ביולי 1942, באמסטרדם הנתונה תחת כיבוש גרמני, כותב הינריך מנדלסון ביומנו:

 

"דחסתי מעט חפצים בתיק ונכנסתי למסתור; בן רגע הפכתי מהיינריך מנדלסון לאוֹנְדֵרדָּאוּקֶר [onderduiker] – צולל, חסר פנים ושם. המסתור הינו חדרון שנבנה עבורי במשרדו של הדוד תיאו; בכניסה הוכיתי הלם; האפלולית, הדחיסות. המחנק. מארטי הסבירה לי מה מותר ומה אסור, אחר כך רבנו וגם התפייסנו; העוצר עמד להיכנס ומארטי נאלצה ללכת. התיישבתי לשולחן וניסיתי לכתוב משהו. מילים מרגיעות אותי. בהיתי בווילון הסגור. השעה היתה שמונה ורבע. חשבתי על הקיץ שבחוץ, על השמש הנוטה מעל הלבנים של אוסטרפארק, על החשיכה העמוקה, הדחוסה, כאן בפנים, על כך שעד הסוף לא אראה איש מלבדה, ושברגע שאוציא אפי החוצה, אמות. המחשבות הללו מילאו לבי פחד."

 

במשך חודשים ארוכים מתעד הינריך את זמנו האוזל, מתרגם את "התופת", יצירתו הגדולה של דנטה, אט-אט מאבד אחיזה במציאות ובחיים, בעוד מארטי דה-יונג, אהובתו ההולנדית, מביאה לו אוכל, אור ותקווה; לא הרחק מהם זיגי פפרמן, פליט בן גילם מגרמניה, חומק ממקום מסתור אחד למשנהו, נמלט מרודפיו, נלחם על חירותו. בראשית אביב 1943 הינריך נאסר, מארטי יוצאת למסע נואש, חסר סיכוי, להצילו מהגורל המצבה לו, וזיגי, שנכלא ב"תיאטרון היהודי", מקום הריכוז והשילוח הנורא שהקימו הגרמנים בלב אמסטרדם, עושה הכול, גם במחיר סיכון חייו, כדי להימלט שוב.

 

מקום הוא רומן רחב יריעה על אהבה גדולה ובלתי מתפשרת, על עיר שהבכה לתופת עלי אדמות, ועל שלושה אנשים צעירים שגורלותיהם נקשרו בלי ידיעתם, ובמהלך סוף שבוע אחד ישתנו חייהם לנצח.

 

ניצן ויסמן (1956) הוא סופר ישראלי. מקום הוא ספרו השלישי. קדמו לו על גבול יערות הרוזמרין וארוחת בוקר ישראלית, שזכו בשבחי המבקרים ובאהבת הקוראים.

 

מקט: 15101286

ביולי 1942, באמסטרדם הנתונה תחת כיבוש גרמני, כותב הינריך מנדלסון ביומנו:   "דחסתי מעט חפצים בתיק ונכנסתי למסתור; בן רגע […]

---

מארטי

ראשון, בוקר

1

לעולם אותו לילה ויום של שבת וראשון, עשרים ואחד במרס, שנת אלף תשע מאות ארבעים ושלוש. החורף היה ארוך וקשה, האביב בושש להגיע. תשעה חודשים גוננה עליו במחבואו כבין כפות ידיה וברגע כשלה. לפנות בוקר התעוררה משנתה. גשם נקש על הזגוגית. היינריך, משכה את השמיכה על פניה, באביב הקודם עוד טיילנו בסָרְפָתִיפארק, ורדים האדימו בצדי השבילים. היית חיוור ונסער. אל תדאג, שילבתי זרועי בזרועך, דבר אינו נמשך לנצח. קורי עייפות ועצב עטפו אותה, והיא שקעה בענן פוך צחור; הסירה התערסלה במים הצלולים, ענני נוצה ריחפו בתכלת השקופה, היא התמתחה בעצלות, מתמסרת לשמש החמימה שליטפה פניה ולרוח שפרעה שערה. לאורך הגדה חגגו משפחות את האביב: ילדים התיזו זה על זה במים הרדודים, צוחקים. אוהבים השעינו אופניהם על הבוקיצות הגבוהות. שמיכות משובצות נפרשו, סלי קש נפתחו, יין נמזג לכוסות. ממקומו בירכתיים, מוט ההגה בידו, שלח אליה היינריך מבט אוהב. חיוכה קפא: דמות עטופה שחורים, עוטה מסכה, עלתה חרש מהמים, כנפי גלימתה השחורה מסתירות את החוף, גחלי עיניה רושפות מוות, וכשהתרוממה ונעלמה מעבר לצמרות, התקדרו השמים וסופה שאגה. היא ניסתה לאסוף את המפרש, אבל המנור השתולל סביב התורן. גלים שהתנפצו אל הירכתיים איימו להפוך את הסירה הקטנה. גדת הנחל התרוקנה במהירות. כלבים נבחו בטירוף. היא נאחזה בבהלה בדופן, מהטלטולים כמעט הקיאה. היינריך נופף אליה מהגדה המתרחקת. בייאוש ניסתה לנווט את הסירה לעברו, אבל מוט ההגה נשבר והסירה טסה במים הגועשים עד שדמותו לא נראתה עוד; בפתח הנמל התרוממה המשחתת הגרמנית מעל ראשה כבניין שחור, ענק, והיא צנחה חסרת אונים אל ענן אפור, מחושמל. צעדים כבדים הרעימו מתוך הערפל. מישהו תופף בפראות מעל לראשה. היא קברה פניה בכרית וחפרה נואשות במזרן. היינריך, מילמלה, חכה רק עוד רגע, אני כבר באה.

