תיאה ידעה שזו טעות חייה, ושאיש לא יסלח לה על כך. שעות הרכיבה האינסופיות על סוס הפוני שלה והמשחקים ששיחקה […]
1
כשהייתי בת חמש־עשרה שלחו אותי הוריי ל”יוֹנָלוֹסִי”, מחנה רכיבה לבנות. המחנה שכן בבּלוֹאינג רוֹק שבצפון קרוליינה, עיירה חבויה ברכס ההרים בְּלוּ רידג’. היה קל מאוד להחמיץ את הכניסה אליו: אבי חלף על פניה ארבע פעמים עד שלבסוף סימנתי לו שהגענו.
אבי הסיע אותי מפלורידה לצפון קרוליינה. הוריי לא סמכו עלי ולכן לא הרשו לי לנסוע לבדי ברכבת.
ביום האחרון העפלנו אל ראש הרכס, ושם נאלצנו לנסוע הרבה יותר לאט. הכביש, שנראה לא גמור, היה צר ומכוסה צמחייה, והדרך התפתלה כמו נחש.
אבי לא הִרבה בדיבור בשעת הנהיגה – הוא ביקש להתרכז בדרך שלפניו. רק חמש שנים קודם לכן, ב-1925, רכש את מכוניתו הראשונה, קרייזלר רוֹדסטֶר, ולכן הנסיעה במכונית עוד לא הפכה אצלו לעניין שבשגרה. בלילה הראשון עצרנו באטלנטה, ואחרי שקיבלנו חדר במלון אמר לי אבי להתלבש יפה. לבשתי שמלת משי בגזרת מותן נמוכה בצבע סגול־לבנדר, עם דוגמת פרחים המוטבעת בבד. לקחתי איתי את שכמיית המינק של אמי, למרות איסורה המפורש. כשהייתי ילדה היא הרשתה לי ללבוש את השכמייה באירועים מיוחדים – בסעודת חג המולד או בארוחת הבוקר המאוחרת של חג הפסחא – ואז הרגשתי כאילו היא שלי. אבל הפעם לבשתי אותה על דעת עצמי, והיא הכבידה עלי, כאילו היתה אביזר־לבוש אלגנטי מדי בשבילי. הרגשתי צעירה לשמלה הזאת, אם כי לא בגללה אלא בגלל גופי שלי. השדיים שלי התפתחו לא מזמן, ועדיין הסוויתי אותם במחוות המגושמות שמאפיינות נערות מתבגרות. אבי, שלבש חליפה אפורה עם פסים דקיקים, לא נראה שונה מאוד מהרגיל, אם כי שלא כדרכו תחב לכיס המקטורן ממחטה בצבע ירוק ליים. לא הצבע הזוהר והצורמני של ימינו – אז לא היו צבעים כאלה. ירוק בהיר כמו של ליים אמיתי.
בכניסה למסעדה שילבתי את זרועי בזרועו של אבי כמנהגה של אמי, והוא התבונן בי במבט מופתע. חייכתי וניסיתי לא לבכות. עדיין קיננה בי התקווה שאבי לא ישאיר אותי בצפון קרוליינה, שהוא מתכנן משהו אחר. עיניי היו נפוחות משבועיים של בכי, וידעתי שלאבי קשה לראות מישהו בוכה.
השפל הגדול כבר היכה במדינה, אבל לא במשפחתי. אבי היה רופא, ובענייני בריאות איש אינו חוסך. חוץ מזה, המשפחה היתה בעלת ממון שהוריי עוד עתידים להסתמך עליו – אבל זה לא יקרה אלא כשמטופליו של אבי ייעשו עניים עד כדי כך שכבר לא יוכלו אפילו להציע לו כתשלום את פרי גינתם. את כל זה ראיתי כשחזרתי מיונלוסי. כשיצאתי לשם, לשפל הכלכלי היתה מבחינתי משמעות שונה.
כמעט לא עזבתי את סביבת ביתנו. גרנו בעיירה קטנטנה במרכז פלורידה, ששמה נגזר משמו של צ’יף אינדיאני מת. בקיץ שרר חום כבד מנשוא – עדיין לא היו מזגנים – ובחורף האוויר היה צלול ונעים. החורף היה פיצוי מושלם על הקיץ. כמעט לא פגשנו שכנים, אבל לא חסַר לי דבר: היו לנו ארבעת אלפים דונמים משלנו, ולפעמים הייתי יוצאת בבוקר, מצוידת בארוחת צהריים, ורוכבת על סֶסי, סוס הפוני שלי, עד השקיעה. הייתי חוזרת לארוחת הערב אחרי שבמשך יום שלם לא ראיתי איש.
הדבר החשוב ביותר שהיה לי היה סֶם, אחי התאום.
אבי ואני אכלנו פילֶה מיניון וסלק צלוי במסעדת המלון. העיצוב התמצה בחלונות זכוכית שהגיעו כמעט עד תקרת המסעדה. כשהצצתי בחלון כדי להתבונן ברחוב השקט נגלתה לעיניי בבואתי המטושטשת – דמות מגושמת בצבע לבנדר. לא היה שם איש זולתנו, ואבי החמיא לי פעמיים, על השמלה.
“את נראית נפלא, תיאה.”
שמי המלא הוא תיאודורה, וזה בעצם שם שעובר במשפחה. מְספרים שסם קיצר אותו לתיאה כשהיינו בני שנתיים. הסלק היה חסר טעם וריח. השתדלתי לא לחשוב מה עושה אחי בזמן שאני אוכלת.
אבי סיפר לי שוב שבמחנה ארכב בכל יום חוץ מביום א’. הודיתי לו. השארתי את ססי בפלורידה, וטוב שכך, כי בלאו הכי כבר הייתי גדולה מדי בשבילו. הייתי בועטת במרפקים שלו כשרכבתי בטרוֹט־קימה.[1] המחשבה על סוס הפוני היפה שלי, שהיה מגזע פֵּיינט, ציערה אותי עכשיו מאוד. אמא תמיד אמרה שיש לו פרווה יפה במיוחד, עם חלוקה שווה בין כתמים שחורים ולבנים. חשבתי על העיניים שלו – אחת כחולה והאחרת חומה. זאת לא תופעה חריגה אצל סוסים: אם השיער סביב העין הוא לבן, העין עצמה כחולה, ואם השיער שחור – העין חומה.
הארוחה שלנו, שלימים תתברר כארוחה המשותפת האחרונה בשנה ההיא, היתה שקטה למדי. לפני הפעם הזאת לא יצא לי לאכול לבד עם אבי. אכלתי כמה פעמים רק עם אמי, וגם רק עם סם, כמובן. לא ידעתי מה לומר לו. לנוכח כל הצרות בבית, העדפתי לשתוק.
“את תחזרי הביתה בקרוב,” אמר אבי מעל הקפה והקרם בּרוּלֶה. “כשייגמר הבלגן.” עכשיו התפלאתי אני על התנהגותו של אבי. לגמתי מהר מהקפה ונכוויתי בשפתיי. בבית הרשו לי רק לטעום מהקפה של אמא. אבי מיעט לדבר על עניינים לא נעימים, בין שהם עניינים אישיים ובין שהם רחוקים. אולי משום כך ידעתי כה מעט על השפל הכלכלי.
הוא חייך אלי את חיוכו הקטן והטוב, וחמימות התפשטה בעיניי. כשאמי חייכה היה אפשר לראות את כל שיניה: פרצופה נחשף בחיוך. אבל מאבי היה אפשר לחלץ חיוך רק במאמץ רב. חיוכו הנוכחי הוכיח לי שהוא עדיין אוהב אותי, גם אחרי מה שעוללתי. רציתי שיגיד לי שיהיה בסדר. אבל אבי לא היה שקרן. לא יהיה בסדר – את הנעשה אין להשיב.
