הדהרמה, חוכמת הבודהה, מעידה על עצמה כמי ש'נמסרת היטב' לאדם הפשוט. היא פתוחה ונגישה לכול, בהירה ומדויקת, עשירה ומגוונת. דוברת […]
הקדמה
מהי הדְהַרְמַה?
פעם ביקרתי בדלפי, המקום ביוון שאליו נהרו אנשים בימי קדם כדי להיוועץ באורקל של האל אפולו. כשעליתי במעלה הגבעה, דרך עצי הזית, הגעתי אל מעיין ששצף בעוז מסלע אל סלע באשד קטן. בהתחלה לא הקדשתי לו תשומת לב מרובה, אבל אותו אשד קטן הופיע שוב גבוה יותר – הוא זרם ממדרגה למדרגה – ושוב במעלה הגבעה. מאוחר יותר גיליתי כי היה זה המעיין הקסטילי המפורסם בכבודו ובעצמו – מפורסם מפני ששתיית מימיו הצלולים אמורה להפוך אדם למשורר בו־במקום. כשהוספתי לעלות הגעתי לבסוף למקור, לנקודה ממנה נבעו המים באופן מסתורי למדי מבין שני סלעים ענקיים, כך שלא יכולתי לראות בדיוק מניין באו או כיצד.
באותו אופן יכולים אנו לעקוב אחר הבודהיזם עד למקורו העמוק והמסתורי. אם נעקוב אחר נהר גדול זה, על יובליו הרבים, עד לנקודת המוצא שלו, נמצא שכולו נובע מן ההתנסות הרוחנית של הבודהה: מחוויית ההתעוררות. הכול נובע מהתנסות זו. הקשר לא תמיד מובן מאליו. לפעמים מימיו החיים של הבודהיזם הולכים לאיבוד בין האבנים והחול. אבל אם תעקבו אחריהם במעלה הזרם תגיעו במוקדם או במאוחר אל מקור המעיין החיוני־תמיד הזה, אל התנסותו של הבודהה בהארה עילאית ומושלמת, שבזכותה הפך לישות שאנו מכנים ‘הבודהה’ (‘זה שהתעורר’ או ‘זה שזכה להארה’).
מה שנקרא בודהיזם, ושהמונח הסנסקריטי המסורתי יותר בשבילו הוא הדְהַרְמַה, הוא מעיקרו סך הדרכים השונות שבהן ניסו הבודהה ותלמידיו אחריו להעביר איזשהו רמז על חוויית ההתעוררות הזאת לאחרים, כדי שגם הם יוכלו אולי בסופו של דבר להתנסות באותה חוויה. אם נתעלם לרגע ממורכבותו של הבודהיזם – הזרמים והשיטות, התאוריות הפילוסופיות והניתוח הדוקטרינרי – העניין בעצם פשוט מאוד. הבודהיזם או הדהרמה אינם אלא אמצעי להגיע להתנסות הזאת. הם הנתיב אל ההארה.
אבל מהי ההארה? מה היה הדבר שהפך את האיש סִידְהַארְתַה גַאוּטַמַה לבודהה? קשה לבטא זאת במילים, וכפי שנראה בהמשך, אפילו הבודהה עצמו נואש בהתחלה מן האפשרות לעשות זאת, אך דרך אחת להביע את זה היא לומר שהבודהה ראה את טבעה האמיתי של המציאות. זה לא שהוא פשוט הגה רעיון; זה לא שהוא הבין את טבעה האמיתי של המציאות במוחו, בצורה שכלית. הוא ראה ‘איך הדברים באמת’ באופן ישיר, והידיעה הישירה הזו חוללה שינוי בכל ישותו, על מעמקיה ומרומיה.
משמעות המילה ‘דְהַרְמַה’
המילה דהרמה מציינת גם את המציאות שחווה הבודהה וגם את הביטוי המושגי והמילולי שהוא נתן לחוויה זו, כלומר את תורתו. שני השימושים קשורים בקשר הדוק. למעשה, הם מתייחסים לשני היבטים של אותו ה’דבר’. הראשון – הדהרמה כאמת או כחוק או כעיקרון של המציאות – מציין את התוכן האובייקטיבי של חוויית ההתעוררות שחווה הבודהה. והשני – הדהרמה כשיטה או כתורה – מציין את הביטוי שנתן הבודהה לאותה חוויה לתועלת הזולת. אפשר לומר כי החוויה קשורה להיבט החוכמה של ההארה, והביטוי שלה קשור להיבט החמלה. חוכמה וחמלה הם, כפי שאומר ד’ ט’ סוזוקי, “העמודים התאומים של בניין הבודהיזם כולו”. מנקודת המבט שלנו אנו יכולים להבחין בין חוויה לביטוי, בין חוכמה לחמלה, אך במציאות – מנקודת השקפתו של בודהה – אין ביניהם הבדל.
אלה אינן המשמעויות היחידות של המילה דהרמה בבודהיזם, אך הן העיקריות. זהו מונח עשיר, עם קונוטציות רבות. בהודו משתמשים בו לציין את חובתו של מי שנולד לתוך מעמד חברתי־דתי מסוים, וכך הוא קשור לשיטת הקאסטות. לא כך משתמש בו הבודהיזם, הדוחה את רעיון הקאסטות, אך יש למונח הגדרות נוספות רבות.
