החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.
על אורה עשהאל

ד"ר אורה עשהאל ד"ר אורה נחמה זילברשטיין עשהאל, ילידת 1938. משוררת, סופרת, חוקרת ואשת חינוך. בעבר: רכזת המדעים בטלוויזיה החינוכית. תחומי מחקרה: מדעים, תקשורת ומגדר. כותבת מאמרים, רשימות, ביקורות, שירה וסיפורת. פרסמה שבעה ספרי שירה, ספר סיפורים, אסופת מאמרים (עברית-אנגלית), ... עוד >>

מפתח

מאת:
הוצאה: | 2017 | 82 עמ'
הספר זמין לקריאה במכשירים:

28.00

רכשו ספר זה:

להזמנת עותק מודפס באמזון: https://amzn.to/3mJG18D
בדד
יַלְדָּה עוֹמֶדֶת בַּפִּנָּה
וְאֶצְבַּע לָהּ בַּפֶּה –
הִיא מְפַלְבֶּלֶת בְּעֵינָהּ,
גּוֹנַחַת חֶרֶשׁ; בְּהֵחָבֵא
יַלְדָּה עוֹמֶדֶת לְיַד עֵץ
חוֹבֶקֶת אֶת גִּזְעוֹ –
דְּמָעוֹת נוֹשְׁרוֹת לָהּ  כִּשְׂרָף
כְּבֵדוֹת, מְלוּחוֹת, מַשְׁקוֹת אוֹתוֹ –
יַלְדָּה עוֹמֶדֶת בּוֹדֵדָה
לָהּ רַע – כָּל כָּךְ לֹא טוֹב
אֵין צַעֲצוּעַ, לֹא חֲבֵרָה.
אֵין בַּיִת –
הִיא בּוֹדֵדָה בָּרְחוֹב
בית הסופרת נחמה ואיש האילן מיכל פוחציבסקי בראשון לציון היה רחב ידיים וספון רזים. הובאתי אליו כיתומה מאם, על ידי סבי עשהאל, ומצאתי בו נעורים מאושרים. קירות הבית דיברו סודות ואני כתבתי שירים. את הראשונים העתקתי לספר, והנוספים נשזרו ביומן שכתבתי באותם ימים.
הספר "מפתח" בונה את "גשר המילים" המביא את הנערה שהייתי – אורה שור, למי שאני היום, הכותבת:
"צַעֲקַת הַנַּעֲרָה לֹא נִשְׁמַעַת / נִסְפֶּגֶת בַּמִּלִּים".

מקט: 4-1340-26
להזמנת עותק מודפס באמזון: https://amzn.to/3mJG18D בדד יַלְדָּה עוֹמֶדֶת בַּפִּנָּה וְאֶצְבַּע לָהּ בַּפֶּה – הִיא מְפַלְבֶּלֶת בְּעֵינָהּ, גּוֹנַחַת חֶרֶשׁ; בְּהֵחָבֵא יַלְדָּה […]

דברי הקדמה

אני יושבת בחדר-העבודה שלי, אוחזת בידיי את ספר שיריי הראשון. פעמיים במרוצת חיי שכחתי מקיומו, ועתה הוא עומד לצאת לאור. דמעות חונקות את גרוני בעודי מלטפת את כריכתו הבלויה. הנשים האהובות עלי מביטות בי. אמי יונה מחייכת אלי מתמונתה ולידה, במבטה הרציני, קורנת סבתה, הסופרת נחמה פוחצ’בסקי (נפ”ש), שאני קרויה על שמה, אורה נחמה. מעברו השני של החלון תלויות תמונות סבתי מצד אימי, עַיְדָה וילסון ואמה טובה. לרגע נדמה לי שאמי והסבתות מתבוננות בי בפליאה; הן לא היו רגילות לראות אותי ממררת בבכי.

השירים נכתבו בכתב-ידי. העתקתי אותם בסיום כיתה ט’ כשהייתי בת חמש-עשרה, מתוך היומן שהתחלתי לכתוב  שנתיים קודם לכן, מפתקאות, וממחברת שמסרתי לַמּוֹרֶה לספרות – אבל מעולם לא שבה אלי. הספר הוקדש לחברתי הטובה קיטי, ניצולת השואה, תוך צער הפרידה. היא נאלצה להתלוות להוריה שבחרו להגר לארצות-הברית.

נישאתי לאיש וילדתי ילדים – צאצאים לאמי יונה, שמתה לאחר שילדה אותי. עבדתי, השלמתי תארים אקדמיים, ושכחתי את הספר ואת שיריי הראשונים. מסלול חיי הועיד לי קריירה של אשת חינוך ומדענית. הייתי בשנות החמישים שלי ואם לארבעה, כאשר קיבלתי מילגה להצגת מחקרי, העוסק בשפת הטלוויזיה, בכנס לאוריינות בוושינגטון (1991). הייתה זו הזדמנות לבקר את קיטי בביתה. בהמשך, היו נסיעות נוספות לארצות-הברית, כמשתתפת בכנסים השנתיים של האיגוד הבינלאומי לאוריינות חזותית, IVLA – International Visual Literacy Association. נסיעות אלו נוצלו גם למפגשים נוסטלגיים עם קיטי. באחד מהם, סיפרתי לה שעם סיום עבודת הדוקטורט, חזרתי לכתוב שירה וסיפורת. כאן ציפתה לי הפתעה מרגשת: קיטי הזכירה לי שכבר כתבתי ספר שירה, בכתב-ידי, והענקתי לה אותו כשי פרידה. היא הלכה לחדר סמוך וחזרה עם ספר בכריכת אלבום, שהיה אופנתי בשנות ה-50′. בשובי הביתה, הנחתי את הספר במגירה לצד יומן נעוריי וספר הזיכרונות שכתבו לי חבריי בסיום בית-הספר היסודי. במשך כחמש-עשרה שנים לא חזרתי לאותה מגירה, בה שמורים גם מכתבים אישיים של אמי ובני משפחתנו.

ההחלטה להוציא את שיריי הראשונים לאור גמלה בליבי עתה, כשאני מתקרבת לגבורות. הבנתי שפרסום הספר מחייב לחשוף גם את היומן, בו מצויים רבים מהשירים, והמהווה את הרקע להולדתם.

אני מקווה שבני משפחתי וחבריי ימצאו עניין בספר הקטן הזה. ייתכן שהוא ידבר גם לליבם של חבריי הסופרים, המשוררים וחוקרי הספרות, ואולי אף ימצא מסילות לקהל רחב יותר. סמטאות נעוריי ונופיהן אינם מתועדים ברוח התקופה הנוכחית, בסיגנון “יומנו של חנון”. אבל דווקא משום כך, הם משקפים נאמנה את עולמה הפרטי של מתבגרת במדינת ישראל הצעירה של שנות ה-50′.

כל השירים המופיעים בכתב יד הנם צילומי מקור.

קריאה מהנה.

אורה עשהאל

ה’ באייר תשע”ז, 1 במאי 2017

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “מפתח”