החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.
במבצע!

מחשבות לעצמי

מאת:
מיוונית: אברהם ארואטי | הוצאה: | 2012 | 185 עמ'
הספר זמין לקריאה במכשירים:

28.00

רכשו ספר זה:

מרקוס אַוּרליוּס, הקיסר והפילוסוף הרומי, הוא מן השליטים היותר נאורים בהיסטוריה של האנושות. תפיסתו מושפעת מכתביהם של הפילוסופים הסטואים שקדמו לו ובראשם סנקה ואפיקטטוס. בד בבד עם ניהול ענייני המדינה וניהול המלחמות שטלטלו את האימפריה העלה אורליוס על הכתב את הלכי נפשו – כנראה בעשור האחרון לחייו. רשימותיו הן מעין יומן אישי האוצר את מחשבותיו על עולם ומלואו. מרקוס לא יעד את חיבורו לפרסום, ואופיה האקלקטי משהו של הרצאת הדברים מצביע על כך. נראה כי הייתה זו יד המקרה שחיבורו השתמר והגיע לידינו. הגיגיו של מרקוס אורליוס, רובם ככולם, הם סדרת תרגילים רוחניים. תכלית האימון הרוחני היא אחת: לחשל את האדם לחיות את חייו כהלכה בעולם הזה ולפתח מודעות מושכלת ורגישות תבונית הן לעצמו הן לסובב אותו. מתרגם הספר, אברהם ארואטי, נולד ב-1976 בישראל. תרגומיו לספרים: "על החיים המאושרים" מאת סנקה (שנכללים בו גם המסות "על הפנאי" ו"על שלוות הנפש"); "על שלוות הנפש" מאת פלוטרכוס, ו"המדריך" מאת אפיקטטוס – ראו אור בהוצאת נהר ספרים בשנת 2010 וזכו להערכה רבה. ב-2012 ראה אור תרנהר סגומו לאיליאדה של הומרוס בהוצאת מאגנס. ארואטי לומד ומלמד בחוג ללימודים קלאסיים באוניברסיטת תל אביב. עיקר עיסוקו בשירה האֶפית היוונית והלטינית וכן בהוראת אנגלית, היסטוריה ומיתולוגיה של העולם הקלאסי במסגרות אקדמיות שונות.

מקט: 4-644-1006
מסת"ב: 978-963-7303-78-4
לאתר ההוצאה הקליקו כאן
מרקוס אַוּרליוּס, הקיסר והפילוסוף הרומי, הוא מן השליטים היותר נאורים בהיסטוריה של האנושות. תפיסתו מושפעת מכתביהם של הפילוסופים הסטואים שקדמו […]

מבוא: מַרְקוּס אַוּרֵלִיוּס ויצירתו

מרקוס אָנִיוּס וֵרוּס[1] נולד בשנת 121 לספירה בתקופת שלטונו של הקיסר הַדְרִיאָנוּס. אביו, שהיה ממעמד האצולה, מת עליו בילדותו ומרקוס אומץ על ידי סבו. הוא דאג לחינוכו ומרקוס זכה לשמוע תורה מפי מורים מעולים. כשמלאו לו שש עשרה שנה אומץ גם על ידי דודו, אורליוס אנטוֹנינוּס; זה האחרון אומץ על ידי הקיסר הדריאנוס והיה יורשו. אורליוס אנטונינוס שינה את שמו של מרקוס כפי שמו שלו והשיא אותו לבתו, פַאוּסְטִינָה. לזוג נולדו ארבעה עשר ילדים, אך כל בניהם מתו עוד בצעירותם זולת קוֹמוֹדוּס, שהיה לקיסר אחר מותו של מרקוס.

בשנת 161 הלך אורליוס אנטונינוס לעולמו ומרקוס עלה לכס השלטון. הוא מינה את לוּקִיוּס וֵרוּס, שאף אותו אימץ אנטונינוס, לקיסר שותף עמו.[2] לראשונה אפוא בתולדות הקיסרות הרומית שלטו באימפריה שני קיסרים. הייתה זו תקופה רבת טלטלות, שכן אסונות טבע ופלישות ברברים פקדו את האימפריה גם יחד. בשנת 168 עזבו מרקוס ולוקיוס אחיו את רומא כדי להצטרף לגייסותיהם בצפון, על גדות הדנובה, ולהתעמת עם שבטי הצפון אשר פלשו חליפות לאיטליה, פַּנוֹנִיָה ויוון. ב־169 מת אחיו, לוקיוס ורוס, ומרקוס היה לקיסר היחיד. למן מות אחיו ועד למותו שלו ב־180, היה מרקוס טרוד בניהול מערכות בחזיתות שונות של האימפריה: בשנים 169-175 שהה בחזית הצפון (באזור הדנובה) ולחם במרקומנים ובסרמטיים; בשנים 175 -177 ערך מסע במזרח, בעקבות מרד שהנהיג אחד משרי צבאו, ואף שב לרומא; לסוף, בשנים 177-180 שב לאזור הצפון והמשיך במערכותיו נגד השבטים הפולשים. מרקוס מת ב־17 במרס שנת 180 במחנהו הצפוני בווינדוֹבּוֹנָה. על פי בקשתו עלה בנו קומודוס לכס הקיסרות.[3]