נתייחס קודם לשתי המשמעויות שכבר הזכרתי. נוכל למצוא דוגמה לשימוש ב’דהרמה’ במשמעות של ‘חוק, עיקרון או אמת’ בחיבור הבודהיסטי הקלאסי בשם הדְהַמַּפַּדַה, שם נאמר: “לא באמצעות שנאה תשכך אי־פעם השנאה כאן [בעולם]. היא תשכך באמצעות אהבה. זהו העיקרון הנצחי.”1 המילה המשמשת כאן כ’עיקרון’ היא דהרמה. טבע הדברים הוא ששנאה אינה שוככת באמצעות שנאה, אלא רק באמצעות אהבה. זהו העיקרון, זהו החוק, זוהי האמת. כאן דהרמה היא חוק פסיכולוגי ורוחני; עיקרון רוחני, אפשר לומר. ויש גם דהרמה במובן של שיטה או תורה – מילים אלה לכל הפחות מתקרבות למשמעותה. אין זו בדיוק ‘שיטה’ או ‘דוקטרינה’ במובן התאולוגי של ‘אני מאמין’, ואין זו בדיוק ‘תורה’. משמעותה כאן קרובה יותר לתיאור, ביאוּר, הצגה של הדברים. הביטוי בסנסקריט הוא דהרמה דֶשַנַה, שפירושו ‘אקספוזיציה של הדהרמה’ או דהרמה קַאטַה, ‘דיבור על הדהרמה’.
ורק כדי להתייחס בקצרה להגדרות אחרות, דהרמה יכולה גם פשוט לציין דבר (או תופעה, אם להיות יותר טכניים או פילוסופיים). בהוראה זו המילה יכולה לציין כל דבר שהוא, בין אם הוא חומרי, שכלי, רוחני או טרנסצנדנטלי. בדְהַמַּפַּדַה יש גם פסוק ידוע האומר: “כל הדברים [באשר הם] הם חסרי עצמיוּת בלתי משתנה.”2 בהמשך נראה למה הכוונה ב’חסרי עצמיות בלתי משתנה’. העניין כאן הוא שהמילה המשמשת במקור ל’דברים’ היא דהרמה (בצורתה הסנסקריטית) או דְהַמַּה (אותה המילה בפַּאלִי, השפה ההודית העתיקה שבה הגיעו לידינו רבים מן הכתובים הבודהיסטיים המוקדמים).
לדהרמה יכולה להיות גם משמעות של ‘אובייקט מנטלי’. במערב מדברים בדרך כלל על חמישה חושים, אך המסורת ההודית, ובכלל זה המסורת הבודהיסטית, מונה שישה: בנוסף לחמשת אברי החושים – העין, האוזן, האף, הלשון והגוף (העור) – יש חוש שישי, התודעה. כפי שהצורה החומרית היא האובייקט של העין, והצליל הוא האובייקט של האוזן, כך רעיונות או אובייקטים מנטליים הם האובייקט של התודעה – והמילה המשמשת ל’רעיון’ בהקשר זה היא דהרמה.
לסיום, המילה דהרמה יכולה לציין גם מצב קיום, כגון המצבים המוכרים בשם ‘שמונה הלוֹקַה דהרמות’. לוֹקַה פירושו ‘עולם’, כך שהלוֹקַה דהרמות הללו הן ‘שמונת המצבים או התנאים הארציים’: רווח והפסד, תהילה וביזיון, שבח ואשם, עונג וכאב. ומייעצים לנו, כמובן, לא לתת לעצמנו להיטלטל בגללם (הם נקראים לפעמים גם ‘שמונה הרוחות הארציות’). המַאנְגַלַה סוּטַה3 אומרת שהברכה הגדולה ביותר היא להיות בעל תודעה שאינה מוטרדת מאף אחת מן הלוקה דהרמות האלה. ברכה גדולה היא להיות – או נכון יותר ללמוד להיות – בלתי מושפעים בין אם נרוויח או נפסיד, בין אם נזכה בתהילה או בקלון, בין אם יאשימו או ישבחו אותנו, ובין אם נחוש כאב או עונג. ניתן כמובן לחשוב על צמדים נוספים רבים כאלה – למשל, בין אם אנחנו צעירים או זקנים, נחים או עובדים, בריאים או חולים. כל המצבים או התנאים האלה הם דהרמות.
אם כן, המונח ‘דהרמה’ עשיר מאוד במשמעות, וכאשר אנו לומדים את הטקסטים המקוריים עלינו להקפיד מאוד ולברר את המשמעות הנכונה של המילה אם ברצוננו להבין את הנאמר בהם. בספר זה נתרכז בדהרמה כעיקרון או כאמת ובדהרמה כתורה או כנתיב. ניתן לומר אולי שנבחן את התאוריה ואת הפרקטיקה – אך לאמיתו של דבר הבודהיזם כולו עניינו בפרקטיקה.