״לפתוח. משטרה. תכף ומיד.״

בדממה הכבדה נשמעה גלישת הגשם במרזב. מנוע מכונית טירטר תחת חלון חדרה. ושוב החריד גל מהלומות את חדר המדרגות. ״לפתוח תכף ומיד, או שנשבור את הדלת. יודעים שאתם שם.״

מארטי התעטפה בחלוק ומשכה עצמה אל החלון. הבחילה היתה איומה; אם לא תאכל משהו, תקיא את נשמתה. הפחד שיתק את גופה. המכונית השחורה חנתה מול הכניסה, דלתותיה האחוריות פתוחות. בלש גבוה, ג׳ינג׳י, נשען על הגדר ועישן סיגריה.

דלת נפתחה במעלה המדרגות; קריאת אישה חנוקה נקטעה בגערה זועפת. טריקת הדלת הידהדה בחדר המדרגות. דממה מעיקה ירדה על הבניין. מעבר לשמשה היה ראשו של הבלש כה קרוב, עד שיכלה לשמוע את נשימותיו. הבלש מעך את בדל הסיגריה בעקבו והחל לצעוד הלוך וחזור לפני הכניסה, מעביר מבטו על פני חלונות הבניין. בבהלה נרתעה מהחלון וצנחה לכורסה. גופה היה זר לה. נשימתה היתה כבדה. מיום ליום הפכה אמסטרדם זרה ועוינת. היא עצמה עיניה וניסתה להסיט את מחשבותיה. בילדותה, בראשית האביב, אהבה ללכת עם אמה לשוק הפרחים; הן שבו עם סל עמוס, אמה שתלה את הפרחים בגינה מאחורי הבית, ובשעה שהשקתה אותם פיזמה בעליזות, ״הִזְדָּרְזוּ, יַקִּירַי הַפְּעוּטִים,’ שרה להם, ‘הָעוֹלָם כֻּלּוֹ מַמְתִּין לִפְרִיחַתְכֶם הַמַּרְהִיבָה, מִשְׁתּוֹקֵק לְרֵיחֲכֶם הַמְּשַׁכֵּר.״ עכשיו נזכרה כיצד חלמה שהיינריך בא לבקרה; הם יצאו לגינה, חפרו גומה באדמה הלחה ושתלו פרח קטנטן; אחר כך צפו בו בגאווה כששלח שורשים זעירים, כשעָלֶה הנץ במעלה הגבעול. ואז התקדרו השמים, היינריך נעלם, והיא נותרה לשמור לבדה על הפרח; אבל גבעולו הדק טולטל ברוח הפראית ונשבר; כשהתעוררה היו עיניה נפוחות, כאילו בכתה שעות. בימים האחרונים החלומות אינם מרפים, והיא שאלה עצמה אם נכון מה שאומרים, שחלומות הם רק חלומות. אבל עיניה היו כבדות ועייפות בימים האחרונים, ואמה כבר שאלה אותה אם היא מרגישה בסדר.

