקט: 4-1272-1680
“מרטין יודעת לדבר ולשכנע. היא מאוד כריזמטית וגם מאוד יפה, הרבה נשים היו רוצות להיראות איתה. היא גם יודעת להתמסר […]

 

שארל דה גול, 21 ביוני, שעה 00:33 בלילה, פריז

בשדה התעופה, באולם הענק, התור לביקורת הדרכונים התארך. שוטרים עם כלבים מסוג רועה גרמני הסתובבו בין האנשים. מרטין מחייכת, מתחילה להזיע ומתנדנדת מרגל לרגל. היא מסתכלת על תיק הגב שלה ללא הפסקה. מישל מסתכלת עליה מלמעלה למטה. זאת לא המרטין שהיא מכירה; רזה וגבוהה, בעלת ביטחון עצמי גבוה וחיוך נצחי מנצח על הפנים. היא לובשת בגדים שחורים, חובשת כובע מצחייה שחור ומרכיבה משקפי שמש גדולים על פניה. במונית בדרך לשדה התעופה היא צחקה שהיא צריכה להתרגל לשמש. מרטין מחייכת חיוך גדול ומלא ביטחון למישל. היא שואלת אותה אם תוכל להתחלף איתה בתיקים, כי שלה מאוד כבד וכבר כואב לה הגב. בדיוק כשהיא מסכימה להחליף את התיקים רועה גרמני מגיח ונעצר לרחרח את תיק הגב. מישל קופאת במקומה ולא יודעת מה לעשות. כשהיא מסתכלת הצידה לכיוון מרטין היא לא רואה אותה יותר.

שנייה לפני שהכלב ניגש אליה, מישל התכופפה לקחת את התיק שלה, מרטין לוקחת את התיק של מישל ומתחמקת מהתור. מישל נתפסת ונוצרת מהומה קטנה, זה נותן למרטין את הרגע שהיא צריכה כדי להגיע ולעמוד בסופו של תור אחר בלי שיבחינו בה. היא גם מספיקה להחליף לכובע שונה ולמשקפי שמש בהירים שהיא שמרה בכיס הפנימי של הז’קט. היא חושבת לעצמה שהיא לא מבינה איך הם לא עלו על התרגיל הזה עד עכשיו.

השוטר עם הכלב ממשיך ללכת ושתי שוטרות גבוהות עם מבט קר בעיניים ומדים מגוהצים, שעומדות בצד, ניגשות למישל בצעדים מהירים. הן מבקשות ממנה להתלוות אליהן כי יש להן כמה שאלות לשאול אותה. הקירות הגבוהים והחומים באולם הגדול סוגרים עליה והיא מתחילה לבכות. היא אומרת שהיא לא מבינה מה קרה ושהיא לא עשתה שום דבר וגם חברה שלה נעלמה, אולי כדאי שנמצא אותה קודם?

השוטרות מתעלמות מבקשתה ולוקחות אותה לחדר צדדי קטן וחשוך, שריח מסריח של סיגריות וזיעה עומד בו. מישל משתעלת וממצמצת בעיניים. היא לא מצליחה לדבר, ויש לה כאבי בטן וקשיים בנשימה. השוטרת לוקחת ממנה את תיק הגב של מרטין ושואלת אותה איפה הנייד שלה. מישל אומרת לה שאין לה את הנייד של חברה שלה אבל יש לה את שלה. השוטרת מתעצבנת ואומרת לה שהיא התכוונה לנייד שלה ולא של חברה שלה. היא לוקחת את הנייד מהיד שלה ויוצאת מהחדר הקטן. היא חוזרת עם כוס מים פושרים מהברז בכוס זכוכית ישנה. מישל לא שותה למרות שהיא מאוד צמאה ולמרות שהגרון שלה יבש.

“למה לקחת לי את התיק והנייד? אני צריכה להשתמש בנייד, אני צריכה להודיע להורים שלי שנעצרתי. ואולי חברה שלי תשלח לי הודעה להסביר מה קרה. והתיק הזה שייך לה, אתם לא יכולים פשוט לקחת אותו, זה לא עובד ככה.”

החדר הקטן סוגר עליה, מישל מרגישה שהיא עומדת להתעלף, הנשימות שלה נהיות כבדות והיא לא מצליחה להירגע. היא גם מרגישה מרומה ונבגדת.

“את כרגע לא מודיעה לאף אחד מה קורה איתך. אנחנו נחזיר לך את הנייד אחרי בדיקה. את טוענת שהתיק לא שלך אלא של חברה שלך, בתיק הזה מצאנו סמים. את עדיין רוצה אותו?”

“מה? סמים? על מה את מדברת? איך זה יכול להיות? בגלל זה הכלב ניגש אליי?” שטף השאלות פורץ ממנה.

השוטרת נעמדת ליד השולחן בידיים שלובות ומסתכלת על מישל מבלי להסיט את המבט לשנייה, השוטרת שיושבת ליד השולחן מול מישל מסדרת את תיק המסמכים שנמצא מולה. אף אחת מהן לא טורחת לשאול אותה אם היא בסדר.

אחרי כמה דקות, כשהיא מצליחה שוב לדבר, היא שואלת את השוטרות, “למה אתן מחזיקות אותי פה, מה עשיתי? זה לא התיק שלי ואתן יודעות את זה. מה זה תיק המסמכים הזה? זאת הפעם הראשונה שאני מגיעה לפריז, הגעתי עם חברה לחופשה, איך יש לכן תיק מסמכים מוכן?”

השוטרת שעומדת ממשיכה להסתכל עליה במבט רחוק וקר ומסננת קללה שקטה. השוטרת שיושבת מרימה את ראשה מהקלסר לשבריר שנייה, מגלגלת את עיניה וחוזרת לכתוב בתיק. אחרי כמה דקות של דממה, השוטרת שיושבת אומרת, “מכיוון שעכשיו אמצע הלילה, אין לנו כרגע אפשרות ליצור קשר עם השגרירות הישראלית בעיר או עם עורך-דין שיהיה איתך בתשאול אבל אני אתקשר בבוקר ואסדר הכול.”