לא אהבתי שום מקום כמו שאהבתי את ביתי הראשון – הבית שבו נולדתי, שבו חייתי עד שהתחיל הבלגן. היה אפשר לטעון שבסך הכול הייתי קשורה לאנשים שגרו שם – לאמי, לאבי ולאחי. ובאמת אהבתי אותם. אבל אני לא יכולה להיזכר בבני משפחתי בלי להיזכר בגנים שבהם התהלכו, במרפסות השמש שבהן קראו להנאתם, בחדרים שבהם שכבו לישון. אהבתי את הבית בלי קשר לבני משפחתי. הכרתי אותו, והוא הכיר אותי; התנחמנו זה בזה. אין מה לומר – היה בבית הזה קסם.
אני מודה שהיה לי קשה להיפרד מהבית לא פחות משהיה לי קשה להיפרד ממשפחתי. מעולם לא התרחקתי ממנו ליותר מכמה ימים, ובתוך־תוכי ידעתי שעד שאחזור הוא ישתנה.
וגם אני אשתנה. כשהוריי פגשו אותי שוב, כעבור זמן, בתחנת הרכבת באורלנדו, הם פגשו אדם אחר מזה שהכירו.
עזבתי את ביתי האהוב ונלקחתי ליונלוסי, מחנה רכיבה לבנות – מובלעת של עלמוֹת עשירות שעליהן מופקד צוות המורכב מבוגרות המחנה שעדיין לא נישאו.
שם, במחנה, הגעתי לפרקי, כמו שאומרים.
אבל אז עוד לא הכרתי את המקום. רק ידעתי שההורים שלי שולחים אותי לשם כדי להיפטר ממני. הגענו לפנות ערב, בשעת בין־ערביים עגמומית שמעולם לא אהבתי. נסענו בצילם של אלונים עצומים על כביש חצץ אינסופי. חשבתי לעצמי שאולי יחלפו שבועות בטרם אסע שוב בדרך הזאת.
אבי אחז בהגה וכיווץ את עיניו כדי להשלים במסירות האופיינית לו את המשימה שעמדה על הפרק. עצרנו ליד כיכר מרובעת של בקתות עץ – בהמשך יתברר לי שהיא אכן מכונה “הכיכר” – ואבי כיבה את המנוע. חיפשתי מסביב בנות אחרות ולא מצאתי אף אחת. פתחתי את הדלת בעצמי. “תיאה,” קרא אבי, אבל התעלמתי ממנו. הנחתי את כפות רגליי על אדמת הטיט – אדמה שונה מאוד מאדמת פלורידה שעזבתי זה עתה, שהיתה צחיחה בקיץ. ריח של לחות עמד באוויר, אבל לא כמו הלחות שבאה מהים. בפלורידה הים תמיד קרוב, גם אם גרים, כמונו, במרחק של כמה שעות נסיעה ממנו. את המקום הזה כיתרו ההרים.
הִשקפתי על המבנה שניצב מולי בעוד אבי מתעסק עם המכונית – כהרגלו, הוא לא זז ממנה עד שווידא שהכול סגור כראוי. מעולם לא ראיתי מבנה כזה, שהיה נדמה כאילו נבנה בחלקו בתוך צלע ההר. העמודים שעליהם נשען הזכירו לי רגלי סוסים: כמוהן, גם הם היו גבוהים ודקים, כאילו לא נועדו לשאת את המשקל שהם נושאים. תמיד חשבתי שהמבנה עלול ליפול, עתיד ליפול. כעבור זמן, זמן רב מאוד, המנהל אמר לי שזאת למעשה הדרך הבטוחה ביותר לבנות בהרים. זה נשמע לי לא נכון.
כיוון שהיה זה יום א’, ארוחת הערב כבר הסתיימה, אבל אז עדיין לא ידעתי את זה, ותחושה איומה של חרדה וגעגועים אחזה בי. זה לא היה הבית שלי. המשפחה שלי לא היתה פה.
פתאום הופיע גבר, כאילו צץ משום מקום, וצעד לעברנו. הוא הושיט יד לאבי ממרחק – שלושה־ארבעה מטרים עוד לפני שהגיע אליו. חשבתי לרגע שהוא מזכיר את אחי.
“אני הנרי הולמס,” קרא. “מנהל בית־הספר.”
המחשבה הראשונה שלי על הנרי הולמס היתה שיש לו תואר משונה: לא ידעתי שמחנה קיץ נחשב בית־ספר. ואז הוא התקרב ואבי לחץ את ידו. אחר כך אחז מר הולמס בקצות אצבעותיי וקד קידה קלה. הרכנתי את ראשי.
“תיאה,” אמר אבי. “תיאודורה. אבל כולם קוראים לה תיאה.”
הינהנתי והסמקתי. לא הייתי רגילה לזרים, ומר הולמס היה גבר נאה, בעל שיער חום כהה וחלק שנראה כמו שיער שזקוק לתספורת. שרוולי חולצתו היו מקופלים בקפידה, ומקרוב ראיתי שבעצם הוא לא דומה לסם. פניו של סם היו עליזות וקורנות, ועיניו עגולות ודבשיות – כמו עיניה של אמא. סם תמיד נראה נעים ושלֵו. בפניו של מר הולמס ניכרה מתיחות מסוימת, ושפתיו היו חשוקות כמי ששקוע במחשבות. והוא היה גבר, עם זיפים. אחי היה ילד.
ברגע ההוא הייתי רואה את פניו של סם משתקפות בפניו של כל אדם. לקחתי ממחטה שלו, שראשי התיבות של שמו רקומים עליה, כמו המבוגרים שקראתי עליהם בספרים, שנותנים ליקיריהם מזכרת. אבל סם לא נתן לי אותה – לקחתי אותה בעצמי. הממחטה היתה פרושה על גופי, מתחת לשמלה. איש מלבדי לא ידע שהיא שם. הצמדתי את כף ידי לבטני והסתכלתי למר הולמס בעיניים, כמו שאמי לימדה אותי. לא זכרתי שפגשתי אי־פעם גבר שאינו קרוב משפחה שלי, אם כי, מן הסתם, זה קרה.
“אנחנו שמחים שהחלטת להצטרף אלינו,” הוא אמר, וקולו נשמע שקט יותר כשדיבר אלי, כאילו ניסה לבטא חיבה לא במילים עצמן, אלא בנעימת קולו. אמרתי לו שגם אני שמחה להיות פה. הוא בוודאי סבר שנשלחתי למחנה בשלב מאוחר כל כך כי קרה משהו לא נעים. נרשמתי באמצע הקיץ. מעניין איזה תירוץ המציא אבי.
מר הולמס הוביל אותנו במעלה גרם המדרגות הארוך אל “הטירה”, ואף על פי שרק מאוחר יותר אלמד שכך מכנים את המבנה המפואר, כבר אז חשבתי שהוא דומה למבצר נישא ומרשים. גרם המדרגות לא היה מקורה, והעץ החלקלק העיד שכנראה ירד גשם לא מזמן. טיפסתי בזהירות. זוג פנסי גז ניצבו משני צידי הדלת בראש גרם המדרגות. צמד הלהבות בער ביציבות באדום ובכתום בתוך מְכלי הזכוכית. מר הולמס פתח את הדלת העבה, שהיתה עשויה מעץ אלון וצבועה בכחול כהה עם שוליים צהובים – הלוא הם צבעי ה”מחנה” – והוביל אותנו דרך החדר הקדמי, ששימש כחדר אוכל וכאולם תפילה.
מר הולמס נעצר ליד חלון הגומחה שבחזית החדר.
“כל כך שונה מפלורידה,” אמר אבי. הוא חייך אלי, וראיתי צער משתקף בפניו. צדעיו התחילו להלבין בשנה האחרונה, ולפתע התחוור לי שאבי עתיד להזדקן.
מר הולמס סימן לנו להיכנס למשרדו. התיישבתי על ספת קטיפה חומה, ואילו אבי ומר הולמס פנו לטפל בעניינים הטכניים. הרגשתי שמר הולמס מסתכל עלי, אבל לא הרמתי את עיניי.
השתעלתי, ואבי הפנה אלי את ראשו.
