החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

מה קורה לקורא?

מאת:
הוצאה: | 2017 | 398 עמ'
קטגוריות: עיון
זמינות:

42.00

רכשו ספר זה:

למה אנחנו קוראים ספרים? מהו פשר התהליך המסתורי דרכו הסיפור הכתוב משפיע על סיפורנו הפנימי ועל סיפור חיינו? עיון פסיכואנליטי ביצירות ספרות שבהן הגיבורים עצמם קוראים, חושף את התהליכים הנפשיים המרתקים המעורבים בקריאת ספרות, ומעניק צרור מפתחות אל סוד כוחה של הספרות לחולל בנו שינוי.

מה קורה לקורא? הוא מקיים יחסים סוערים עם דמויות הטקסטים שהוא קורא. במעופו על כנפי הטקסט הוא חורג אל מעבר למגבלות זהותו וקיומו, לומד על אפשרויות חיים אחרות – ריאליות ודמיוניות – מהן הוא שב אל קרקע האני מעט אחר. מתחים דיאלקטיים מתעוררים בו לחיים ומוצאים איזון חדש – בין הנוכח לנעדר, בין הביתי לאל־ביתי, בין הסדר הסמלי לשיגעון, ובין הוויה לעשיה. הוא מתאבל בחיק הספרות על החולף, לומד על אחרוּתו של האחר, ומכונן יכולת ליצור, להעניק משמעות ולחולל תיקון. תופעות אלה ואחרות מוארות דרך מובאות ספרותיות רבות ומבוארות בעין פסיכואנליטית.

ד”ר מירב רוט היא פסיכולוגית ופסיכואנליטיקאית־מנחה, ראש מסלול קליין ומרכזת יחידת הדוקטורט בתכנית לפסיכותרפיה באוניברסיטת תל־אביב.

מקט: 4-249-50446
לאתר ההוצאה הקליקו כאן

דוגמה חינם לאייפד, אייפון, אנדרואיד ומחשב הורד/י דוגמה חינם לאייפד, אייפון, אנדרואיד ומחשב

דוגמה חינם לקינדל הורד/י דוגמה חינם לקינדל

כדי לקרוא אנא התקן תוכנת קריאה המתאימה למכשירך כמפורט במדריך לקורא


מבוא – מה קורה לקורא?

ספר זה עוסק בהתבוננות בתהליכים הנפשיים – המודעים והלא־מודעים – הכרוכים בקריאת ספרות. הספר מתאר ומדגים את הדרכים הפסיכולוגיות שבהן חוויית הקריאה מסייעת לקורא הספרות לעבור התפתחות נפשית וקיומית.

בחפשי אחר דיווחים המתקרבים ככל האפשר לפָּנים הלא מודעים של קריאת ספרות, עלה במוחי רעיון שהזין מספר שנים של עבודת עיון ועיבוד: חילצתי ‘עדויות’ לחוויות קריאה מתוך שמונה עשרה יצירות ספרות השונות זו מזו בסוגה, בסגנון ובתוכן (תשעה ספרים, שני סיפורים קצרים, מחזה אחד ושישה שירים). המשותף להן הוא שבכל אחת מן היצירות הללו מופיעות התייחסויות ישירות ועקיפות, גלויות וסמויות לחוויות קריאה של הגיבורים שלהן. יש להדגיש כי נתבונן בחוויות הקריאה של הדמויות ביצירות הללו, ולא בניתוח חוויית הקריאה שלי כקוראת היצירות, אף שזו אינה נעדרת לחלוטין.