“אני לא רוצה להיות פה לבד, אני מפחדת. אני מרגישה שאני צריכה עזרה וייעוץ, אני בכלל לא צריכה להיות פה, לא עשיתי שום דבר רע”.

השוטרת שעומדת נשענת עם שתי ידיה על השולחן, מקרבת את פניה לפניה של מישל ומוסיפה, “תפסו אותך עם סמים וזה חמור מאוד, את תיכנסי על זה להרבה שנים לכלא”.

מישל מזיעה ומקפיצה את רגליה מאוד מהר, היא קמה מהכיסא, מתחילה להסתובב בחדר ומתיישבת שוב. היא לא מצליחה להסביר לשוטרות שהיא לא יודעת במה מדובר, כל מה שהיא מצליחה להוציא עכשיו מהפה אלו רק מילים קטועות שלא קשורות אחת לשנייה. השוטרת שעומדת מכה על השולחן ומשתיקה את מישל שמתחילה לבכות מרוב בהלה. מצחה של מישל מכווץ והיא מחזיקה את ראשה בין שתי ידיה.

השוטרת שיושבת מולה, זאת שלא ממצמצת הרבה, והכי מפחידה את מישל, אומרת, “בואי נתחיל מזה שאת לא יכולה לקום ולהסתובב איך שבא לך. פה זה לא התוכנית כבקשתך. את עצורה ונמצאת בחקירה. האם את מבינה את זה? אם תמשיכי כך, אנחנו נאזוק אותך לשולחן, ברור?”

“כן אני מבינה, אני פשוט כל-כך בלחץ שאני חייבת לזוז. סליחה, זה לא יקרה שנית. אני רוצה לראות את הסמים. אתן אומרות שיש סמים בתיק אבל אני לא ראיתי אותם.”

“את רצינית, זה מה שאת רוצה לראות, את הסמים שחברה שלך הבריחה והפילה עלייך. או שזה לפחות מה שאת טוענת שקרה. אני חושבת שזה התיק שלך. למה הגעת לכאן עם חברה שלך לחופשה, איך קוראים לה וכמה זמן אתן מכירות?”

מישל מזיעה ומתקפלת מכאב בטן ולא מצליחה לענות, רק מגמגמת כמה מילים לא ברורות. לאחר כמה רגעים ונשימות עמוקות מישל מצליחה שוב לדבר.

“קוראים לחברה שלי מרטין ואנחנו מכירות כמה שנים. כבר כמעט חמש שנים. הכרנו כשהיינו שותפות בדירה בתל אביב. מרטין לא היתה הרבה בבית. רוב הזמן נסעה מהעבודה לפגישות קצרות בחו”ל של יומיים-שלושה. רוב הנסיעות שלה היו לפריז, זה לפחות מה שהיא אמרה לי. כמו החופשה הזאת שתכננו. לפעמים היא לא היתה בבית כי הכירה מישהי. בשעות המעטות שאותן כן בילתה בדירה, היא עבדה רוב הזמן בחדר שלה. היא אף פעם לא סיפרה לי יותר מדי על העבודה אבל אמרה כבדרך אגב שהיא עובדת אצל איש עסקים עשיר שרוב העסקים שלו בחו”ל”.

השוטרת שיושבת רושמת הכול בתיק ומקליטה את השיחה ברשמקול קטן וישן.

“את גם כותבת בתיק, גם מקליטה אותי וגם יש פה בחדר שתי מצלמות. אני עדיין לא מבינה למה אתן חוקרות אותי, ולמה זה בשדה תעופה בחדר המסריח הזה?”

“עכשיו את כן מצליחה לדבר, כשלא שואלים אותך שום דבר? אנחנו שואלות את השאלות, לא את, מובן?”

“זכותי לשאול שאלות, אתן לא מסבירות לי מה קורה ואני דורשת לדעת. אני גם רוצה לדעת איפה המזוודה שלי, כי לא הספקתי לקחת אותה. אני רוצה את הדברים שלי ואני גם רוצה להחליף בגדים. תחזירו לי גם את הנייד שלי! מה עם תיק הגב שלי? מרטין באמת לקחה אותו? אולי מצאתם אותו? ואני רוצה עורך-דין עכשיו, תודיעו לשגרירות ישראל עכשיו! אלו הזכויות שלי, אני יודעת מה מגיע לי. לא הגיוני שאין אף עורך דין שעובד בלילה, אני בטוחה שאני לא הראשונה והיחידה שנעצרת בלילה.”

היא לובשת מכנסיים לבנים מכותנה שכבר לא היו כל כך לבנים בחדר הקטן, המאובק והמסריח, וחולצת כפתורים ירקרקה. מישל נזכרת בבית ובאבא שלה שהיה מעשן בשרשרת סיגריה אחרי סיגריה, בדרך כלל בחדר העבודה הקטן שלו, שהיה חדר פנימי בלי חלונות. הבית היה מתמלא בעשן ותמיד הסריח. כל זה גורם לה לאי נוחות מלחיצה.

השוטרות מתעלמות מבקשתה. השוטרת שעומדת אומרת, “את כנראה עדיין לא מבינה במה הסתבכת, עדיף שתמשיכי לדבר על מרטין ולספר לנו למה לדעתך היא נעלמה.”

מישל נעמדת, נותנת אגרוף על השולחן, מישירה מבט לשוטרת שעומדת ואומרת בטון תקיף והחלטי, “אני דורשת עכשיו לדעת למה עצרתן אותי!”

בלי שום התראה השוטרות יוצאות מהחדר ומשאירות את מישל לבד. היא מספיקה לראות שני שוטרים עם פנים אטומות מחוץ לחדר. מרוב פחד ואימה מישל לא מנסה לקום ולצאת מהחדר.