מרקוס העלה על כתב את הלכי נפשו ככל הנראה בעשור האחרון לחייו. רשומותיו אלה הן מעין יומן אישי, כתוב ביוונית, האוצר את מחשבותיו על עולם ומלואו. כותרת החיבור, כפי שמסרנוה בעברית, מחשבות לעצמי, נסמכת על כותרתו ביוונית: τA εIς EαυτOν (עניינים לעצמו). כותרת זו, אשר ככל הנראה לא ניתנה על ידי מרקוס עצמו, מופיעה אמנם בכתבי היד שהגיעו לידינו ומשקפת נאמנה את תוכנו של החיבור. אף חלוקת היצירה לספרים, פרקים וסעיפים אינה משל מרקוס והיא נעשתה על ידי עורכיו המאוחרים של הטקסט.

נסיבות חיבור היצירה היו קשות, היות שחלקים ממנה נכתבו הרחק מרומא בגבולה הצפוני של האימפריה, בזמן המערכות נגד השבטים הגרמאניים.[4] מרקוס לא יעד את חיבורו לפרסום, ואופיה האקלקטי משהו של הרצאת הדברים מצביע על כך. לא זאת אף זאת, נראה כי הייתה זו יד המקרה שחיבורו נשתמר והגיע לידינו; בתקופתו של מרקוס ואף זמן רב לאחר מותו לא נודע ספרו כל עיקר; רמז מתועד לקיומו הופיע לראשונה רק במאה הרביעית.[5]

היות שכתיבת הדברים נועדה בראש ובראשונה לו עצמו, אין תמה שסגנון הכתיבה אינו אחיד: יש שמרקוס מביע הגותו באופן קולח וברור ויש שלשונו לקונית ביותר ועמומה; פעמים סגנונו שירתי ומלא חן ופעמים פרוזאי ופשוט. לעתים מצטט מרקוס אמרות קצרות של פילוסופים מפורסמים ולעתים הוא מאריך בהגיגיו שלו על אודות השגחת האלים, מהות היקום וטיבם של חיי אנוש; על מאפייניו של החכם והאדם הטוב וכיצד עלינו להתאמן כדי להשיג מידות טובות.

האסכולה הסטואית

מרקוס אורליוס נתחנך על ברכי הפילוסופיה הסטואית והוא נמנה עם גדולי נציגיה. אסכולה זו נוסדה בידי זֵנוֹן, מהעיר קִיטִיוֹן (או קיטיוּם) שבקפריסין, בערך בשנת 300 לפנה”ס. הוא הגיע לאתונה ושם, אחר שנחשף לתורה הפילוסופית של אפלטון ולמשנתו של סוקרָטס, פיתח תורה פילוסופית משל עצמו. את משנתו נהג להרצות בשדרת העמודים המקורה (סְטוֹאָה) שליד האגורה (כיכר השוק) ומכאן שמה: האסכולה הסטואית. ממשיכי דרכו במאה ה־3 לפנה”ס היו קְלֵיאַנְתֵס וכְרִיסִיפּוֹס. ככל אסכולה פילוסופית היו בה שלוש “מחלקות” עיקריות: פיסיקה (תורת הטבע), לוגיקה ובייחוד אתיקה.

בתקופתה האמצעית — המאות השנייה והראשונה לפנה”ס — יוצגה התורה הסטואית בעיקר על ידי שני ההוגים פּוֹסידוֹניוֹס ופַּנַאיטִיוֹס. השוני בין הסטואה העתיקה (של זנון, קליאנתס וכריסיפוס) לבין זו האמצעית טמון בכך, שפוסידוניוס ופנאיטיוס נקטו גישה פחות מחמירה לגבי העקרונות הסטואיים הנוקשים (ראו להלן). תקופתה המאוחרת של הסטואה יוצגה ברומא, במאות הראשונה והשניה לספירה, על ידי הפילוסופים סנקה (1 לפנה”ס-65 לספירה), אֶפּיקְטֵטוֹס (55-135 לספירה בערך) והקיסר מרקוס אורליוס (121-180 לספירה). מבין כל נציגי האסכולה שמנינו, סנקה הוא היחיד שכתב את חיבוריו בלטינית; כל השאר כתבו יוונית.

