החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

מהתלות

מאת:
מרוסית: רועי חן | הוצאה: | 2016-01 | 198 עמ'
קטגוריות: שירה ומחזות
זמינות:

25.00

רכשו ספר זה:

"מתחשק לך ברגע הזה לדקור מישהו בסכין או לדפוק למישהו כיסא בראש. זה מה שעושה לבן האדם הנופש הזה! ואף אחד לא מרחם, לא מזדהה, כאילו ככה זה אמור להיות. אפילו צוחקים. אבל תבין, אני חיה, לחיות אני רוצה! זה כבר לא ווֹדְבִיל, זאת טרגדיה! שמע, אם אתה לא נותן לי אקדח אז לפחות תרחם!"

מתוך גיבור טרגי בעל כרחו

קובץ זה מאגד לראשונה בעברית את מחזותיו הקצרים של גדול המחזאים הרוסים, אנטון צ'כוב. המהתלות, כפי שנקראו על ידי מחברן, נכתבו בשנות ה-80 של המאה ה-19 ופורסמו בכתבי עת תחת שמות-עט מגוונים, כגון: צֶ'כוֹנטֶה, איש ללא טחול, משורר פרוזאי, אחיו של אחי, ורופא בלי פציינטים.

תוך זמן קצר גילו הקוראים את זהות המחבר והמהתלות הועלו על במות התיאטרון וזכו לאהבת הקהל. הדֹב, הצעת נישואים, חג היובל, החתונה , על נזקי הטבק, שירת הברבור ואחרים שימשו כמראה לחברה הרוסית ונציגיה השתקפו בה, מרירים ומגוכחים, חטטניים וקטנוניים, רגשנים ונסערים.

יתכן כי קורא בן ימינו יזדהה בקלות עם הגיבור הטרגי בעל כרחו שנשלח לבצע מטלות בעוד משפחתו נופשת. קוראת בת ימינו עשויה למצוא נפש תאומה בגיבורת "הדב", הדורשת לצאת לדו-קרב כחלק משוויון הזכויות בין גברים לנשים.

זוהי גם הזדמנות להכיר צ'כוב צעיר, בשנות העשרים לחייו, רגע לפני גן הדובדבנים, השחף, הדוד וניה ו-שלוש אחיות. נדמה שכל אותם הגיבורים הצ'כוביים נמצאים כבר כאן וכולם מתעללים באחרים ובעצמם, ומרחמים על אחרים ועל עצמם, מי שלא צוחק – בוכה ומי שלא בוכה – צועק.

רועי חן, מתרגם, סופר ומחזאי. מחבר קובץ הסיפורים תל של אביב – תריסר אגדות עירונית על אנשים, חיות ואבנים. תרגם קלאסיקה מרוסית: אנשים עלובים מאת דוסטוייבסקי, שדרות אפלות מאת בונין, אני אוהב לשבור לאנשים את הפרצוף מאת דניאיל חארמס ועוד. מאז שנת 2007 משמש כדרמטורג תיאטרון גשר, בו מציגים תרגומיו, עיבודיו ומחזות פרי עטו, לאחרונה: הדיבוק, מסעות אודיסאוס, אליס ו-אני דון קיחוטה.

מקט: 4-249-50358
מסת"ב: 978-965-540-570-5
לאתר ההוצאה הקליקו כאן

דוגמה חינם לאייפד, אייפון, אנדרואיד ומחשב הורד/י דוגמה חינם לאייפד, אייפון, אנדרואיד ומחשב

דוגמה חינם לקינדל הורד/י דוגמה חינם לקינדל

כדי לקרוא אנא התקן תוכנת קריאה המתאימה למכשירך כמפורט במדריך לקורא


שׁוּטְקָה

מבוא מאת רועי חן

שׁוּטְקָה, איזו מילה נהדרת! אפילו בעברית שומעים בה את השטות, את השוטה ואת השוט העוקץ. את המילה הזאת, שברוסית פירושה "בדיחה", "הלצה" או "אנקדוטה", בחרתי לתרגם כ"מהתלה". במילה הארכאית "מהתלה" יש הידור מסוים, המַקנה ליצירות שנאספו בקובץ זה את הנופך הנכון לטעמי. לתחושתי, בהיתול יש הומור שאינו מתאמץ להצחיק. אצל צ'כוב המהתלה היא ז'אנר בפני עצמו, מושחז יותר מווֹדֶביל ודרמתי יותר ממערכון. מהתלה היא יצירה קומית היכולה להיות טרגית, או טרגדיה שמוכרחה להיות קומית. הרי גם ל"גן הדובדבנים" שלו העניק המחבר את תת-הכותרת "קומדיה", ולכן ברור מאליו שביצירתו הצחוק מהול בדמעות ולהיפך.