אחרי כחצי שעה של נשימות עמוקות, מישל קמה בשקט מהכיסא, מסתובבת בחדר, מסתכלת על המצלמות כל הזמן, מתיישבת על השולחן, על הרצפה ושוב על הכיסא. בשלב מסוים היא נרדמת עם הראש על השולחן. אחרי כשעתיים היא מתעוררת, קופצת מהכיסא וניגשת לדלת.

“כמה זמן עוד תחזיקו אותי פה? זה לא חוקי, אני דורשת שתוציאו אותי מפה. אני מבקשת להוציא אותי מהחדר המסריח הזה עכשיו. בבקשה תוציאו אותי!”

“תהיי בשקט בבקשה,” אומר אחד השוטרים ששומר מחוץ לדלת.

“אפשר לפחות ללכת לשירותים ולקבל מים?”

אחת השוטרות שחקרה אותה מגיעה ולוקחת אותה לשירותים שנמצאים ליד החדר. היא עומדת מחוץ לדלת של תא השירותים עד שמישל מסיימת. לאחר מכן נותנת לה בקבוק מים מינרליים ומחזירה אותה לחדר.

“עוד כמה זמן אני אהיה פה? אני כאן כבר שלוש שעות.”

“אני לא יודעת עדיין.”

“בוקר טוב מישל, עכשיו השעה 6:30 בבוקר. אני רופרט וזאת קרולין, שנינו סמלים במחלקת הבילוש של תחנת המשטרה ברובע השלישי. הבאנו לך את המזוודה שלך כדי שתוכלי להחליף בגדים. תיק הגב של החברה שלך הועבר לבדיקה בתחנת המשטרה שלנו. מכיוון שנמצאו בו סמים, הבדיקה שלו תהיה יסודית והתיק יישאר כרגע בתחנת המשטרה. אנחנו בספק אם החברה שלך תדרוש אותו. הנייד שלך יישאר בינתיים אצלי, אני לא מחזיר לך אותו עדיין. נראה איך אנחנו מתקדמים עם החקירה, כשנסיים את החקירה אני אחליט אם להחזיר לך את הנייד ומתי.”

“אני רוצה בבקשה להחליף בגדים, תוכלו לצאת מהחדר ולכבות את המצלמות כדי לתת לי פרטיות? פתחתם לי את המזוודה בלי לשאול אותי? תראו איך היא נראית, חבוטה מאוד והבגדים בתוכה לא מקופלים. לפחות הייתם מסדרים את הבגדים כמו שהיו קודם.”

“רופרט תצא בבקשה, אני אשאר עם מישל. אנחנו לא יכולים לכבות את המצלמות, אבל אני יכולה לעמוד עם הגב אלייך מול המצלמה וקצת להסתיר אותך. בנוגע לסידור המזוודה, לא, אנחנו לא סדרני מזוודות. כמובן שפתחנו ובדקנו אותה, בתיק הגב היו סמים, היינו חייבים לבדוק גם את המזוודה.”

“ומצאתם משהו? תעני לי בבקשה, מצאתם משהו?”

“אנחנו חייבים להתקדם. קדימה, תתלבשי ותאכלי, הבאנו לך באגט עם גבינה וירקות ומים מינרליים.”

מישל מתלבשת כשהבלשית מספקת לה מעט הגנה מפני מבטן המאיים של המצלמות בחדר, היא אוכלת בתיאבון את הבאגט ושותה את המים.

הבלש נכנס לחדר ומתיישב מולה ליד השולחן. הבלשית ממשיכה לעמוד בידיים משולבות על החזה ומביטה במישל עם חצי חיוך על הפנים. הבלש שיושב מולה מחייך גם הוא ושואל אותה אם הכול בסדר. מישל חושבת לעצמה שאולי בעצם הם הבינו שיש פה טעות בזיהוי. הבלש ממוצא אנגלי, גבר רזה בגובה ממוצע עם זקן זיפים, משהו שגברים חושבים שזה אופנתי ואולי גם קשוח. הבלשית היא פריזאית מקומית. היא גבוהה עם תווי פנים חדים אך עדינים, ולובשת מכנסי ג’ינס עם חולצה לבנה מכופתרת צמודה וחצי מגף עם עקב שטוח. מישל מעבירה מבט מלמטה למעלה ונותנת לה חצי חיוך.

“תודה רבה שהבאתם לי אוכל.”

רופרט מחייך ומוציא מהתיק שלו את תיק המסמכים שהשוטרת סידרה וכתבה בו לפני כמה שעות ומתחיל לעיין בו לאט. מישל שמרגישה קצת יותר מעודדת, עייפה מאוד, חיוורת, עם דמעות בעיניים רוב הזמן, וכתפיה שמוטות. אולי הוא רק מנסה למשוך זמן ולהלחיץ אותי. גם ככה אני כבר מאוד לחוצה, היא חושבת לעצמה.

“אני עדיין לא מצליחה להבין מה אתם רוצים ממני. אני מבינה שמדובר בסמים כי הכלב ניגש אליי, אבל זה לא התיק שלי, זה התיק של חברה שלי שנעלמה. הצלחתם למצוא אותה? אולי קרה לה משהו? אני לא מבינה למה אתם לא מתייחסים לשאלות שלי.היא חברה שלי. ואני לא מאמינה שהיא ניסתה לערב אותי ללא ידיעתי בפעילות פלילית, ובפרט בעסקי סמים. אני רוצה להבין מה קורה פה.”

במבט לאחור היא מתחילה להבין דברים על מרטין, נסיעות קצרות לחו”ל, חדר הדלת הנעולה תמיד. עצבנות לפני נסיעה. האושר של החזרה לדירה. הדברים היקרים שתמיד הביאה לה. אבל היו הרבה דברים שנשארו בראשה ללא מענה וגרמו לה עכשיו לטרדה רבה. עכשיו היא גם מבינה למה מרטין היפה היתה עם כובע מצחייה שחור ומשקפי שמש גדולים.