הספר כולל עיון בחוויות הקריאה של הגיבורים ביצירותיהם של אהרן אפלפלד, מאיה בז’רנו, חיים־נחמן ביאליק, הנרי ג’יימס, אווה הופמן, יאיר הורביץ, נתן זך, ז’אן פול סארטר, מארק סטרנד, חורחה סמפרון, ש”י עגנון, אדגר אלן פו, לואיג’י פירנדלו, פרננדו פסואה, מרסל פרוסט, פאול צלאן, אוטו־דב קולקה, סרן קירקגור.  במהלך הספר אני מזמינה את הקוראים לעלעל אִתי בדפי הספרים ולקרוא את המובאות הספרותיות שעיינתי בהן. בכל מקום שבו מתוארות חוויות של גיבורי הטקסט כקוראים, אני מנתחת את התגובות הנפשיות שלהם לקריאה מזווית פסיכואנליטית. מתוך כך מתוארים ומבוארים התהליכים הנפשיים הלא מודעים שחווה קורא הספרות וכיצד קריאת הספרות משמשת את הקורא בהתמודדותו עם עולמו הפנימי ועם מציאות חייו.

ראשית אציג שלושה מאפייני־על שאעסוק בהם לאורך הספר שנתגלו כמרכזיים ומשמעותיים בקריאת ספרות: יחסי ההעברה של הקורא, הכמיהה לחריגה (טרנסצנדנציה) ואופייה הדיאלקטי של הקריאה. כל אחד ממאפייני־על אלה מביא לתנועה נפשית בעלת פוטנציאל התפתחותי עבור הקורא.

יחסי ההעברה של הקורא

ניתוח פסיכואנליטי של מגוון עדויות הספרות חושף יחסי העברה מגוונים ורבי עוצמה בין הקורא לטקסט ודמויותיו. המושג ‘יחסי העברה’ שטבע פרויד מתאר כיצד יחסו הפנימי של המטופל לדמות משמעותית מעברו מועבר אל דמות המטפל.[1] אותה תופעה מתגלה גם בקריאה, כאשר יחסו של הקורא לדמויות פנימיות בנפשו עובר אל דמויות הטקסט הספרותי. ‘הדמויות’ שעמן הקורא מקיים יחסי העברה אלה כוללות את הגיבורים, את המספר ואף את המחבר שבדמיונו. הקורא מתרחק ממציאות חייו אל מרחב הטקסט, לעתים בספר שבידו ולעתים בספר שצרוב בזיכרונו, ודרך כך מתקרב אל עצמו. זהו ‘פרדוכס ההרחקה’ של הקריאה (המודגם בהמשך בספרו של חורחה סמפרון “הכתיבה או החיים”)[2]. במסגרת הטקסט הקורא מרשה לעצמו לחוות יחסי העברה ותהליכי נפש בעלי כוח דינמי וטרנספורמטיבי. חיוניותם ועוצמתם של התהליכים הנפשיים הכרוכים בקריאת ספרות מאפשרים לקורא להחיות אזורי נפש חבויים, תקועים, חרדים או לכודים. במסגרת תהליכי הזדהות מגוונים  יש לקורא הזדמנות “להתאמן” בחיק הספרות על תפקודים נפשיים שאינו מעז להתנסות בהם בחייו (המודגמים בהמשך, למשל, בספרה של אווה הופמן “זרה בין המילים”,[3] בשירו של מארק סטרנד “אוכל שירה”[4] ובספרו של ז’אן־פול סארטר “המילים”[5]). כך ניתנת לקורא גם ההזדמנות לשקם פונקציות נפשיות אשר חיוניות לחוויית חיים מלאה, כגון היכולת להאדרה (כפי שמודגם על דרך השלילה בשירו של פאול צלאן “לזכר פול אלואר”[6]  ומומחש גם בשירה של מאיה בז’רנו “הפנים והקול”[7] ובשירו של ביאליק “אל המשורר”[8]); ההזדמנות להיות עֵד חי ואכפתי לאחֵר בחוץ ולאחֵר בתוכו; וכן שיקום ההיבט האתי בנפשו (כפי שמומחש בספרו של חורחה סמפרון “הכתיבה או החיים”.[9]). לעומת זאת, ישנן חוויות קריאה המאופיינות בכפיית־חזרה[10] ובהתנגדות לשינוי (כפי שמודגם בספרו של הנרי ג’יימס “דפי אספרן”[11] ובסיפורו של אדגר אלן פו “המכתב הגנוב”[12]). בשיאן של צורות ההתנגדות ניצבת ההתנגדות לפעולת הקריאה עצמה (כפי שמודגם בתיאורו של מרסל פרוסט בספרו “הזמן שנמצא: בעקבות הזמן האבוד – כרך אחרון”[13]). אין אלה תהליכים המוציאים זה את זה אלא תנועה נפשית רב־כיוונית ולעתים בו־זמנית בין הלכי נפש שונים המופעלים בשעת הקריאה, ובכך סוד כוחה.