עקרון היסוד לחיי האדם על פי ההשקפה הסטואית הוא “החיים לפי הטבע”. כלומר, הטבע נוצר על ידי השכל האלוהי והוא הוא המושל בו. בכל פן של הבריאה יש ניצוץ של אותו יסוד אלוהי, “היסוד המושל”, ובאדם, שהוא נזר הבריאה, מצוי יסוד זה בכמות גדולה יותר מאשר בכל מרכיב אחר של הטבע — חי או דומם. מכאן, ראוי לו לאדם לכוון את חייו על פי חלק האלוה שבו ולחיות את חייו על פי תכתיבי ההִגיון.

החכם הסטואי האידאלי מבין שכל מה שמתרחש קורה בהשגחת ההִגיון האלוהי ולכן עליו לקבל זאת ולחיות על פי הטבע; זו היא המעלה הטובה היחידה. לעתים השגתה לא קלה ואינה כרוכה בתענוג — עלינו לשאת בעוני, כאב וסערת רגשות מתוך השלמה שאין הם אלא דברים של מה בכך. הרי השכל הוא שצריך למשול בכול. הסטואה העתיקה, אם כן, גרסה כי יש להתייחס בביטול מוחלט לכל נושא הרגשות — אין הם אלא תגובות אימפולסיביות לרשמי המציאות. על האדם החכם לנסות ולבטלם כליל, בחפשו אחר חיים שלווים המונחים על ידי השכל. הסטואה האמצעית והמאוחרת נקטו גישה פשרנית יותר וגרסו, כי אין לבטל את הרגשות וההיפעלויות לגמרי אלא, ברגע שאנו מרגישים כי אנו מונעים על ידיהם, עלינו מיד לעצור בעדם ולפנות להִגיון. אדם הנוטל על עצמו אורח חיים שכזה גם מתייחס בשלוות נפש למוות — הוא יודע כי בימי חייו הוא זיכך את נפשו בכך שחי על פי הטבע והונחה על־ידי השכל, שהוא הניצוץ האלוהי באדם, ולכן בשעת מותו תצא נפשו ותתמזג עם אותו יסוד אלוהי. כינוי נוסף ליסוד זה הוא “האש היוצרת” המפיחה בכל הבריאה את רוחה. אש זו אינה ניצחית ובסופו של דבר עתידה לכלות — אולם, מיד עם סופה תחל בעֵרה חדשה של “אש יוצרת” שתמלא את היקום. מכאן נובע כי היקום כולו, למעשה, הוא סדרה ארוכה של בעֵרות חוזרות ונשנות — דבר מגיע לקצו ומתוכו נולד דבר חדש.

מחשבות לעצמי[6]

הגיגיו של מרקוס אורליוס הם, רובם ככולם, סדרת תרגילים רוחניים כפי עקרונות האתיקה הסטואית שהוזכרו לעיל. תכלית האימון הרוחני היא אחת: לחשל את האדם לחיות את חייו כהלכה בעולם הזה ולפתח מודעות מושכלת ורגישות תבונית הן לעצמו הן לכל הסובב אותו:

בכל שעה תן דעתך והיה נחוש, כיאה לרומאי ולגבר, להשלים את עמל כפיך בדיקנות, בהוד שאינו מעושה, בחדווה, בחופשיות ובצדק. תן לעצמך מנוחה מיצירי הדמיון האחרים. אמת, תשיג את זו המנוחה, אם אך תבצע כל מעשה כאילו היה אחרון מעשיך בימי חלדך — חופשי מכל פיזור דעת, מסטייה מכוונת מן ההִגיון המדריך, חופשי מהעמדת פנים, מאהבה עצמית וממרירות באשר למנת גורלך. (2.5)

הנה כי כן אפשר שתצא מן החיים הללו בכל רגע, זכור זאת בכל מעשיך, דבריך ומחשבותיך. (2.11)

יתרה מזו, היא [הנפש התבונית] מקיפה את היקום כולו ואת הרִיק הסובב אותו ובוחנת את ממדיו, מרחיקה לכת אל עבר נצח הזמן, חובקת בתודעתה את מחזוריות התהוויותיו של היקום… (11.1.2)