נשאלת השאלה – מי מהתל במי? המחבר בדמויות, הדמויות במחבר או המחבר והדמויות בקוראים ובצופים, בהעמידן מראה המגחיכה אותם – לעתים בארסיות ולעתים בחמלה? אפשר לדמיין את הבעת פניו של הצנזור הנתקל בהומור המושחז על גבי הדפים, שיזכו לבסוף לחותמת: "אושר על ידי הצנזורה". או לא.

בשנות השמונים של המאה התשע עשרה היה צ'כוב בשנות העשרים לחייו, ומבחינת הקריירה הספרותית שלו נמצא במעבר מכתיבת פיליטונים והומורסקות לכתבי-עת לנסיונות ראשונים בכתיבת פרוזה "רצינית", בין היתר סיפורים קצרים, עשרות סיפורים מדי שנה – פריון מעורר השתאות. כמו כן שקד על כתיבת הנובלה "עֲרָבָה".

המהתלות התקבלו באהבה בקרב קהל והמבקרים, ורובן הוצגו על הבמה מיד עם הִכָּתבָן. "הרווחתי עם הדֹּב המת שלי יותר ממה שמרוויח צועני עם דב חי…" אמר צ'כוב על הצלחת הפקתו של "הדֹּב". המהתלות מצאו את דרכן לבמותיהם של תיאטראות מרכזיים בערים הגדולות, לשם גם הגיעו המבקרים ונציגי החברה הגבוהה, ב"תיאטרון אלכסנדרינסקי" בסנקט פטרבורג ובתיאטרון מאלי במוסקבה, ומאוחר יותר הועלו בפריפריה.

"הדֹּב" ו"החתונה", לדוגמה, זכו להצלחה כבירה על במת "תיאטרון קוֹרְש" במוסקבה, או בשמו הרשמי: "התיאטרון הרוסי הדרמתי בניהולו האמנותי של פיודור אדמוביץ' קוֹרש". התיאטרון הזה נוסד ב-1882 ופעל עד 1933. קורש נתבקש להציל את "תיאטרון פּוּשקינסקי", שפשט את הרגל בניהולה האמנותי של שחקנית תיאטרון מאלי, אנה ברנקו. הודות לתורמים ולאנשי תרבות בנה קוֹרש תיאטרון חדש, והציג בו מחזאות רוסית בת זמנו: "רביזור" מאת ניקולאי גוגול, "מכאוב מדעת" מאת אלכסנדר גריבּוֹיידוֹב ואחרים, שנעשו לימים קאנוניים במחזאות הרוסית.

ברצוני לשהות עוד פסקה במחיצת "הדֹּב" הצ'כובי. זהו סיפור של "אילוף הסורר", שבו מצליחה האשה לביית גבר פראי, "דב", ומביאה אותו לציית ללִבה (אך לא פחות מכך – ללִבו); סיפור אהבה בלתי רגיל עם דגש על אמנסיפציה ושוויון זכויות לנשים, נושא חם באותם ימים. גבר מזמין אשה לדו-קרב בתום ויכוח רצוף עלבונות הדדיים, בטענה כי "אם כבר שוויון זכויות אז עד הסוף". האשה, למרבה ההפתעה, מסכימה ובכך מגדירה את עצמה כגיבורה מודרנית; עם זאת צ'כוב אינו מעצב דמויות חד-ממדיות, ולכן אנו מקבלים דמות עגולה של אשה המבקשת שוויון בכול, אך אינה מוותרת על נשיותה ועל הזכות להיות נאהבת. אציין, נוסף על כך, שהגברים במהתלות – חלשים הרבה יותר מהנשים; הם חולניים, פגיעים והיסטריים. כשקוראים בביוגרפיה של צ'כוב מגלים שהיו סביבו לא מעט גברים ההולמים תיאור זה, ואולי אף הוא עצמו לרגעים היה כזה.