מישל מתופפת עם האצבעות על השולחן ומקפיצה את רגליה מאוד מהר. היא נראית מעורערת ועצבנית. הבלשים לא עונים לה ושומרים על ארשת קשוחה ואטומה. הם מתחילים לשאול שאלות קשות.

קרולין מהמהמת, “באיזה מלון הייתן אמורות להתאכסן?”

“מרטין עשתה לנו הזמנה של חדר במלון גרנד לה טור אייפל פריז המפואר. היא רצתה שנהיה ביחד באותו חדר ונתפנק בכיף.”

“אני בספק אם מרטין במלון, אבל אנחנו נבדוק אם היא מתאכסנת בו.”

“לא הבנתי שום מילה ממה שאמרת עכשיו, המבטא שלך כבד, תדבר לאט בבקשה.”

רופרט חוזר על דבריו לאט.

קרולין מהמהמת, “תגידי, איך את ומרטין הכרתן?”

“למה אתם שואלים אותי את השאלות האלו? השוטרות שחקרו אותי לפני כמה שעות כבר שאלו אותי את כל השאלות והכול כתוב בתיק.”

קרולין מתקרבת למישל ועומדת מעליה, “את תעני על כל השאלות שלנו גם אם נשאל אותן עשרים פעמים. ואני רוצה להזכיר לך שאת עצורה על סחר בסמים.”

רופרט נכנס לשיחה, “אני אקליט את התשובה שלך, זה מאוד חשוב לחקירה. כדי שנכיר את מרטין כמו שצריך ושאף פרט לא ילך לאיבוד. זאת לא הפעם הראשונה שנתפסת אישה עם התיק של מרטין ועם סמים. אמנם כל פעם המבריחה משתמשת בשם אחר, אבל שיטת הפעולה היא אותה השיטה, הבחורה נתפסת עם סמים ובת הזוג שלה מצליחה להתחמק.”

מישל משתנקת, היא לא מאמינה למשמע אוזניה, ובקושי מצליחה לחזור על כך שוב בראשה. הבלשים מבינים מהר מאוד שמישל לא יודעת יותר מדי אבל מכיוון שהיא הכירה אישית את מרטין, והם לא יודעים איך מרטין נראית, חשבו שתוכל לעזור. הספיק להם התיאור הכללי שמישל נתנה על מרטין כדי להבין שמדובר באותה בחורה כל פעם.

“רופרט, אני רוצה לדבר איתך שתי דקות בחוץ בבקשה,” אומרת קרולין. הבלשים יוצאים מהחדר וחוזרים אליו אחרי כמה דקות.

קרולין מהמהמת, “אנחנו יכולים להיעזר בך כדי למצוא את מרטין. כפי שאת רואה יש לנו תיק משטרתי עבה עם הרבה חומר. הבנו מהר מאוד מהנשים שתפסנו שהן לא באמת מכירות אותה, הן בדרך כלל הכירו אותה כמה ימים בלבד לפני שהיא נעלמה. דבר נוסף שהבנו מהן, שברגע שהן הסכימו לנסוע איתה היא לא עזבה אותן לשנייה והן הרגישו שהיא לא תיתן להן להתחרט. העיניים שלה הפכו להיות מפחידות ומצד שני היא עדיין הרעיפה עליהן אהבה והבטחות.”

“אני היחידה שמכירה אותה אישית? מה זאת אומרת נשים אחרות, גם בשבועיים האחרונים? חשבתי שאנחנו ביחד. היא מגיעה כל פעם עם מישהי אחרת ושמה לה בתיק סמים?”

“כן, זה מה שהרגע אמרתי. היא משתמשת בכל נסיעה בדרכון שונה עם שמות, תמונות, מבטים ומשקפי ראייה שונים כדי להיכנס למדינות השונות או רק לצרפת. נשים מעטות מאוד העידו שיש לה צלקת מתחת לעין, הרוב לא הזכירו את הצלקת. כששאלנו אותן הן אמרו שאין לה צלקת. הטכנאים שלנו מנסים לגלות איפה היא בעזרת תוכנת זיהוי פנים שמורכבת על מצלמות התנועה בפריז, אך ללא הצלחה. זאת הפעם הראשונה שתפסנו מישהי שיודעת את השם האמיתי שלה.”

“אין למרטין צלקת מתחת לעין, והיא לא מרכיבה משקפי ראייה. רק משקפי שמש אם היא צריכה, או לא צריכה בהתחשב במה שקרה כאן. כשאני חושבת על זה עכשיו, אני מבינה שיש לי רק תמונה אחת או שתיים של מרטין, ובשתיהן לא רואים את הפנים שלה והן יחסית ממרחק. צילמתי אותה כשעלתה לאוטובוס ליד הבית פעם-פעמיים. יש לי הודעות ממנה אבל אני לא רואה את המספר, היא תמיד שולחת אותן באפליקציות שיש בהן אפשרות להסתיר את מספר הטלפון. והיא גם תמיד מתקשרת ממספר חסוי. די נפגעתי מזה כי בסך הכול היינו חברות. ביקשתי ממנה את המספר והיא אמרה שזה לא יקרה והלכה. באותו לילה היא לא חזרה הביתה וגם לא הודיעה לי מה קורה איתה. כתבתי לה הודעה באחת האפליקציות אבל היא לא הגיבה. שלא תחשבו שלא חשדתי שמשהו לא בסדר, אבל לא היה לי איך לבדוק את זה. לא חשבתי שאני צריכה לעקוב אחריה. היא בסך הכול היתה שותפה נוחה, ותמיד שילמה חשבונות בזמן. כשנגמר לי החוזה בדירה, בעלת הבית לא רצתה לחדש כי הבן שלה נכנס במקומנו. דיברתי עם מרטין ורציתי שנחפש דירה ביחד, אבל היא אמרה שזה ממש לא מזיז לה אם נגור ביחד או לא. מאוד נפגעתי ממנה, ניסיתי לדבר איתה על זה שאנחנו חברות ואני לא מבינה למה היא אמרה את זה, אבל היא פשוט ארזה את הדברים שלה ועזבה. עד היום אני לא יודעת לאן. מצאתי לעצמי דירה עם חדר שינה אחד. אותה דירה שמרטין הצטרפה אליה לפני קצת יותר משבועיים.”