האימון הרוחני ותפיסת הפילוסופיה כדרך חיים היו עבור מרקוס כעין מרפא נפשי להתמודדות עם חוליי המציאות וקשייה. אחת הדרכים להתמודדות זו היא פירוק מחשבתי של כל הקיים למרכיביו האמיתיים, דהיינו התבוננות מושכלת בכל דבר במערומיו. ניתוח כזה יש בו כדי להעמיד דברים על דיוקם ומהותם האמיתית. לעתים תוצאתה של התבוננות זו היא סלידה מאותם דברים שלפנים עשויים היינו להעלותם על נס.[7]

כמו כן, עלינו לנסות ולבודד את ההווה, לשחררו ככל האפשר מטרדות העבר ומחששותינו לגבי העתיד. את אירועי המציאות המתרגשים עלינו יש לבחון לעולם על פי שני קריטריונים: חומר וסיבה. כלומר, יש לתהות על מרכיביו של כל דבר וכן על הגורם לו לפעול או להתרחש. שיטה זו למעשה מעודדת את האדם להתבונן בהגיונותיהם של כל הסובבים אותו ולחקור את מניעיהם.

סגולה חשובה אחרת, ואולי החשובה מכול, היא הנסיגה אל תוך העצמי.[8] הגיונו הבריא ותבונתו של אדם הם הם מבצרו. הם מקור השלווה והמרגוע האמיתיים ואליהם יש להיסוג בצר לנו. רק על ידי התבוננות פנימית ובחינה מושכלת של המניעים להתנהלותו יכול אדם לתקן את מידותיו:

אנשים מבקשים לעצמם מקומות מפלט: אזורי הכפר, חופי ים, הרים; אף אתה רגיל עד מאוד לערוג לכגון אלה. אך אין כל זאת אלא הדיוטוּת לשמה, היות שאפשר לך, בכל עת שתחפוץ, להיסוג אל תוך עצמך. הלא אין מקום שליו ורגוע יותר אשר אליו בן האדם נסוג זולת אל נפשו שלו, ובייחוד אדם שבחובו מכמנים כאלה, אשר אם יביט בהם תבואנו מיד נינוחות מלאה. באומרי ‘נינוחות’ אין כוונתי אלא להתנהגות יאה. היה עקבי אפוא, תן לעצמך מפלט זה ושקם עצמך. אמנם יהיו־נא אמיתותיך קצרות ויסודיות, כדי שבהיוועצותך עִמן תוכלנה מיד להפיג כל צער ותשלחנה אותך ללא מורת רוח אל נסיבות חייך, אשר אליהן אתה שב. (4.3)

מרקוס שואף להשיג מעלות טובות רבות.[9] מטרת השגתן אינה רק להפוך לאדם טוב יותר, אלא גם ובעיקר להיטיב עם הזולת באמצעות השיפור העצמי. מרקוס מרבה לומר, כי כל בני האדם אחים הם. אשר על כן אל לנו לכעוס על אחינו, אף בהתריסם כנגדנו.

החתירה אל השלמות המוסרית והשגת המעלה הטובה נמשלת לעתים לתחרות ולמאבק:

הוא [כלומר, החכם] מתחרה עבור הגדול בפרסים: לא להינזק על ידי שום רגש; הוא נטבל במעמקי הצדק ובלב שלם מקבל את כל הקורה לו, כל אשר נגזר עליו. (3.4.3)[10]

השגת מטרות אלה היא מאבק תמידי של האדם ברשמי המציאות ובהיפעלויותיו שלו; רק “היסוד המושל” שבאדם יוכל להם. אמנם ההתמודדות היא קשה ומפרכת: התכתשות בין הגוף החומרי, התענוגות, המכאובים ודעות הזולת לבין השיפוט הקפדני של האדם עצמו; יש לוודא כי ידו של שיפוט זה תהיה תמיד על העליונה, כי בו טמון השחרור האמיתי מכל התלאות, חומריוֹת ורוחניוֹת גם יחד.

