איסטנבול, צומת העולמות. גרם מדרגות מוזר צד את תשומת ליבו של סופר צעיר ומוליך אותו להתחקות אחר סיפורם של האנשים […]
1
נלכדתי בחכתו של הסיפור המופלא הזה בגרם מדרגות באיסטנבול. זה קרה בתקופה שבה נעתי ונדתי בלי תוכנית, באשר יובילני אללה, כמצוות הנוסעים הערבים הזקנים; חיכיתי לעיר שתתרחש, והכול התגשם כמו נבואה. או כמו התגלות. עליתי בפיזור נפש בשלושה גרמי מדרגות, ולא ידעתי אם יש שם סיפור או שהכול רק בדמיוני.
הלכתי והלכתי עד שהגעתי לישורת שבה המדרגות מתפצלות לשני גרמים שנפגשים שוב במעלה הדרך, כמו הסתעפות דרכים או כמו הנחשים על שרביטו של הֶרמֶס. זה היה אחרי השלג. הקרקע היתה למדמנה, והטורקים המעטים שעלו וירדו שם כמעט נפלו אפיים ארצה עם כל צעד. הרוח הקרה טילטלה אותם כמו קולבים. דבר לא עיכב אותי ברגע ההוא, ובלי לדעת ממש איך, הגעתי לראש המדרגות, משימה שגזלה חצי שעה מזמני. אחר כך ירדתי כלעומת שבאתי. מדרגה אחר מדרגה. רציתי — כך אני חושב עכשיו — להבין אם התחושה שחוויתי זה עתה ושדמתה בעיניי לגילוי, להתגלות, להתעלות, היתה אכן אמיתית ולא חלום.
כשירדתי, וכל גופי נרעש מהחוויה, שבתי והרגשתי דבר שקראתי לו, בהיעדר מילה טובה מזו, כמעט טירוף. כאילו כל מדרגה ומדרגה ביקשה לדבר אליי, ואולי כבר החלה לדבר, ואני שמעתי רק הד מרוחק שחסרו לי האוזניים החדות לשומעו. האוזן היא מבוך בצורת עוּבּר, העתק מושלם של תחילת הכול, סדרה של תאי עצב, של קרומים, של ביצורים, של פיסת חיים כרויה. בכלֵי השמע האלה הפתוחים החוצה לצלילים, הדם חולף כמו צעדיהם של כל אחד מאותם טורקים וזרים: מעלה ומטה.
הלכתי כך מנותק מעולם, ‘שייטתי’ כמאמר הצרפתים, ולא היה לי מדריך ולא ספר שיאמר לי מהו גרם המדרגות הזה, המזדגזג ועם זאת מתקדם כקו ישר, גרם מדרגות שלעולם אין רואים את סופו או את תחילתו ושלא ידעתי עליו דבר, אפילו לא אם נבנה בימי הסולטנים או שמא היה יציר כפיו של אטאטורק, האב הגדול של הרפובליקה הטורקית, מי הגה אותו, מי בעלי המלאכה שיצרו אותו, מי מולידו ומאין השראתו, לפי העיקרון שיש סיבה לכל מסובָב, ושהסיבה הזו לא תיוודע לעולם. עלתה בי המחשבה: האל מניע את השחקן, וזה בתורו מניע את כלי המשחק. איזה אל מאחורי האל מתחיל את העלילה?
לפני הכול, שמם של הדברים. יש לחפש שם לכל דבר: לכל גבעה, לכל כוכב לכת, לכל רחוב, לכל מערכת כוכבים ולכל סחרחורת. שם לאיש הזר הנחשב למשוגע, השרוע על גרם מדרגות ומרחרח כמו כלב. שמו של הטורקי השדוף בעל הזקן הדליל, שעובר ונעצר כשהוא רואה אותי מתהלך, זעום פנים, כלפי מעלה וכלפי מטה.
‘הכול בסדר, מסייה?’ הוא שואל בצרפתית, ואינני יודע מה להשיב לו, כיוון שברגע זה אני אחוז במסתרי ההתעלות.
יכולתי לענות כמו טיפש שאיבד את אחיזתו בשריד יקר מפז:
‘המדרגות האלה, מאין הן באות ולאן הן הולכות?’