“תחכי בחוץ, תיאה?” אבל זאת לא היתה שאלה. יצאתי ופסעתי במסדרון שמחוץ למשרד. ראיתי את השולחנות, שכבר היו ערוכים לקראת הארוחה הבאה. מחר בבוקר, מן הסתם, הם יתמלאו בבנות. מאות בנות. רציתי לברוח משם.
כשפניתי לחזור למשרדו של מר הולמס נתקלתי בקיר של תצלומים, שמשום מה לא הבחנתי בהם קודם. נראו בהם סוסים, ועל גבם בנות. התקרבתי וקראתי את הכיתוב הזעיר שנחקק מתחת לכל תצלום. נגעתי בפליז ומיששתי את המילים. על כל לוחית הופיע שם של נערה, ומתחתיו שם של סוס, ואז, בסוף, מקום ראשון, תחרות האביב, והשנה. היו שם תצלומים מהמאה התשע־עשרה. הסוסים לא ממש השתנו, אבל הנערות שנראו בתצלומים המוקדמים רכבו על אוכף צידי כשרגליהן צמודות זו לזו ומשתלשלות מטה, חסרות תכלית. תמורות הזמן ניכרו גם באיכות התצלומים וגם בשמות הנערות, אבל גם בתלבושותיהן ובתסרוקותיהן, שהתקצרו במרוצת השנים. כל כך הרבה אנשים עברו פה. בתצלום העכשווי ביותר נראתה נערה גבוהה, בעלת שיער בלונדיני בהיר מאוד ותווי פנים אריסטוקרטיים, רכובה על גב סוס ענק – הם גימדו את האיש שניצב לידם והעניק את הפרס. ליאונה קלר, נאמר בכיתוב, קינגס דומיניון, מקום ראשון, תחרות האביב, 1930.
הבחנתי בשולחן שַׁיִש קטן שניצב ליד דלת משרדו של מר הולמס, ועליו שתי ערימות מסודרות של עלונים. יונלוסי, מחנה רכיבה לבנות, נכתב בעלון שבראש אחת הערימות, חופשת רכיבה קיצית לגברות צעירות מאז 1876. מתחת לכתב המסולסל נראתה שורה של בנות מחייכות: הן לבשו חולצות לבנות וחצאיות לבנות, וכל אחת מהן אחזה בסוס. אוזניהם של הסוסים היו מוטות קדימה והעידו על כך שדבר־מה מאחורי המצלמה משך את תשומת ליבם.
ברגע הראשון חשבתי שהעלונים בערימה האחרת הם פשוט גרסה ישנה יותר. בחזיתם התנוססה תמונה של כל התלמידות, כנראה. קהל עצום של בנות עמד בשורות ישרות לכבוד הצילום, וכולן נעצו מבט רציני במצלמה. יונלוסי, בית־ספר לרכיבה לבנות, נכתב באותו כתב מסולסל, מחנכים גברות צעירות מאז 1902.
שמעתי קול מאחורי הדלת וניגשתי לחלון הסמוך. הצמדתי כף יד לשמשה והאגודל הסתיר את אחד מרכסי ההרים. זה היה נוף מרהיב שכמוהו לא ראיתי מימיי. פלורידה היתה מישורית וחמה, ואילו מהחלון הזה נשקפו, עד האופק, פסגות הרים אפורות זרועות עצים, והן ניקבו את העננים שהיו נמוכים מכדי להיות עננים רגילים. העננים שהכרתי שייטו גבוה בשמיים.
הכעס על מצבי לא מנע ממני להבחין בַּיופי.
שובצתי ל”בית אוֹגוּסטָה”. כל הבקתות נקראו על שם קרובי המשפחה של המייסדים: “בית מרי”, “בית ספַּייבי”, “בית מינֶרווה”. מר הולמס הוביל אותי ואת אבי דרך הכיכר, אבל השתרכתי קצת מאחור כדי שלא אצטרך לדבר. מר הולמס פסע פסיעות ענקיות: הוא היה גבוה וגמלוני והתנשא מעל אבי, שהיה די נמוך. סם, שגדל מאוד בחודשים האחרונים, כבר היה גבוה ממנו. סם אולי אוכל עכשיו ארוחת ערב, או שכבר גמר לאכול. אולי הוא עדיין לבוש בבגדי היום: מכנסיים קצרים וחולצת כפתורים מפשתן – תלבושת שמאפשרת לסבול את השמש. לא לבשנו בקיץ חולצות בעלות שרוולים ארוכים, אבל כשעברנו באטלנטה, כל הגברים שראיתי לבשו חליפה, למרות החום. מר הולמס היה לבוש עכשיו בחליפה. הוא הגיח עם אבא מהמשרד, עטוי ז’קט.
אבי צעד מהר כדי להדביק אותו. הוא רצה להשאיר את כפות ידיו בכיסים, אבל נאלץ כל הזמן להוציא אותן כדי לשמור על שיווי משקל.
תהיתי אם הייתי מזהה את ראשו של אבא מאחור בלב המון. את ראשו של סם ללא ספק הייתי מזהה – את שׂערו הגס והסמיך, שאמא נהגה כל הזמן להעביר עליו יד בניסיון ליישר אותו.
מר הולמס פתח את הדלת לבית אוגוסטה ונכנס ראשון, אבל עוד לפני שנכנס הסתובב וחייך אלי חיוך קטן. שמעתי אותו אומר לבנות שיש להן אורחים, וכשאבי ואני נכנסנו כעבור רגע, ראינו חמש בנות עומדות ליד מיטות קומתיים בלי תזוזה, וידיהן שלובות מאחורי גבן. הערב כבר ירד, ומקור האור היחיד בחדר היה פמוט קיר. התפלאתי שמר הולמס, גבר מבוגר, נכנס לבקתה מלאה בנות בלי לדפוק על הדלת. אבל הן ידעו שהוא בא. מעניין מה עוד הן יודעות.
“זוהי תיאודורה אֶטוֶול. היא הגיעה אלינו מפלורידה.”
הבנות הינהנו בצוותא, ואני נתקפתי בהלה. הן עושות הכול בצוותא? איך אדע מה לעשות?
“ואלה,” אמר מר הולמס ופתח בנערה משמאל, “הן אליזבת גיליאם, גֵייטס ויקס, מרי אבּוֹט מֶקלֶלֶן, ויקטוריה הַרפֶּן ואווה לואיז קרֵייטוֹן.”
“נעים מאוד,” אמרתי, וכל הבנות נדו קלות בראשיהן. אליזבת, הראשונה משמאל, השתחררה והפֵרה את הסדר הנוקשה, ורווח לי. הן היו רק ילדות, ממש כמוני. היא תחבה מאחורי אוזנה קווצת שיער בצבע חום־אפור וחייכה אלי חיוך עקמומי. היא נראתה טובת־לב. עיניה הכחולות מצאו חן בעיניי: הן היו רחוקות זו מזו, כמו אצל סוסים. היא עתידה להיות חברתי סיסי.
עמדתי בתוך הבקתה האפלולית, שהדיפה ריח חזק של עץ, ותהיתי מה הביא לשם את הבנות. או מי הביא אותן. כל אחת מאיתנו זכתה לחצי מיטת קומתיים, ארון בגדים קטנטן, שידת רחצה, שולחן כתיבה ושולחן איפור. אֵם־הבית שלנו חלקה בקתה עם עמיתותיה, ואותנו השאירו לגמרי לבד. אחזתי בידו של אבי, שהשתלשלה לצד גופו, וקיוויתי ששאר הבנות לא יחשבו שאני ילדותית. הוא אחז אותי אחיזה מפתיעה, ואז הבנתי שהוא באמת מתכוון להשאיר אותי פה. חילצתי את ידי מידו וצעדתי קדימה.
“אני שמחה להיות פה.”