טבע הדהרמה
אנו מקבלים תחושה ברורה לגבי טבעה המעשי של הדהרמה מן האופן שבו היא מתוארת באחד הנוסחים הבודהיסטיים המסורתיים. את ה’טִי רַטֲנַה וַונְדַנַא’, או ‘שבחי שלוש האבנים היקרות’4, מזמרים ומדקלמים אלפי בודהיסטים ברחבי העולם, וכפי שקורה לעיתים קרובות, כאשר דברים נעשים כדבר שבשגרה, אפילו כהרגל, המשמעות שלהם לפעמים משתכחת; וחבל שכך, מפני שבמילים ספורות בלבד ניתן ללמוד כאן רבות על טבעו של הבודהיזם. על ידי שימוש בשמות תואר אחדים, הפרק המוקדש לדהרמה נותן לנו מושג ברור בעיקר על אופייה וטבעה של תורתו של הבודהה, ופחות על תוכנה.
ראשית הוא מתאר את הדהרמה כסְוַואקְּהאטוׂ. המשמעות המילולית של המונח היא ‘מוצגת היטב’, או ‘נמסרת היטב’, והדבר מרמז שהבודהה נמצא בקשר עם אנשים. הוא מודע לצורכיהם, הוא מכיר את מצבי התודעה שלהם, הוא יודע כיצד לעזור להם, הוא יודע כיצד להציג בפניהם את הדברים באופן שיוכלו להבין אותם. הבודהה לא היה אדם רגיל וגם לא אל או בן אל, אלא אדם ער. כאדם ער היו לו תכונות נשגבות רבות: טוהר נעלה, חוכמה גדולה וחמלה מוחלטת. ומתוך החמלה הזו הוא דיבר עם אנשים על מנת לעזור להם לצמוח ולהתפתח. הדהרמה היא המסר של האדם הער לאדם שאינו ער, היא עידוד מאדם חופשי מבחינה רוחנית לאדם שעדיין אינו חופשי מבחינה רוחנית. או ביתר פשטות – זהו אדם אחד המדבר אל אדם אחר, מעודד אותו, מנסה לעזור לו.
עדות קדומה למה שלימד הבודהה את תלמידיו מצויה בטִי פִּיטַקַה או ‘שלושת הסלים’ של הקנון הפַּאלי, הכולל בערך ארבעים וחמישה כרכים מודפסים ומכיל תיאורים של מה שלימד הבודהה אנשים שונים בדרכים שונות.5 לעיתים הבודהה נותן הסבר פשוט בכמה מילים. לפעמים הוא אינו אומר דבר – רק יושב בשתיקה – ואף על פי כן המסר מועבר. מצד שני, לעיתים הוא נותן שיחה ארוכה ומבלה שעה, שעתיים, או אפילו לילה שלם בהסבר מפורט. לעיתים הוא מלמד ענייני אתיקה, לעיתים עניינים פסיכולוגיים, לעיתים עניינים רוחניים ולעיתים אפילו נושאים פוליטיים במובן של עקרונות הקיום המשותף.
לעיתים הוא מסביר דברים במונחים כלליים ומופשטים, אך לעיתים הוא עושה שימוש בדימויים יפים, מדבר על העצים ועל הפרחים, על השמש ועל הירח, על בעלי החיים ועל חייהם של אנשים רגילים. לעיתים קרובות הוא מספר סיפורים, מפני שלפעמים אנשים מבינים דברים ביתר קלות בעזרת סיפור. הבודהה לימד בכל הדרכים השונות הללו כדי שהמסר שלו יובן על ידי כולם.
מאותה סיבה הוא עמד על כך שדבריו יהיו זמינים לאנשים בשפתם. שניים מתלמידיו של הבודהה, שהיו ממוצא ברהמיני ו”בעלי שפה מעודנת ומטופחת ודיבור נאה ורהוט”, באו אליו יום אחד וביקשו רשות לתרגם את דבריו לוֶודִית, השפה הברהמינית האקסקלוסיבית, שמתוכה התפתחה מאוחר יותר הסנסקריט. אך הבודהה סירב לבקשתם. על אנשים ללמוד את הדהרמה בשפה או בניב שלהם. עיקרון זה נשמר במהלך כל ההיסטוריה הבודהיסטית. אין שפה קדושה אחת. כשתורתו של הבודהה הגיעה לטיבט, כל הכתובים תורגמו לטיבטית. כשנדדה לסין, הם תורגמו לסינית. למעשה, בכל מקום אליו הגיע הבודהיזם הוא היווה גורם ממריץ ומעורר לשפה ולספרות המקומיות. הרעיון הבסיסי הוא שיש לחלוק את הדהרמה עם כולם באופן שבו יוכלו להבינה. בדתות מסוימות יש מעמד של כוהנים ששפתו קדושה, וכך הבנת הכתובים מוגבלת לחוג מצומצם בלבד, אך הבודהה עמד על כך שתורתו צריכה להיות מופצת בצורה נרחבת ככל האפשר ובכמה שיותר דרכים. לכך מתכוונים כשאומרים שתורה זו היא סְוַואקְּהאטוׂ – ‘נמסרת היטב’.