הכמיהה לחריגה (טרנסצנדנציה)

תופעה שנייה שנתגלתה כמרכזית לקריאת ספרות היא ה’כמיהה לחריגה (טרנסצנדנציה)’. כמיהה זו מאפיינת את קורא הספרות המבקש להינשא על כנפי הטקסט אל מעבר לגבולות קיומו. מדובר בשימוש מיוחד של הקורא בסיטואציית הקריאה על מנת לחרוג מגבולות זהותו, עוֹל־גופו וחרדת מותו, חריגה אשר אינה אפשרית בחייו הממשיים. קריאת הספרות מאפשרת לקורא להשעות את הנתונים הידועים של ה’אני’ – שמזהים אותו (גיל, מין, תקופת חיים, מיקום גיאוגרפי, רקע משפחתי וכדומה) ושהוא מזוהה עמם (ערכים, עמדות, אופק שאיפות וכדומה) – ולשהות זמן־מה במרחב פתוח של אפשרויות, זהות וגורל (כפי שמודגם למשל במחזה ‘שש נפשות מחפשות מחבר’ לפירנדלו[14]). יתרה מכך, זהו מרחב שמאפשר לחרוג מעבר לטווח האפשרויות הקיומיות, שכן במרחב הסימבולי של הקריאה הקורא יכול להיות בן אל־מוות, לשהות באל־זמן ובאל־מקום של היצירה. הקריאה גם מאפשרת לקורא להינשא על כנפי יכולת החריגה של השפה. השפה יכולה בעצמה לפתוח אופקים נפשיים חדשים (כפי שמודגם בספרו של פרננדו פסואה “ספר האי־נחת”[15]). הטקסטים חושפים כיצד הקורא הכמֵהַּ לחריגה אל מעבר לגבולותיו נוסק אל המרחב הנפתח בטקסט הספרותי, וכיצד תנועה זו מאפשרת לו להתבונן ממעוף הציפור הספרותי על חייו וגורלו (למשל, בספרו של סארטר “המילים”), ולשוב אליהם עם פרספקטיבה חדשה. הקורא מקבל השראה היונקת מעזיבת המוכר ומאפשרת לו לכונן מחדש את עצמיותו – דומה לעצמו, ובכל זאת מעט אחר.

אופייה הדיאלקטי של הקריאה

קריאת ספרות מולידה בנפש הקורא תנועה דיאלקטית של כוחות המושכים לכיוונים מנוגדים. כיוון שלאותם מתחים דיאלקטיים בנפש יש ייצוג דומיננטי גם ביצירה הספרותית, החשיפה אליהם בשעת הקריאה מֵפֵרה את האיזון הישן ביניהם, ומעוררת את הקורא להתמודד עמם מחדש. אציין ארבעה מתחים דיאלקטיים מרכזיים.

המתח הדיאלקטי הראשון הוא בין הנוכח לנעדר בחיי הקורא. מתח זה מעורר תנועה בין הרצון להשלים את החסר בכל מחיר, אף אם במחיר של חמס וכזב נפשיים (כפי שמודגם בספרו של ג’יימס “דפי אספרן”) לבין הנכונות להשלים עם החסר לטובת חיי אמת, תיקון ויצירה (כפי שמודגם בשירו של נתן זך “בַּמֶּה להמתיק ימים”).[16]

המתח הדיאלקטי השני הוא בין היסוד הביתי ליסוד “האלביתי”[17] בנפש ובחיים (כפי שמודגם בסיפורו של שמואל יוסף עגנון “ידידות”).[18] מתח זה נובע במידה רבה מן הזרות של הלא־מודע ומן החרדה מפני המוות.