אבי נשק על לחיִי והצמיד אותי אליו בחצי־חיבוק מגושם. הבנות הסתכלו עלי, והעצב התחלף במבוכה. מר הולמס סובב את ראשו בנימוס. ואז הם יצאו, ואני נותרתי לבדי בחדר מלא בנות ונתקפתי חרדה. ידעתי פחד בעבר – הוא חלף בראשי בכל פעם שניסיתי לקפוץ מעל מכשול גבוה יותר – אבל הפחד ההוא תמיד לוּוה בריגוש.
הבטתי בפניהן החתומות של הבנות, והן התבוננו בי, וחשתי פחד שכמוהו לא חשתי מעולם. לא היה לי לאן ללכת, לא היה לי במי להתנחם. התחלתי לשלב ידיים על החזה, אבל חוש פנימי אמר לי לעצור: לא רציתי שמישהי מהן תדע שאני מבוהלת.
“תיאודורה?” שאלה הנערה הנאה בעלת הגוף המלא, ונזכרתי בשמה. אווה.
“תיאה,” מילמלתי. אבל במשפחה שלי לא היו ממלמלים. כיחכחתי בגרוני. “תיאה. זה שם חיבה.”
“עדיף,” אמרה אווה וחייכה. “תיאודורה זה שם ארוך מדי.”
לרגע היססתי. האם היא לועגת לשמי? אבל אז היא טפחה על המיטה שלצידה. “את פה. מתחתַי.”
סיסי צחקה. קול צחוקה הקפיץ אותי, ואז עודד אותי. “ישנת פעם במיטת קומתיים?” שאלה. “גם אני למטה. זה נורא, אבל מה לעשות – הצטרפת מאוחר.”
הצבעתי על המזוודה שלי, שנחה למרגלות המיטה שיועדה לי. מה פתאום אני מצביעה? עכשיו הבנות יחשבו שאני לא מנומסת. אבל זה עדיף מלהסביר למה הצטרפתי מאוחר.
“המזוודה שלי כבר פה,” אמרתי.
“אחד הבחורים הביא אותה,” התערבה מרי אבוט. קולה נשמע שברירי.
“אבל לא הבחור היפה!” אמרה אווה, וסיסי צחקה.
גייטס, שישבה ליד שולחן הכתיבה שלה וכתבה משהו – מכתב? מעניין למי – הסתובבה, וראיתי שהיא לא מרוצה.
“בחייך, גייטס,” אמרה אווה. “אל תהיי כבדה. אנחנו סתם מקשקשות.” אווה פנתה לעברי בעצלתיים: היא הסתובבה כמישהי שאין לה דאגות. “עובדים פה שני בחורים. אחד מהם ממש יפה. והשני… כבר תראי בעצמך.” הרגשתי שפניי מאדימות וניגשתי מהר למיטה שלי כדי שהשאר לא יראו. הסמקתי מכל דבר. התעסקתי עם המזוודה, וכעבור רגע שמתי לב שכולן מחליפות בגדים לבגדי שינה. החלפתי גם אני בזריזות – שום ילדה לא ראתה אותי אי־פעם עירומה. רק אמא שלי, והיא לא ילדה. הקפדתי להסתיר את הממחטה בזמן שהתפשטתי – אם הבנות האחרות יגלו שהחבאתי מתחת לבגדים פיסת בד שלקחתי מאחי, הן עלולות לחשוב שאני ילדותית. או גרוע מזה: שאני מוזרה.
כותנות הלילה שלנו – הכותונת שלי היתה פרושה מראש על המיטה – היו זהות: שמלות כותנה רכות ורפויות, עם מִפתח משולש, שאִמרתן במרכז השוקיים. ראשי התיבות של שם המחנה היו רקומים מעל השד השמאלי. חקוקים על לוח ליבנו. לכותונת שהבאתי איתי היו צווארון גבוה וקפלים מעל מפרק כף היד, והיא הגיעה עד הקרסוליים. הן מייד היו שמות לב. אמא אמרה לי מראש שאלבש תלבושת אחידה, ולכן אין צורך לארוז יותר מדי. בזמנו זה הרתיח אותי: יתייחסו אלי כמו לכולם! אבל עכשיו שמחתי. לא ידעתי שהכותונת שלי ממש לא מתאימה לכאן.
הבנות יצאו בזוגות – אווה וסיסי, ויקטוריה וגייטס – עד שנותרנו רק מרי אבוט ואני. נאלצתי לצאת בעקבותיהן. לא רציתי לשאול לאן אנחנו הולכות, אבל לא התאפקתי.
“לשירותים. את בטח שואלת את עצמך איך זה שאין לנו בית־שימוש בבקתה,” אמרה מרי אבוט. היא דיברה בקול נמוך, חשאי. “הם חושבים שזה הדבר הנכון בשבילנו.” היה לה מבטא דרומי מובהק. גם למר הולמס היה מבטא, אבל לא הצלחתי לאפיין אותו במדויק – חיתוך הדיבור שלו היה חד, הפוך מזה של הבנות ב”בית אוגוסטה”. יחסית אליהן, לי לא היה מבטא. “אבל לפחות השירותים לא בחוץ. ובאמבטיות יש מים זורמים.”
הינהנתי אל מרי אבוט, כי לא ידעתי איך להגיב. בבית שלי השירותים לא היו בחוץ, והיו לנו מים זורמים.
אווה וסיסי חלפו על פנינו בדרכן חזרה לבקתה, ואיתן זוגות נוספים של בנות מבקתות אחרות. בכותנות הלילה נראינו כמו רוחות רפאים, ושנאתי את המקום, שנאתי את הבנות – זה היה הרגש החד והברור הראשון שהרגשתי מאז שהגעתי. הידקתי את השכמייה שלי סביב כתפיי ושנאתי את אמא שלי.
השירותים היו נקיים למופת, תודה לאל. לא חיכיתי למרי אבוט – מיהרתי בחזרה לבקתה בלי להחליף מבט עם איש. כשחלפנו על פני אווה וסיסי, הבנתי מהחיוכים שלהן שלא ממש כדאי לי להתחבר עם מרי אבוט. כשמרי אבוט נכנסה, כבר הייתי במיטה. היא הביטה בי רגע ממושך – כמו בגעגוע, חשבתי לעצמי, אבל זה לא ייתכן, הרי היא מכירה אותי בקושי שעה – ואז מישהי נכנסה לבקתה. היא נראתה צעירה מכדי להיחשב אישה ומבוגרת מכדי להיחשב נערה. היא בקושי זיכתה אותנו במבט. כשראתה אותי, הינהנה – “תיאודורה אטוול. שמֵחה לראות שהתמקמת.” ואז כיבתה את האור.
“לילה טוב, בנות,” קראה כשיצאה מהחדר.
“לילה טוב, הֶני,” השיבו לה כולן פה אחד.
הבנות איחלו זו לזו לילה טוב בלחישות מנומנמות. חשבתי שהלחישות הסתיימו, אבל אז שמעתי את אווה.
“לילה טוב, תיאה,” היא לחשה, והאחרות חזרו אחריה כהד. שמי נלחש חמש פעמים, ולתדהמתי גיליתי שאני מזהה כל אחד מהקולות: מדהים באיזו מהירות השתלבתי בחבורה.
הילדה האחרונה שהכרתי לפני כן היתה מילי, שכנה שלנו שעזבה כבר לפני שנים רבות ותמיד החזיקה בובה. בעיניי היא היתה משעממת, ובמשפחה שלי סלדו מהתכונה הזאת. בני משפחת אטוול הם אנשים מעניינים, ואנשים אחרים הם משעממים.
אבל סם חיבב את מילי. היא היתה מתבוננת בו כשטיפל בטֶרַרְיוּמים שלו, עוזרת לו לקושש ענפים בגודל המתאים, מקשיבה לו בעניין כשהסביר איך קרפדת הקנים הענקית שלו פולטת ארס מבלוטות שנמצאות מאחורי העיניים. רק סם היה מסוגל להחזיק את הקרפדה. כשאני ניסיתי, היא התנפחה והכפילה את גודלה. סם היה זהיר, ובעלי־חיים בטחו בו. גם בני־אדם.