בהמשך, הדהרמה מתוארת כסַנְדִיטִהיקוׂ, מונח הניתן לתרגום כ’גלויה מייד לעין’. במילים אחרות, אנחנו ניווכח בעצמנו בתוצאות האימון בדהרמה במהלך חיינו אלה. יש דתות המלמדות שנזכה לפירות האימון הרוחני רק לאחר המוות – שׂכרנו יהיה בגן העדן – אך על פי הבודהיזם אין צורך לחכות עד אז. לפעמים אפשר לראות את התוצאות תוך חמש דקות. ההארה, היעד הסופי של הפרקטיקה הבודהיסטית, אולי רחוקה עדיין, אך שינוי רוחני, תנועה בכיוון ההארה, יכולים להתרחש כמעט מייד. למעשה, אם מתאמנים בבודהיזם ולא חווים תוצאות כלשהן, עלינו לשאול את עצמנו אם מה שאנחנו מתאמנים בו הוא אכן בודהיזם.
המונח הבא המתאר את הדהרמה הוא אַקַאלִיקוׂ, שפירושו ‘לא קשורה לזמן’. הדהרמה תורגלה לראשונה לפני אלפיים וחמש מאות שנה, והיא חוללה שינוי, אפילו טרנספורמציה, בחייהם של בני אדם. כיום היא משפיעה באותו האופן, ובעוד עשרת אלפים שנה, אם אנשים יתאמנו בה באותה צורה, הם יחוו את אותן התוצאות. הדהרמה אינה מוגבלת על ידי הזמן. היא גם אוניברסלית, כלומר אין צורך לחיות במדינה או בתרבות מסוימת כדי להתאמן בה. בביקוריי במרכזים בודהיסטיים במקומות שונים בעולם הבחנתי שבכולם יש אווירה דומה. התרבות אולי שונה, הנימוסים והמנהגים אולי שונים, אבל הדהרמה היא אותה הדהרמה, כי התודעה והלב של אנשים ונשים הם אותו הדבר בכל מקום.
אפשר לומר שזה נכון לגבי כל דת, אך למעשה דתות מסוימות כבולות מאוד למקום או לתרבות מסוימים. למשל, נהר הגנגס בהודו קדוש להינדואים, כך שאם אתם הינדואים שחיים במקרה באנגליה, תצטרכו להסתמך על שירות הדואר הבינלאומי על מנת לבצע טקס שדורש מי גנגס קדושים, וזה עלול להיות מסורבל או בלתי אפשרי. אך בבודהיזם אפשר להתאמן בכל מקום. גם אם תזדמנו לקוטב הצפוני תוכלו להתאמן שם בבודהיזם. הדהרמה אינה מוגבלת על ידי זמן או מקום.
ובהמשך, הדהרמה היא אֶהִיפַּסִיקוׂ. אֶהִי פירושו ‘בוא’ ופַּסִיקוׂ גזור ממילה שפירושה ‘לראות’, כך שאֶהִיפַּסִיקוׂ פירושו ‘בוא וראה’. משמע שאין צורך לקבל את הדהרמה מתוך אמונה עיוורת, או להאמין בה מפני שמישהו אומר לנו להאמין בה או מפני שהיא כתובה באיזה ספר קדוש. וגם אין צורך להאמין בה מפני שאיזה גורו גדול אומר לנו שעלינו להאמין בה.
ייתכן שאופנת הגורואים שרווחה בשנות השישים והשבעים כבר חלפה קצת, אבל אחדים מהם עדיין נמצאים בסביבה ורובם אומרים את אותו הדבר בערך. הם אומרים שהם אלוהים, או אם הם קצת יותר ענווים – שנשלחו על ידי אלוהים. והם אומרים שהם יודעים הכול. “שאלו אותי כל שאלה שהיא, ואני אדע את התשובה. כל מה שעליכם לעשות הוא להאמין בי, לנהוג לפי תורתי, לעשות כמצוותי, ותהיו מסודרים. אל תחשבו בעצמכם, בואו אליי ואני אגאל אתכם.” זהו המסר האופייני של הגורו הגדול הממוצע. ולחלקם יש מאמינים רבים, כי אנשים הם יצורים מבולבלים ומפוחדים מאוד, והם רוצים להיגאל.
אך בבודהיזם אין דבר כזה. אפילו הבודהה לא דיבר כך. הוא אמר: “אני בן אדם, והתנסיתי בחוויה מסוימת. הקשיבו למה שיש לי לומר, בהחלט, אך הקשיבו בצורה ביקורתית, בחנו את דבריי על סמך ניסיונכם.” הוא אפילו הרחיק לכת ואמר: “כפי שצורף בוחן את הזהב באש, כך יש לבחון את דבריי.” ייתכן שאין מנהיג דתי אחר שהעז לומר זאת.
בהמשך, הדהרמה היא אוֹפַּנַיִיקוׂ, שפירושו ‘מובילה קדימה’ או ‘פרוגרסיבית’ – לא פרוגרסיבית במובן המודרני, המדעי, אלא במובן התרבותי והרוחני, בכך שהיא מובילה את הפרט לדרגות גבוהות יותר ויותר של התפתחות אנושית. זוהי בפשטות מטרת תורתו של הבודהה: להוביל אותנו קדימה, להוביל אותנו כלפי מעלה, לעשות אותנו מאושרים יותר, טובי לב יותר, חכמים יותר, מלאי אנרגיה ושמחים יותר, מסוגלים יותר לעזור לזולת.