בקומה העליונה שוב נפתחה הדלת. המון רגליים זרמו במורד המדרגות. יבבה חרישית נקטעה בגערה. מישהו דחק באנשים למהר. לבה הלם כמטורף. היינריך. היא אספה עצמה וניגשה לחלון. מעולם לא ראתה את האנשים שיצאו מחדר המדרגות. פניהם היו נפחדות, נבוכות; בראש צעד בלש בלונדיני, נמוך וחסון, שנופף באקדחו, ואחריו גבר שנשא תרמיל על גבו ובידו אחז מזוודה, האישה שנשענה עליו חבקה את בטנה כאילו ניסתה לרכוס מעיל תפוח; בעקבותיה נשרך נער צנום כבן שתים־עשרה, תרמילו תלוי על כתפיו הכחושות, בגדיו גדולים ממידותיו, כומתתו המשובצת כיסתה את מחצית מצחו, אוחז ביד אישה קשישה שדידתה לצדו, מייבבת חרישית, גוררת אחריה מזוודה חומה קשורה ברצועת עור. הבלונדיני עצר, וכשעברו לידו הדף אותם קדימה בגסות. הבחור התמיר שהלך במאסף, תרמיל על כתפיו ושמיכה מגולגלת תחת זרועו, נראה לה מוכר: ברור. הנס שולנקלפר. למד שנה מעליה בפוֹסִיֵיס. היא זכרה את פניו הנאות ואת שערו הבהיר, זקוף על דוכן המנצחים בתחרות הספורט השנתית של הגימנסיה, מרכין ראשו כשאדון ביננדייק תלה על צווארו מדליה מוזהבת קשורה בסרט אדום. ולאחר לחיצת היד החגיגית הניף הנער זרועותיו, ולקול תשואות התלמידים הקיף את המגרש בריצה אטית; מעולם לא העלתה על דעתה שהוא יהודי.

שוב געשה הבחילה במעלה בטנה, והאדמה נעה תחת רגליה בגלים ארוכים, שמנוניים. ומה אם ברגע זה ממש עוצרת מכונית שחורה בפינת פרנס האלסטראאט. היא הרגישה שהיא נחנקת. אל תזוז, לחשה. פיה היה יבש. ואם ידפקו על הדלת, שב על המיטה ואל תפתח. אבל בדמיונה ראתה אותו מציץ מבעד לקפל הווילון במבט המובס שהיה לו באותו הערב, כשנכנס נוטף מים, רועד מקור. האם גם מול עיניו חולפות עכשיו ארבע השנים שלהם. אילו רק יכלה לאסוף את המחשבות שהתרוצצו בראשה למקום קטן בקצה נפשה, להשליך פנימה, לסגור את הגולל.

מעבר לפינה, נינוחים בבגדי יום ראשון שלהם, שבו אדון ון־זוולן ואשתו מטיול הבוקר שלהם. עוד מרחוק נשמע קולו המשתומם, ״אמרי לי בבקשה, הינדה, אילו אנשים עושים עבודה שכזו.’

״הוצאת את המילים מפי, פרנק,״ אשתו זקרה סנטרה בזעף, ״באמת חייבים לברר זאת פעם,״ ובפנותה לעבר הצמד הפטירה, ״באמת, עבודה יפה מצאתם לכם.״

פניו של הג׳ינג׳י הגבוה האדימו. הוא הפנה גבו לגברת ון־זוולן והאיץ באנשים. הבלונדיני הירהר רגע לפני שהפטיר, ספק בהתנצלות, ספק בכעס, ״גם לנו יש משפחות להאכיל, גברתי.’

אילו נתבקשה לנחש מי בבניין הזה מסתיר יהודים, על הדוקטור ון־זוולן ואשתו היתה חושבת. פה ושם שמעה לחשושים על ארגון התנגדות מסתורי, אבל מעולם לא נתקלה בחבריו. חיי היינריך תלויים רק בה ובדוד תיאו.

פניה של הגברת ון־זוולן הביעו זלזול ותיעוב. ״אם זו עבודתך, בחור,״ סיננה, ״מוטב לך למות ברעב.״ ולאחר שחככה בדעתה התיזה, ״ושתתבייש לך,״ ובתנועה הפגנתית שילבה זרועה בזרוע בעלה, שצפה, ספק נבוך, ספק משועשע, ברוח הקרב שאחזה באשתו, ״בוא, פרנק, אין לנו מה לעשות כאן עוד,״ ובצעד גאה נעלמו השניים בחדר המדרגות.

אבל השיירה עצרה בינתיים, והזקנה, שלא פסקה מלייבב, נתקלה בגבר שהלך לפניה, מזוודתה נשמטה ופקעה, וכל מה שהיה בה — בגדים צרורים זה בזה, גביע כסף משובץ אבנים כחולות, סכו״ם כסף קשור בסרט שחור, תמונה במסגרת מתכת, ספר בכריכת עור חומה מוטבעת בזהב — התפזר על הכביש הרטוב. הג׳ינג׳י הרים את גביע הכסף, ריחרח במבט חשדני ותחב לכיס מעילו, וכשהוא נועץ בקשישה מבט מאיים, בעט בתיעוב בחבילת הבגדים. כתונת לילה צחורה התגלגלה לכביש והוכתמה בבוץ העכור.

״זקנה טיפשה,״ רטן הג׳ינג׳י ובעט את הספר אל תעלת הניקוז.

״עזוב את זה,״ אמר הבלונדיני בזעף. ״יש לנו עוד הרבה עבודה.״