או להמשיך, בלי לחכות, לענות בבליל מילים נרגש.
‘אתה יודע מי שם את זה פה?’
הטורקי — מֶהְטֶה שמו — עיתותיו בידיו, והוא מושיב אותי בו במקום על מדרגה שחוקה ממאות שנות צעדים. שני יצורים לא נודעים שיושבים פתאום על גרם מדרגות, מעט מתחת לצמרת עץ הדולב שעליו נחקק בסכין ‘אורהאן היה פה’. האם אורהאן הזה הוא פאמוק, הצייר הנלהב ביותר של העיר? מהטה אוחז בידי ומחבק אותי כמנהג הגברים הטורקים, כפי שגם יישק לי אחר כך לפרידה, מחייך חיוכים רחבים שנעלמים כלעומת שהם מופיעים, ואז פורש את זרועותיו כמו ציפור.
‘זה סיפור ארוך, מסייה.’
הוא הזמין אותי להתלוות אליו לביתו בראש המדרגות, ששם היתה לו מסעדה. הבית היה בית כלא אנגלי ישן בימי מלחמת העולם הראשונה, מבצר אבן שעליו שמרו הוא ואשתו, פסנתרנית רוסייה בעלת עיניים מלוכסנות ירוקות נפלאות. הוא הושיב אותי במטבח — אחר כך נסעד שם כמו סולטנים — והשקה אותי בראקי המשובח ביותר שלו. ואז, כשלבו וגרונו מוסקים באש האלכוהול, הוא דיבר, ואני צללתי אל מסע ארוך.
‘היֹה היה פעם יום חורף, כמו ימים רבים אחרים לאורך הזמנים. יד המקרה עושה את חיי האדם והחיה מאושרים, אומללים, או אפילו קטלניים. זה היה בשעה שבה הגברים יורדים אל הבוספורוס, אל המייחאנים — בתי היין — בשכונת גלאטה, ושם משמיצים את הסולטן, את הפאשות, את כוהני הדת, את הבטלנים, הפחדנים והנוכלים, את מלחכי הפנכה ואת כל בני הבלייעל שהציתו את חייהם; באחר הצהריים הזה החליטו בני משפחת קָמוֹנדוֹ היהודים להקים במשיכת קולמוס בנק וגרם מדרגות, בלי כל קשר בין שני הדברים. הידיעה נפוצה לאט. יש גבול שמפריד בין העשיר לפשוטי העם, וברגע הזה אף אחד מהטורקים ההם לא יכול לדעת כמה תהפוכות גורל צפונות בשמו של גרם המדרגות, מרוב שהם משועשעים מהימורים, מצחוק ומהפקרות, סרוחים על השולחנות כמו כרובי חורף.’
עיניי נצצו מתדהמה מצירוף המקרים שהייתי שם, ושהסיפור של היהודים האלה עשוי להיות ההסבר לגורלי שלי.
‘יש מקומות שנמצאים מחוץ לתחום, ושבהם מחליטים על גורלו של האדם הפשוט. כזה הוא הרמון הסולטן, למשל, או בית משפחת קמונדו היהודית שרק מעטים שמעו עליה. מקומות כמו הההיפודרום הישן, ששם מיישבים חשבונות בלילות. איסטנבול היא כמה ערים — ביזנטיון, קושטא, הלבנט — אבל תמיד היא עיר בלהבות, שנולדת לשפע ולשיברון. זה היה לפני שהאנשים היו רק משוררי סיפון, דייגים עסוקים ברשתות בין הדוגיות, חשאיים ועניים ונוסטלגיים, קשובים להשתקפויות הלבנה במי הבוספורוס, שקועים בדו־שיח עם מכתשים שנמצאים על הירח או במקום רחוק לא פחות.’
מהטה אמר מה שאמר ונעץ בי את עיני האינדיגו שלו באור הרפה של קרן הזהב. לטורקי הזקן וחרוש הקמטים הזה, בעל הפנים והקול הרציניים, היו עיניים של ילד.