ולבסוף, ה’טִי רַטֲנַה וַונְדַנַא’ מתארת את הדהרמה כפַּצַ’טַם וֵדִיטַבּוׂ וִינְיוּהִי – ביטוי שאפשר לתרגם כ’מיועדת להבנה אישית על ידי החכם’. כלומר על כל אדם להתנסות בתורתו של הבודהה בעצמו או בעצמה. אי אפשר להתאמן בדהרמה באמצעות מתווך. אנו חייבים לעשות זאת בעצמנו כי אלה החיים שלנו. איננו יכולים לבקש מכוהן לעשות את זה בשבילנו. איננו יכולים לשלם למישהו שיעשה את זה בשבילנו. אפילו גורו גדול אינו יכול לעשות את זה בשבילנו. הבודהה בעצמו אינו יכול לעשות את זה בשבילנו. הוא מראה לנו את הדרך, אך עלינו מוטל לצעוד בה.
הבודהה לא היה פילוסוף
באופן כללי, ה’טִי רַטֲנַה וַונְדַנַא’ יוצרת את הרושם שהדהרמה היא מעשית ביותר. אולם ייתכן שתשאלו – האם הבודהיזם אינו עוסק כולו בתאוריה ובמחשבה מופשטת? מה עם כל אותם כרכים העוסקים בפילוסופיה ובדוקטרינה הבודהיסטיות? ובכן, נכון שכמה מהזרמים הבודהיסטיים פיתחו, וגם שיפרו, שיטות פילוסופיות משוכללות, אך שיטות אלו פותחו בהקשר של אימון רוחני על ידי אנשים שעבורם דבריו של הבודהה היו לא רק עניין אקדמי אלא דברים בעלי חשיבות רוחנית מכרעת. והבודהה עצמו – חשוב שנבהיר זאת היטב – לא היה פילוסוף. במקום מסוים בכתובים הוא אומר בנחרצות: “אין לי השקפות”, כלומר השקפות בנושאים ‘מטפיזיים’ כגון נצחיותו או אי־נצחיותו של היקום.6
כיוון שכך, אין לבודהה מה ללמד – זה מה שהוא אומר כאן, וזו הסיבה שלפעמים אומרים עליו שהוא שתק מליל ההתעוררות שלו ועד יום מותו. מובן שאין לפרש את זה מילולית; כפי שהכתובים מבהירים, הוא בילה את אותן ארבעים וחמש שנים בשיחה עם אנשים ובהוראת הדהרמה – ובכל זאת לא היה לו מה ללמד. אפשר לומר שבמובן מסוים אין דבר כזה, בודהיזם. יש שפה, אך אין מסר להעביר, מפני שמה שמנסים למסור פה הוא מעבר לתקשורת. המטרה היחידה של הניסיון להעביר מסר היא לעזור לאדם השני לתפוש שמה שמנסים למסור לו נמצא מעבר לגבולות התקשורת. כשהוא מבין את זה, המסר שלנו הועבר!
לא קל לנו לתפוש את זה. אנחנו אוהבים לחשוב שהבודהיזם כאן בידנו – בספר, ברשימה של הוראות או עקרונות חשובים, או בפרקטיקה מסורתית מסוימת. וכאשר נדמה לנו שהוא בידנו, אנחנו אוחזים בו בחוזקה כמובן. אך ידיו של הבודהה ריקות. הוא אינו מחזיק בדבר, אפילו לא בבודהיזם. במילים אחרות, הבודהיזם הוא רק אמצעי למטרה. בבודהיזם המַהַאיַאנִי יש מה שנראה כשיטות פילוסופיות, מה שנראה כמטפיזיקה, אך אלה אינן בדיוק פילוסופיות במובן המערבי – אף כי יש יוצאים מן הכלל גם בפילוסופיה המערבית. ב’איגרת השביעית’ שלו אפלטון מצהיר חגיגית שמעולם לא נכתב ולעולם לא ייכתב על ידו מאמר על ‘הנושאים הגבוהים’, כי “אין זה דבר שאפשר להביע במילים כפי שאפשר לעשות בתחומי לימוד אחרים. רק לאחר שותפות ארוכה בחיי קהילה המוקדשים לדבר זה ממש, מבליחה האמת בנשמה, כמו להבה שהוצתה על ידי ניצוץ מנתר, ומרגע שניצתה שם היא מוסיפה להזין את עצמה.”7 תלמידים הלומדים את הדיאלוגים של אפלטון מוטרדים מזה לפעמים. לתפישתם אפלטון צריך ללמד שיטה מוחלטת, עקבית, שאפשר לתת לה צורה כתובה חד־משמעית. אך אפלטון אומר בפשטות שאין לו שיטה כזו. הוא רק מנסה להדליק ניצוץ על מנת שהתלמידים יוכלו לראות את הדברים בעצמם.