“רגע, אז,” אמרה קרולין, “בעצם לא גרתן יותר ביחד, ומרטין עברה אלייך לשבועיים?”

“כן, היא היתה בין דירות וביקשה לגור אצלי בינתיים.”

“את בטוחה שאין לה צלקת?”

“כמובן שאני בטוחה, גרנו שנתיים ביחד בעבר. הייתי רואה אם יש לה צלקת או לא, וגם בשבועיים האחרונים שהיינו ביחד לא ראיתי צלקת. מרטין לא מאלה שמתאפרות ובייחוד לא בסומק, מייק-אפ או קונסילר.”

“נצטרך לבדוק את זה לעומק. תראי, אנחנו יודעים שאת לא יודעת על הסמים, האמת שבעצם אף אחת מהנשים שתפסנו לא ידעה על זה. אבל מכיוון שנתפסת עם התיק של מרטין, והיו בו סמים בכמות גדולה, כמות שמספיקה למכירה והפצה ולא לשימוש עצמי, זאת עבירה על החוק שבו את, כשותפה לפשע, צפויה להישפט ולשבת הרבה שנים בכלא. יש לך שתי ברירות, ללכת למעצר רגיל עד המשפט ואחרי זה לכלא, או לשתף איתנו פעולה ולעבור למעצר הגנתי. במקרה הזה נוכל להקל את העונש שלך. במעצר בכל מקרה תצטרכי להישאר.”

“מעצר הגנתי? למה אני צריכה להיות במעצר הגנתי? מרטין לא תפגע בי. אני בטוחה שיש סיבה מוצדקת למה שקורה פה.”

רופרט דיבר לאט, “אני מבין שאת לא מאמינה למה שקורה פה, כי מרטין חברה שלך. אבל נראה לנו, ואני אומר את זה בזהירות, שאולי בעצם את מכירה רק צד אחד של מרטין. הרי גם אמרת שאת לא באמת יודעת למה היא נוסעת כל כך הרבה לחו”ל. אז כמו שאמרנו, זאת לא הפעם הראשונה שהמשטרה תופסת מישהי שהתלוותה למרטין. אבל תמיד היו אלו נשים שהכירו את מרטין יום או יומיים ובעצם לא באמת הכירו אותה או שהיא אותן. הנשים שנתפסו אמרו שהן רצו לצאת איתה לחופשה. הן מאוד התלהבו להיות איתה ואחרי שכבר הסכימו, הרגישו שבעצם אין להן ברירה. במקרה שלך, מכיוון שאת גרת עם מרטין בעבר אולי תוכלי לשפוך אור על דברים רבים נוספים. מבחינתנו מרטין עלתה מדרגה בעסק, שאנו לא מבינים עדיין לגמרי מהו ולכן נקרא לו עסק הברחת סמים, בכך שהביאה איתה חברה שהיא מכירה כמה שנים. מה שמצאנו בתיק ובמזוודה של מרטין היה כמות גדולה יותר של סמים מאשר בפעמים הקודמות. זאת היתה הפעם הראשונה שמצאו גם את התיק של מרטין וגם את המזוודה שלה. האמת שלא זכור לי, וגם אין תיעוד בשום מקום לכך, שמישהי מהנשים או מרטין בעצמה הגיעה עם מזוודה לפני הפעם הזו. כנראה שמרטין נלחצה ובגלל זה השאירה את המזוודה מאחור, אבל אנחנו לא יודעים מה הסיבה לכך. זה כמובן לטובתנו. אבל הזמן עובד לרעתנו ולכן שיתוף הפעולה שלך איתנו בשלב הזה הוא קריטי.”

“אני מתנצלת, אני יודעת שאתה משתדל, אבל שוב דיברת מהר מדי. תוכל בבקשה לדבר לאט? המבטא שלך מאוד כבד ואני לא מבינה את כל המילים שאתה אומר. קשה לי מאוד להאמין שמרטין תפגע בי. כנראה שאני מאוד תמימה. אבל אני רוצה לדאוג לעצמי, ותמיד ידעתי לעשות את זה בדרך הכי טובה בשבילי, לכן אני מסכימה לשתף איתכם פעולה, וגם כי אין לי בעצם ברירה. כמובן שאני ממש לא רוצה להיות בכלא, וגם בגלל שהיא עברה על החוק. מאוד נפגעתי ממרטין, אני יודעת שזאת ספציפית לא סיבה מספקת, אבל זה מה שאני מרגישה, ואם כל מה שמסביב, נראה שהיא עבריינית. אולי אני גם בהלם ממה שקורה עכשיו. והמזוודה היא שלי, כי הדברים בה שלי. מרטין פשוט ארזה אותם. היא אמרה שהיא רוצה לפנק אותי. אז אני בעצם לא באמת יודעת מה היא שמה בה חוץ מהדברים שלי.”

קרולין מהמהמת, “אנחנו נודיע למשטרת הגבולות שאת חוזרת בטיסה הכי קרובה בחזרה לישראל. כמו שאנחנו תמיד עושים עם הנשים האחרות שנתפסות. במקרה שלך רק נרשום אותך לטיסה הקרובה לישראל, אבל את בעצם לא תחזרי לישראל. אם למרטין יש מישהו שבודק את העניין, הוא יגיד לה שאת על הטיסה חזרה. בנוסף, מכיוון שהחקירה סודית, אנחנו לא נודיע לשגרירות שאת במעצר וכמובן שלא תקבלי עורך-דין כמו שהשוטרת אמרה לך בחקירה הראשונית. אנחנו כן ניתן לך להודיע להורים שלך שאת נשארת יותר בפריז, אבל לא תוכלי להגיד להם את הסיבה האמיתית למה. אני אישית לא חושבת שאת תמימה בכלל, ואני בהחלט מבינה את ההלם שלך. אני גם מאמינה בכנות, אני חושבת שאת צריכה להגיד לנו הכול בלי יוצא מהכלל גם אם לא נוח לך עם זה. ואנחנו נהיה כנים ופתוחים איתך לגבי החקירה. אחת הסיבות שאני מבקשת שזה יעבוד ככה היא שאת מכירה את מרטין!”