יש תחושה שהדמויות של צ'כוב ממציאות את השפה בעודן מדברות; הן מתבלבלות, חוזרות על אותן מילים, בודות ביטויים שמעולם לא נשמעו ומשתמשות בהן כאילו היו ביטויים שגורים. חלק מהגיבורים עושים זאת מתוך מועקה נפשית, חלקם בשעת התרגשות עילאית. מקום מיוחד נשמר, כמו ביצירות רבות בספרות הרוסית, לשמות החיבה. "אפרוחון שלי…" כך מכנה אבי הכלה המיועדת את החתן המגושם ב"הצעת נישואים". כינוי זה תפקידו להקטין את החתן ובו זמנית לרכך את לִבו, ומכאן סיומת ההקטנה. זהו רק אחד מתוך שלל כינויים שמדביק לו האב במהלך המחזה. כה רבים ומגוונים הכינויים, עד שהיו לי בסיס למילון קטן שיצרתי במהלך העבודה על התרגום: "קוקיה, נקניקיה, אוצר, תכשיט, מַמוּשינקה, מתקתק, יפיוף, חמדמד" ועוד ועוד. נוסף על כך שמתי לב שככל שהאב מתרגז הוא הולך ומרבה בכינויי חיבה (שלא לדבר על ה"וכדומה, וכולי, וכיוצא בזה" שהוא משתדל לסגל לדיבורו כדי להוכיח השכלה שמעולם לא רכש – בדומה לאב-טיפוסים אחרים בקומדיות, כמו קליאנט ב"טרטיף", למשל, או כל רופא דובר לטינית המבקש להרשים את שומעו בביטויים שהוא עצמו אינו מבין).

חלק נכבד מן המהתלות שכתב צ'כוב מבוסס על כתבים מוקדמים שלו, בעיקר סיפורים קצרים ורעיונות לרומנים. ממכתבים אישיים של המחבר מתברר כי לא ראה בהן יצירות "רציניות", ואולי משום כך פרסם אותן בשמות עט. המפורסם שבהם היה צֶ'כוֹנְטֶה. השם מופיע גם בגרסאות אחרות, כגון: אַנטוֹשָה צֶ'כוֹנטֶה, או דון אנטוניו צֶ'כוֹנטֶה. בין שמות העט הנוספים אפשר למצוא את: איש ללא טחול, משורר פרוזאי, אחיו של אחי, ורופא בלי פציינטים (צ'כוב עצמו היה, כידוע, רופא מוסמך).

בקובץ שלפניכם, המאגד לראשונה את המחזות הקצרים של צ'כוב בספר אחד, ומביא את רובם בתרגום ראשון לעברית, ניתן למצוא את המהתלות הידועות: "הדֹּב", "הצעת נישואים", "חג היובל", "החתונה", "על נזקי הטבק", אך גם את אלה הפחות ידועות, כמו "שירת הברבור", "גיבור טרגי בעל כרחו", "אשה טיפשה, או: קפיטן בדימוס", ואף כאלה שלא הועלו מעולם על במה בשום מקום, ולקינוח יצירה קטנה בשם "דרמה", שאמנם אינה עונה במדויק על ההגדרה "מהתלה", אך ביקשתי לכלול אותה כי היא עוסקת בתיאטרון, במחזאות, ומדגימה להפליא מהי מיניאטורה קומית.

קריאת מחזות דורשת מיומנות אחרת מקריאת פרוזה. כדי להקים את התיאטרון הקטן שבתוכנו לחיים, אנו נדרשים להיות במאים, מלחינים, תפאורנים ומעצבי תלבושות, מלבישים, פֵּאָנים ומדביקי שפמים, עובדי במה ובעיקר – שחקנים. יש שורות שמקבלות תוקף ייחודי כשהן נאמרות בקול רם. פאוזה היא פאוזה וגם להערות בימוי נודעת משמעות. המחזה מבקש להיות הצגה, גם אם על במת דמיוננו.

*

ברצוני להודות לג'יטה מונטה, שבזכותה התחלתי לתרגם את ה"מהתלות" עבור הצגה בשם "שני קצרים וחתול", שעלתה בבימויה בתיאטרון החאן בשנת 2013. נפלה בחלקי הזכות לעבוד לא רק עם הבימאית ג'יטה מונטה, אלא גם עם ג'יטה מונטה השחקנית, שקראה באוזניי את התרגומים. אני מאמין ששחקנים טובים הם גם עורכי טקסט מעולים, ולכן האזנתי לה שוב ושוב ברוב קשב ויצאתי נשכר עד מאוד.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “מהתלות”