הדבר נכון גם לגבי הבודהיזם. אין טעם לחשוב שכאשר אדם רכש את התורה בנושא הקארמה והלידה־מחדש, את התורה בעניין שלושת מאפייני הקיום, את התורה בעניין השוּנְיַטַא, וקצת טכניקות ריכוז, הוא ‘תפס’ את הבודהיזם – כלל וכלל לא. הוא למד את שפת הבודהיזם, אך טרם החל לדבר בה. ויש אנשים שלעולם אינם מגיעים לדבר בה. כמובן, אין לבלבל בין דממת הבורות הזאת לבין דממת החוכמה של הבודהה.
משל הרפסודה
כל זה נועד לשמש כאזהרה לפני שנתחיל ללמוד את העקרונות והפרקטיקות האלה – אזהרה שהבודהה עצמו הקפיד להשמיע. בהזדמנות אחת הוא השמיע אותה בצורת משל: משל הרפסודה.8 הוא אמר כך: “נניח שאדם מגיע אל נהר רחב. אם ברצונו להגיע לחוף שמעבר לנהר, אל הגדה השנייה, אך אין מעבורת שתעביר אותו, מה יעשה? הוא יכרות כמה עצים צעירים, יכרוך אותם ביחד ויבנה רפסודה. ואז, כשהוא יושב על הרפסודה ומשתמש במוט או בידיו כדי לחתור, הוא יגיע לגדה השנייה. כשיגיע לשם, מה יעשה ברפסודה? ינטוש אותה. הוא לא יישא אותה על כתפיו משום שהועילה לו כל כך, מתוך הכרת טובה. הוא פשוט ישאיר אותה במקומה.”
“באותו האופן”, אמר הבודהה, “הדהרמה, תורתי, היא אמצעי למטרה. היא רפסודה שנועדה להעביר אותנו לחוף הנירוואנה שמנגד. היא אינה מטרה בפני עצמה, אלא אמצעי להגיע להארה.”
זהו אחד מהעקרונות המרשימים והחשובים ביותר מכל מה שלימד הבודהה: שהבודהיזם עצמו, הדהרמה עצמה, הם רק רפסודה. הדת היא רק רפסודה. היא נועדה לחציית הנהר, לא לנשיאה על הגב בגדה הנגדית. זוהי קיצוניות אחת שאפשר להגיע אליה. אך מובן שיש גם קיצוניות אחרת – נפוצה יותר – שחשוב להימנע ממנה: בכלל לא להשתמש ברפסודה כדי לחצות את הנהר.
יש אנשים שעולים על הרפסודה אך לא חותרים במוט. למעשה, הם נוטים לשכוח שהתכוונו בכלל לחצות את הנהר. עיקר עניינם הוא לעשות את הרפסודה נוחה יותר. הם מתחילים לבנות לה קירות, ואולי גג; ואז הם מתקינים ריהוט ואמצעי בישול; ואז הם מעלים לסיפון את המשפחה ואת הידידים. בקצרה, הם הופכים את הרפסודה לבית, ומעגנים אותה אל הגדה הזו. והם לא אוהבים לדבר על התרת החבל או על הרמת העוגן.
ויש אחרים שעומדים על הגדה ומביטים ברפסודה. “זוהי רפסודה משובחת,” הם אומרים. “זוהי רפסודה נהדרת – כה גדולה, כה יציבה, בנויה היטב, ממש מרשימה.” והם מוציאים את סרט המדידה או את מוט המידה שלהם, ומודדים אותה. הם יכולים לתאר את מידותיה במדויק, את סוג העץ ממנו נבנתה, והיכן ומתי נכרת העץ. אולי אפילו יכתבו מאמר נאה על רפסודות, שייחטף כמו לחמניות טריות. ואף על פי כן מעולם לא עלו על הרפסודה, ומובן שלא העלו בדעתם לחצות את הנהר.
ואחרים עומדים על הגדה ואומרים: “לא, הרפסודה אינה בנויה היטב. שנים־עשר עצים צעירים היו צריכים לשמש לבנייתה, לא עשרה, והם היו צריכים להיות קשורים חזק יותר. ואינני אוהב את האופן שבו הרפסודה צפה על פני המים. אני הייתי בונה רפסודה גדולה וטובה יותר.” וכך הם נשארים על הגדה, עוסקים בהשערות, דנים, מתווכחים, אך לא זזים לשום מקום. ויש אנשים שחושבים שהרפסודה קצת מכוערת ולא מושכת, קצת בסיסית ופשוטה מדי. הרי אלה רק כמה בולי עץ קשורים יחד. אז הם צובעים אותה ומקשטים אותה ומכסים אותה בפרחים וגורמים לה להיראות יפה למדי. אבל הם בכלל לא עולים על הסיפון ולא מתחילים להשתמש במוט ולהעביר את עצמם לגדה השנייה. ויש גם אנשים שטוענים שירשו את הרפסודה: היא רכוש אבותיהם; היא שייכת להם. אי־לכך אין להם צורך להשתמש בה. די להם שהיא ברשותם.