שני הבלשים יוצאים מהחדר לדבר ומשאירים את דלת החדר קצת פתוחה. “אני חושבת שאי אפשר להשאיר אותה פה יותר, היא בסכנה, נעביר אותה לדירת מסתור.”

מישל קופצת מהכיסא וניגשת לדלת, “תוציאו אותי מכאן עכשיו, אני אעזור כמה שאני יכולה.”

“אנחנו צריכים זמן לארגן את זה, רופרט מסדר את האבטחה והרכבים כדי שנוכל לצאת לכיוון דירת המסתור, ואני מתקשרת עכשיו לוודא שהדירה מוכנה. יש לנו גם צוות של בלשים שחוקרים איתנו את המקרים, אני עכשיו מתקשרת גם לעדכן אותם. תמתיני בחדר עד שנחזור, ואל תדאגי, אף אחד לא יודע שאת כאן, ואת תחת שמירה.”

אני לא מבינה מה קורה פה, היא חושבת לעצמה. לא עשיתי שום דבר רע, ועדיין מחזיקים אותי כל כך הרבה זמן בחדר החקירות. מותר להם בכלל לעשות את זה? כמה זמן מרטין כבר במעקב ואיך יש להם תיק מסמכים עבה ומלא חומרים? מה מרטין עושה שכל כך מלחיץ אותם? אני חושבת שאני אאלץ לבטוח בשני הבלשים, אבל אני אבקש מהם לדבר עם נציג מהשגרירות. לפחות שידעו שאני כאן. היא לוקחת נשימות עמוקות, מתמתחת ומתהלכת בחדר בצעדים גדולים.

 

“רופרט, לפני שנסדר את העניינים עם מישל, אני לוקחת הפסקה קטנה של קפה. אני רוצה לבדוק משהו.”

“כמובן, הכול בסדר. קחי הפסקה ארוכה, לא קטנה, אני הולך להגיד שלום לחבר. ניפגש פה עוד שעה, ונראה איך אנחנו מתקדמים. בינתיים ניתן למישל להתבשל בחרדות ובלחץ שלה. אולי היא תיזכר בעוד דברים חשובים בתיק. אני לא בטוח שמישל מבינה עד כמה מרטין יכולה להיות מסוכנת ואני בהחלט מבין את זה. זאת הפעם הראשונה שהיא שומעת על מה שמרטין עושה. אני אישית מתחיל יותר ויותר להבין שמדובר פה ביותר מסמים, מין הרגשת בטן כזאת שיש לי. ואני גם די בטוח שמרטין היא אישה מסוכנת שלא חסה על אף אחד. עד עכשיו הייתי מאוד מבולבל בנוגע אליה. אבל עכשיו שהיא הגיעה עם חברה, יותר סמים בתיק ובמזוודה, משהו מציק לי ואומר לי שאנחנו חייבים לתפוס את מרטין מהר לפני שיקרה אסון, אם לא קרה כבר.”

“אני חושבת כמוך, היא מסוכנת, וההתנהגות הקרה שלה מאוד מפחידה אותי. בהחלט נראה שיש משהו יותר מסתם הברחת סמים.”

קרולין מתיישבת בשולחן צדדי וקטן בבית הקפה בטרמינל הקרוב. היא מזמינה קפה ומים מינרליים, ומנסה לשחזר לעצמה את השיחה שהיתה לה אתמול בערב במשמרת עם אחד השוטרים שלה. כבר כמה שנים שרצות שמועות מטרידות על ילדים של פליטים שננטשים ליד כנסיות ומסגדים. ועכשיו שאני חושבת על זה, זה לא קורה ליד בתי כנסת, האם יש לכך חשיבות? בכל מקרה, זה מתרחש בכל מקום, ועד כמה שהמצב קשה ונורא להגיד את זה, לא תמיד אפשר לעשות משהו. יש הרבה פליטים בכל העולם כל הזמן, ולא תמיד מצליחים להשתלט על הכול. אבל הנושא מאוד מציק לי כי אני לא מבינה מאיפה מגיעים הילדים לבתי היתומים. מה ההיגיון לחטוף ולרצוח ואז לדאוג שהילדים מוצאים מסגרות במסגדים ובכנסיות? ומי בעצם שם אותם, ולמה דווקא במסגדים וכנסיות, למה לא ישר בבית היתומים? בחודשים האחרונים כמות הילדים גדלה ואין מקום בבתי היתומים בפריז. למה הילדים לא מסכימים לדבר, מי מאיים עליהם? גם הכמרים ואנשי הדת לא מסכימים לדבר, ובעצם אומרים שהם לא יודעים במה מדובר. הם פשוט מצאו את הילדים בפתח הכנסיות והמסגדים. כל כך הרבה שאלות בלי תשובות ובלי מספיק פרטים כדי לפתוח בחקירה. הכול נראה מאוד מבולבל וסותר את עצמו עם כל כך הרבה פרטים. ואני לא מבינה איפה בני המשפחה שלהם, האם הם באמת נרצחו, האם הם נחטפו והם מועסקים בעבודות כפייה? מי מפעיל את האופרציה מסביב, חברת קש? ומי עומד בראשה, אישה או אולי גבר? אני חייבת להתחיל לחקור את זה, לא יכול להיות שתהיה שמועה כזו ואף אחד לא יחקור את זה. אני אעשה את זה בזמני החופשי. גרייס תצטרך להבין ולקבל שאני אהיה מאוד עסוקה בזמן הקרוב.