לא אהבתי לראות את מילי עם סם כשהייתי חוזרת מרכיבה. לכן גנבתי לה את הבובה וקברתי אותה מאחורי האורווה. לא ראינו את מילי שוב.
סם ידע מה עוללתי. נהגתי באכזריות, וסם סלד מגילויי אכזריות. אני חושבת שהוא לא הבין את הדחף הזה – הדחף לפגוע ביצור חי. לכן לא היה מסוגל לרכוב. הוא לא היה מסוגל לדמיין את האפשרות לנעוץ דורבן בצלעותיו העדינות של סוס או להצליף בשוט בבהמה.
הוא התבייש בי, ואני כמעט התביישתי בעצמי, אבל לילדים יש זיכרון קצר, ועד מהרה מילי נשכחה מליבנו.
מישהי מילמלה מתוך שינה מילים חסרות פשר.
“ששש…” אמרה גייטס. “ששש…” והמלמול פסק.
באטלנטה, בדרך ליונלוסי, לנּו אבי ואני בחדרים נפרדים. מעולם לא נסענו רק שנינו, ולכן לא ידעתי איך לפרש את זה, אבל בחדר הענק שלי בכיתי ואז סטרתי לעצמי על האומללות המופרזת: תירגעי, אמרתי לעצמי, זה שום דבר. נרדמתי לקול רעש המכוניות מתחת לחלוני, ותהיתי אם גם אבי שומע אותן בחדרו שבצידו השני של המסדרון – שאלתי את עצמי אם הוא ער בכלל או ישן שנת ישרים.
המכוניות מחוץ לחלון הפיגו מעט את בדידותי, אם כי זה מגוחך – הרי לגברים ולנשים במכוניות אין שום יחס כלפיי.
תהיתי אם סם עדיין ער ומקשיב לצרצרי אֶמַתלָה. מעניין מה עוד הוא שמע היום, מה עוד הוא עשה. אמא, מן הסתם, עדיין ערה – קוראת, מקשיבה לרדיו, ואבא ככל הנראה עודו בדרכים, מתפתל בזהירות בין ההרים.
חשבתי על בן־דודי ג’ורג’י ורציתי לבכות, אבל לא הרשיתי לעצמי. כבר בכיתי מספיק לחיים שלמים. ליותר מחיים שלמים. להרבה יותר.
למחרת בבוקר העיר אותי צלצול פעמון. התיישבתי במהירות, וראשי נחבט בדרגש של אווה. פניה הציצו לצידי מהמיטה שמעלי.
“את נראית כמו עטלף,” אמרתי. היא הביטה בי במבט חולמני, והתפעלתי מעורה היפה, מלחייה העגלגלות.
עיסיתי את הקרקפת וחיכיתי עד ששאר הבנות יקומו. אבל במשך כמה דקות אף אחת לא זזה: הן שכבו במיטות ופיהקו והתמתחו. מעולם לא הייתי לבד עם כל כך הרבה בנות זמן ממושך כל כך. אמא שלחה אותי ואת סם לבית־הספר באֶמתלה למשך שבועיים ואז החליטה שהוא לא מספיק טוב בשבילנו. אבל ההבדל ביני לבין הבנים והבנות הכפריים ההם היה בולט. פה מעמדי לא היה ברור.
הבנות נראו אפופות שינה. אווה היתה הכי גבוהה. מרי אבוט הכי נמוכה. ויקטוריה היתה הכי רזה, אבל רזה מדי: עצם הבריח שלה היתה בולטת כמו אצל אנשים מורעבים. השיער שלי היה לא כהה ולא בהיר – הייתי לא גבוהה ולא נמוכה. בבית כמעט לא ראיתי ילדים אחרים. אבא לימד אותנו בבית, וכשסם ואני ראינו ילדים אחרים בעיירה, תמיד לטשו בנו עיניים, כי היינו תאומים ודומים להפליא: לשנינו היו, כמו לאבא, אף בולט ועצמות לחיים גבוהות ורחבות. פנים מסותתות, כמו שאמא היתה אומרת. ולשנינו היה השיער של אמא – אדמוני וגלי. בזכות הדמיון שמו לב אלינו. אבל כאן, בלי סם, לא הייתי שונה מהיתר – רק קצת כהה יותר, בגלל השמש של פלורידה.
מישהי נכנסה. משרתת, כנראה – לפי המדים.
“בוקר טוב, דוֹסי,” קראה אווה, ודוסי חייכה אליה חיוך מהיר ומזגה מים לקערות הרחצה. כל הבנות קמו וניגשו לשידות הרחצה – היו אלה שידות צנועות, שבסיסן בנוי מעץ אגוז פשוט, אבל על הקערות היו עיטורים יפים של פרחים עדינים. שפת הקערה שלי היתה סדוקה. דוסי היתה נמוכה מכולנו – להערכתי גובהה לא עלה על מטר וחצי – אבל חזקה יותר. שערה, שצבעו חום בהיר, היה אסוף בפקעת הדוקה, ואחת מעיניה היתה עין עצלה. היה לה מבטא גס ומהיר, דרומי, כבד מהמבטא של כל היתר. לימים אלמד שהוא מעיד שהיא באה מהאזור הכי עני באָפָּלָצְ’יָה.
אחרי שהתרחצנו והתלבשנו חצינו את הכיכר אל המבנה שאליו נכנסתי עם אבא בערב הקודם. כל הלילה הממחטה של סם היתה תחובה מתחת לכר. רציתי ללבוש אותה שוב מתחת לבגדים, אבל חששתי שאווה או סיסי, שאותן הכי רציתי להרשים, יראו את זה. מסתבר שבבוקר אנחנו אמורות להתלבש לפני שאנחנו יוצאות מהבקתה.
כשיצאתי החוצה נדהמתי מכמות הנערות. כל כך הרבה בנות היו שם, וכולן בחצאיות לבנות ובחולצות עם צווארון פיטר פן, וראשי התיבות של שם המחנה רקומים בצבע כחול מעל כל לב. אבי סיפר לי שיהיו כמעט מאתיים בנות, כנראה כדי שלא אופתע, אבל לכמות כזאת של בנות ממש לא ציפיתי. במבט ראשון, הדבר היחיד שהבדיל ביניהן היה השיער – נערה מתולתלת הציצה בי ולחשה משהו לחברתה, והבנתי שהתדהמה ניכרת בי. השתלבתי בהמון וניסיתי לא לפגר אחרי שאר הבנות, להתאים את קצב הליכתי לקצב הליכתן. התבוננתי ברגליהן ושמתי לב שאף אחת לא לובשת גרבי ניילון. מהמותניים ומטה נראינו כמו חבורת ילדות.
סיסי הדביקה אותי. שערה החום היה מסופר בתספורת קצרה אופנתית. נגעתי בשערי שלי, שגלש על כתפיי. גם אני רציתי תספורת קצרה, אבל אמא לא הסכימה.
“יש לך הליכה מהירה,” אמרה סיסי.
האטתי את קצב הליכתי. “כן.”
“חם בפלורידה.” קולה, בניגוד חריף לתוויה העדינים, היה צרוד.
“מאיפה את?” שאלתי.
“ממוֹנרוֹוִיל.”
היא התנהגה כאילו אני אמורה לדעת איפה זה. העמדתי פנים שאני יודעת.
“במה אבא שלך עובד?” היא שאלה.
“הוא רופא. ויש לו פרדסים.” המשפט האחרון לא היה מדויק – פירות ההדר היו מצד אמי – אבל הנחתי שבעלוּת על קרקע מקנה נקודות זכות במקום הזה.
“אני מתה על תפוזים!” היא אמרה וחייכה את חיוכה העקמומי. הגבתי על התלהבותה בחיוך משלי. בשבילי תפוזים לא היו משהו נחשק – הם היו דבר מובן מאליו.
“ובמה עובד אבא שלך?” שאלתי.
“הוא מנהל את העסקים של סבא שלי. ורוכב על סוסים. בגלל זה הוא שלח אותי לפה, כדי שאלמד לרכוב. אבל אני לא ממש מתחברת לזה.”