החוף שעליו אנו עומדים מסמל את קיומנו הנוכחי, תלוי האגו, עם הסבל והדיסהרמוניה שבו. החוף שמנגד מסמל את מה שאנחנו שואפים להיות או את מה שאנחנו באופן אידאלי; הוא מסמל את היעד שלנו – ההתעוררות, ההארה, הנירוואנה, או איך שתרצו לקרוא לזה. הבודהיזם הוא פשוט הרפסודה הנושאת אותנו מעבר למים שחוצצים בינינו לבין היעד. זוהי תכליתו היחידה. “את הרפסודה,” הצהיר הבודהה, “אני מלמד כדבר שיש לנטוש.”
מאוחר יותר בהיסטוריה הבודהיסטית, במסורת הבודהיסטית היפנית, נמצא את הדימוי היפה של האצבע המורה על הירח. אנו משתמשים באצבע להורות על הירח, אך מרגע שראינו את הירח הוא הופך למוקד תשומת ליבנו. אז אל לנו לטעות ולחשוב שהאצבע היא הירח. באותו אופן עוברים מהוראה דתית להתנסות רוחנית. לא נשארים תקועים בתורה או בדוקטרינה, באימון או בשיטה, לא נאחזים בה ולא מחבקים אותה. מסתכלים מעבר לאצבע, אל הירח הזורח במרומים.
ניתן לומר שהבודהה הקפיד אולי יותר מכל מייסד דת אחרת שתלמידיו לא יטעו לחשוב שהאצבע היא הירח. עד כמה שידוע לי, ישו מעולם לא הזהיר את חסידיו שלא ייקחו את דבריו בצורה מילולית מדי. גם מוחמד מעולם לא הסביר שכאשר דיבר על תענוגות גן העדן היה זה רק אמצעי מיומן להשגת המטרה. אך בבודהיזם העניין מודגש שוב ושוב, מפני שהטבע האנושי, בפרט בענייני דת, הוא כזה שאנו תמיד נוטים להיאחז באמצעים ולהתייחס אליהם כאילו היו המטרה עצמה.
מהי הדהרמה?
משל הרפסודה מבהיר את תפקידה של הדהרמה. אך ממה צריכה להיבנות הרפסודה? בימינו יש תורות רוחניות רבות כל כך עד שקשה לדעת מה באמת יועיל לנו. זו אינה בעיה חדשה. גם בימיו של הבודהה אפשר היה להתבלבל ולתהות מהו באמת הבודהיזם. היו כל כך הרבה גרסאות סותרות לכאורה; תלמיד אחד טוען כך, שני טוען אחרת. אפילו מי שהייתה קרובה מאוד לבודהה – דודתו ואמו האומנת מַהַאפְּרַגַ’אפַּטִי גַאוּטַמִי, שהלכה בעקבותיו והייתה לנוודת חסרת בית שחיה ביער – אפילו היא חשה בלבול.
הסיפור ידוע: יום אחד היא הגיעה אל הבודהה, מודאגת ומוטרדת למדי. היא לא יודעת מה לחשוב, אמרה. תלמידיו מפיצים גרסאות שונות של הדהרמה. אחד אומר שהבודהה לימד כך, שני אומר שלימד דבר אחר, ולכן היא מבולבלת. איך היא אמורה לדעת מה באמת לימד הבודהה, מהי באמת הדהרמה?9
זו הייתה שאלתה של מַהַאפְּרַגַ’אפַּטִי גַאוּטַמִי, והכתובים הפּאליים מספרים מה הייתה תשובתו של הבודהה. הוא אמר: “אל תדאגי. תראי את זה כך: מה שאת מוצאת שתורם לשלוות הנפש, תורם לטוהר, תורם לפרישות, תורם למיעוט התשוקות, תורם להסתפקות במועט, תורם לתובנה ולחוכמה ולשחרור האחיזה בעולם, תורם להבנת הטרנסצנדנטלי, כל מה שאת מוצאת מניסיונך שתורם למטרות האלה, זוהי הדהרמה שלי, זוהי תורתי.”
זהו הכלל שנותן הבודהה עצמו. במילים אחרות, אמת המידה אינה הגיונית או פילוסופית, אלא מעשית ואמפירית – גם אם המעשיוּת היא רוחנית והאמפיריות היא אמפיריות טרנסצנדנטלית.
אם רק נזכור זאת, נוכל לחסוך מעצמנו צרות רבות. יש צורות רבות של בודהיזם בעולם. זוהי דת עתיקה שקיימת כבר אלפיים וחמש מאות שנה. במזרח היא התפשטה מן הרמות המושלגות של טיבט ועד הג’ונגלים המהבילים של דרום מזרח אסיה, מן האיים היפים של יפן ועד המדבריות של מרכז אסיה והמישורים הטרופיים של הודו. בכל מקום היא השתנתה בהתאם לתנאי המקום, כך שקיימים זרמים רבים של בודהיזם ודרכים רבות להציגו. במערב הוצפנו בעשורים האחרונים בדרכים שונות להצגת הבודהיזם, דרכים אשר למעשה סותרות זו את זו. זרם בודהיסטי אחד אומר לנו: “סמכו על מאמציכם שלכם. אתם אלה שצריכים לעשות את זה. אף אחד לא יכול לעשות את זה בשבילכם – לא אלוהים ולא הבודהה.” זרם אחר אומר: “אתם אינכם יכולים לעשות כלום. רק הבודהה אַמִיטַאבַּה יכול לעשות את זה בשבילכם, ולמעשה הוא כבר עשה את זה. סמכו עליו, בטחו בו.”10
כאשר פירושים מנוגדים כאלה ניתכים עלינו, אנו נמצאים במצב דומה לזה של מַהַאפְּרַגַ’אפַּטִי גַאוּטַמִי. לפעמים איננו יודעים מה לחשוב. בנסיבות כאלה עלינו לזכור את מה שאמר הבודהה לדודתו: “אם זה עובד, אם זה עוזר לך מבחינה רוחנית, זוהי תורתי.” אם את מגלה מניסיונך שזה עוזר לך להיות מרוכזת יותר, רגישה יותר, נבונה יותר, חכמה, טובת לב, מבינה יותר – ובכן, זוהי הדהרמה, זוהי התורה האמיתית, זה מה שהבודהה באמת לימד ולכך באמת התכוון.