“היי, הכול בסדר? אני מתחיל להתארגן על להוציא את מישל מפה. אני כבר מסדר את עניין הטיסה והרכבים לקחת אותה לדירת המסתור. תוכלי להתקשר לתחנה שיכינו את דירת המסתור?”

“כמובן, הכול מצוין, אתה בטוח שאתה רוצה דירת מסתור במקום מעצר?”

“כן, אני חושב שמרטין מצליחה להתחמק כל פעם במכס בגלל שיש אנשים שעוזרים לה. מכיוון שאין לנו מושג עדיין אם מישהו עוזר לה או לא ואיפה אז עדיף שתהיה בדירת מסתור שרק אנחנו יודעים עליה.”

“אתה צודק, אין לנו ברירה, מקסימום נעביר אותה למעצר אם נראה שהיא בעצם לא בסכנה. ניפגש ליד החדר עוד שעתיים.”

“למה לקח לכם כל כך הרבה זמן לארגן את זה? השארתם אותי פה לבד בחדר.”

“אמרנו לך שיש עלייך שמירה ושייקח לנו זמן, נכון?”

“אני כבר מתחילה להתחרט על זה שביקשנו ממך לעזור,” מסננת קרולין, “קחי את הכובע הזה וחבשי אותו, החלטנו להעביר אותך לדירת מסתור של המשטרה בפרבר של פריז. אנחנו נודיע למשטרת שדה התעופה שאנחנו יוצאים. ומכיוון שאנחנו לא יודעים עם מי מרטין עובדת אנחנו נוציא אותך משדה התעופה תחת אבטחה ברכבים סמויים שייסעו ברווחים אחד מהשני כדי שלא ידעו שהם ביחד איתנו.”

מישל נצמדת לקיר ויורדת לרצפה, מתנשמת בכבדות ושמה את ראשה בין רגליה. היא עדיין לא יכולה לזוז, וקרולין עוזרת לה לקום ומובילה אותה לרכב שממתין להם. הדרך משדה התעופה לעיר כמעט כל הזמן פקוקה, והם נוסעים שעה וחצי כדי להגיע לדירה שנמצאת ברובע השלישי העמוס, לא רחוק מכיכר הרפובליקה. בדרך, קרולין מסבירה לה על האתרים שהם עוברים לידם, אבל מישל בכלל לא מרוכזת, מפהקת כל הזמן וזזה בלי הפסקה במושב הרכב. היא רוטנת ובוכה רוב הדרך. היא לא מפסיקה לשאול מתי כבר מגיעים לדירה. היא עדיין לא מבינה ומפנימה שחייה בסכנה ובחוץ יש מישהי שניצלה אותה ועכשיו עלתה מדרגה וכנראה תנסה לחסל אותה.

לקראת הכניסה לעיר משדה התעופה, מישל נרגעת קצת. היא מנסה להיזכר למה בכלל רצתה לעבור לתל אביב, מה שגרם לה בסופו של דבר לפגוש את מרטין. היא נזכרת בזמן שרצתה לעזוב את אילת וסיפרה זאת להוריה. אימא שלה היתה מאוד אנטי ולא הסכימה שתעזוב את אילת. היא כל הזמן חזרה ואמרה ששנתיים היא היתה בצבא והם כמעט לא ראו אותה, ועכשיו היא החליטה לעזוב אותם לגמרי. מישל ניסתה להסביר להם שהיא צריכה קצת מרחב להתפתח. היא לא יכלה כל הזמן לחיות סביב הלחץ שלהם. הם כל הזמן באו אליה בטענות ומה שהיא לא עושה, לא טוב. הכי מלחיץ, שכל הזמן הם היו צריכים לדעת איפה היא. היא המשיכה להסביר להם שהעזיבה שלה לא קשורה רק לשאלה אם טוב לה או לא טוב לה באילת. בשורה התחתונה היא אהבה ים, ואילת זה לא המקום היחיד שאפשר לגור בו ליד הים. “אני רוצה להיות עצמאית ולהתפתח, ובאילת אין סיכוי שזה יקרה,” היא אמרה לאימה, “המקום קטן מדי.” השיחות עם ההורים שלה על עזיבה ועל העתיד התישו אותה, אבל היא לא ויתרה: “אני רוצה ללמוד עיצוב מוצר בבית הספר שנקר ברמת גן. זה משהו שתמיד אהבתי. ותמיד טוב שיש תחביב גם עם לא עובדים בזה. וחוץ מזה אולי אני כן אחליט לעבוד בעיצוב מוצר, מי יודע לאן יובילו אותי הלימודים. ושמעתי שיש קורסים של תכנות בחינם בחברה שנקראת she codes;. ואם עושים קורס מקבלים נקודות זכות בלימודים. אני רוצה לעבוד בחברת הייטק ולהרוויח משכורת גבוהה. בשביל זה אני צריכה ללמוד ולהוכיח את עצמי. וכבר ביררתי ואני אוכל גם ללמד גלישת גלים כמו שאני אוהבת בסופי שבוע. אני אמצא דירה נחמדה עם שותפים ואעבוד במלצרות עד שאמצא עבודה טובה ומתגמלת. אין לי אוויר פה, אתם לא מבינים את זה? אני רוצה גם חברים חדשים ורוב החברים שלי מאילת ומהצבא כבר גרים בתל אביב והסביבה. אני מבקשת שתתמכו בי ותבינו שזה מה שאני רוצה. ואתם יודעים יפה מאוד שאם אני רוצה משהו אני יכולה להצליח. אני יודעת שאתם אוהבים אותי ואני גם מאוד אוהבת אתכם. אבל אני לא נשארת. אני רוצה להתקדם בחיים, ואני רוצה לעשות את זה בדרך שלי. ואני כמובן אבוא לבקר. לא יקרה לכם כלום אם תצאו מאילת לכמה ימים לבקר אותי מדי פעם.”