המתח הדיאלקטי השלישי הוא בין הכמיהה לסדר ולהיגיון לבין הבלתי־קריא והכאוטי בנפש ובקיום שמתבטאים גם במאפיינים הסותרים המובְנים בטקסט הספרותי (כפי שמודגם בשירו של יאיר הורביץ[19]).

המתח הדיאלקטי האחרון הוא בין ‘עשייה מתמשכת’ לבין ‘נוכחות מתהווה’, כלומר בין הפן הפועל, הלוגי, התקשורתי והתכליתי של האדם לבין פתיחות וקשב שמשתחררים מעוגני המוכר והמוגדר. ה’עשיה המתמשכת’ נחוצה להישרדות דרך ידיעת הנתונים, המטרות והדרך, ואילו ה’נוכחות המתהווה’ מאפשרת פתיחוּת קולטת כלפי חוץ וגם נוכחות סופגת כלפי פנים של היסודות המשתנים ב’אני’ וב’קיום’ (מתח זה מודגם בספרו של אהרון אפלפלד “האיש שלא פסק לישון”,[20] בחיבורו של סרן קירקגור “חיל ורעדה”[21] ובספר “נופים ממטרופולין המוות” של אוטו דב קולקה[22]).

חלק מהטקסטים מדגימים קריאה שאינה מובילה לשינוי, ואילו חלקם מראים באופן ברור תנועה משמעותית בנפשו של הקורא והתפתחות ביכולתו לחיות חיים רפלקסיביים, פתוחים וכנים יותר. אך אלה כאלה מראים כי קריאת ספרות גורמת לקורא להתמודד עם חייו ונפשו, ונעה כמטוטלת בין עמדה המוגדרת בפסיכואנליזה הקלייניאנית[23] ‘פרנואידית־סכיזואידית’ לבין עמדה המוגדרת ‘דפרסיבית’.[24] העמדה ה’פרנואידית־סכיזואידית’ מאופיינת בהתכחשות לגבולות המציאות, והיא גורמת לקורא להפעיל מנגנונים של פיצול, השלכה, אומניפוטנטיות, כפיית־חזרה, חמדנות וצרות־עין (כפי שמודגם בסיפורו של פו “המכתב הגנוב” ובספרו של ג’יימס “דפי אספרן”). עמדה ‘דפרסיבית’, לעומת זאת, מובילה את הקורא להתבוננות מורכבת וכנה יותר בקיומו תוך מאבק למציאת איזון חדש למול אתגרי החיים, החרדות הקיומיות ומכאובי הנפש (כפי שמודגם בספרה של הופמן “זרה בין המילים” ובספרו של אוטו דב קולקה “נופים ממטרופולין המוות”)[25].

ברוב המקרים קריאת ספרות אינה מעוררת עמדה אחת – ‘פרנואידית־סכיזואידית’ או ‘דפרסיבית’. חלק מכוחה של חוויית הקריאה נעוץ באפשרות לנוע בעקבות הזדהויות שונות עם דמויות מהטקסט שיוצרות תנועה ושיח בין הרבדים השונים של הנפש. עצם התנועה הלוך ושוב בין האפשרויות הפנימיות מהווה מנוף רב עוצמה לסימולציה נפשית ולהתבוננות עצמית.[26]

תהליך קריאה עשיר מסוג זה מפתח בקורא יכולת לעבודת אֵבֶל; הוא קשור בנכונות להתאבל בחיק הקריאה על ה’אפשר’ ועל ה’אי־אפשר’, על שחלף לבלי שוב ועל שלא יוכל להשתנות, ולצדם, ואפילו בהשראתם, מאפשר למצוא חיבור יצירתי אל הפתוח ואל המתהווה, אל המשמעותי ואל היקר שבאני, באחר ובקיום.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “מה קורה לקורא?”