השליט הגדול אָשוֹקַה, שחי כמאה או מאתיים שנה לאחר הבודהה, כתב בפקודותיו החקוקות באבן את האמרה הבלתי נשכחת: “כל מה שהבודהה אמר, נאמר היטב.”11 אבל סוטרות המַהַאיַאנַה, שנכתבו קצת אחרי זמנו של אָשוֹקַה, הפכו את האמרה ל”כל מה שנאמר היטב, זהו דברו של הבודהה.”12 במילים אחרות, כל מה שעוזר לך – הנח שזהו דברו של הבודהה, כי עקרונית זוהי מהות דבריו של הבודהה: מה שעוזר לך לחצות, מה שעוזר לך במסע.
לפעמים אנשים אומרים: “דבר זה או אחר” – זה יכול להיות טאי צ’י או שיעורי ציור או כל דבר אחר – “עוזר לי בחיי הרוחניים. אני מרגישה הרבה יותר טוב בגלל זה, זה עוזר לי להתרכז, אבל אין לזה כמובן שום קשר לבודהיזם, זה לא חלק מן הדהרמה.” אבל למעשה, אם זה עוזר לנו מבחינה רוחנית – זה ביסודו, מעצם הגדרתו, חלק מן הדהרמה.
כמובן, עלינו להמשיך ולשאול את אותה השאלה – האם זה עוזר לי להתפתח מבחינה רוחנית? – לגבי הבודהיזם עצמו או לגבי מה שמוצג לנו כבודהיזם. אם אנחנו רוצים להיות בטוחים שסוג מסוים של בודהיזם – בין אם זה תֵרַוַואדַה, בודהיזם טיבטי, טֵנְדַאי, שִין או זֶן – הוא אותנטי, עלינו לשאול את עצמנו אם הוא באמת מקדם אנשים לקראת ההתעוררות, או שזהו רק מוצג מוזיאוני מכובד – עתיק, יפה, נערץ, אך מתאים למוזיאון ולא לחיים האמיתיים. זה דהרמה רק אם זה חי, אם זה עובד, אם זה עדיין עוזר לאנשים להתקדם בנתיב הרוחני.
אנחנו חייבים שלא להתפתות ולחשוב שהדהרמה היא המשנה הזו או המשנה ההיא. באופן זמני ייתכן שזה נכון, אך לא לאורך זמן. אנו מכירים בוודאי את הצהרות האמונה של הנצרות: “אני מאמין באל, האב הכל יכול, בורא שמים וארץ…” וכן הלאה. אך לא נמצא שום הצהרה שכזאת בבודהיזם. יש נוסחים, יש דרכי הצגה, אך כולם על תנאי; אלה הן אצבעות המורות על הירח.
כאשר הבודהיזם יתפתח במערב, קרוב לוודאי שלא יתפתח בשום דפוס בודהיסטי קיים, מפני שהצרכים שלנו, הגישה שלנו והרקע שלנו שונים מאלה של כל מדינה במזרח. עלינו לשאוב מן המהות, מן הרוח הפנימית של תורתו של הבודהה כפי שהשתמרה בכל הזרמים. עלינו לקחת את המיטב – לא רק באופן אקלקטי ולא רק בצורה שכלתנית, אלא לשאוב מעומק תורתו, לשלב את הכול לזרם גדול אחד של מסורת רוחנית המותאמת לצרכינו. זוהי המשימה האמיתית שלפנינו. זה לא יהיה קל; זה ידרוש מאיתנו מידה רבה של מאמץ והרבה ניסיון רוחני. וכדי לעשות זאת נצטרך לזכור שהדהרמה אינה דוקטרינה זו או מסר זה, אלא זרם גדול של חיי רוח, שבו אנו יכולים להשתתף, שבו אנו יכולים לעזור לאחרים להשתתף, ושנושא אותנו לעבר ההארה.
ספר זה מרכז אוסף של פרקטיקות ועקרונות בודהיסטים; לא אוסף מקיף, אלא ערכה התחלתית, אם תרצו, שדי בה בהחלט כדי לעזור לנו להתחיל. ככלל, העקרונות הללו הם מהמהות של הבודהיזם ממש, ואינם ייחודיים לזרם או לתרבות מסוימים. ולכולם אותה המטרה: לעזור לנו להתקדם לעבר ההארה.
אין עדיין תגובות