מישל רואה את הבניינים הישנים. דירת המסתור נמצאת בבניין רכבת ישן ומוזנח עם הרבה דירות בצד העורפי של הבניין, בקומה החמישית בלי מעלית, ועם שני גרמי מדרגות נפרדים בפתח הבניין ובחלק האחורי של הבניין.

“חשבתי שתיקחו אותי לדירה בפרברים, אני די בטוחה לפי הצפיפות שאנחנו במרכז פריז. אני ממש בשוק שאתם מביאים אותי למקום הצפוף והמלוכלך הזה. אני מאוד מקווה שהדירה תהיה נקייה ומסודרת.”

קרולין מהמהמת, “תגידי תודה שאנחנו לא זורקים אותך למעצר. אמרתי בכוונה דירה בפרברים כי המצלמות והרמקולים היו פתוחים בחדר ואנחנו לא יודעים עם מי מרטין עובדת. ואולי כדאי שתשקלי את המילים שלך. עדיף שתחשבי איך את הולכת לעזור לנו במקום כל הזמן להתלונן.”

 

מרטין עוברת את בדיקת הדרכונים, והולכת עם תיק הגב של מישל לשירותים. מזל שמישל לא התחילה לחפש אותה או לקרוא בשמה. היא מוציאה את הסמים שנמצאים בשקיות קטנות מהתיק ושמה בשני כיסים פנימיים שנתפרו במיוחד למכנסיים שלה. היא משאירה את תיק הגב באחד התאים. אני חייבת למצוא כמה שיותר מהר סוחר סמים. מגיע עוד משלוח עם נשים בימים הקרובים ולא יהיה לי מספיק סמים בשבילן. אולי בניה מכיר. אבל לא כדאי שאני אערב אותו, גם ככה הוא מקשה עליי ואני רוצה להיפטר ממנו בהקדם. אני אצטרך לחשוב על משהו אחר. אולי למצוא מישהו חדש שלא יודע מי אני. נראה לי הכי נורמלי. ככה אני אוכל להמשיך עם העסק עוד כמה זמן בלי להביא נשים חדשות. עם זה בטוח סיימתי. יש לי מספיק כסף לחיות את שארית חיי בלי לעבוד יותר. אני אתן לעסק לדעוך או שאמכור אותו עוד שנה-שנתיים. היא הולכת לאולם קבלת המזוודות. ליד המסוע מסתובבים הרבה שוטרים. היא לא מבינה למה פתאום הגיעו כל כך הרבה שוטרים אבל היא לא רוצה להסתכן. היא מצטרפת לקבוצה של צעירים שעוברים ביחד את המכס. אני לא מאמינה שלא לקחתי את המזוודה, מה קורה לי? אני אצטרך להשיג את המזוודה בדרך אחרת. סביר להניח שיחזירו את מישל לישראל. אני אבקש מהאחראי על העובדים לשלוח מישהו שיעקוב אחריה ויוציא את היהלומים מהמזוודה כשהיא לא תהיה בבית. אני גם חייבת להוציא את הדברים שלי מהדירה שלה. או אולי בעצם עדיף שיישארו שם. הכי בטוח שיישארו בדירה. אם יתפסו במקרה את אחד העובדים שלי לפחות לא ימצאו את החומר על העסק.

מרטין מחכה שעתיים וחצי בבית הקפה מחוץ לאולם קבלת הפנים, היא לא רואה שמישל יוצאת. עכשיו היא בטוחה שמחזירים אותה לישראל, ומרגישה קצת הקלה. היא לא שמחה שתפסו את מישל, אבל שמחה שמישל לא גרמה לכך שיתפסו אותה. היא לוקחת מונית לדירה שלה. היא נכנסת לדירה ודבר ראשון היא מתקשרת לאחראי על העובדים בישראל. “אני רוצה שתשלח מישהו לשדה התעופה לעקוב אחרי מישל. אני לא יודעת באיזו טיסה מחזירים אותה. תברר על כל הטיסות שחוזרות מצרפת, ושיחכה שם עד שיראה אותה בעשרים וארבע שעות הקרובות. שישים לב טוב אם היא עם מזוודה. ושימשיך לעקוב אחריה עד שתהיה לכם הזדמנות כשהיא לא תהיה בבית, להיכנס ולהוציא את היהלומים מהמזוודה. לא הצלחתי לקחת את המזוודה. זה מאוד חשוב שהיהלומים יחזרו אליי. אני אהיה איתך בקשר מדי פעם לראות מה מתקדם.”

“למה שלא נחכה לה ליד הבית, במקום בשדה התעופה?”

“מכיוון שזה מה שאמרתי, מובן?”

“כן, כמובן בוסית. אני אשלח את הבחור החדש שרוצה להוכיח את עצמו.”

“שלחתי לך תמונה של מישל לנייד. זאת תמונה עדכנית שלה. תשלח לו את התמונה שילמד אותה טוב טוב. ומהיום רק אני מתקשרת אליך. שאף אחד לא ייצור איתי קשר יותר.”

אני חייבת לסגור כבר את העסק הנוראי הזה בישראל. כל הזמן רק מכבידים עליי. אי אפשר לעשות משהו בלי לערער על מה שאני עושה. וכל פעם אני צריכה לסגור לבד קצוות. למה אני מחזיקה עובדים בכלל? מזל שהכרתי את מישל. לפחות איתה הייתי נרגעת בדרך כלל. חבל שתפסו אותה, יכולנו להיות נהדרות ביחד. יותר מאוחר אלך לקנות סים חדש לנייד עם מספר חדש. וגם כמה ניידים חד פעמיים. מתחיל להימאס עליי שכל אחד מהעובדים חושב שהוא יכול להתקשר אליי.

אין עדיין תגובות

רק לקוחות רשומים שרכשו את המוצר יכולים להוסיף תגובה.