“לא?”
“זה מלוכלך מדי,” אמרה. ואז הוסיפה מהר, “אבל אל תחשבי שאני כזאת,” וליכסנה אלי מבט. “אני פשוט מעדיפה דברים אחרים.”
קול צחוקי הפתיע אותי. כבר שבועות שלא צחקתי.
נחיל של בנות נכנס לחדר האוכל יחד איתנו. הן התגודדו סביב שולחנות מכוסים במפות פשתן ושוחחו זו עם זו, וראיתי שטוב להן כאן, שהן מרגישות בבית.
סיסי הצביעה על השולחן שלי, שמרי אבוט, ויקטוריה והני ישבו סביבו בחברת בנות נוספות. מרי אבוט חייכה בהתרגשות כשראתה אותי. החזרתי לה חיוך רפה והתיישבתי בכיסא הכי מרוחק ממנה.
“שלום, תיאודורה,” אמרה הני. רציתי לספר לה על השם שלי, אבל מרי אבוט הקדימה אותי.
“הכינוי שלה הוא תיאה,” אמרה, אבל הני התעלמה ממנה. היא הציגה את שאר היושבות סביב השולחן, שהיו בהן נערות צעירות ומבוגרות וגם מורה, העלמה מֶטקאלף, שעורהּ היה חלק מאוד ושיניה קטנות ומבריקות.
על השולחן היו מונחים מגשים מהבילים – ביצים, גם בייקון וגם הֶם, מאפינס פטל ודייסת תירס – אבל לא היה לי תיאבון. רוב הזמן כולן התעלמו ממני, וטוב שכך. חשבתי ביני לביני שסם היה מתלהב מכל האוכל הזה. בחודשים האחרונים הוא התחיל לאכול כמו סוס. ידעתי בדיוק איפה הוא נמצא כרגע: הוא בטח מטפל באחת החיות הפצועות שלו מאחורי הבית או מאכיל את החרקים באחד הטֶרַרְיוּמִים שלו ומסדר את הענפים כדי שלטאה תוכל ליהנות מהשמש. לא תמיד היו לו חיות פצועות שנזקקו לטיפול, אבל זה כמה שבועות הוא מגדל קן של גורי סנאים, שאמם נעלמה.
“אפשר לשאול אותך שאלה?” אמרה מוֹלי באמצע הארוחה. בגלל שיניה הקדמיות הבולטות היא נראתה צעירה מכפי גילה. שערה החום הדליל היה פזור והגיע עד מעבר למותניה. לא היה מזיק לוּ היתה מסתפרת.
“בבקשה…” תיקנה אותה הני. היא היתה שמנמנה, בעלת סנטר כפול וגם שומה במיקום לא מוצלח – באמצע הרקה השמאלית. היא לא היתה מכוערת, אבל לא היה אפשר להתעלם מהשומה. הני לא ממש מצאה חן בעיניי, ועם זאת נוכחותה הקלה עלי: מישהי כמעט מבוגרת ששומרת על הסדר יחד עם העלמה מטקאלף.
מולי המשיכה. “למה הגעת כל כך מאוחר?”
“סליחה?”
“למה לא הגעת בהתחלה, כמו כולנו?”
חיכיתי שהני תתערב, אבל היא ישבה בשקט והתבוננה בי, כמו יתר הסועדות. אליס האנט מורגן, מממפיס שבטנסי, העבירה אצבע על שפת הכוס. כשקראתי לה אליס היא תיקנה אותי: השם המלא שלי הוא אליס האנט, אמרה. עכשיו כולן המתינו לתשובתי. כולן היו סקרניות, ולא בכדי. הייתי אורחת לא קרואה.
“זאת היתה מתנת יום הולדת מאוחרת,” אמרתי. “היינו בחופשה באירופה, כי בקיץ נורא חם בפלורידה.” השתתקתי לרגע. הבנות חיכו בראשים מוטים. מולי מוללה בין אצבעותיה קווצת שיער מדובללת. “כל שנה אנחנו נוסעים, ולא רציתי להפסיד את זה, אבל אבא שלי רצה שאני גם אבוא למחנה. אז הוא סידר את זה.” משכתי בכתפיי כרומזת שהכול נתון בידיהם של מבוגרים נדיבים ובעלי תושייה.
“איפה באירופה?” שאלה מולי, אבל בינתיים יתר הבנות מיצו את העניין שלהן בי וחזרו זו אל זו.
“פריז,” אמרתי. “אין כמו פריז בקיץ.”
מולי הינהנה והפנתה את מבטה ממני בסיפוק. מיששתי את ראשי כדי לבדוק אם עוד כואב לי מהבוקר, אבל לא הרגשתי כלום. בצד השני של האולם ראיתי את סיסי, שחייכה אלי. חייכתי בחזרה.
“תיאה,” אמרה הני. מסתבר שהיא כן שמעה את דבריה של מרי אבוט. מרי אבוט היא פשוט נערה שאפשר להתעלם ממנה. “תשתי.” היא הורתה בראשה על כוס החלב שלי. בחנתי את הכוס, שבקושי נגעתי בה. בבית שתינו מיץ תפוזים או מיץ אשכוליות, בהתאם לעונה. לא חלב. חלב עורר באמא סלידה. שתינו לפעמים תה בחלב, וסם ואני שתינו לפעמים חלב עם הקינוח. בארוחת הצהריים ביונלוסי, כפי שאני עתידה ללמוד בקרוב, נח קנקן זכוכית ובו תה קר ומתוק בצבע הענבר, שגוש קרח צף בו, לצד צלחתהּ של הני, והיא היתה מוזגת לנו ממנו במשורה. התה הקר היה סמיך ומתקתק, ויש להודות שגם טעים במיוחד. כעבור שנים רבות עוד אשתוקק לתה הקר הזה, למשקלו הצונן על לשוני, למזיגה הנכונה של מרירות התה עם כמויות נדיבות של סוכר. עוד איווכח לדעת שהגעגועים לתה המתוק היו למעין מסורת בקרב בוגרות יונלוסי.
אבל עוד חזון למועד. לפי שעה בהיתי בכוס החלב החיוורת והתאמצתי לא לבכות.
“תיאה,” אמרה הני שוב בקול שקט, אבל ידעתי שאם ארים את מבטי אפרוץ בבכי. ואז הרגשתי שמבטה ניתק מעלי. כל הבנות הפנו את כיסאותיהן לאותו כיוון, וחשבתי שככה יוצאים, משום מה, מחדר האוכל, אבל אז שמעתי את קולו של מר הולמס.
“בוקר טוב, בנות,” אמר.
“בוקר טוב, מר הולמס,” ענו כולן במקהלה, חוץ ממני, ומר הולמס נראה כאילו הוא מתמוגג מהמענה, אף שמן הסתם שמע אותו מדי בוקר.
אחרי שמסר את הודעות הבוקר והִנחה את התפילה, ניגשה אלי אישה, שהיתה מבוגרת מכדי להיות אחת מאימהות־הבית. היא היתה עגלגלה ונמוכה ובעלת פנים נאות.
“אני גברת הולמס, מנהלת בית־הספר. בואי איתי,” אמרה והורתה בידה על גרם המדרגות שבקצה האולם. ניסיתי להסתיר את הפתעתי, אבל היא הבחינה בה והתבוננה בי במבט ארוך ונוזף. עם זאת גם ידעתי שמן הסתם אני לא הראשונה שמופתעת מהעובדה שהיא נשואה למר הולמס. כשראיתי אותה בבוקר, חשבתי שהיא מנהלת משק הבית או אחת מאנשי הסגל. כבר מרחוק היא נראתה כמו בעלת הבית. היא נראתה לי חסרת סבלנות. הלכתי אחריה בצייתנות, וכדי לא לעקוף אותה האטתי את צעדיי. מותניה נראו צרים מדי, כאילו הם מהודקים בחוזקה, והבנתי שהיא ככל הנראה לובשת מחוך. אפילו אמא לא לבשה מחוך. אבל אמא גם כך היתה רזה מאוד ולא נזקקה לו.