‘במשך שנים אף אחד בעיר לא ידע על היהודים שנמלטו מוונציה כמו פליטים ממארב,’ המשיך הטורקי בקול ניחר. ‘מי שראה אותם דיבר עליהם רק בלחשושים מסתוריים, בייחוד על אבי המשפחה, חיים קמונדו, מכשף שלא הוציא מפיו מילה לא נחוצה, שנסע בלי מטען, רק הבגדים שלגופו ותיק של רופא, והיה לו המנהג המשונה לעמוד בחלון, בכל יום באותה שעה, בכיסוי עיניים ולפעמים בעירום. מי שהפיץ במייחאנים את השמועות האלה ואחרות היה סוֹנֵר, גנב והולל שאיסטנבול לא ידעה כדוגמתו.’
מהטה דיבר על כישרונו של סונר לכבוש את לבותיהן של נשים נשואות ואת קצבתן החודשית. אדם שיקרא את סיפור חייו של סונר זה יראה בג׳אקומו קזנובה מצורע עדין או שוליית מכשף צפעים.
‘הוא היה אדם ידוע לשמצה שידע הרבה על אהבה, ובכל אומנויותיו טרח לטפס על גגות, לגלוש במרזבים, לנטוע חלומות כמו אוהלים בשמיים, לזרוע אש ולהבה בכמה מיטות מדי לילה, ועדיין לשאת על גבו שק של מטבעות זהב.’
מהטה הטורקי התכונן כך לספר לי על הזימה ועל אמנות השוד, שהן כמו תאומות סיאמיות, עמל לגרש מהעיר את קדרותה, והנה נכנס להמולה אחד ושמו זָדֵק, הפונדקי שניהל את מייחאן סֵלָטין ואת בית הבושת פָּשַבַּחְצֵ׳ה.
הוא מספר לי על חיי רובע גָלאטה כמו סיפור שמבקש לספר את עצמו.
‘שום הרמון לא הגיע לקרסולי המייחאן של זדק,’ הגדיל הטורקי ואמר. ‘סלח לי שאני גוזל את זמנך בטינופת הזאת, אבל מאז ומעולם היה באיסטנבול יותר מאשר בסיפורים של שחרזדה.’
הקשבתי למהטה בלי הפסקה בגרם המדרגות, ועכשיו ראיתי איך עוברים בו בזה אחר זה, מתנגשים, נתקלים וגולשים זה אל זה חיי אנשים שנדלו מעמקי הזמנים בידי מספר סיפורים פלאי. מחשבתי נדדה בין בתי מרזח, גזוזטרות, גגות, כנופיות מהפכנים גולים, גבעות עמוסות צריחי מסגדים כמו גדוד מגדלורים, זקיפי אור ערביים מצועף. דמיינתי את השיחות שניהלו, את הדרמות, כמה היו תלויים אלה באלה למען ישועתם ואבדונם. הם היו גברים להוטים לחיים ולמילות האחרים, אנשים שהחיו ולו לרגעים, כמו הטורקי מהטה, את זיכרונותיה של עיר שהגורל העניש כל כך הרבה פעמים.
‘אתה יודע מתי היהודים האלה הגיעו לכאן?’
‘הסיפור לא ברור. בני קמונדו הראשונים באו מוונציה, ולפני כן מטולדו, ועוד לפני כן אולי מליסבון או מהמגרב. כל דבר שהם הניחו עליו יד הניב להם הון, בזה אין ספק. זו היתה כמו מתת אל. חיים קמונדו, אשתו וילדיו באו לאיסטנבול אחרי שהדוֹגֶ׳ה הרגיש שהכוח שלהם מאיים עליו וגירש אותם. בסופו של דבר הם גורשו גם מכאן, כי הוד רוממותו לא רצה להיות תלוי בחסדי היהודים. הם השאירו כאן את עסקי החייטות ואת ההון אבל חזרו ב־1784, לא ידוע בדיוק מאיזו סיבה. איזק, בנו הבכור של חיים, היה המוכשר ביותר לעסקים. אבל הוא מת ממחלה בדמי ימיו. הוא הוריש את ההון לאחיו אברהם סלומון. אם תצא היום, תשאל אנשים מי היו בני קמונדו ותאמר להם שהם היו האנשים העשירים ביותר שראתה איסטנבול מימיה, יחשבו שאתה מטורף.’