לעתים תכופות מרקוס הוגה ביקום ועומד על שתי האפשרויות למהותו של זה: “השגחה או אטוֹמים” (4.3.2). למעשה הוא מציב כאן את ההשקפה האֶפִּיקוּרֶאִית (אטומים) ואת ההשקפה הסטואית (השגחה) זו מול זו. הוא דבק בגישה הסטואית, כי הכול נתון להשגחה עליונה ומיטיבה הדואגת לסדרי עולם. הוכחה לכך נמצאת באדם עצמו: “כלום אפשר שבך יתקיים הסדר אך בכול תשׂרור מהומה?” (4.27). הנה כי כן, האדם והיקום חד הם; הלא אותם היסודות מרכיבים הן את היקום הן את האדם וכל תהליכי השינוי המקיימים את העולם, מתקיימים באדם עצמו ומקיימים אותו. זאת ועוד, האל המשגיח על כל העולם נמצא אף בכל בן אנוש והוא אותו “יסוד מושל”, חלק האלוה שבאדם:

אך אם שום דבר אינו נראה נעלה יותר מהאלוהות עצמה השוכנת בך, אשר מכפיפה למרוּתהּ את דחפיך האישיים ובודקת את הגיגיך, אחר שהרחיקה עצמה מפיתויי החושים … הכפיפה עצמה למרוּת האלים ודאגתה נתונה לבני האדם; אם תמצא כי כל יתר הדברים קטנים הם וערכם פחות מכך, אזי אל תקצה מקום לשום דבר אחר. (3.6.2)

התרגום שלפנינו

חיבורו של מרקוס אורליוס כבר תורגם לעברית פעמיים. בראשונה תרגמו אהרן קמינקא בשנת 1922; שני היה זה שלמה ויסמן בשנת 1981. רבות מעלותיהם של שני התרגומים, והרי כל תרגום, ובפרט של יצירה פילוסופית עתיקה, הוא כעין פירוש למקור. לפיכך, מן הראוי להעניק לקוראי העברית תרגום חדש שהוא בבחינת פירוש נוסף להגיגיו של מרקוס אורליוס. כדרכי בתרגום יצירות קלאסיות, הקפדתי לשמור על נאמנות רבה ללשון המקור ולא להסתפק בהעברת כוונתם של דברים, אלא דברים כהוויתם. רק במקומות שבהם הטקסט המקורי משובש, או עמום לאין פתרון יחיד ומוסכם על הכול, מסרתי אך את כוונת הדברים, שהרי תרגומם המילולי היה לוקה בבהירותו. יש אשר מחשבתו של מרקוס נפתלת ומוזרה ובמקרים אלה אין לנו אלא לזכור, כי הדברים נכתבו לעצמו והוא בלבד ידע את פשרם האמיתי. ככלל נמנעתי מלתת פירוש סובייקטיבי למחשבותיו המופשטות יותר, ואם פירשתי אזי נסמכתי על דעותיהם של מלומדים (ראו מבחר ביבליוגרפי). עם זאת, לא חסכתי בהערות ולאלה מספר מטרות:

א. בשל אופיו האקלקטי של החיבור יש בו לא מעט רעיונות החוזרים על עצמם. לפיכך נתתי הפניות רבות לפרקים בעלי תוכן או רעיון דומים, על מנת לעמוד על לכידותה של היצירה ולאפשר לקוראים להבין את מרקוס מתוך מחשבתו שלו.

ב. הערות רבות כוללות חומר ספרותי ופילוסופי המאיר את כוונותיו של מרקוס ומסביר את המסורת שעליה הוא נשען בדבריו.

ג. ישנן הערות המספקות מידע ביוגרפי על דמויות הנזכרות ביצירה, ויש המסבירות מונחים טכניים בפילוסופיה, או מורות על קשיים בתרגום. ככלל, לא הרביתי בסוג אחרון זה של הערות, אמנם היכן שהמונח הטכני או הבהרת הקושי הִנם הכרחיים להבנת מהלך החשיבה הסברתים ביתר פירוט.

תרגומי מבוסס על הטקסט המדעי בהוצאת אוקספורד, בההדרתו של A.S.L. Farquharson משנת 1968. חלוקת הספר לפרקים ולסעיפים תואמת אף היא (למעט מקרים בודדים) את הטקסט האוקספורדי.

הרעיון כי יש לתרגם את המחשבות תרגום עברי חדש הוא של ראובן מירן, העומד בראש הוצאת הספרים “נהר”. אני מבקש להודות לו מקרב לב, לא רק על שהפקיד בידַי את עבודת התרגום אשר הסבה לי עונג רב, אלא שאלמלא אהבתו לפילוסופיה העתיקה ורצונו העז להנחילה לקהל קוראי העברית, לא הייתי מתוודע לקסמה של אמנות התרגום. על זאת ועוד אני אסיר תודה לו.

אברהם ארואטי

ראשון לציון, שבט תשע”ב, פברואר 2012

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “מחשבות לעצמי”