משרדה של גברת הולמס היה בקומה השלישית, וכשהגענו אליו היא כבר התנשמה בכבדות. כשפתחה את הדלת עמדתי קרוב אליה וראיתי ששערה החום, האסוף בפקעת, מתוח להפליא. ראיתי גם שהיא מאפירה, דבר שלא ניכר בה מרחוק.
המשרד היה מרוהט באלגנטיות. הספה שעליה הורתה לי לשבת היתה מרופדת במשבצות אופנתיות.
“תיאודורה אטוול,” פתחה. “את בשולחן של הני?” לפני שהספקתי להשיב, היא המשיכה. “אני מכירה את הני מזמן. היא מוכשרת ביותר.” זה נשמע כמו אזהרה. היא בחנה את הדפים שהיו מונחים לפניה. “באת מאמתלה שבפלורידה. פלורידה היא בעיניי חלומו של כל גנן. אפשר לגדל שם הכול.”
בדיוק מה שאמא אמרה. אבל לא רציתי לחשוב על אמא. “בדרך כלל קוראים לי תיאה.”
“אני יודעת,” היא אמרה וחייכה אלי. תהיתי אם מר הולמס כבר סיפר לה איך צריך לקרוא לי, ואם הם נוהגים לדבר על הבנות במחנה. מן הסתם.
“אמרי לי, תיאה,” אמרה והתיישבה בכיסא העץ המבריק מצידו השני של שולחן הכתיבה, שהיה עשוי מאותו עץ וממורק גם הוא. היא הביטה בי. “איך את מתרשמת מהמקום?”
“מתרשמת מאוד,” אמרתי. מה עוד יכולתי לומר?
“מייסדי יונלוסי היו אנשים מתקדמים ביותר. הם הקימו את המחנה ב-1876, אחת־עשרה שנים אחרי מלחמת האזרחים. את יכולה לומר לי, תיאה, מדוע זאת היתה תקופה חשובה כל כך בהיסטוריה שלנו?”
את זה דווקא ידעתי. סבא־רבא שלי ברח ממלחמת האזרחים. “כי בדרום שרר עוני נורא. אלה היו זמנים קשים ביותר. דברים השתנו בקצב מהיר, ולא היה ברור מה יקרה לדרום.”
הרשמתי אותה. “כן.” היא הינהנה. ואז היא סיפרה לי על לואיזה והֵיינס בֶּל, זוג חשׂוּך ילדים שביקש להעניק חופשת קיץ לבנות בעולם הזה, שמשתנה בקצב מהיר (היא השתמשה במילים שלי). בצפון כבר היה מקום כזה, לבנים ולבנות, וגם בדרום, אבל רק לבנים. בני־הזוג זיהו את המחסור ומילאו אותו.
“ואז, כשהביקוש גדל, נהפך המחנה לבית־ספר.” עד עכשיו היא נשמעה כאילו היא מדקלמת נאום שכבר השמיעה פעמים רבות. עתה היא בחנה אותי בעיון, אבל לא ידעתי למה. “כיום יונלוסי הוא מחנה לחלק מהבנות, ולאחרות הוא בית־ספר. אבל בשני המקרים זהו מקום שנועד ללמד נערות איך להפוך לנשים מכובדות. זה לא קורה מעצמו, תיאה, ולא בבת־אחת.” היא הקישה אצבע באצבע ואז הניעה את ראשה מצד לצד. “נהפוך הוא: צריך ללמוד איך להפוך לאישה מכובדת. ובתקופה של חוסר ודאות כמו התקופה הזאת, אי אפשר להפריז בחשיבותה של אישה מכובדת.”
היא התכוונה למשבר הכלכלי, כמובן. הצטערתי לשמוע שלבני־הזוג בל, שהקדישו את חייהם לצעירים, לא היו ילדים. כנראה היתה ללואיזה בעיה פיזיולוגית כלשהי. הדברים של גברת הולמס היו סינית מבחינתי. “אי אפשר להפריז בחשיבותה של אישה מכובדת”?
“והשם?” שאלתי, כי גברת הולמס הביטה בי בציפייה. “יונלוסי?”
“זה,” אמרה גברת הולמס והניעה את ידה בתנועת ביטול קטנה. “זה סתם שם אינדיאני עתיק. אין לו ממש קשר למחנה. זה היה שמו של הסוס של גברת בל.”
חיכיתי שתמשיך, שתגיד משהו על פעילות הרכיבה. חייכתי לעצמי: גם ססי הוא שם אינדיאני עתיק. אמא המציאה אותו כי לי לא היה שום רעיון. ססי היא מילה עתיקה בשפת המאסקוֹגי שפירושה “נמצא שָם” – כמו במשפט “הפרח נמצא שם”. זה מה שאמא אמרה, במילים אלה ממש. זכרתי היטב את קולה.
“אני מקווה שהמקום ימצא חן בעינייך,” אמרה גברת הולמס. היא הניחה מרפקים על השולחן, שילבה ידיים ונעצה בי מבט כן.
“אני בטוחה שהוא ימצא חן בעיניי.” בהחלט מצא חן בעיניי הסיפור ששמעתי לפני רגע על לואיזה בל. יונלוסי נראה מקום ידידותי יותר מרגע שהבנתי שהוא קרוי על שם סוס. אבל ההיזכרות באמא ובססי דיכדכה אותי.
“לאמך לא היה ספק שהוא ימצא חן בעינייך.”
לרגע התבלבלתי. האם היא קראה את מחשבותיי?
“אמך היא חברה שלי. חברה ותיקה.”
לא ייתכן. לאמי לא היו שום חברים ותיקים, היא הסתפקה בנו. כמה פעמים שמעתי אותה אומרת שלמזלם שלה ושל אבא, הם מצאו את האוטופיה הפרטית שלהם בישימון של פלורידה?
“יש לכן בדיוק אותו שיער,” אמרה גברת הולמס, ואז הבנתי שהיא באמת מכירה את אמא.
“למדנו יחד בבית־ספר לנערות,” היא המשיכה. “ברָאלי. אצל העלמה פֶּטיט.”
ראייתי התערפלה לרגע, וחשבתי שאולי זאת תגובה אלרגית, כמו התגובה לעקיצת דבורה או לתות שיש לכמה מהמטופלים של אבא.
נשכתי את השפה והתקשיתי לנשום, ואז פרצתי בבכי.
“אוי, תיאה, לא התכוונתי לצער אותך. אמך לא סיפרה לך שאנחנו מכירות?”
הנעתי את ראשי מצד לצד.
“אני אכן יודעת עלייך הכול. אפשר לומר שהופקדת בידיי. לא כל מקום היה מתאים לך.” היא השתתקה לרגע. “יש בינינו הבנה, תיאה?” שאלה לבסוף.
הינהנתי.
“הביטי בי, בבקשה.”
עשיתי כבקשתה. היו לה עיני שקד. היה לי מוזר לחשוב שאני מביטה בעיניים שגם אמי הביטה בהן פעם.
“דבר נוסף: אם תבחיני במשהו חריג, כל שינוי… גופני, אנא גשי אלי.”
“גופני?” שאלתי.
“גופני. אם זה יקרה, את מן הסתם תדעי במה מדובר.”
אמרתי לה שאני מבינה, אבל לא הבנתי.
כשצעדתי בגפי לאורוות למבחני ההערכה, חשבתי שאולי היא התכוונה למחזור החודשי. אבל כבר היה לי מחזור, וידעתי מה צריך לעשות.
שמחתי שאף אחת מהבנות לא רואה את עיניי האדומות, ושאוכל להתעשת תוך כדי הליכה. לתומי חשבתי שיונלוסי נבחר במקרה, בגלל הנסיבות.
השביל נעשה צר יותר מאחורי השירותים ונהפך למשעול ששני אנשים ממלאים את רוחבו. עצים הזדקרו משני צידיו וחסמו את מרבית אור השמש. רעדתי, וכשהגעתי לפתע לקרחת יער גדולה ומישורית, מוקפת הרים, הוקל לי.