לפי מה שסיפר לי מהטה, בשנת 1832 קיבל אברהם סלומון מאחיו איזק יותר מ־125 מיליון לירות, כסף שהיה יכול לפרנס כל אחת ממיליוני הנפשות שבעיר עד סוף ימיה. בנו הצעיר של חיים השתמש בחלק גדול מההון כדי לממן ציירים בתחילת דרכם, החל בצעירים מוכשרים וכלה בבטלנים עקשנים, שבשם האהבה לאמנות העבירו את חייהם בעליות גג וניזונו מראקי.
‘משרת אילם ושמו מומתאז נהג להשאיר מטבעות זהב מתחת לדלתות שלהם. הסתובבה בשכונה שמועה שהדרווישים פועלים שם, או אולי שד שיבוא לגבות את החוב במוקדם או במאוחר. וכל זה היה רק תמרון הסחה!’ הצטחק מהטה. ‘הם חיו שנים בתקווה, בלי חרפת רעב, בזמן שהיהודים שמרו על מנהגם.’
מהטה דיבר כמו נואם נלהב בדוכן, והמילים געשו מפיו, ברורות ונוקבות. עצמתי עיניים, שיכור מהראקי ומקולו הגרוני, ודמיינתי כל פרט ממה ששמעתי. המשרת דופק על הדלת, שלוש נקישות יבשות, צלחת התרומות המורמת, מחשבתו הסחרחרה מגביע ליקר הוורדים — הוא לגם ממנו מעט — וערפל הבוספורוס הנמזג במסדרונות האחוזה. היהודי חיים קמונדו עומד יחף בחלון בפיג׳מה מפלנל סגול. רוח הפּוֹיְראז, הריחות, הצעקות ברחוב בשלושים שפות או יותר, באינסוף ניבים, עשרים מטרים מתחת למגדל שבו קומץ גברים מזוקנים התמקחו על העסקה הטובה ביותר בבליל של מספרים ועלבונות.
‘בכל שנות העבודה, מעולם לא נודע למשרת על ההרגל המשונה של אדונו: לקום עם קרני השמש הראשונות, לצעוד עשרים פסיעות מהמיטה אל הגזוזטרה ולעמוד שם שעה אחת בדיוק, קפוא כעורב על הביצורים,’ סיפר מהטה.
שנים לפני כן עמד חיים בוונציה כפי שיעמוד לימים באיסטנבול, שעון על אדן החלון מעל לים האדריאטי. אותה דמות רפאים ערוכה לצאת אל הלא־נודע על אדי לגונה לבקנית, אל מול אור החורף היפה המכסה את הגגות, את חזיתות הארמונות הנפלאים המזדקרים ממי הלידו השקטים.
‘מי רצה לראות אותו עוזב?’ שאלתי.
‘מי שקינא בו ושחשש מכוחו,’ אמר מהטה. ‘כשבעלי הכוח כמו הסולטן והדוג׳ה רצו לחסל את היהודים העשירים, הם האשימו אותם בפשעי הלוואה בריבית קצוצה. זו היתה הדרך הפשוטה ביותר להילחם בהם. חיים היה עתיד לרדת במדרגות מוקף בחיילים, עופות הטרף הללו, גויים אכולי חרפה. הוא ישאיר את המזוודות המלאות, את האוצרות. הוא יצבור אוצרות אחרים הרחק משם. החיילים, כמו חיות פרא, ישדדו את כלי הכסף, את החליפות, הפרוות, המעילים, התכשיטים, השרביטים, ענקי הזהב, הטבעות העמוסות אבנים יקרות, הפגיונות; הם יגנבו את עלעלי המשי ואפילו את כומתת הבָּרֵטינָה שהעניק לו הדוג׳ה שנים לפני כן. תמיד יהיה מי שיגנוב. מה תפקידו של הדיבר אם לא כדי להזכיר לאדם את רשעותו, את הפגם המולד שבו? האם לא האשימו את היהודים בני קמונדו בהלוואה בריבית, בפשע מאורגן?
‘ולמה לדעתך הם חזרו לכאן, לאיסטנבול, אם גירשו אותם?’ שאלתי וראשי סחרחר.
‘היה משהו שעליהם להקים, ואיסטנבול היתה עיר כל הניסים.’
אין עדיין תגובות