השתנקתי בעל כורחי. אמנם הבטחתי לעצמי לנסות לא להיות מופתעת מכל דבר שאתקל בו ביונלוסי, אבל דבר כזה עוד לא ראיתי – למעשה אפילו לא ידעתי שיש דברים כאלה. מולי נגלו שלוש אורוות עשויות מלבֵנים, שניצבו בשורה והיו ענקיות יחסית לאורווה שבבית שלי, כאילו איכלסו המוני סוסים. בהשוואה אליהן, היה קשה לקרוא לאורווה שלנו אורווה. סוסים שירבבו את ראשיהם מבעד לחלונות, וראיתי סוס אָפָּלוּסָה בעל ראש מנוקד – גזע שרק קראתי עליו, אבל לא ראיתי מימיי.
סייסים הסתובבו בשטח ודחפו מריצות או הוליכו סוסים. כשאחד מהם הסתכל עלי וראה אותי לוטשת מבט, הסמקתי והסתובבתי. הוא נראה כמו העתק גברי של דוסי – רזֶה אבל חסון.
היו שם חמש זירות רכיבה – שתיים מהן עם מכשולים. הכול נראה מסודר למופת: הזירות זה עתה גורפו, והגדרות נצבעו לא מכבר. שאלתי את עצמי מאיפה ליונלוסי יש כסף. העיירות הספורות שעברנו בהן בדרך לכאן נראו עניות מאוד – מבנים מטים ליפול, אנשים מלוכלכים – אבל ידעתי שאנחנו נכנסים לאזור האפלצ’יה, שגם בלי המשבר הכלכלי היה עני למדי. אבא הזכיר איזו בצורת איומה. עוד אִזכּוּר לא אופייני של משהו לא נעים – אבל כבר הבנתי שחיי הופכים במהירות לשורה של הפתעות.
“לא ציפית לזה, מה?” שמעתי קול לידי. הסתובבתי וראיתי גבר גבוה עומד לשמאלי. לצידו ניצב סוס רתום ומאוכף.
“הבהלת אותי,” אמרתי, וידי נשלחה מאליה אל ליבי, כמו שקרה בכל פעם שהופתעתי. קיוויתי שעיניי האדומות לא מדברות בעד עצמן.
האיש צחק. היה לו מבטא גרמני. הכרתי פעם אדם גרמני, מר בּוּך, שנהג לבקר את אבי כמעט מדי שנה בענייני התפוזים.
“אתה גרמני?”
“כן. אני מר אלבּרֶכט.”
“נעים מאוד. אני תיאה אטוול.” קדתי קידה קלה, כפיצוי על חוסר הנימוס שהפגנתי. זיהיתי את מר אלברכט מהתצלומים שהיו תלויים על הקיר. הוא היה האיש שהעניק את הפרסים. הוא היה רזה מאוד, וסנטרו שטוח. זה הפתיע אותי, כי חשבתי שלכל הגרמנים יש לסת מרובעת. אבל העור שלו היה חלק יחסית לגבר, ושיניו ישרות. הוא לא היה נאה, אבל גם לא מכוער. הוא נראה בן גילו של אבי.
“וזה לוּתר,” אמר. הוא ליטף את צווארו של לותר, וזה הרכין את ראשו והתבונן בי. לותר לא היה סוס יפה במיוחד: הוא היה בצבע חום סתמי, בעל ראש גדול מדי ואוזניים קטנות. אבל היו לו עיניים טובות.
“הוא הסוס הראשון שרוכבים עליו פה. אבא שלך אמר שאת רוכבת מנוסה.”
“נכון.”
“אז לא אמורה להיות לך בעיה עם לותר. תדרבני אותו לקראת המכשולים, תווסתי אותו בקומבינציות. הוא מסוגל לקפוץ מעל כל דבר, אבל אם תהססי הוא עלול לעצור.”
מר אלברכט עזר לי לעלות, ובזמן שהוא כיוון את הארכובות התמקמתי על האוכף. הלב שלי הלם בקצב מהיר, גם כי עוד הייתי המומה מהדברים שאמרה לי גברת הולמס וגם כי התרגשתי לקראת הרכיבה מול אדם זר. לותר היה ענק, מעל מטר ושישים, אולי אפילו מטר ושבעים – הסוס הגדול ביותר שרכבתי עליו. לא משנה, אמרתי לעצמי, זה רק עניין של שליטה. מר אלברכט התווה את המסלול, ויצאתי בעקבותיו אל הזירה הרחוקה ביותר. הוא נתן לי עשר דקות לחימום, ורכבתי סביב הזירה בטרוֹט כדי לבחון את לותר. משכתי במושכה השמאלית, והוא משך בחזרה. משכתי משיכה חדה. מר אלברכט עמד ליד השער וצפה בנו. הוא שידר רשמיות ונינוחות בעת ובעונה אחת. הוא עמד כשידיו בכיסים, ראשו מוטה הצידה, חולצתו הלבנה נקייה לגמרי ומכנסי הרכיבה שלו מגוהצים היטב.
ניסיתי להתעלם מדמותו של מר אלברכט, שעמד וצפה בי. כשאמר לי להתחיל, הפסקתי את הטרוֹט והנחיתי את לותר לעבור מהליכה לקאנטֶר.[2] רציתי שתגובותיו יהיו מהירות. גבר נוסף הצטרף למר אלברכט ליד השער. כיווצתי את עיניי – זה היה מר הולמס. הוא נופף לשלום, ואני בתגובה הרכנתי את ראשי. לא חבשתי קסדה – באותם ימים איש לא חבש קסדה – וגם לא עטיתי כפפות, בניגוד לאחרים, כי הן הקהו את התחושה בידיי. המכשולים שהייתי צריכה לדלג מעליהם היו בגובה מטר לפחות. באותם ימים לא פחדנו מכלום. לא ידענו שיש ממה לפחוד.
השלמתי את המסלול כמו בתוך חלום. מעולם לא זכרתי דבר ממסלולים שהשלמתי – אחרים היו צריכים להגיד לי אם הפלתי קורה, אם פניתי פנייה לא נכונה. אחרי שעברתי את הקומבינציה האחרונה הדהרתי את לותר בקאנטֶר סביב הזירה עד שהמתח בגופנו התפוגג. ניגשתי למר אלברכט. מר הולמס כבר לא עמד לצידו.
מר אלברכט הינהן וטפח על צווארו של לותר.
“יפה מאוד. תצנני אותו.”
ראיתי את מר הולמס, שעדיין לא הגיע למשעול שבו היער יבלע אותו. תהיתי בתוך כמה זמן סם יהיה בגובה של מר הולמס. כרגע הוא עוד היה ילד, או ספק ילד ספק מבוגר, ממש כמוני.
החזקתי את המושכות באבזם שבקצותיהן והנחתי ללותר להרכין את ראשו. הקפנו את הזירה בעצלתיים. העובדה שמחנה יונלוסי לא נבחר באקראי הטרידה אותי, אבל גם העידה שתוכניתם של הוריי נשגבת מבינתי. לפחות אמא בחרה מין גן עדן של סוסים. לא הבנתי איך ייתכן שהיא חברה של מישהי כמו גברת הולמס, אבל נאלצתי לקבל את זה. האכזריות שאמי הפגינה כלפיי בשבועות האחרונים היתה קשה מנשוא, אם כי ידעתי שזה מגיע לי. הוריי לא שלחו אותי לזרועותיהם של אנשים זרים – הם שלחו אותי לזרועותיה של אישה שידעה לפחות חלק מהסוד הנורא שלי. אבל מה בדיוק אמא סיפרה לה? בטח לא הכול.
מר אלברכט נבלע בתוך אורווה. עצרתי את לותר וירדתי ממנו. ואז עשיתי משהו ילדותי: בכיתי על כתפו החמה, המלוחה מזיעה, ובפעם הראשונה זה שבועות רבים מצאתי נחמה.
אין עדיין תגובות